חנוך לנער על פי דרכו3

חנוך לנער על פי דרכו

חצי שעה לפני כניסת השבת קיבל דוד בן יוסף מסר משי פירון (שר החינוך החדש), שהביע את הערכתו לדוד, הצטער שדוד לא פגש אותו טרם השביתה, והזמין אותו להעמיק בדברים בהמשך.

באותו ערב עוד קידש דוד על מים, אבל בלילה הפך בדברים והחליט לסיים את שביתתו שארכה תשעה ימים.

מה אמור לקרות עכשיו?

דוד ביקש שתקום וועדה ממשלתית לבחינת החינוך האלטרנטיבי. בינתיים השר הזמין את דוד לדיון עומק בעניין. אבל אפילו הייתה קמה וועדה כזו, מי היה מייצג בה את גישת "חנוך לנער על פי דרכו"? בשם מי הוא היה מדבר? מה בעצם הוא היה מבקש? לאן כל זה מתכנס?

שתי פרשנויות אני קורא כאן:

• הפרשנות החלשה: "חנוך לנער על פי דרכו", קרי, על פי דרכם של הוריו. העיקר כאן הוא זכות הבחירה להורים, וזה מהווה שופר לכל חינוך אלטרנטיבי באשר הוא. לכאורה זו פרשנות סוטה – הרי נאמר בפירוש על פי דרכו של הנער והוריו כלל לא מוזכרים כאן. אבל ייתכן שבעומק הדברים שוכנת כאן אמת עמוקה, ואכן ראוי לקרוא "דרכו" כ"דרכם".

• הפרשנות החזקה: קרי, כפשוטו – דרכו של הנער, בלי התחכמויות מיותרות. הפרשנות הזו מדברת על החינוך הרדיקלי ביותר שאפשר.

הבה נראה, אם כן, מה אומרת כל פרשנות,

ומה משתמע ממנה ברמה המערכתית שבה פועל משרד החינוך.

* * *

זכות בחירה בחינוך

קראתי לכך פרשנות חלשה, אבל היא חלשה רק ביחס. האפשרות שהורים יבחרו את חינוך ילדיהם, הולכת הרבה מעבר לדימוי השטחי של סופרמרקט חינוכי. בהתקיימותה היא יכולה לברך עמוקות על כלל החינוך והחברה בארץ.

מה טיבה של ברכה זו?

הדואגים לממלכתיות יראו כאן בעיקר את הסיכון העצום לפרוד. כל אחד ילך לבית ספר על פי טעמו, וכל החיכוך והערבוב המבורכים שבין שכבות אוכלוסיה שונות ימנע. בפרט יש חשש שהעשירים (אם בכסף ואם ברוח) ייצרו לעצמם מוסדות אליטיסטים משל עצמם, ויותירו את הדלים באמצעים מאחור. נוסיף לזה את החשש שבהיעדר תוכנית לימודים משותפת לכולם, גם לא תהיה קרקע תרבותית שתחבר בין אנשים שבאים מקצוות שונים של העם והארץ.

אני לא אומר שהסיכון הזה לא קיים, אבל ההתמקדות בו מחמיצה את העיקר. זכות הבחירה להורים הוא חלק ממהלך רחב יותר של פלורליזם חברתי, שבו דווקא יש סיכוי עצום לערבות הדדית מן הסוג הדיאלוגי.

לסיכוי הזה יש להקשיב,

גם כדי להבין איך ניתן לתמוך בו,

אבל גם מכיוון שממילא זו המגמה של התרבות בארץ ובעולם המפותח, והתחמקות מהתייחסות ישירה אליו, עלולה להדגיש דווקא את צד הסיכון.

מה שעומד על הפרק הוא סוג של לכידות חברתית המתרכז מסביב לאמונה ברב-ערכיות. במקום סולם ערכים אחיד – היוצר בהכרח את המוצלחים יותר ואת המוצלחים פחות, ומדגיש את המבנה ההיררכי של אלה ביחס לאלה – חברה רב-ערכית מציעה סוג של לכידות חברתית אורגאנית המדגישה את המבנה המעגלי-רשתי. כאן, בדומה לגוף החי, כל אדם נחוץ דווקא בשונותו. וממקום זה – מן התחושה שיש לו מקום – הוא לומד לכבד גם את מקום זולתו, וחובר לכונן עמו את סוג השייכות הדיאלוגי¹.

