צוות, לימוד, והתמונה הגדולה – לקראת מפגש עשירי

אני מאמין שהאדם מחנך לא באמצעות רעיונותיו החינוכיים או המתודיקה הפדגוגית שלו, אלא דרך מי שהוא, ועוד יותר מכך, דרך המקום שממנו הוא פוגש את הילדים ואת עצמו. בעניין הזה לא יעזרו כל התרגילים וקיצורי הדרך, ההשתדלויות והעמדות הפנים – מה שיחלחל אל הילדים, ישפיע עליהם, ויברך אותם (יותר או פחות), הוא האמת של קיומו.

על רקע זה נראה שהמעשה החשוב ביותר בהקמה של מסגרת חינוכית חדשה היא בחירת אנשי הצוות. לבחירה הזו יש השלכות ארוכת טווח גם אם אנשי הצוות מתחלפים בהמשך, שהרי אנשי הצוות שיגיעו ימצאו מציאות חינוכית מסוימת, ובהשראתה הם יתחילו את עבודתם.

לאחר מכן יש שלושה עקרונות חשובים שנועדו למנף את הבחירה באנשי הצוות ולהוציא את המיטב ממנה:

אוטונומיה, לימוד, ויחסים בתוך הצוות.

* * *

אוטונומיה:

מכיוון שאדם מחנך באמצעות מי שהוא ולא באמצעות רעיונות או שיטות חינוכיות, הרי שלאחר בחירה באיש צוות, יש לתת לו לעבוד על פי מיטב הבנתו ואמנותו. אי אפשר לדרוש ממחנך שיחנך על פי עקרונות מוכנים מראש, שהם לא בשר קיומו. ואדרבא, אקלים המסגרת החינוכית צריך לדחוף כל מחנך אל עצמו וייחודו, אל ליבת עצמאותו ועוצמתו.

בתור מנהל, יכולתי להתווכח עם אנשי הצוות האחרים, אבל תמיד התעקשתי שיעשו את מה שהם מאמינים בו ולא את מה שאני מאמין בו. לא לי הם צריכים לתת דין וחשבון, ולא כלפיי הם מחויבים, אלא כלפי הילדים וכלפי אלוהים. יכולתי לחשוב על פיטורים של איש-צוות, אם נראה היה שהוא לא עושה את עבודתו נאמנה וברצינות – לשיטתו, או כאשר טיב הפערים בגישות החינוכיות היה כזה, שלא התאפשר דיאלוג מצמיח בתוך הצוות.

* * *

לימוד:

אני זוכר את עצמי כאדם צעיר, משתוקק כבר להיות אבא, אבל במחשבתי דוחה את העניין לרגע שבו אהיה מוכן. "מוכן", כלומר, אחרי שאפתור את כל הבעיות הפסיכולוגיות, החברתיות והאחרות שלי – כדי שילדיי לא יינזקו מהן. ולקח לי זמן להבין, שבקצב הזה, לא יהיו לי ילדים. היום אני מבין שילדיי באו לעולם, בין היתר, כדי לעזור לי במסע ההתפתחות הזה. אי אפשר להיות מוכן אליהם, אלא רק נכון ללמוד מהם ואיתם.

וכך גם בנוגע לעבודה חינוכית – תהליך ההתפתחות של כל איש צוות בנפרד ושל הצוות כצוות, הוא חלק בלתי נפרד מן העבודה. בעניין הזה הייתי אומר שיש כאן שני בתי ספר – בית ספר ראשון לילדים (שאני בכלל לא רוצה לקרוא לו בית ספר), ובית ספר שני למבוגרים, שליבתו היא הצוות אבל לא רק. איש צוות חדש שמגיע למקום חינוך, מניה וביה, נרשם לבית ספר למבגרים על תוכנית הלימודים המסועפת שלו. ההשתתפות בבית ספר השני הזה, היא אחת המוטיבציות שלו להצטרף לעבודת החינוך מלכתחילה (כי משכורת גבוהה זה בטח לא המוטיבציה).

