תיקון-צורה – על הגיאומטריה הבין אישית – טיוטא-1.5

הבעייתיות היא בצורה

פעמים רבות מטילים את האחריות לעוולות החברתיות המציפות את העולם על טבעו המקולקל של האדם – אם עדיין יש בעולם עבדות, עוני, מלחמות, רעב, ניצול מיני ועוד אינספור בדידויות וניכורים, זה הרבה בגלל החמדנות האנושית שפורצת כל גדר ומנכיחה את עצמה בגוונים רבים.

אבל,

האדם הוא לא רק חמדן, תאב בצע, אכזרי ואנוכי, בו בזמן הוא גם אוהב, מתמסר, יפה, חכם, ונותן גדול – וזה חלק בלתי נפרד מטבעו.

ואם בכל זאת מה שעולה לפני השטח הוא בעיקר הצדדים הכואבים והם אלה שמכתיבים את סדר היום הציבורי, זה לא רק בגלל שצדדים אלה הם האמת היותר גדולה של טבעו, אלא בשל אופי ההתארגנות האנושית – הצורה, הטכנולוגיה, והמשחק שהצורה הזו מזמינה לשחק (המשחק, משמע: השפה, התקשורת הבין אישית). משחק מסוים קורא לאיכויות אנושיות מסוימות, אשר נעשות מוחצנות, ובתהליך של היזון חוזר כובשות את המרחב הציבורי. ואם היה מבנה אחר להתארגנות האנושית, ייתכן שהמשחק היה מתהפך והאיכויות שהיו באות בו לידי ביטוי היו אחרות.

השורש המשותף של הצורות

אפשר לראות את זה לגבי תחומים אנושיים רבים, אבל דומה שכל התחומים הללו קשורים זה בזה – הכלכלה, השלטון, החינוך, האקדמיה – ומצביעים על שורש עמוק יותר המשותף לכולם – שעושה את כולם דוגמאות שונות של אותה שפה, של אותו משחק. זה משהו שקשור לטיבה של ה"ברית" או החוזה הבסיסי שחותמים ביחד באופן לא מודע האנשים שחוברים להתארגן ביחד.

ואמנם זה שדווקא השפה הזו – שלצורך העניין אקרא לה השפה האידיאולוגית – כבשה את העולם, זה לא לגמרי מקרי, זה אומר משהו על בחירה שנעשתה בשורש השורשים של ההסכמה החברתית – בחירה אישית של כל אחד מן השותפים, בחירה שייצגה את הדבר שהיה נגיש יותר כאשר אנשים נפגשו ולמדו להתארגן ביחד. אלא שבשורש השורשים הזה – כמו בקו פרשת המים שבה מתחילים הנחלים, זה עניין של צעד אחד לעבור מנתיב אחד לנתיב שני. שלא כמו במורד הנחל שהעמיק להתחפר והעמיד מצוקים שקשה להתגבר עליהם, פה, בקו פרשת המים, עדיין אפשר בקלות יחסית לשנות כיוון.

המדיום הוא המסר

במילים אחרות המדיום הוא המסר – סוג התקשורת והטכנולוגיה המגלמת אותו – עושה את ההבדל.

אבל הדגש שלי הוא גם על זה – לא די לשנות את הצורות בעולם הכלכלה, או בעולם החינוך, או בעולם השלטון, או בעולם האקדמי – שכן כל אלה קשורים אלה באלה, ושינוי שנעשה בתחום אחד, יבוטל במוקדם או במאוחר על ידי האינרציה של המבנים האחרים. יש צורך או לעשות שינוי גורף בכולם בו זמנית, או ללכת לשורש השורשים של האמנה החברתית ולהתיר בנקודת פרשת המים את הבחירה שנעשתה – עכשיו שאנחנו מבינים את השלכותיה – ולבחור מחדש – עניין של צעד אחד לכיוון השני.

