הטראומה של הרצון

הנה כי כן, לא פעם אותו רצון שרגילים להתייחס אליו כביטוי העמוק ביותר של חירות האדם, מתגלה דווקא בתור מקור של שעבוד. לכאורה הוא מבטא את העצמיות של האדם – אבל במקרים מסוימים הוא מרגיש יותר כמו כוח שמולו צריך הילד להתמודד אם הוא רוצה לזכות מחדש בעצמיותו.

אכן, החלופות הן לא בין רודנות לחופש, אלא בין רודנות למנהיגות. והחופש הוא מצד המנהיגות. זה נכון גם לגבי מנהיגות פנימית – המקום בו הילד לומד לנווט את קהילת רצונותיו.

* * *

הוא רוצה לראות עוד סרט!

אמו לא מרשה לו. יש לה רעיון שילדים בני שלוש לא אמורים לראות כל כך הרבה סרטים ברצף.

אבל הוא לא מוכן לקבל את איסורה. בהתקף זעם שסוחף את כל ישותו הוא מאיים לפוצץ את הבית. נראה שזה בלתי אפשרי בשבילו להכיל את שיבוש תוכניותיו, וסתירת רצונותיו. אפילו עוד סרט אחד אחרון שאמו מציעה לו לבסוף רק מעמיק את תסכולו.

מבחוץ כל זה נראה כמו התקף "קריז" של מתמכר. אולי יש לו רצון חזק, אבל דומה שהרצון הזה רודה גם בו עצמו. כשהסרט הנוסף נגמר, הוא חוזר להשתולל, מותיר את התחושה שגם אם היו נותנים לו עוד מאה סרטים זה לא היה משביע אותו. לא כי רצונו גדול ועצום כל כך, אלא כי אולי הוא בכלל רוצה משהו אחר.

הנה כי כן, אף על פי שנדמה שזה רצונו שמדבר בקרבו, יש תחושה שכוח זר השתלט על נפשו.

* * *

זה עשוי לבלבל.

עוצמתו של בנה בן השלוש, כשהוא יוצא נגדה בסערה על זכותו לראות עוד סרט, עשוי להישמע כמו דרישה לגיטימית שלא ברור אם יש לה מספיק כוח ורצון להתנגד לה. למה לא בעצם? נכון, יש לה את הרעיון הזה שהרבה סרטים זה לא טוב, אבל האמת היא שזה רעיון די חלש שהגיונו מחוויר מול הרצון הכול כך ברור של בנה. זה לבטח לא עד כדי כך מזיק, ואם הוא כל כך רוצה, למה שלא תיעתר לו?

אלא שזה הגיון מוליך שולל. דומה הדבר לגנב שנתפס באמצע הלילה, אוחז בתמונה יקרה שהייתה תלויה רגע לפני כן על הקיר. להגנתו הוא מסביר שמבחינה אומנותית לא שייך לתמונה להיות תלויה היכן שנתלתה, ואף על פי שהוא צודק בניתוחו האומנותי, זה לא רלוונטי. אם בעלת הבית תטה אוזן לדבריו ותיגרר לוויכוח האומנותי, הוא עתיד לשדוד את כל ביתה. וכך גם כאן, כשהאם אובדת במחשבותיה על זכותו לראות עוד סרט ולמה לא בעצם, היא מחמיצה את הממשות של מה שמתרחש מול עיניה. אולי יש בזה הגיון – למה לא לתת לו עוד סרט אחד – אבל, שוב, זה לא רלוונטי.

מה שרלוונטי זה בנה, והעובדה שיש כוח זר, סוג של רודן, שאוחז בו. להעניק לבנה את רצונו כביכול, זה בעצם להעביר זאת ישירות לרודן. לא רק שזה לא יזין את בנה, אלא יעניק עוד כוח למה שחומס אותו.