איך מתנהל בית הספר השני הזה, מה היא תוכנית הלימודים שלו, מתי הוא פועל ומי הם מוריו – כל אלה שאלות שכל מסגרת חינוך צריכה לענות לעצמה. אני רק יכול להדגיש שאין הכוונה ללימוד פורמאלי המתבסס על "תכנים", אלא לאותו שכלול וזיכוך שמדייק את ההתייצבות, ומכוון את המעשה. ומכיוון שאין להפריד את מעשה החינוך מכלל האדם, אז תמיד ללימוד הזה יש אופק שהוא הרבה יותר רחב מן השדה החינוכי – אנו לומדים את האדם, גם במובן הכללי וגם במובן האישי.

הלימוד הולך עם האוטונומיה. הוא מאפשר לי כמנהל לכבד את דרכו של איש צוות, ובו בזמן להרגיש חופשי להגיד לו כל דבר. אני מתעקש שיפעל בדרכו הוא, אבל גם שיהיה דיאלוג בינינו. התוצאה של דיאלוג כזה היא לא שהוא ישתכנע בסופו של דבר ויעשה את מה שאני מאמין בו, אלא שהדיאלוג הוא הקרקע המזינה (הלא מזניחה), שממנה הוא יכול לקבל חומרי גלם לשכלול האוטונומיה שלו.

זה הדין גם ביחסים עם ההורים ובהבחנה בין התערבות למעורבות – מסגרות למידה עם ההורים אמורות, בין היתר, לאפשר להורים להכניס את האינפוט שלהם לתוך הדיאלוג, באופן כזה שיכול להזין את אנשי הצוות. אבל, מה שאיש צוות לוקח מדיאלוג כזה, זה אחריותו שלו. הוא לא מבצע דברו של ההורה, ולא אמור "להשתכנע", אלא רק תמיד, לפעול מתוך חיבורו לעצמו. ההורה שמבין זאת ומכבד זאת, יכול להרגיש חופשי, על רקע זה, לומר את מה שיש לו לומר, ולהיות בעצמו לומד.

הלימוד, מלבד היותו מסגרת ותוכן, הוא גם סוג של הלך רוח – אופן של הוויה. הוא מזמין אקלים חוקר, סקרן, פתוח, שבו כל דבר נתון תחת לימוד. זהו ההיפוך של מרחב הישרדותי, שם העיקר הוא התפקוד וההצלחה או הכישלון במשימות.

* * *

יחסי צוות:

ולבסוף, לפעמים נכון לומר שהחינוך, יותר משהוא נעשה על ידי מחנך כזה או אחר, הוא נעשה על ידי המרווח שבין המחנכים – כלומר על ידי מהות הקשר ביניהם. רואים את זה יפה בהורות – טיב היחסים בין שני ההורים בזמן מסוים – יהיו אלה יחסים של יריבות או יחסים של לימוד או השלמה או ידידות או אהבה עמוקה – זה החלל שבתוכו הילדים גדלים, וממנו הם יונקים. לא מה שהאבא או האימא – אלא המרווח ביניהם. וזה נכון גם לגבי מסגרת חינוכית. כאשר היחסים בצוות עכורים, כשאין כבוד זה לזה, ואין כימיה, ונכונות ורצון לעבוד ביחד – התוצאה היא כאוס גם עבור הילדים.

לכן חלק משמעותי בלימוד שדיברתי עליו למעלה (בית ספר למבוגרים) קשור בלימוד של הצוות את עצמו כצוות – התקשורת, היחסים, דרכי עבודה משותפות וכן הלאה. לא מדובר בדינאמיקה קבוצתית, השואבת את כל האנרגיה אל המצב החברתי של הצוות – הצוות נמצא כאן כדי לשרת איזה עניין – אלא בסוג עבודה ולימוד המזככים ומדייקים ומזרימים את עבודת הצוות, ומביאים אותה אל מקום של "בעדיות" עקרונית.

