רודנות

הנה נערה בת שלוש עשרה הממררת את חיי משפחתה. אחיה הקטנים סובלים ממנה, הוריה מפחדים ממנה, וכל מה שהם לא עושים כדי לפייס את דעתה לעולם לא מספיק. רוב הזמן היא לא מרוצה, מתלוננת על כל דבר ועניין, לוקחת לעצמה את הזכות לקבוע את החוקים, וכועסת כשאחרים לא עומדים בהם.

היא כבר נפלטה מכל מסגרת לימוד שהייתה בה, וכעת הם הגיעו לראיון עם צוות המורים של מסגרת לימודים חדשה. אף על פי שזו היא שביקשה את בית הספר החדש, כעת היא בקושי מדברת, וכשהוריה אומרים דבר מה שלא מוצא חן בעיניה היא גוערת בהם, ופונה לצוות "אל תקשיבו להם, ההורים שלי קצת דביליים". כשזה לא ממש עוזר היא בועטת להם ברגליים, ממחישה את כוונתה. הוריה מגיבים בשפל קול, לא רוצים לחולל מהומה מול הצוות החדש, מצדיקים אותה – היא כל כך סבלה במסגרות האחרות. הם לא מזכירים לא את ניסיון ההתאבדות הלא ברור שלה, ולא את הפרעות האכילה שלה. היא, מכל מקום, הצליחה להמחיש את הנקודה מול הצוות החינוכי – משום מה זה היה חשוב לה – שיראו מי כאן הבוס. אבל גם אם הצוות החינוכי התרשם משליטתה המלאה בהוריה, זה לא עושה אותה מאושרת. בדרך חזרה היא צורחת עליהם. אבל מרגישה שאין כתובת לתסכולה. היא מרגישה כל כך בודדה. כל כך אבודה. כל כך חלשה.

* * *

ברור, הוריה רוצים להיות נחמדים אליה, להקל על סבלה, לא להרגיז אותה יותר מדי, אבל משום שסירבו להיענות לקריאת המנהיגות, ולבטא את עוצמתם, הם סיבכו את בתם בשליטה עודפת שהחלישה ובודדה אותה ברודנות. אותו כוח שלקחה לעצמה, רודה בה אף יותר משהוא רודה במשפחתה. לכאורה היא זכתה בחירות – הנה כל הבית מתנהל לפי תכתיביה – אבל באמת היא כורעת תחת הנטל שלו. מה שנראה שהיא חזקה מבחוץ, מבפנים היא חשה חסרת אונים לחלוטין. לא היא שולטת כאן בעניינים – זה משהו אחר.

והיא זקוקה למישהו שיציל אותה.

* * *

ייתכן שבהתחלה, כשהייתה עוד קטנה, היא נלחמה על דברים שרצתה, ונלחמה על כך שיכירו ברצונה, אבל ככל שהשנים נקפו, ורבו אי ההבנות, והתדרדרו היחסים, התמוססו כל רצונותיה והתנקזו אל המהלך האחד של רודנותה, שמתחתיו בעצם פועמת בקשה אחת – זעקה להנהגת הוריה שתציל אותה.

גם אם בתור ילדה היא אצה למלא את החלל הריק של המנהיגות ולתפוס פיקוד, אם מתוך יצר העוצמה שלה ואם מתוך ניסיון למלא את הפונקציה החיונית והחסרה של המנהיגות בתוך המשפחה, היא לא באמת רצתה בה. כבר אז היא יכלה לחוש שאינה בריאה לה ומכרסמת בעוצמתה הממשית. היא הרי לא באמת מסוגלת להכיל את האנרגיה העודפת של המשפחה במלואה, ובטח לא להנהיג אותה לחירות.

במיוחד ניסיונה לשלוט באדם מבוגר, בלבל וסיבך אותה. לא רק ששליטה זו לא התבססה על עוצמה אמיתית, אלא היא דרשה ממנה להכיל מורכבות שלא הייתה שייכת לה עדיין. כמו כלי רב עוצמה שניתן בידי אדם מוגבל, זה עשוי מצד אחד להוות תחליף לפיתוח עוצמה עצמית, ומצד שני מסבך אותה בעניין מורכב ומסועף. על פני השטח נראה שהיא מרוויחה עוצמה, אבל מבפנים זה מחליש אותה.

וכך, אף על פי שעל פני השטח נדמה שהילד רוצה שתתמלא דרישתו המקומית, ויוכר כוחו לשלוט במשפחה, מתחת לזה הוא זועק שיהיה שם מישהו נוכח שיעמוד מולו, ולא ישאיר אותו לבד. הוא לא רוצה שההורה יסתבך בתוך תסכולו, וייפול לדרמה שלו. הוא רוצה לחוש שהוא יכול להישען על הוריו. הוא רוצה לחוש מהם את משב הממשות, הלא הוא גם משב הבגרות.

* * *

ונשאלת השאלה, אם המנהיגות של ההורים היא דבר כל כך מברך, ומגלמת את הבקשה היותר עמוקה של הילד, מדוע נדמה כל כך הרבה פעמים שהילד נאבק בה ללא הרף? מדוע הוא לא פשוט מקבל אותה בברכה?