כל זה לא מייחד את החינוך דווקא, אבל יכול למצוא כר נפלא לצמיחתו בחינוך. אם יש דבר אחד עמוק שקושר בין אנשים מקצוות ארץ שונים, הרי זה האתגר היומיומי של מעשה ההורות. ומה שמביאים לשם ההורים מתוך תחושת אחריות ובגרות, ברצון לשפר ולטפח הוא מצע נפלא לשיתוף פעולה. אגב כך, יכול החינוך להיות לא רק מקום שפועל על פי עקרונות אלה, אלא גם מקום שמנחיל תפיסה זו, כחלק מהתעוררות חברתית חדשה. וזה דבר שדווקא הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת אותו.

כאן גם מסתבר המובן שבו "דרכם של ההורים" היא גם "דרכו של הנער". לא רק מכיוון שהם ממילא בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על חינוכו, אלא גם משום שהשפעה זו כשהיא נעשית בהשראת אותה רוח של לכידות אורגאנית (פלורליזם מחבק), גם מחלחלת אל תוך המעשה החינוכי, ובאותה נשימה מכבדת את דרכו של הנער.

הנה כי כן, חופש בחירה להורים, לא חייב להיות הזמנה לפרוד, הוא יכול להיות חלק ממגמה של ערבות הדדית חברתית במובן המברך ביותר. מה שיכול לעזור למצות את הסיכוי שבזה, הוא לכונן ערוצי תקשורת בין סוגי החינוך השונים, מתוך אותה אווירה עקרונית המאפשרת לגישות השונות, להיות אכן איברים שונים בשלם אחד.

בתור נציג של הפרשנות החלשה, אלה, אם כן, הדברים שהייתי ממליץ עליהם:

• שתהיה זכות בחירה מלאה להורים לחנך את ילדיהם היכן שהם רוצים, ובפרט ובהדגשה, שתהיה זכות למחנכים והורים ליזום מסגרות חינוך על פי דרכם. זה ידרוש גם את כל ההליך הארגוני והחוקי שיתמוך בדבר הזה.

• ממילא יש כאן גם הזמנה להמשיך להעמיק את האוטונומיה של כלל בתי הספר במערכת החינוך, אוטונומיה של המנהל ושל הצוות החינוכי אכן להגשים את תפיסת עולמם.

• שכל מסגרת אלטרנטיבית שרוצה להיתמך על ידי משרד החינוך, צריכה לקחת חלק בדיאלוג בין-בית ספרי, בעיקר ברמה של הצוות החינוכי, ועל הפרטים כיצד זה מתבצע – אם זה על ידי יצירת חדר מורים לומד משותף, או במות דיון, כנסים, כתבי עת – יש עוד לברר. העיקר, שמסגרות אלה תשמורנה על ערוץ פתוח ומפרה עם שאר החינוך בארץ.

• ואולי אפילו הייתי ממליץ על כך שכל מסגרת חינוך אלטרנטיבי שרוצה להיתמך על ידי משרד החינוך צריכה לתת משהו בתמורה לחינוך המרכזי – לקדם איזה פרויקט, לחנוך איזה עניין, או כל דבר אחר מסוג זה. (ולא יזיק, כמובן, שזה יהיה דו כיווני – כי מי יגדיר מה המרכז ומה השוליים?)

* * *

חינוך אמיץ

חופש בחירה להורים הרי זה מבורך. אבל האם על זה שבת דוד במשך תשעה ימים? האם על זה הוא זעק כשדיבר על תינוקות אנוסים, ותבע לבחון במלוא הרצינות את גישת "חנוך לנער על פי דרכו"?

אולי גם,

אבל לבטח לא רק.

בשביל דוד שורש כל המחלות, מסרטן ועד נזלת, קשור בחינוך. וכשהוא רוצה לקדם את החינוך על פי שיטת "חנוך לנער על פי דרכו", הוא רוצה לעסוק באותו שורש אשר גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית עושה את ההבדל. ומה מהות ההבדל הזה? לדוד יש תשובה מאוד פשוטה – הרי בריאות איננה מצב סטטי, היא מצב דינאמי של יצירה והבראה, שהכוח שלה טמון במרכז הווייתו של האדם – ההבדל קשור ליכולת להיות מחובר למרכז הזה.

על כך גם הוא זועק: שהחינוך המצוי, במקום לעזור לאדם למצוא את המרכז הזה ולטפח אותו, הולך ועורם עליו כל מני זרויות עד כי האדם שוכח מי הוא ומה שליחותו בעולם הזה, ורק נותר בתחושת חנק, לא מצליח להגשים את מלוא עוצמתו, עצמיותו, ועצמאותו.

וכך גם כותב הרב קוק שלא במקרה הוא כאן:

"חטא האדם הראשון בכך שהתנכר לעצמו, בכך שהקשיב לדעתו של הנחש ואיבד את קולו הפנימי. חטא כשלא ידע להשיב תשובה ברורה לשאלה "איכה!?"… וכה הולך העולם וצולל באובדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח. וכיוון שאין אני, אין הוא, וודאי וודאי שאין אתה".