מן הנקודה הזו של קוו פרשת המים ומן התיקון שיעשה כאן, נוכל בהמשך לקבל פרספקטיבה ולראות כיצד לתקן את המבנים היותר מורכבים במורד הנחל – שזה חיוני לגמרי – ולהתאים אותם מחדש. נהייה מודרכים על ידי הבנת תנועות הנפש הזעירות שאנו מקיימים בשורש השורשים, ונראה כיצד הם מוגדלים אלפי מונים במורד הנחל. נוכל מתוך כך לדבוק בסוג הניקיון שיאפשר לרפא גם את הצורות המורכבות ביותר.

אם נרצה בשלב הזה לתקן את "שיטת הבחירות", לא נעשה זאת רק לאור תוצאות חזויות מכל שיטה אפשרית, אלא מתוך הבנת מנגנון העומק שכל שיטת בחירות נסמכת עליו, ומתוך בחירה של כיוון מסוים שממילא גם מתבטא בשיטה מסוימת המטפחת כיוון זה.

הצורה מכתיבה את המהות

יש מספר דוגמאות טיפוסיות שאפשר להישען עליהם כדי להדגים את האופן שבו הצורה מכתיבה את המהות, המדיום מגלם את המסר, המשחק מכתיב את התנהגויות השחקנים. בכל אחת מן הדוגמאות הללו אפשר לנסות להציע מודל חלופי שיתקן את הבעיות הגלויות שמייצר המודל המקורי, אבל, כאמור, אני רוצה לעשות יותר מזה: אני רוצה לחזור לשורש של האמנה החברתית, ולראות איך הצורה והמנגנון נובעים מן הבחירות שנעשו בשורש, ואיך יכולים אנשים לחבור להתארגנות משותפת ממקום אחר, מבוססים על הנחות אחרות. בינתיים, בסעיף זה, אני רק רוצה להדגים את העיקרון של צורה-מכתיבה-מהות.

דוגמא אחת שמדגימה יפה את העיקרון הזה שהצורה מכתיבה את המהות הוא הכסף המודרני. בדרך כלל אנחנו לא ערים לעובדה שלכסף יש מבנה מסוים וממילא גם לא מודעים להשלכות מרחיקות הלכת של מבנה זה על רווחתנו הכלכלית, אבל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה אשר בהן שינוי מבנה הכסף עשה שינוי דרמטי בהתנהגות בני אדם ורווחתם. הדברים נותחו בהרחבה על ידי אחרים – למשל רק עניין זה – האם הכסף נושא ריבית כן או לא.

דוגמא אחרת, מקומית יותר, קשורה לניסוי קטן שערכתי לפני שנים עם קהילה של ילדים. מדי פעם, בעיקר בימי הולדת, היו מחלקים עוגה, ופעם אחר פעם קרה שהילדים התנפלו על העוגה שבמרכז, כל אחד מנסה לחטוף את הפרוסה הגדולה ביותר. החלטתי, אם כן, לשנות את חוקי המשחק וקבעתי רק כלל אחד: כל אחד רשאי באופן חופשי לגשת ולקחת לו פרוסת עוגה, אבל, את הפרוסה שהוא לוקח הוא לא יכול לאכול בעצמו – הוא צריך לתת אותה לאחר. והנה – חוק קטן זה עשה הבדל דרמטי. במקום ההמולה הרגילה נוצר סוג של שקט, ובמקום להחצין את הלקחנות, באה לידי ביטוי כעת אהבת הנתינה.

מבחינה מעשית אפשר לומר ששתי המערכות שקולות – הרי מדובר באותה עוגה, ואפשר להניח שבמבחן התוצאה, העוגה חולקה בשני המקרים באותה המידה של צדק ויעילות. אבל, במקרה השני נוצר גם ערך מוסף הקשור ברווחתם של הילדים – הם גילו את כוחם לתת ואהבו את הגילוי הזה. גם אם נניח שהמערכות שקולות מבחינת תועלתנית, יש עדיפות לשנייה מבחינה אנושית.