* * *

ואיך הורה יכול לדעת אם זה רצון רודני הכובש את הילד או רצון של ממש שהוא חלק מעוצמתו הממשית? אולי הוא לא יכול לדעת בוודאות, אבל אם יטה אוזן, נדמה לי שברוב הפעמים הוא ירגיש, והוא יכול לסמוך על הרגשתו בלי להתפתות לשאלת הזכויות.

מלבד זאת, גם כשהוא מחליט שלא להיעתר לילדו, עדיין הוא מכבד אותו. לא משנה הסיבה שבשלה הוא עוצר אותו, אם הוא עושה זאת בלי לייחס לו רע ובלי לפלוש אל מה ששלו, עצם העצירה איננה אקט חומס. בגיל הזה, כמות הסרטים שרואה בנה הוא עדיין באחריותה – בעניין הזה היא בעלת הבית – זו ממלכתה.

אבל, כמובן, אפשר לתת בזה גם סימנים: ההשתוללות, העובדה שגם כאשר הוא מקבל את מה שביקש לכאורה הוא אינו מרוצה, העיוורון, חוסר הגמישות, הקיבעון, כולם מורים על האחיזה של כוח זר בנפשו.

* * *

אך מה טיבו של כוח זר זה? מאין נולד?

גם תינוק שרק נולד כבר רוצה דברים ומבטא את רצונו בבכי ובסימנים אחרים. ובכל זאת יש גיל שבו מתחיל להופיע הרצון ככוח ש"רוצה לרצות" ומתחיל להיאחז בכל מיני דימויים כדי לחוש את קיומו. לפני זה היה רק צורך, תשוקה, התמסרות לעניין, אבל כעת נוספה המודעות של "אני רוצה", והיא הביאה עמה בלבול וגם סבל.

למעשה, לידתו של הרצון בדמותו זו היא סוג של טראומה לנפש. אותו "אני רוצה", כמו כל מיומנות אנושית, דורש להתאמן בו, להשתכלל בו, להתבגר אתו, עד שיגיע האדם לכדי הנהגתו המלאה והמברכת. בגיל שלוש, זה עדיין סוג של כוח מורכב ומשתולל, שמבלבל את הילד, ומבלבל את הוריו, שלא תמיד יודעים לעמוד לימינו.

* * *

כל מה שחי באדם הוא חלק מדיאלוג – חיוניותו ופוריותו הם תוצר של מפגש. וכך גם הרצון זקוק לעזר כנגדו. התפתחותו, הזדככותו ועוצמתו קשורים ביכולתו לפגוש רצונות אחרים ולשוחח עמם. בלעדיות שליטתו, אף על פי שנראה שהיא גדול שאיפותיו, לא מיטיבה עמו. למעשה, היא ממיתה אותו. ואכן, רצון זה שהתבצר בבדידותו, נעשה עד מהרה לרצון חלול, עניין שאולי התחיל כאחד הביטויים המקוריים של האדם, אבל במותו נעשה כוח זר.

כעת מאבד האדם את החיבור לקרקע נפשו, ונבט הרצון המקורי נעשה לאחיזה סימביוטית בתוצאה – דימוי חד מימדי שכובש את נפשו. הוא רוצה, הוא רוצה, הוא רוצה, אבל הוא כל כך עסוק בלרצות עד שלא נותר מקום לשום דבר אחר, ובכלל זה הילד עצמו וצרכיו הממשיים. בשלב הזה הילד עוד לא יודע איך לפעול עם הדבר הזה באופן שישאיר לו אוויר לנשימה, והוא הולך לאיבוד ברצון שנוטה להפוך לרצון סרטני שמאבד את זהותו. בגלל זה הוא לא מרוצה גם כשהוא מקבל את מה שביקש – הסרט הנוסף רק מתסכל אותו יותר – יש פה משהו עקרוני יותר שהוא לא מצליח לבקש ולא מצליח לקבל.

* * *

אכן, מילוי תביעתו, לא בהכרח עשה אותו יותר מאושר. מה שלכאורה השלים את רצונו, בא במקום מפגש אנושי. וכך, במקום להקשיב לתביעה הפנימית להזדקף, לעמוד מול מי שמולו, ולהיפגש, הוא נותר ספון בשטיחות של רצונו.