כל זה, אם כן נמצא ברקע, כתביעה לשנות את פני החינוך ברוח "חנוך לנער על פי דרכו".

אלא שזה עניין שקל להגיד וקשה הרבה יותר לעשות. אף על פי שאני מניח שאין מחנך באשר הוא שעניין זה זר לרוחו, הנה בפועל רק מעטים מצליחים להגשים אותו למלוא עומקו. הרי "דרכו של הנער" היא עניין חמקמק מאוד, ולא פעם היא אובדת בין כל כך הרבה קולות והשפעות, ומה שנדמה כקולו, אינו אלא התניות, ענייני תקשורת, רצון למצוא חן וכיוצא באלה. האומנות שתומכת בו לחזור בתשובה אל שורש עצמיותו, דורשת את מלוא תשומת הלב וההתעוררות של מחנכים שלומדים להכיר בתנאים שמאפשרים אותה, וראש לכול שהם עצמם בסוג החיפוש הזה (שהרי אין המחנך מחנך אלא במי שהוא). ואחר כך יבואו עקרונות מסוג העמדת המפגש האנושי במרכז, מסגרות קטנות ולא פורמאליות, רב-גילאיות, שילוביות, חירות גמורה בכל מה שקשור בלמידה, וויתור על כל צורה של הערכה ובחינה חיצוניים, וכיוצא בזה. הפרטים חשובים למקומם, אבל העיקר כאן הוא לא בפרטים, אלא באותה רוח השואפת אל המרכז, ובמסירות נפש, אשר פעם אחר פעם עומדת בפיתוי עבודה זרה וחוזרת לעיקר.

* * *

אך מה אפשר לעשות עם זה?

באיזה אופן אפשר לתרגם את הזעקה הזו לדבר מה שאפשר להגיש למשרד החינוך באופן ארוז ומושכל – הנה כך וכך רצוי לעשות?

ואפילו היה שר החינוך אוהד לעניין, מה הוא כבר יכול לעשות? הרי התנאים שנדרשים על מנת לעמוד במשימה הזו הם כל כך שונים מן המקובל, ועצם המהות של המשחק אמורה להשתנות באופן רדיקלי כל כך, עד כי כל רצון להיות פרגמאטי ולהשיג כאן איזו תוצאה מן המציאות, מיד קורס מול אי-המעשיות שבזה. ואנא, מכם, שום פשרה כאן לא יכולה לעבוד. זה לא מסוג הדברים שאפשר לעשות רק בחצי, ליד, בערך. אם מבינים את מלוא התביעה המנערת שבזה, ומבקשים להיות נאמנים ליסוד החי שבזה – לחנוך לנער על פי דרכו דורש מאה אחוז כוונה והגשמה ללא פשרות.

מה אם כן יכול להביא דוד בפני השר?

בכל מאודי חיפשתי את התקווה שבזה, איזה קצה של אור שיכול להפוך את הפגישה הזו לעניין פורה לא רק לשר ולדוד, אלא לכלל ילדי ישראל, ולא מצאתי אלא את זה:

שישמע הקול הזה במלוא זיכוכו.

ויעמוד בחוצפתו הלא מעשית לכאורה, ויתבע בשם החיים את המעשיות שלו.

מזמין לדבר עם אי האפשרות שבזה, כדי להתמודד עם ההכרח שבזה.

* * *

כשחושבים על אי-פשרה בדרך כלל עולה דמותו של הצדקן האידיאולוג שלא מוכן לפגוש את המציאות והרי הוא מנקר בעקשנות ברעיונותיו המוגבלים. אבל כשאני חושב על אי-פשרה במקרה הזה, אני דווקא רואה את האדם הרך, שכולו אהבה, ומחובר עמוקות למציאות. הוא רואה את כל הבלבולים שיכולים לקרות בדרך להגשמת המעשה, וכל העניין מבחינתו הוא שהמעשה לא יבלע את הרוח – כי מעשים מן הסוג הזה כבר ראינו לרבבות, ולא יהיה כל חידוש בעוד אחד שכזה – ואילו הוא עומד כשופר בעניין זה דווקא, שהחומר לא יבלע את הרוח.

היכן היא התקווה שבזה?

דווקא בחוסר התקווה לכאורה.

ועניין זה תואם לגמרי את השאלה – "האם יש סיכוי לאהבה?"

ואת התשובה שדוד שמח לבשר בפרישת שתי ידיו – יש!

* * *

נרד לקרקע.