האם ילדים הם לקחנים מטבע מהותם או נותנים מטבעם? אם היינו צריכים להסתמך על כל אחת מן המערכות – היינו נותנים תשובות שונות. אבל בהתבוננות על שתיהן כאחת, נראה שהילדים הם גם לקחנים וגם נותנים מטבעם, ומה שמולך בסופו של דבר במרחב הציבורי קשור לצורת ההתארגנות, לחוקי המשחק, יותר מאשר ל"טבע".

ואמנם, אפשר לומר שישנה נטייה טבעית לקרוס למערכת הראשונה ולא לשנייה – ככלות הכול זה אני שהתערבתי ובאופן מלאכותי שיניתי את חוקי משחק הלקחנות שהתקיים שם ראשון באופן "טבעי". אפשר גם לומר שראשונות זו מורה על כך שהאדם בטבע מהותו הוא יותר לקחן מאשר נותן – אבל גם אם זה נכון – מסקנה שאני לא חושב שחייבים לגזור מעצם עובדת קיומה של נטייה לכיוון של מערכת אחת – הנה די היה בהתערבות פשוטה כדי ליצור סוג חדש של שיווי משקל שהוא יציב, יעיל, ומברך יותר.

במילים אחרות, גם אם יש דבר כזה "טבע אנושי" הוא גמיש מאוד, והוא מושפע הרבה מאוד מן המשחק – מהשפה וחוקי התקשורת. וכך אני חוזר למה שהתחלתי בו – מצוקות גדולות של האנושות לא קשורות לטבעו האכזרי של האדם – טבע שחייבים לרסן כדי להבטיח שלום – אלא לאופי ההתארגנות האנושי, ולחוכמה הטמונה בה (או לא).

דוגמא מתחום התקשורת הקושרת

דוגמא נוספת אפשר לקחת מתחום התקשורת ובפרט התקשורת הקושרת. כל כך הרבה פעמים התקשורת בין אנשים מולידה שורה של אינטרסים ומאבקים שדומה שהם עצמאיים ובכלל מנותקים מצרכיהם ורצונותיהם האמיתיים. הם רוצים אהבה ושותפות, ובפועל מכוננים מאבק. דומה שהדרמה חזקה יותר מהם, וסוחפת אותם למקום שאף אחד מהם לא רוצה בו, אבל שהם שבויים לנוע בנתיביו.

לפעמים, כשמשנים מעט את חוקי המשחק, הדבר מאפשר גם למהות להשתנות, ולאנשים לצאת לחופשי. למשל, שיחה בין השניים כשהיא עוקבת אחר מספר חוקי גישור בסיסיים עושה הבדל גדול ביכולת להביא לידי ביטוי את רצונם האמיתי. אפילו חוק פשוט כמו – כל אחד מדבר בתורו ואומר "סיימתי" כשהוא מסיים – יכול לשנות לגמרי את אופי השיחה. האיבה שהייתה יכולה לצמוח מתוך הוויכוח, מתחלפת בחמלה.

המדיום – משמע צורת התקשורת – עושה את המסר.

תורת המשחקים מציגה לנו תופעה דומה – בדילמת האסיר, למשל, המערכת קורסת באופן טבעי למצב של חוסר אמון, אבל די לשנות את אחד החוקים כדי שתקרוס לצד האמון¹.

מורד המשחק

ואמנם אפשר לומר שאופי ההתארגנות האנושי הוא עניין של החלטה – ולראייה כל חוקי המדינה שמבקשים להסדיר אופי זה של התארגנות, אבל בפועל, ומשחר הימים, מעולם לא באמת התיישבו אנשים כדי להחליט על ה"משחק" שהם משחקים. יותר נכון לומר שסוג מסוים של משחק הגיח מעצם ההתקבצות המשותפת שלהם, ורק בדיעבד וכחלק ממגמת תיקון של בעיות שנוצרו במשחק המקורי, נולדו גם ההחלטות המודעות, שבין היתר גם נכתבו בצורה של חוקים.

