מנהיגות עם ילדים – דיון תיאורטי-אידיאולוגי-פילוסופי

יש עניין מאוד מבלבל, שדורש ברור מושגי-פילוסופי, לפני שנכנסים להשתמעויותיו החינוכיות.

אני מתכוון לאותה תפיסה דמוקרטית המבקשת להנחיל חירות מלאה לילדים, ולהעמידם כשווים לצד המבוגרים.

הכיוון ברור ויש בו אמת גדולה: גם על העניים אמרו פעם שלא כדאי שיהיה להם יום חופשי מעבודה בשבת, כי ממילא בזמן הפנוי הזה הם רק משתכרים ועושים מהומות, שלא לדבר על הנשים והשחורים שלקח כל כך הרבה זמן להכיר בהם כבני אדם בזכות עצמם ו"להעניק" להם זכויות. מכאן רק הגיוני להקיש, שאם איננו מקדמים את זכויות הילדים, וממשיכים להתייחס אליהם כאזרחים ממדרגה שנייה, זה רק משום שאנחנו שקועים עדיין בעידן הבערות.

האוחזים בכיוון הזה רואים באופן ברור את הילד כאדם שלם ואחראי, ומול כל הדעות הקדומות, השגורות בעיון ובמעשה, הם שבים ומתייצבים לצד הילדים, מאירים את כוחם לקבל החלטות ולהוביל את חייהם בתבונה, וגם אם הם טועים (אפשר לחשוב שמבוגרים לא טועים), הרי זו דרכם ללמוד ולהתפתח.

אלא שמתוך האמת של עמדה זו, ובתנופת שליחותה מפלסת הדרך, לא תמיד עומדים על מלוא רוחב היריעה, וכך בסופו של יום הם לפעמים גם עושים עוול לאמת המקורית שיש לה מקום ומידה.

* * *

כמה דברים התערבבו כאן:

קודם כל יש לראות ששאלת הכבוד לאדם איננה זהה בהכרח לשאלת חופש השליטה.

התרבות המערבית מטפחת מאוד את מימד השליטה בחיים כביטוי לחירותם, והרבה מזה הוא בעצם אשליה – כלא רעיוני שאינו פוגש את המציאות. בפועל, נדמה לי שאין משהו שפוגע בעוצמת החירות של האדם כמו אשליית השליטה. לכבד אדם, כך אני רואה, זה לא אומר ל"תת" לו לשלוט. לכבד אדם זה להכיר בו כמישהו, לא לשעבד אותו לתכליות זרות, לפנות אליו ממש ולא מעל ראשו, ולא לגזול את חירותו. אני מוצא שאנשים שעסוקים הרבה בשליטה (ומי מקבל את ההחלטה), משועבדים לכוחות שהם לא ממש מבינים את טבעם, ולא מתפנים ליצירה ומפגש שהם דרכי ההבעה של האני וביטוי לחירותו. לתת לילדם להתעסק בשליטה אינו אקט תמים ואינו בהכרח ביטוי לכבוד שלנו אליהם ולחירותם.

אחר כך ישנו מעמד "הענקת הזכויות" עצמו המבליע פטרונות אתנוצנטרית ומניח הנחות. כביכול מדובר בתנועה חד כיוונית שבה ה"חלש" מתקבל למועדן של ה"חזק" ולומד לדבר בשפתו. הנחת הבסיס היא שהאמת נמצאת בשפה של החזק, ושהתשוקה ההגיונית היחידה והסבירה שיכולה להיות לחלש – היא להצטרף למועדון של החזק. וכך, למשל, המשחק הדמוקרטי נתפס כחזות הכול, ומתן זכות הבחירה לנשים, נתפס כאקט של נאורות, בלי לראות שזהו משחק "גברי" ביסודו, שכעת האישה ה"משוחררת" נאלצת לשחק אותו בשם זכויותיה. אלה אנו (הזכר הלבן הבוגר במקור) המעניקים זכויות ומזמינים אותן להשתתף במשחק שלנו. הניסוח הזה מזכיר את הבדיחה על הגבר שמספר שאצלם במשפחה יש סדר – הוא מחליט על הדברים החשובים ואשתו על השאר. ומה הם הדברים החשובים? הוא נשאל. ברור – מי כדאי שיהיה ראש הממשלה הבא, האם צריך לצאת למלחמה, מה גובה המיסים הראוי, וכן הלאה. ומה הם הדברים הלא חשובים? אתה יודע, איפה נגור, ממה נתפרנס, מה נאכל, איפה ילמדו הילדים, דברים כאלה… לתת לילדים להשתתף במשחקי השליטה שלנו בצורתה ה"דמוקרטית" – יכול להיות ביטוי דווקא לכיבוש עוד יותר חודרני וגס לילדות שיש לה שפה אחרת לגמרי. אל נשכח שדמוקרטיה היא לא חופש – היא עדיין צורת שלטון – עניין מורכב ומסועף שעיקרו הוא בסופו של דבר ועדיין שליטת אדם בזולתו – אני לא בטוח שהעובדה שה"רוב" הוא זה ששולט, עושה את השליטה הזו לנאורה יותר.