אי אפשר לעקוף את העניין הזה. יכולה להיות קבוצה מעולה של מחנכים אשר אווירה עכורה ולא מיטיבה ביניהם, לא מאפשרת לילדים להתפנות לחייהם. ומנגד כאשר הצוות מצליח לחצות את המאבקים הסמויים שביניהם, אל מקום של שיתוף פעולה מברך, כאשר הם חוזרים ומוצאים את האהבה וזו משחררת את ניהול היחסים לטובת מפגש אותנטי – זה נותן צבע ותחושה אחרת לגמרי לעבודה של כל יחיד.

הלימוד כאן הוא חשוב. שהרי ברור לכולנו שאין כוונה רעה, ומצבי מתח ואי-כימייה וכן הלאה, ברוב המקרים, הם סוג של הונאה עצמית שאפשר להשתחרר ממנה.

* * *

התמונה הגדולה:

המסע הזה של עבודה חינוכית, כפי שאני רואה אותו, הוא חלק ממסע רחב יותר, גם אישית וגם תרבותית. הלימוד, הוא לא רק הלימוד של עבודה במקום מסוים ועם ילדים מסיימים, אלא התמסרות לזרם המבקש להבריא דבר מה בתוך המציאות. ונראה לי חשוב שהפועלים בחינוך, ירימו את ראשם מעל עבודת היומיום שלהם, וירגישו כיצד היא מתחברת לזרם הגדול הזה.

זה חשוב גם מצד עצמו – כי זה מה שהוא באמת החינוך, אבל גם בשל המגמה השכיחה בעבודה עם ילדים ליפול אל תוך ההישרדות, ולהפוך את העבודה החינוכית לרשימה של מטלות שצריך לצלוח במטרה לעבור את היום בשלום. גישה כזו מחמיצה את העיקר. הננו כאן לא רק כדי להחזיק מעמד, ולתת את התשובה הנכונה לאתגרים היומיומיים שהילדים מציבים בפנינו, אלא כדי להשפיע טוב, לקדם חזון, לפתוח אופק. גם בהתייחס לילדים אלה שאנו עובדים איתם, אבל גם במובן הכללי ביותר שבו עבודת החינוך, היא גם דרך לשכלול האנושות.

* * *

בהקשר האחרון, יכולה לתרום גם פרספקטיבה רחבה שמכירה את הזרמים השונים בחינוך, וכיצד הם משתלבים במגמות אנושיות. להבין את התמונה הרחבה היום, ואת התמונה ההיסטורית – איך הגענו הלום.

בין היתר, להבין את יחסי הכוח המורכבים המנהלים את חיינו. לא רק את הקשר בין הון ושלטון, אלא גם בין הון שלטון תקשורת והוראה.

על גילדת ההוראה כמעט ולא מדברים כשעוסקים במוקדי הכוח התרבותיים. הגילדה הזו נקטה תרגיל ערמומי, היא אמרה להון-שלטון-תקשורת: אנחנו לא נאבק אתכם על המבוגרים, רק תנו לנו את הילדים והאנשים הצעירים, ממילא הם לא חשובים כל כך. אנחנו לא איום בשבילכם… אבל כמובן מי שאוחז בילדים, אוחז באנושות. זו גילדה שמרנית, שממשיכה עד היום לחלק תארים, ושבסופו של יום כל השאר חולקים לה כבוד ומורידים בפניה את הכובע. אם אתה ראש ממשלה זה נחמד, אבל אם אתה דוקטור או פרופסור, זה הדבר האמיתי. זה מחליף, בעולם המודרני, את הכנסייה.

ובכן, את כל זה אנו מבקשים ללמוד, להתיר, להביא למחוזות חדשים, כשאנו עוסקים בחינוך.