אבל!

כל אלה לא נוגעים לשורש של המשחק, אלא רק לרמות היותר מורכבות, ואילו עצם מהות המשחק נותרת זהה. ההחלטה איזה משחק משחקים מעולם לא התקבלה. היא פשוט הגיחה.

הכסף, גם כאן, הוא דוגמא יפה לכך – אף אחד לא המציא את הכסף המודרני וקבע את מבנהו וחוקיו. הוא הגיח מתוך היסטוריה מורכבת ומרובת אינטרסים, וכל אותם דברים שכן קבעו והחליטו אותם אנשים חכמים שמנהלים את העולם, היו רק בדיעבד, בניסיון להסדיר את הזרם הזה שכבר ממילא זרם במורד מסוים.

אחד הדברים שחשוב לשוב ולהגיד בקשר לכך הוא שאם אתה משחק במשחק אחד, קשה מאוד לעבור למשחק אחר. אם אתה משחק דמקה, מאוד קשה למצוא מהלך בתוך המשחק שיעביר אותך למשחק שח. למעשה, כל מהלך שאתה עושה במשחק דמקה, גם אם יש לו יומרה לצאת מן המשחק, רק חוזר ומכונן אותו², והוא עוד מהלך בתוך המשחק. כדי לנוע למשחק אחר, צריך לעצור את משחק הדמקה, ולהגיד – "בוא נשחק שח-מט במקום". במילים אחרות: אותה בחירה לא מודעת, שהכריעה לכיוון משחק אחד, היא חזקה יותר מכל ספרי החוקים וההחלטות המודעות, וההסכמים המנוסחים, והכוונות הטובות. כל אלה הם רק מסקנות של הנחות המוצא הנמצאות בשורש, ובלא לשנות את עצם מהותן של הנחות שורש אלה (כלומר בלא לשנות את המשחק), נידונים אנו להמשיך לשחק במשחק הישן.

גיאומטריה של התארגנות חברתית

אני רוצה לכנות את אותה סדירות בהתארגנות האנושית, המגיחה מעצם המפגש של אנשים זה עם זה, בשם גיאומטריה-של-התארגנות-בין-אישית. גיאומטריה-בין-אישית זו – על פי רוב לא מודעת למשתתפים – כמו בגיאומטריה האויקלידית, נסמכת על שורה של אכסיומות שנמצאות בבסיס הגיאומטריה, ואשר קובעות את כל המשפטים המורכבים הנגזרים מהן.

במילים אחרות: כשנפגשים שני אנשים או יותר, מתחילה להיווצר "מתמטיקה" של יחסים. עצם המפגש מזמין, חוץ מן המהות של המפגש, גם התארגנות הדדית המוכתבת על ידי סוג מסוים של לוגיקה. מה שיש בהתארגנות זו מגלם את אופי הבחירה (הלא מודעת) שנעשתה לצד זה או אחר, למערכת אכסיומטית אחת או אחרת. בחירה לא מודעת זו צובעת את כל מה שייוולד מיחסים אלה, ומכאן את כל המרחב הציבורי על מוסדותיו השונים. מן השורש הזה, במה שהוא מגלם, באכסיומות הבסיס שלו, נגזר כבר כל השאר. והעניין שלי, אם כן, הוא לחשוף את הנחות המוצא של "גיאומטריה של התארגנות בין אישית" זו.

אז מה המתמטיקה שנולדת כאשר נפגשים שני אנשים או יותר? איזה מימד של התארגנות, שהוא עודף על המפגש, הם יוצרים? או: מה חוקי הצורה של מפגשם? כי חוקי התוכן הם הרי חוקי הסמנטיקה או חוקי האהבה. ואילו חוקי הצורה קשורים למימד של ההסדר, או האמנה החברתית, או אופי התקשורת, או שפת התקשורת.