אבל ייתכן שתכלית המאבק היא לא לסתור את מנהיגות ההורה אלא דווקא לעזור לה להגיע למלוא ביטויה ודיוקה. ייתכן שמה שההורה מחשיב כ"סמכות" הוא בעצם רק חצי מנהיגות, עניין מתחבא, המסרב להיות נוכח במלוא עוצמתו. והילד דוחק בהורה שלו, מזמינו להיות במלואו. הוא רוצה לשמוע אותו ואת נקיטת העמדה שלו, ורוצה לשמוע עוד. הוא לא מבקש לקעקע את המנהיגות אלא רק לעשות אותה ראויה.

כלפי חוץ הוא רוצה לשלוט בהוריו, לרדות בהם, להפחיד אותם, לחוש שהם חלשים ממנו. אבל באמת:

הוא רוצה שהם לא יפחדו ממנו,

והוא רוצה שלא יפחדו להסתכסך אתו,

והוא רוצה לחוש בעוצמתם.

ואיזו דרך יש לו לוודא שהוריו לא מפחדים ממנו ומוכנים לבטא את עוצמתם, אם לא על ידי זה שינסה להפחיד אותם ולראות כיצד הם לא מתבלבלים ממנו?

* * *

האם זה לא מה שגם היא, בת השלוש עשרה, מבקשת מהוריה גם עכשיו?

בוודאי, היא תלחם ותבעט בכל ניסיון שלהם לאסוף מחדש את מנהיגותם, אבל מתחת לזה היא מתפללת שלא יוותרו. בנפשה היא יודעת – וויתורם על המנהיגות, הוא גם הוויתור עליה.

כשם שהעיקר ברודנות הוא אותה פעולת השטחה, שבה מאבדים אנשים את קולם הייחודי ונעשים לאינטרסים הפועלים בשדה כוח לא להם, משמע נעשים ממישהו למשהו ומאבדים את עצמיותם, כך העיקר במנהיגות הוא בזה שהיא מחזירה את התלת ממדיות למרחב האנושי, ומאפשרת לכל אחד לחזור ולהיות מי-שהוא.

זה שהוריה יאספו מחדש את המנהיגות, לא ישטח אותה וייקח ממנה את מנהיגותה חירותה ועוצמתה – להפך. מנהיגות הולכת תמיד עם כבוד עמוק. לא רק שהמנהיג לא משתמש באנרגיה העודפת לצרכיו האישיים על חשבון אלה של זולתו, אלא הוא מסור לאחריותו לגדל את הרצון החופשי של חבורתו.

הנה כי כן, בעולם התלת ממדי של יחסי אנוש, עוצמה לא באה על חשבון עוצמה. והתרת העוצמה של ההורה – שהיא ממילא גם התרת עוצמת המנהיגות כחלק בלתי נפרד ממיקומו בחיים כהורה – היא גם התרת עוצמתו של הילד לפוריותה המברכת. זה חלק מכוחה של המנהיגות להפוך את המשפחה למרחב תלת ממדי, אבל זה גם בפשטות ביטוי לעובדה שמשען העוצמה של ההורה הוא על החירות, אותו מעיין פנימי של היות. ומי שיודע להישען עליו מתוך הכרת זכותו וטובו, לא רק שלא נזקק לגנוב מאחרים עוצמה, אלא הוא מהווה להם דוגמא והזכרה של עוצמתם.

* * *

ויש עוד מובן שבו המנהיגות של הוריה עתידים לברך אותה – העובדה שמנהיגות פנימית מהדהדת עם המנהיגות החיצונית, והיא נבנית ומשגשגת מקיומה של זו בסביבתה. גם כאן נכון הכלל שמנהיגות פנימית מצילה מרודנות, ומה שתלמד להנהיג את עצמה, יוציא אותה לחירותה.

במובן הפנימי, מנהיגות מבטאת את הכוח של הבוגר, כאדם, כמישהו, להפוך גורל ליעוד. והרודניות הן אלה שמשכיחות ממנו תנועה זו ומחזירות אותו  להיות בן-גורל, קורבן פסיבי של נסיבות. כוחו כמנהיג עצמי, הוא בזה שהוא משנה את כיוון תנועתו מבריחה להליכה לקראת המציאות. הוא נענה לקריאת ה"חדל" שלה ב"גדל" משלו, רואה כאן אתגר להמיר את אותו כוח שכביכול ביקש להפוך אותו למשהו, למה שמזין את כוחו להיות מישהו.

חוברים השניים, מנהיגות פנימית ומנהיגות חיצונית, עושים את השייכות התלת-ממדית ומייצרים מרחב של קדושה.

המנהיגות ההורית שצומחת מתוך מרחב כזה איננה השתלטות, אלא היענות טבעית לקריאה. לא רק תחושת אחריות מדומה של ההורה, אלא גם בקשה של הילד שמבקש מן ההורה שלו שימשיך להיות מישהו ולא ייטוש אותו בלב המערכה. ברוב המקרים, הקושי של ההורה לשמוע את קול הקריאה ולהיענות לה, הוא בעצם קודם כל הקושי שלו להקשיב לעוצמתו וחירותו האישית כמישהו. משמע, הד לאותו קושי של מנהיגות עצמית.