המדינה כארגון־לב

המדינה כארגון-לב

נקודת המוצא של היוזמה שלנו (מדינה רשתית דיאלוגית) היא בהבנת הבעייתיות שיש באופן שבו מדינות הלאום – שהעולם חוּלָק ביניהן – "מנהלות" את העולם.

בד בבד אנו מבינים שקשה מאוד לשנות את המציאות הפוליטית הזו תוך שימוש בכלים שמדינות לאום אלו מציעות. ואם להיות יותר קונקרטיים: קשה לדמיין פעולה שננקוט ושתשנה את מדינת ישראל (או כל מדינה אחרת) באופן מהותי ועמוק כפי שאנו מצפים ממנה להשתנות לאור הבעיות החברתיות, המוסריות, והאקולוגיות שנובעות מדרכי פעולתה כמדינת לאום.

הפתרון שאנו מציעים:

במקום להיאבק לשנות את הקיים (ולהישאב כך לעולם ערכיו) ליצור חלופה – להתחיל בקטן, מתשתית בריאה, לצמוח באופן אורגני, להשפיע מתוך המרכז הזה על המבנים הקיימים, ולהיות אלטרנטיבה שתוכל בבוא העת להציע תחליף אנושי למדינה הלאומית אם וכאשר תקרוס (אבל גם אם לא).

זה לא ניסיון להתבדל, אלא אדרבא הבנה של הדינמיקה של תהליכי שינוי, המבחינה בין פעולה מחתרתית לפעולה מהפכנית.

אבל מה זה בעצם אומר, ליצור חלופה?

אנחנו רגילים לחשוב על המדינה כסוג של מכל שגבולותיו הברורים מכילים בתוכם היבטים רבים שבעצם הם לא בדיוק חופפים: ארץ, עם, לאום, מדינה, חברה, תרבות. מה מבין היבטים אלה רלוונטיים למדינה רשתית, שבהגדרתה איננה חלקת ארץ מותחמת בגבול?

באיזה אופן היא "מדינה" ואיזו סוג של זיקה אליה יכולה להיות לאנשים שהם "אזרחיה"?

מה היא תורמת להם, ומה הם תורמים לה?

ישראלי יהודי מתל אביב שיסע לבקר משפחה בדואית בנגב יפגוש עולם אחר. חבל ארץ אחר, סביבה מקומית אחרת, תרבות אחרת, חברה אחרת, שפה אחרת, מנהגים אחרים, ואם ידרים עוד קצת ויחצה את הגבול למצריים, ימצא שוב תרבות שונה. באיזה אופן הגבול המדיני שבין ישראל למצריים שונה מן המרחק שיש בין תל אביב למאהל בדואי בנגב?

מה עושה מדינה למדינה, ומה מזה רלוונטי להגדרת מהותה ותפקידה של מדינה רשתית?

אם אנחנו מניחים בצד את ההיבטים האחרים שרגילים לספח למדינה – ענייני עם ולאום, חבל ארץ ושפה, תרבות וחברה, דת ואמונה – מה נותר? מה מאגד את כל האזרחים במדינה אחת?

תפיסות אנרכיסטיות, למשל, שרוצות לבטל כליל את מוסד המדינה, לא כופרות בקיומה של חברה מוגדרת השייכת לחבל ארץ מסוים, והם אינם רוצים לבטל את הזיקה של האנשים לקהילתם, ואת הגבולות הטבעיים והאורגנים שמתקיימים בין קהילות. הם רק סבורים שזה מהותם של אותם גבולות – הם טבעיים, צומחים מלמטה, קשורים באנשים, וממילא גמישים הרבה יותר. איפה עובר הגבול בין אוכלוסיית הגליל לבין זו של הכרמל? איך נוצרת הזהות המשותפת והנבדלת? ואיזה משותף אנו מצפים למשל בין אוכלוסיית הגליל לנגב, שמצדיקה לכלול אותם במדינה אחת?

מבחינת האנרכיסטים זה ברור – אין כל צורך בישות מדינית כזו. אנשים יכולים להסתדר טוב מאוד בלי החטוטרת הזו, המדינה, שאולי הגדרתה הבוטה ביותר קשורה לקיומם של מדינות לאום אחרות, וה"צורך" להגן על גבולותיה מפני פלישתן. אם אנחנו מנקים את הצבא שהוא חלק מהגדרת המדינה על דרך השלילה (סיבת קיומה הוא התגוננות כנגד מדינות לאום אחרות) איזה תפקיד נותר לה על דרך החיוב?

אחרי הניקוי הזה, נראה שהמדינה (המדינה, לא העם החברה או התרבות המקומית) היא בעיקר מערכת החוק, האמצעים לאכיפתה, ואוסף של פרקטיקות תקשורת המחברות את חלקיה השונים.

אפשר לקרוא לזה בקיצור מערכת שלטון, והביקורת אף עשויה לומר – קבוצת שליטים.