הגדרה: גיאומטריה-בין-אישית היא אותו מימד של הסדרת ההתארגנות האנושית המגיח מעצם העובדה שמספר אנשים נפגשים יחדיו. הגיאומטריה נוגעת לצורה – היא לא נוגעת לתוכן, שהרי כאשר אנשים נפגשים יש הרבה דברים של מהות שקורים ביניהם – הם משתוקקים זה לזה, חוששים זה מזה, יוצרים דיאלוג זה עם זה, מולידים אהבה ושייכות, וחוברים יחדיו למעשים משותפים. אבל בו זמנית גם נוצרת אותה קליפה שמסדירה ומארגנת אותם. אופייה של קליפה זו הוא הגיאומטריה הבין אישית.

או בניסוח אחר: שני אנשים נפגשים, ובצד החיבור שנרקם ביניהם, גם נוצרת הקליפה המקיפה אותם ומסדירה את החיבור. הרגלים, שגרות, חוקים של שפה ותקשורת, כולם הם חלק מן הגיאומטריה-הבין-אישית.

המוטיבציה

המוטיבציה שלי, אם כן, היא להצליח לחשוף ולנסח את מערכת האכסיומות של הגיאומטריה הבין-אישית הנפוצה והמקובלת, ולאחר מכן לראות אם אני יכול לשנות אכסיומה אחת או שתיים כדי לתת ביטוי לגיאומטריה אחרת (שזה יהיה שווה ערך לגיאומטריה לא אויקלידית). כלומר, לזהות את האכסיומות שעושות הבדל.

כמובן, אני לא חוקר תמים. אני חותר לכיוון מסוים, שאותו אני מרגיש עם ליבי, ואף נתתי לו שם זמני – הוא מגולם בהבדל בין גיאומטריה אידיאולוגית לבין גיאומטריה דיאלוגית³.

הבדל זה, כך אני מקווה, יוכל גם לבסס כל מני תובנות שהיו לי לאורך חיי ונגעו לשינויים יותר מורכבים באופי ההתארגנות החברתית. תובנות שנוגעות למשל להבדל בין בעלות לשייכות, שמגדירות מה יכול להיות בבעלות אדם ומה לא, שנוגעות לאופי השלטון, לנחיצותן או אי-נחיצותן של מדינות, למנהיגות מעגלית, לנחיצותה או אי-נחיצותה של מערכת חוק, ומערכת אכיפה וכן הלאה. כולן קשורות למימד הצורני של ההתארגנות – לקביעת אופי המשחק – לגיאומטריה-הבין-אישית.

ובניסוח יותר מגמתי: אני סבור שלמרות כל ההצהרות בדבר זכויות האדם וכן הלאה, הגיאומטריה הבין אישית הנפוצה בעולם המודרני היא גיאומטריה של עבדות. היא לא רק מאפשרת אינספור גוונים וצורות של עבדות, היא גם מושתתת על אכסיומות ומושגי יסוד של עבדות. אני מחפש את המערכת האכסיומטית האחרת שתאפשר גיאומטריה של חירות. אותה מערכת אחרת, לו יכולנו במציאות לחזור כל הדרך אל השורש שלה, הייתה משנה את כל המוסדות המוכרים – מן הגן ועד האוניברסיטה, מן הכסף ועד המדינה.

מימד הצורה

מעשה זה של חשיפת "היסודות" של האמנה החברתית, אינו מעשה פשוט כלל וכלל. כל זה בדרך כלל לגמרי שקוף לנו ופועל עלינו בלי שנהיה מודעים לו. מה שיכול לסייע אולי, זה לנסות לדמיין את עצמנו בקבוצה קטנה, ולחוש מחדש את הכוחות החברתיים שפועלים עלינו בתוכה, וכיצד אלה מעצבים את ההתארגנות המשותפת. לא בטוח שמה שנגלה כאן יוכל להיות מורחב לקבוצה יותר גדולה של אנשים – לממד של ציבור בן מאות, אלפי או מיליוני אנשים, אבל גם לא בטוח שלא, ובכל אופן זה ייתן כיוון כלשהו.

