מרכז מחקר לחינוך דיאלוגי
כללי:
אני מציע להקים מרכז מחקר ויהווה מקור להמשך הפיתוח והעמקה, ובאופן יותר ציבורי, של גישת החינוך הדיאלוגי. בו זמנית הוא יהיה גם מקום לימוד שיכשיר אנשי צוות פוטנציאליים לחינוך הדיאלוגי, יסייע לאנשי צוות וותיקים, ויתמוך במקומות נוספים הפועלים (או הרוצים לפעול) ברוח החינוך הדיאלוגי.
הצורך:
מלבד העניין במחקר, הקמת מרכז המחקר באה לענות על מספר צרכים כפי שאני מזהה אותם:
- תיעוד: תיעוד הניסיון המצטבר, והפיכתו לנגיש הן לאנשי צוות הפועלים במיתר ובמקומות דומים והן לציבור הרחב בכלל. אמנם כל מחנך צריך לחדש ולפעול מן המקום שבו הוא נמצא, אבל הוא יכול לאפשר לניסיון המצטבר לברך אותו, לשכלל אותו, לפתוח אותו לכיווני מחשבה חדשים, ולהוות שיח שמעבר לזמן עם ניסיונם של אחרים.
- העמקת האינטואיציה: במשך שנים הושם עיקר הדגש על מציאת אנשי הצוות המתאימים, ושחרורם לפעול במסגרת אוטונומיה עקרונית של מחנך, ועל פי מיטב כוחם האישי. חינוך הוא האנשים שעושים אותו. מי הם, מה הם מביאים אתם, ומאיזה מקום הם פועלים, יותר חשוב מכל תורה או מתודה. מתוך כך גם התמקדנו באינטואיציה האישית, והתעקשנו למעט את ההגדרות החיצוניות. אני לא מבקש להחליף את האינטואיציה, אלא לאתגר אותה, לפתוח אותה מחדש, לתת לה כלים, ולהחזיר את האחריות האישית באופן נושם יותר. כי גם את זה צריך להגיד: עם הזמן, אותה התעקשות נכונה על האינטואיציה יכולה להתהפך למשהו אחר, רדוד יותר, אשר מתוך הבנת רדידותו גם יחפש הפרט פתרונות של "חזרה לאלף בית" בצורה של מתודות חיצוניות וקשיחות. את האינטואיציה יש לפרנס, להעמיק, ולהגביר את כוח אמונתה בעצמה.
- הצורך להתקדם באופן חיובי: במשך השנים ועד היום עסק מיתר בפילוס מקומו בתוך מציאות עוינת. בצדק הוא היה צריך למצוא את הגדרתו לא רק באופן חיובי, אלא גם כביקורת עקרונית כנגד מגמות וכוחות של נורמליות שניסו שוב ושוב לעשות אותו למשהו "דומה". העניין הוא שעם השנים, וכשאנו עוזבים בהדרגה את תקופת המהפכה, יש בהתמד של כיוון זה להפוך גם לסוג של התבצרות, שהוא בעצמו התמסדות. והדרך האחרת שיכולה למוסס מחדש את ההתמסדות הוא להעמיד את הכל בשאלה, אבל לא רק כתהליך שלילי ומפרק הכל, (שעם השנים נוטה לעייף ולשחוק), אלא כתהליך יצירתי וכחלק מתנופה של חקירה, התחככות, והליכה קדימה שמזינה את כל העוסקים בה.
- פיתוח: שזה אומר בין היתר לפנות זמן לפרטים, להתבונן יותר בקפידה, יותר לאט, לנסח מחדש שאלות, ומתוך כך להוליד "תשובות" אפשרויות, שהן לא רק תורה סדורה, אלא גם הצעות להתנסות, הרחבת גבולות, והזמנה למפגש חדש.
- לתת גוף וכתובת לכל העוסקים בחינוך הדיאלוגי. ישנו מחסור תמידי באנשי צוות המתאימים למיתר, ולמקומות קיימים או שרוצים לקום. מרכז מחקר, במקרה זה הוא לא כתובת דוגמטית, אלא מעצם הגדרתו הוא תנועה שניתן לחבור אליה כעמית ושותף. משמע, הדרך להשתייך למרכז כזה היא תמיד דו כיוונית – לא רק לשתות ממנו, אלא להיות חלק מפריונו. מרכז כזה יכול גם לענות לצורך של מקומות חדשים שנמצאים בתהליך הקמה או בשנתם הראשונה, וזקוקים לתמיכה וליווי.
- חינוך שמחנך את עצמו: יצירת מציאות של תנועה ותנופה שתאפשר למקום להיות בלתי תלוי באדם זה או אחר, מכיוון שנוצרו הכלים של חינוך עצמי הקורה כבר מעצמו, וכל מי שחובר לחינוך הדיאלוגי במילא חובר לתנופה זו של "חינוך שמחנך את עצמו"
המסגרת המוצעת
הגישה:
מרכז המחקר יפעל ברוח החינוך הדיאלוגי ויהווה דוגמא לשיטת מחקר בגישת המעורבות המשתתפת שבה אין להפריד בין האדם לנושא המחקר, בין המסקנות הכלליות לבין ההתפתחות והלמידה האישית. יותר נכון לומר שהאדם, ולא שום כלי מכאני, הוא "כלי המדידה", ותהליך המחקר הוא בו זמנית גם תהליך ה"כיול" והשכלול של כלי זה.