הרי אני לא מבקש להעמיד איזו אוטופיה שכמידת נחמתה כך היא מרחיקה את האדם ממעשה. ילדים לא יפסיקו לגדול ולהתחנך בהמתנה לרגע שנגיע לזיכוך המעשה. בכוונה אני מתעקש על הסתירה ולא מבקש לרכך אותה כלל. תובע החזון העולה מזעקתו של דוד, מלב רעבונו שהגיע עד לעצמות, שלא ימשיכו לחנוק תינוקות. כדברי הרב קוק – למים הם זקוקים, והם זקוקים להם עכשיו. אבל דווקא מכיוון שמדובר כאן בדיני נפשות, גם אי אפשר שהמעשה יבלע את הרוח – שהרי על רוח זו עצמה, ועל אפשרות פריחתה, אנחנו מדברים.

וצריך קול השופר להישמע, ולהיות מטריד ולדחוף את האדם למעשה, ובו זמנית צריך הוא להתעקש על מלוא זיכוכו ולא להתחיל להשמיע דברים אחרים, נחמדים, רק מפאת הרצון להיות מעשי. זה נשמע לא פרגמאטי, אבל במקרה הזה זה הכי פרגמאטי שיכול להיות.

וכדי שהעניין הזה ירד לבשר, הוא חייב להיות מוגשם בדמות אי אלו מקומות ממשיים לחלוטין שבהם קורה הדבר הזה ללא פשרות. והמקומות האלה צריכים להיות מטרידים. ואני לא מתבייש לומר – הם צריכים להיות סוג של שמורות טבע, כמעט הייתי אומר מוזיאון – מוזיאון של העתיד. מקום שבו אנשים יכולים לבוא ולהתרשם באופן חי ולומר, הא, אז כך זה יהיה, הבה נראה מה אני יכול לקחת מזה אל חניכי.

אם שר החינוך אוהד לרעיון, ומבין את הרדיקליות שבזה – זה המרב שהוא יכול לעשות: להבין את הצורך שיתקיימו מקומות של אין-פשרה. מקומות, שנדמה שאין שום דרך מעשית שיהיו התשובה לכל ילדי ישראל, ויחד עם זאת גם אין שום דרך שלא יהיו.

ואם הוא רוצה להוסיף על זה, הרי אפשר גם, כמו שהצעתי למעלה, להסדיר את החיכוך והדיאלוג בין מקומות אלה למסגרות חינוך אחרות. שכמו שדוד שבת בחדרו, ובכל זאת קולו נשמע, כך גם הן, צריך שקולן יישמע.

ואם הוא רוצה עוד להוסיף על העוד הזה, אפשר גם שיאמץ את היוזמה שקראתי לה "חדרים דיאלוגיים" (ועליה אפשר לקרוא כאן) ובימים אלה ממש יש אנשים יקרים שעמלים על הגשמתה.

* * *

ועל דרך הסיכום:

אם העיקר כאן הוא הפרשנות החלשה – בחירה להורים – כי אז היה ראוי שמי שישב כאן כנציג יהיה גם קשור לזרם הגדול ביותר בחינוך אלטרנטיבי בארץ – החינוך הדמוקרטי – ובתור הנציג של כלל החינוך האלטרנטיבי, הוא יבקש להרחיב את זכות הבחירה, להסדיר את חוקיותן של מסגרות אלטרנטיביות, ולהזמין ערוץ דיאלוגי פתוח עם החינוך הרגיל.

אבל אם העיקר כאן הוא הפרשנות החזקה – חינוך אמיץ – כי אז אולי כל אדם שרואה עין בעין עניין זה יכול להיות נציג (וראש לכול דוד עצמו). הנציג צריך להיות מעבר לזרם זה או אחר. במובן עמוק, הוא מייצג את כלל ילדי ישראל – את קול תינוקיותם. בקשתו של נציג זה תכלול את הבקשות של הסעיף הקודם, אבל גם שניים שלושה דברים נוספים: שתהיה במה חיה לקולו המזוכך (כלומר שתהיה הכרה בחשיבות של קול רדיקלי בחינוך), שיחיו ברווחה אותם מקומות מיוחדים המגשימים הלכה למעשה את הגישה הזו (ואם יש כמה כאלה שדרכם שונה בפרוש שהם נותנים לעניין זה – אז שיחיו כולם ברווחה), ואם יוותר קצת זמן – אפשר גם להעלות את ההצעה להקים חדר דיאלוגי בכל בית ספר.

האם זה ארוז מספיק טוב?

נמתין לראות כיצד זה הגיע לנמען.

דני לסרי

ומי שרוצה לקרוא באופן מפורט יותר מוזמן להציץ כאן: חינוך אפשרי