אתחיל, אם כן, בדוגמא פשוטה של מספר אנשים שחוברים יחדיו. לצורך העניין והפשטות נדמיין שהם יחידים בעולם, אולי על אי בודד, וכעת מתחילה להיוולד אותה גיאומטריה המגלמת סוג של שותפות, סוג של אמנה והסכמה ביניהם (גם אם הם לא מתיישבים לקבל אותה באופן מודע).

נניח, לצורך העניין שהם חמישה, (שזה כבר התחלה של "ציבור-אמיתי")⁴. והדבר הראשון שיש לשוב ולהגיד כאן הוא שעצם המפגש ביניהם הוא כבר הזמנה וכינון של סוג של אמנה גם אם לא מדברים על כך. עוד בטרם ישנה שותפות כלכלית או אחרת, הם מכוננים יחדיו מרחב בין-אישי, ולמרחב הבין אישי הזה יש מיד שני מימדים:

• מימד של תוכן ומהות.

• מימד של צורה המארגן את המהות.

מימד התוכן והמהות: משמע כל מה שמולידה האינטראקציה מצד הפנימיות – התשוקה, הדחייה, האהבה, הקנאה, השפה, התקשורת, השייכות התקווה, וכל הערכים המוספים הקשורים לחבירה של אנשים יחדיו.

מימד ההסדרה: משמע כל מה שמנווט ומנתב את כל אלה מבחוץ, מגדיר את גבולות האפשרות שלהם, מווסת את התפתחותם, מקשה או מקל עליהם. או בקיצור: מה שמסדיר את ההתארגנות שלהם. בהמשלה אפשר לחשוב על ממברנה המקיפה את התא החי ושומרת על חייו ועל חילוף החומרים שלו עם סביבתו.

והנה, גיאומטריה זו של הסדרה, אמנם מגיחה מעצמה, אבל היא לא לגמרי מנותקת ממה שמביא כל אחד מן המשתתפים. היא נולדת אמנם מעצם האינטראקציה בין הפרטים, אבל גם מושפעת מאופי הנוכחות של כל פרט, ובתהליך של היזון חוזר יכולה לקרוס לצד זה או אחר. הקשר בין השניים הוא לא ליניארי: זה לא האדם שמעצב את הגיאומטריה – הגיאומטריה היא בכל אופן דבר חדש הנמצא מחוץ לשליטתו – אבל הוא גורם בתוכה, ומה שהוא מביא משפיע. מצד שני, כמובן, הגיאומטריה מחלחלת פנימה וקובעת את אופי הנוכחות. שני מימדים אלה, אם כן, התוכן והצורה – לא בלתי תלויים זה בזה.

מה קורה עכשיו, אם כן? מה הוא המשחק שנולד בתקשורת החדשה בין חמישתם? לאיזה כוחות חדשים הם נתונים?

גיאומטריה של פחד וגיאומטריה של אמון

אני חושב שללא מודעות יש עדיפות קלה למשחק הפחד. לא בהכרח כי יש לפחד חלק יותר נכבד בטבעו של האדם, אלא בשל סיבות אחרות הקשורות לצורה ולכוחה של הצורה ולעצם הדבר שקורה כאשר חוברים אנשים יחדיו. הייתי אומר שזה כמעט עניין סטטיסטי מתמטי שדורש הסבר אבל לא כעת. העיקר הוא שבאופן ספונטאני תהיה נטייה להתארגנות להחליק במורד הפחד. די שזו תהייה נטייה, ואפילו הייתי אומר – נטייה קלה – עניין שאפשר להתגבר עליו בקלות יחסית – כדי שהמערכת תקרוס לצד זה.