באופן מעשי: החוקרים הם גם הלומדים (הסטודנטים המתעתדים להיות אנשי צוות). בצד התבוננויות אישיות, מעקבים, תיעודים, ניתוח סרטי וידאו של פעילות, ראיונות, ושאר כלי מחקר מקובלים, מכנסים את כל אלה לתוך מהלך פתוח של קבוצת לימוד דיאלוגית המהווה קהילה חוקרת, וכור היתוך להשתכללותן של משמעויות ותובנות חדשות. קבוצת לימוד כזו היא קבוצה של עמיתים אשר חוברים יחדיו, כל אחד ממקומו, ועם ניסיונו האישי, לתהליך חקירה רב ממדי. התהליך מונחה אבל פתוח. כל אלה מתורגמים אל תוך מאמרים כתובים שברוחם משקפים את החיבור בין האישי לכללי, ועל כן גם בעלי רלוונטיות רבה לכל מחנך הקורא אותם.
שאלות המחקר לא מבקשות "ליישב" ולייצר "תורת חינוך" סדורה וסופית, אלא מכוונת ליצור פתחי נשימה, ולהעמיק את עבודת הלב. אין מדובר במחקר קוגניטיבי גרידא, המבקש לנסח פתרונות מקבילים, אלא בכלים של "הליכה" שיש בהם להעמיק את היצירה והמשמעות של כל מחנך, ושל הגישה בכלל. לחקור לא את מה שקל לחקור (כיוון שהוא קל לניסוח, קל להגדרה, קל לבדיקה) אלא לעקוב אחר שורשי השאלות העמקות ביותר שלנו, חשוכות ככל שתהיינה, מעורפלות ובלתי ניתנות לניסוח, ולשים את עצמנו שם. מבחינה זו תהליך החקירה הוא בו זמנית גם מהלך של אומץ, ומעמד של התייצבות מוסרית. משמע, מרכז המחקר הוא לא רק "כיסוי" אלא פרקטיקה של התרה. לא ממסד חדש, אל הזדמנות תמידיות ועקרונית להתחדשות, הזמנה לחכמה ורגישות.
צורת עבודה:
מחקר אישי: קבוצה של לומדים (המשלמים שכר לימוד) במהלך שנה, מגיעים אחת לשבוע למיתר או מקום דומה, ומשתלבים בעבודה עם הילדים. במהלך עבודתם הם גם בוחנים שאלת מחקר אחת או אחדות בכלים שונים העומדים לרשותם. כלים אלה יכולים לכלול, תיעוד כתוב, תיעוד מוסרט, ראיונות, תצפיות, ניסויים מבוקרים, וכן הלאה. הדגש הוא על מעורבות משתתפת – משמע האדם לא מוציא את עצמו החוצה אלא אדרבא נעשה יותר ויותר רגיש לדברים שעולים בו, ולאופן שהוא נוטה לפרש את הדברים. הוא שם את עצמו אל תוך תהליך של התרה. נותן לשאלה לפתוח אותו, ולא ממהר לנסח תשובה. כל אחד מן הלומדים יכול לבוא ביום שמתאים לו (ולמקום) והוא פועל באופן עצמאי ואישי (לכל אחד שאלת המחקר שלו).
מחקר קבוצתי: אחת לשבוע במשך שלוש עד ארבע שעות, מתקיימת קבוצת לימוד דיאלוגית מסביב לממצאי המחקרים האישיים. חלק מזמן זה יכול להיות מיועד לצפייה בסרטי וידאו, או קריאת דו"ח תצפית, או שיתוף של אחד מן המשתתפים. מה שזה לא יהיה, הוא מהווה את ה"טכסט" שעל גביו מתרחשת הלמידה/חקירה באופן פתוח ובלתי מוגדר מראש, על פי עקרונות "קבוצת הדיאלוג". (עקרונות אלה נוסחו במסמכים אחרים)
הכשרת אנשי צוות: גדולה אמונתי שהשתלבות מודעת זו של לומד אל תוך עבודה בתוך מקום כמו מיתר, היא הדרך הטובה ביותר להכשרה מקצועית של איש צוות. אמנם ולכאורה הוא פגש את מיתר רק בזווית מסוימת הקשורה לשאלות המחקר שנבחנו ולא היה "כיסוי" מלא של כל התורה, אבל דווקא מתוך ההתמקדות גם נוצר הרוחב, שהרי מדובר בשלמות, ואי אפשר לגעת באופן עמוק באחד מחלקיה מבלי לגעת בכולה. במיוחד שגישת החינוך הדיאלוגי יותר משהיא תורה סדורה היא שפה, וכמו כל שפה הדרך הטובה ביותר ללמוד אותה היא להתחיל לדבר אותה בתוך הקשר ממשי ובעל עניין.
תיעוד ופרסום: אחת לתקופה יתפרסמו מאמרים, אולי בעלון תקופתי, ויגיעו לכל האנשים העוסקים בחינוך הדיאלוגי ומעונינים בכך. החומר הכתוב יישמר במאגר מידע נגיש לכל. כדאי לשקול הקמת אתר אינטרנט שישרת גם אנשים שלא בהכרח פועלים במסגרת חינוך דיאלוגית.
עבודה עם צוות מיתר (או אחר): מציע שיהיה שיח מתמשך בין הצוות הוותיק לבין הלומדים הצעירים. וליצור מסגרת תומכת לשיח זה הן על ידי שילובם החלקי של הלומדים בישיבות הצוות, הן בשיחות אישיות, הן בהזמנה לאנשי הצוות הוותיקים להצטרף לקבוצת הלימוד הדיאלוגית, והן בימי עיון משותפים שיערכו אחת לתקופה (פעמים בשנה).