עבור אנרכיסטים שכופרים בנחיצות השליטה הזו (אנשים מסתדרים טוב מאוד בלעדיה), וסבורים שאין שום צורך שמישהו מלמעלה יעשה סדר (כי אנשים באופן טבעי לומדים להסתדר זה עם זה), עולה השאלה איזה ערך יכולה להיות למדינה רשתית? באיזה אופן ולאיזה צורך יכול יהודי בגליל לחבור לבדואי בנגב, ושהחבירה הזו תשרת את שניהם? ולמה לקרוא לזה מדינה (גם אם מוסיפים את ה"רשתית-דיאלוגית")?

ובכן, אני מחזיר אותנו להנחות הבסיס: אנחנו רואים את הצורך בשינוי עמוק ומקיף, ומבינים שבתוך מערכי הכוח הקיימים יהיה קשה מאוד לחוללו. לא בגלל שאנשים לא רוצים אותו, אלא מכיוון שיש יותר מדי אינטרסים וקבוצות כוח שמעוניינות בסטטוס קוו, גם אם הוא יוביל את האנושות לאבדון. יותר מדי דעות קדומות, קיבעונות, פרקטיקות שגורות, שעסוקות בהזנת עצמן, ולא יודעות איך לעצור.

כנגד הדבר הזה אנחנו רוצים להתארגן, וזקוקים לעזרת שותפים.

אנחנו רוצים ללמוד ולתרגל צורות התארגנות אנושיות אחרות, ולעשות זאת לא רק ברמה הקהילתית המקומית אלא גם ברמה החברתית הגדולה יותר, שבה מתקיימות מדינות הלאום.

אגב כך אנחנו גם עשויים ליצור תרבות אחרת, תרבות שיונקת מן המפגשים הממשיים והמקומיים.

לשם כך, אנחנו לא צריכים מדינה במובן של מכל מקיף. אבל אפשר שנעזר בה בתור איבר של החברה האזרחית, מאין גוף עזר, ארגון גג או מוטב ארגון לב, שבשונה מן המכל המקיף הוא מרכז שאליו מוסרים אנשים דבר מה, וממנו הם מקבלים דבר מה.

גם מדינת לאום יכולה להיות גמישה במידה שהיא מבצעת בעצמה או מפריטה את משרדיה, ויכולה להצטמצם עד לליבה שכל מה שנותר ממנה הוא מעין משרד תיאום. מה שיכנס בשלב זה את הפעילויות השונות תחת גג שמה, הוא בעיקר מערכת החוק, המטבע, האכיפה (והפיקוח), ופרקטיקות התקשורת. משמע, המבנה הארגוני שבו הקהילות השונות מתקבצות סביב החוק, המטבע, והאכיפה.

פרשנות אנרכיסטית יכולה לתרגם לשפתה כל אחד מן הסעיפים הללו:

היא תתרגם את מערכת החוקים של המדינה הלאומית למערך הסכמות הנוצרת על ידי ה"עם", ושהזיקה אליה אינה של כפייה, אלא של בחירה.

ממילא הדבר מייתר את מערכת האכיפה, אם כי מזמין אלטרנטיבה בדמות של צדק מאחה או גישות של התנגדות לא אלימה, או כל דרך אחרת ששומרת על חירות האדם, ואולי עוד צריכה להתפתח.

ולגבי אוסף של פרקטיקות תקשורת – הרי שבשלב ראשון, במה שנוגע למדינה הרשתית דיאלוגית, עיקר הפרקטיקות הללו קורות סביב הלימוד/חינוך, והאופן שבו משתפים בלימוד הזה ונעזרים זה בזה, מן השוליים למרכז ומן המרכז חזרה לשוליים. משמע, כל אחד במקומו פועל באופן אוטונומי, לא דווקא תחת "כנפיה" של המדינה, אבל הוא נעזר באותו לב, האוסף אליו את ההסכמות ודרכי ההתארגנות החדשות, כדי לקבל ממנו מזון והשראה לפעילותו.

אפשר להתייחס למהלך הזה כקונפדרציה (תַאֲחִיד) של ארגונים מבוזרים-דיאלוגיים (התארגנויות ופעילויות דיאלוגיות), אשר רואים בזיקתם ל"משרד האִפשוּר" ברכה גם במובן של זהות ושייכות, וגם בדרך של איגום ידע ומשאבים. הלב המתאם של ההתארגנויות הללו, אותו "משרד" האוסף את ההסכמות ומפזר אותן מחדש, הוא הא-מדינה שלנו.

א-מדינה על משקל אנסקולינג.

אפשר לצפות שהתארגנויות דיאלוגיות הקיימות ופעילות בשטח יחפשו להתאגד כדי לתמוך בתנועתן כפעולה מלמטה למעלה, אבל נראה שביוזמה שאנו מנסים לקדם יש גם, במקביל, מן התנועה מלמעלה למטה, אנחנו מנסים להקים את ארגון הגג/לב עוד לפני קיומן של ההתארגנויות (או לפני חבירתן של התארגנויות קיימות). ארגון לב שלא מסתפק בהמתנה אלא מעודד יצירתן של התארגנויות כאלה. אני חושב שזה לא מיותר.