כשמדובר על חמישה אנשים שהם יחידים בעולם, בזה זה נגמר – נטייה לכאן או לכאן. אני מניח שאם היו הרבה קבוצות כאלה, כל אחת בעולם נפרד, הן היו מתפרשות על פי גרף סטטיסטי – נאמר שישים אחוז מהן היו קורסות לכיוון הפחד, וארבעים אחוז לכיוון האפשרות האחרת.

אבל כשמדובר על הרבה קבוצות הנמצאות באינטראקציה זו עם זו – הדברים נעשים הרבה יותר מורכבים והנטייה שהייתה זעירה לכיוון אחד מקבלת פה מינוף רב עוצמה – אם נניח שיש מאה קבוצות כאלה די במספר קטן של קבוצות-מבוססות-פחד כדי להדביק את כל השאר. עדיין יהיו כאלה שתהיינה חסינות להדבקה, אבל מעטות⁵. ומה מאפשר חסינות זו, את זה עוד נותר לברר.

ויחד עם זאת, למרות שהצורה מחלחלת פנימה אל תוך פנימיות של האדם, בכל זאת היא לא נוגעת במהות שנשארת תמיד רב-גונית ובעלת פוטנציאל. גם הלקחן הגדול ביותר יגלה בתוכו בנסיבות המתאימות איכויות של נתינה. אי אפשר לכבות את הנתינה. יש גבול עד כמה המשחק – הגיאומטריה הבין אישית – יכולה למחוק/לשטח את האדם.

כך ששוב: מה שאני מנסה להציג כאן לא נוגע לשינוי טבעו של האדם, אלא לאופי של ההתארגנויות שלו – מה מושל בכיפה, איזה איכות שלטונית ציבורית הוא מקיים. נכון להיום, ומתוך המודלים שתיארתי למעלה – כמעט כל המערכות החברתיות הן מן המין הזה, עד כי אנו מתקשים לדמיין בכלל אפשרות אחרת – שלטון מתחבר באופן מיידי לכוחנות, ניכור, בדידות.

אבל עכשיו צריך לסמן באופן יותר ברור מה היא אותה קריסה שקראתי לה "בחירת פחד" ומה האלטרנטיבה האחרת.

היסודות

נחזור אם כן לבסיס: כששני אנשים או יותר נפגשים נוצרות, מעצם החבירה שלהם, אפשרויות חדשות, מהויות שלא היו קיימות לפני כן, ואשר אינן ברשות אף אחד מסוים – הן הפרי של הביחד. הגיאומטריה הבין אישית, אם כן, מסדירה את האפשרויות החדשות אשר נוצרות כפרי של חבירה/התארגנות/מפגש של מספר אנשים.

ערכים מוספים אלה (אפשרויות חדשות) שונים מעט כאשר מדובר במספר אנשים שונה – למשל, "בעלות" כאשר יש רק שני אנשים בעולם שונה מ"בעלות" כאשר יש שלושה או חמישה. נדמה לי שמושג הבעלות כפי שאנו מכירים אותו, מגיע למלוא גיבושו רק במקרה של חמישה אנשים ומעלה.

מה הן, אם כן, האפשרויות החדשות, הערכים המוספים, הנולדים מתוך החבירה של אנשים ביחד?

קודם כל קיימות אפשרויות של אינטראקציה:

• אדם אחד יכול לפעול על אדם אחר (לפגוע בו או לחבק אותו, לאכול אותו או להאכיל אותו).

• אדם אחד יכול לפעול מול אדם אחר ובאופן טיפוסי לדבר עם אדם אחר (לעמוד מולו, לומר אתה, לסחור)

• אדם אחד יכול לפעול עם אדם אחר (ליצור שותפות, להרים סלע כבד ביחד).

