החיים הפואטיים

החיים הפואטיים

נניח שמתפנה לי זמן. אין לי שום תוכנית מיוחדת ערוכה מראש, וגם לא שום צורך דחוף – לא רעב, לא צמא, לא עייפות, לא סקרנות מיוחדת, ולא חשק לאיזה עניין מיוחד. פשוט זמן פנוי.

ובכן, מה ראוי לעשות עם הזמן הזה? לאן אני מנהיג את האנרגיות העודפות שלי?

וגם:

האם זה משנה?

האם החלטה כזו או אחרת יכולה להיות "טעות", ול"בזבז" את זמני?

האם יש כאן טוב ורע?

* * *

בדרך כלל מתייחסים לשאלות של טוב ורע כשייכות לממד המוסרי, שבו רואים בעיקר עניין אנושי-תרבותי, המבוסס על הסכמות. זה לא משהו ששיך להוויה לכשעצמה, אלא משהו שהודבק עליה מבחוץ, על פי צרכיהם, הטיתם, ומטרותיהם של בני האדם. ומכיוון שרבים הם בני האדם ורבות תרבויותיהם, אז גם יש מערכות מוסר שונות ומגוונות.

שאלות מסוג כזה, אם כן, לא יכולות לקבל תשובה מוחלטת.

האם יש שימוש "טוב" בזמן? זה תלוי. תלוי מה הרקע התרבותי שממנו אתה בא, מה המטרות שלך, לאן אתה חותר. הזמן עצמו, ההוויה – היא ניטראלית לשאלה זו.

* * *

ואולי לא?

בשבילי המוסר הוא ממד של ההוויה.

הוא אומר בעיקר את זה: החיים רוצים לחיות.

וכל ניסיון להבין את החיים בלי להבין את הרצון הזה ואת המימד שעליו הוא מתפרש נדמה לי שמחמיץ דבר מרכזי בהיות. מושגים כמו אמת, אהבה, טוב, שייכות, קרבה, זרות, יושבים על הממד הזה, שלפני שהוא רגשי-אישי הוא אינטראקטיבי, וקשור לשאלה האם מה שמולי הוא נגדי או בעדי.

החיים אינם אדישים לקיום. אכפת להם. מה שקורה בעולם לא קורה סביבם – הוא קורה להם, ורק מכיוון שהוא קורה להם יש לו גם משמעות חיה המקיימת אותו.

הממד התיאורי הוא היבט של החיים ולא להפך ובאופן יותר ספציפי הוא דרכו של המהנדס שהממד החשוב ביותר של פעולתו על העולם הוא אותה אובייקטיביות סטטית נייחת ומוחצנת. אבל אף אחד מתיאורים אלו לא רלוונטי לאופן שבו החיים נחיים ממש.

שהוא בסופו של דבר הממשי.

האם אנחנו יכולים לדבר על הממשות הזו?

אני, מתכוון, האם אנחנו יכולים לדבר אותה (ולאיזו תכלית?) שלא בשפה של המהנדס?

* * *

המצב הזה שאנו קוראים לו דיאלוג – מצב של החלפת משמעות זורמת מול מצב עווית מתקשחת, הישרדות שבה כל אחד ננעל בפרשנותו וחש חסר אונים מול פרשנות זולתו.

המטרה היא הישרדות על ידי קשיחות על ידי שימור של משהו, רובד מסוים והקרבת הקשר, הזרימה, הלימוד, השייכות, לטובת אותו משהו.

פרשנות נולדת מתוך הסיטואציה ומתוך היכולת להקשיב וללכת אחר השינויים – אחר החדש.

במצב של פרשנות עולה יש דחייה של החדש.

המצב הדיאלוגי הוא מצב צבירה של הנפש אבל יותר מכך של הבין-אישי. שנעשה למקום שבו לא מסתדרים אלא משוחחים באופן יוצר פורה ומחדש.

ואני חושב שלשייכות יש ממד מיוחד בתוך המוסר, או במילי אחרות האכפתיות בעולם של היונק ובוודאי בועלם האדם קשורה הרבה למימד של השייכות. וכך צרותיהם, קשייהם הרגשתם, חרדתם, כולם קשורים למימד השייכות.

לכן גם התיקון הוא בשייכות – בשייכותה דיאלוגית.

ובשייכות הדיאלוגית של קבוצה יותר מאשר של זוג.