הוא רוצה במקום להיפגש.

הוא רוצה כסוג של בריחה מן המציאות.

לכאורה זה עוזר לו להישאר אצל עצמו, אבל בעצם הוא יכול להיות הוא עצמו רק כשהוא מישהו בקרב אנשים אחרים, כאשר רצונו מוכן לפגוש רצון אחר. כעת, שכביכול קיבל את מה שהוא רוצה, אחרי שנלחם על כך כל כך, הוא לא יודע מה לעשות אתו. מתוסכל הוא מחפש סיבה חדשה לריב עם אמו. אולי בסוף תבין.

* * *

ומה עושה אמו?

זועק הוא על עוד סרט אחרון שלא קיבל. הוא יודע, זו היא שבכוחה להציל אותו מן הרודן הפנימי שכבש את נפשו. קורא הוא בקול שהוא רוצה עוד אחד אחרון באמת, אבל בעצם הוא רוצה להרגיש את רצונה שכנגד רצונו, ומתוך כך להשתחרר מן ההסתבכות הזו שהוא הולך ומסתבך בה. והיא, שרגע לפני כן התפתתה להראות לו עוד סרט אחד נוסף, אחרון באמת, פתאום מוצאת את עצמה אוספת את עוצמתה מולו, שומעת את בקשת העומק שלו, ומעמידה את רצונה שלה מול רצונו העז – רצון שהוא חזק וברור יותר משלו.

זו לא דעה על גבולות שצריך להעמיד לילדים, רעיונות על טיבם של סרטים ופגיעתם בילד, או אפילו ניסיון העבר שלה מן האופן שסרטים משפיעים עליו לאחר מכן. כל אלה הם רק תירוצים שהיו משאירים את רצונה שרירותי וחלול מול כוח רצונו. לא, מה שהיא פוגשת כאן, שומעת, זה את זעקתו, ואליה היא נענית, תוך שהיא מוסרת נפשה לשרתו.

* * *

בכוונה אני משתמש בפועל חזק – למסור את נפשה – כי כך זה הרבה פעמים מרגיש. היא מתגייסת לדבר מה שאולי מעצם טבעה לא שייך לה. אבל הוא שייך להורותה, והיא נחלצת מתוך בועת עצמה, אל הזיקה ההומה ביניהם ואל תביעת האחריות העומדת בקשר שביניהם.

זה לא דבר תיאורטי. היא מזדקפת מולו אנרגטית, מבטאת עוצמה מול עוצמתו, מוכנה לשאת על עצמה את האפשרות שהוא צודק בבקשתו, ובכל זאת יש עניין יותר עמוק מצדקתו – חובתה להתייצב. מול תביעה זו הנמצאת בלב בקשתו, כל אותם דיבורי-רעיונות רק מסיחים מן העיקר. אם מותר לה, או אסור לה, אם הוא צודק או לא, זה לא שייך. לא את רצונה שלה היא משרתת ולא את שרירות רעיונותיה – אלא עניין אמיתי וממשי שאליו היא נקראת וממנו היא יונקת את כוחה.

וכך, מתוך שאספה את עוצמתה מולו, היא מבינה פתאום שיש פה המון דברים שמטרידים בזמן האחרון את בנה, והסרט הוא דווקא הפעוט שבהם. זעקות השבר שלו הם הערבוב של כל אלה. ואצלו, שאולי חש במבטה החדש והנוגע, הופכות זעקותיו לבכי עמוק ומטלטל, שהולך ונרגע אט אט בזרועות אמו המחבקות.

שעה קלה לאחר מכן הוא התפנה לענייניו בחיוניות חירות ויצירה, והיא יכלה לראות שגם אם חששה לרגע שהיא שברה את רצונו בכוח הזרוע, היא טעתה – זה את עולו שהיא שברה.