* * *

אבל מתחת לכל הטיעונים הללו, יש עניין עמוק וממשי הקשור לעובדה שהילדים שונים מכל קבוצת מבוגרים אחרת, ועל כן גם אין מקום להכיל עליהם באופן גורף את אותה זיקה מוסרית. מה שיכול להיות נכון למבוגרים אחרים – לא נכון לגבי ילדים. אני מתכוון לעובדה שהילדים תלויים בהוריהם, ובמובן הזה הם גם קושרים את הוריהם, "גוזלים" את חירותם, ומזמינים אחריות מוסרית ומעשית שהיא לא סימטרית ושונה מאחריות כלפי כל אדם אחר.

עניין זה לא נוגע רק לטיב יחסי הכוחות ביניהם, אלא למהות יחסיהם – הילד נמצא בתהליך התפתחות שההורה הוא חלק מחומר גלם חיוני שלו. שוב, זה לא דומה לשום יחס בין אנשים מבוגרים. במובן מסוים ההורה והילד שלו, כל כמה שהם נפרדים, הם גם חלק מישות אחת.

והילד זקוק למנהיגות המבוגר, ובמקביל לתהליך פרידה אקטיבי שבו ישנם חלקים שבהם המבוגר עדיין אומר לילד מה לעשות. זו לא זכותו של המבוגר – זו חובתו.

* * *

מה זה אומר בפועל?

דבר ראשון ומובן: שיש אחריות לכל הורה ולעולם המבוגרים בכלל, להקטין עד כמה שניתן את תקופת התלות הזו, ובטח לא למשוך אותה מעבר לצורך. שאיפתו של ההורה צריכה להיות "לתקן" את חוסר הסימטריה באופן הזריז והמשמעותי ביותר. שזה יהיה שווה ערך לשחרור הילד מעולו של המבוגר ושחרור המבוגר מעולו של הילד.

תהליך השחרור הזה אמנם לא קורה ברגע אחד, אבל הוא קורה מן הרגע הראשון. וכל הזמן הזה יש להורה תפקיד כפול: מצד אחד לקדם את התהליך – להכיל יותר ויותר אוטונומיה על שטחים שהילד יכול כבר לקחת עליהם אחריות, ומצד שני למלא את אחריותו כלפי אותם שטחים שהילד עדיין לא יכול לקחת עליהם אחריות.

זה עשוי לבלבל. בתחילת הדרך נדמה שהתינוק כולו נתון בידי המבוגר ושליטתו, ולא תמיד קשוב ההורה לראות שהילד כבר בשל לאסוף אליו חזרה את אותם חלקים של אחריות שהופקדו אצלו למשמרת. ובגדול אפשר לומר גם על ההורים ועם על מערכות החינוך שהם מושכים את התקופה הזו מעבר למידה, ולא עומדים מספיק על החשיבות להחזיר את האחריות בזמנה.

צריך להדגיש – מלכתחילה את האחריות הזו מקבל על עצמו ההורה לא מתוך איזה חשק שליטה באדם אחר, אלא מתוך חובת הזיקה, ובאמת שייכת היא במקור לילד – חייו הם. והיא רק מופקדת אצלו למשמרת עד שהילד יוכל לאסוף אותה חזרה אליו. הארכה שלא לצורך היא כמעט כמו גנבה.

* * *

ועם זאת – וזה העיקר שבשלו אני כותב מאמר זה: בתוקפת הביניים הזו שנמשכת, אני מעריך, כשלוש עשרה שנים, ישנם חלקים של אחריות שמופקדים אצל המבוגר – אלה אותם חלקים שבהם המבוגר והילד הם ישות אחת ושבהם הילד שכובל את המבוגר – ובמקום הזה לא רק מותר להורה או למבוגר המשמעותי להגיד לילד מה לעשות, אלא חובה להגיד.

ויש לזה כל מני טעמים, שניים אני מפרט כאן:

הטעם הראשון הוא זה שכבר הזכרתי למעלה – העיסוק בשליטה, בקביעת המסגרת שבתוכה הוא פועל ועושה את חייו, הוא פעמים רבות עול מיותר, שמעמיס משקל על התפתחות הילד. זה לא חלק, עדיין לא, מחייו. הוא צריך שיחליטו בשבילו. והעניין כאן הוא בכלל לא מסוגלותו או אי מסוגלותו להחליט נכון, יכול להיות שהוא יכול להחליט נכון אפילו יותר מן המבוגר – זה לא רלוונטי – בדיוק כמו שלא רלוונטי העובדה שילד בן חמש יכול להרים משא כבד לאורך זמן – אולי הוא יכול אבל אם זה יעשה לחלק מחייו זה עלול לפגוע בהתפתחותו. העיסוק בשאלות שליטה וקבלת החלטה על המסגרת שבתוכה הוא פועל, עשויה לגזול ממנו את התפנותו לחיות את חייו בתוך המסגרת. ילד זקוק לחיות את חייו בתוך מרחב של כבוד, מרחב קשוב וגמיש שבו יש לו עם מי לדבר, הוא לא צריך להמציא אותו. הוא יכול לעזור לתחזק אותו, אבל לא להיות האחראי עליו.

הטעם השני קשור לצורך של הילד בחיי קהילה, ובעובדה שקהילה בריאה היא כזו שיש בה מנהיגות. וזה הולך עמוק מאוד והרביתי לכתוב על כך במקומות שונים. ולא ארחיב כאן.

* * *

אחרי שאמרתי את כל זה אני רוצה לתת לזה מידה, כי אף על פי שאמרתי שיש חלקים של חיי הילד שעדיין מופקדים אצל ההורה ואחרים שהילד כבר יכול לאסוף אליו חזרה, לא אמרתי אילו חלקים כאן ואילו חלקים כאן, ובאיזה קצב הם מועברים מאחד לשני.

ואכן יש כאן עניין מאוד אישי הקשור למערכת היחסים בין ההורה לילדו. לא פעם הילד יבעט ויבקש יותר חלקים לעצמו, ולפעמים הוא יהיה מסוגל אכן לאסוף את החלקים האלה, ולפעמים לא. בכל מקרה – מכיוון שכרגע הם מופקדים אצל ההורה, זו לא רק האחריות של ההורה להחזיק בהם, אלא גם אחריותו להחליט מתי למסור אותם (כמו שזו אחריותו אכן למסור אותם בסופו של דבר). וזה נתון לשיקול דעתו.

נכון זו פטרונות – אבל מילה זו שנעשתה למילה גסה ביחסים בין אנשים מבוגרים, ובצדק, היא דווקא מאוד שייכת לכאן. ההורה הוא הפטרון של הילד. הוא מחליט בשבילו, קובע לו, עוצר אותו,

אבל,

וזה כל העניין – לא כדי לשבור את רצונו או לעצב את מי שהוא "צריך" להיות, אלא דווקא להפך – כדי לתמוך באפשרות החירות של הילד, ובטיפוח עוצמתו ועצמאותו.

אנא, ה"למה" שהוא ליבו של כל מעשה, עושה את כל ההבדל. לא עצם העובדה האם ההורה עוצר או מחליט בשביל הילד אלא מאיזה מקום הוא עושה את זה – למה, לאיזה צורך, מה מנחה אותו. וצריך לדייק כאן, וגם על זה כתבתי כבר במקומות שונים, בהבחיני בין אותו גבול שההורה שם לילדו שהוא גבול מעצב, ועל כן גם פולשני ולא מכבד, לבין הגבול תומך החירות, שהוא כולו ביטוי להקשבה ותמיכה בהיות הילד מישהו.

והדיוק והזיכוך כאן עושים את כל ההבדל.