• ואני רוצה להוסיף כתת מקרה של הסעיף הראשון גם את הסעיף הבא: אדם אחד יכול לשעבד או לשחרר אדם אחר.

כמובן, שבמציאות כל אלה מתערבבים הרבה. אינטראקציה בדרך כלל היא עניין רב ממדי שבו גם אוהבים, גם מנצלים, וגם פועלים ביחד, אבל אנחנו מחפשים כרגע את היסודות ורוצים למצוא את מצבי הקיצון שבהם הם לא מעורבבים.

אחר כך מגיחים עוד מספר אבני יסוד:

• בעלות: כשאדם יחיד בעולם אין משמעות למושג הבעלות. וכאמור גם בשניים זה רק צל בעלות, ובחמישה כבר בעלות במלוא גיבושה.

• הדדיות: כשאנשים נפגשים ומתחילים לפעול זה מול זה, מתחילה להיווצר הדדיות. למשל הכרת תודה, תחושת חוב, מאזן ביחסים, וכן הלאה.

• אנחנו: כשאנשים נפגשים נולד גם מושג האנחנו (השבט, הקהילה, שימוש בשפת רבים). זה לא רק מושג תיאורטי – זה אקלים אנרגטי. וגם כאן יש הבדל בין אנחנו של שניים לבין אנחנו של שלושה או יותר. נדמה לי שיש שפות שבהן זה ממש בא לידי ביטוי במילים שונות לסוגים שונים של אנחנו.

• מיקום חברתי: ה"אנחנו" הוא סוג של מרחב שבו אפשר להתמקם. לא מרחב ניטראלי הומוגאני, אלא מרחב שבו ישנם מיקומים שונים בעלי איכויות שונות. לא בהכרח טובות יותר מאחרות, וגם לא בהכרח היררכיות, אבל שונות. כל אחד מתמקם עם תפקיד אחר.

• מנהיגות: ובתוך המרחב החברתי נולד תמיד מקום מיוחד שנקרא "מנהיגות".

• בדידות: ואני חושב שנולד במקביל גם מקום מיוחד שנקרא בדידות.

• מיתוס ועתיד: אותו "אנחנו" הוא לא רק "אנחנו" של כאן ועכשיו, מיד עם היווצרותו הוא מתחיל לרקום מיתוס, שולח שורשים לעבר משותף ובעיקר מוליד עתיד ותקווה משותפת – אתוס. שוב, ליחיד אין עבר ועתיד כמו שיש ל"אנחנו". ה"עתיד המשותף" הוא ערך מוסף שלא התקיים לפני כן – הוא הגיח באופן טבעי עם ההתקבצות.

אלה, אם כן, האפשרויות החדשות – אפשר לומר אבני היסוד או האובייקטים החברתיים שנולדים כתוצאה מחבירה של אנשים יחדיו. כל אלה מהווים גם את התוכן של הגיאומטריה הבין אישית: הגיאומטריה הבין אישית היא מה שמסדיר את היחסים והתנועה של אבני יסוד אלה. למשל, מסדירה יחסי בעלות, מסדירה את ההתמקמות החברתית, מסדירה את חוקי המיתוס וכן הלאה.

על בסיסם אני רוצה לגזור ולנסח כעת את ה"אכסיומות" של הגיאומטריה הבין-אישית – של אותה אמנה חברתית שהתיישרנו לפיה בלי בהכרח להיות מודעים לכך.

הערה לפני הצגת האכסיומות

אבל רגע לפני, אני רוצה לחדד דבר מה לגבי טבען של אכסיומות אלה – אנו מדברים על הכוחות הפועלים על ההתארגנות האנושית. כוחות אלה, לא מודעים, הם כוחות מסדירים ולא ציוויים אנושיים (אף על פי שאנסח אותם בהמשך בתור ציוויים). הם שונים במובן זה מאכסיומות מתמטיות – כמו כוחות בעולם הפיסיקלי הם וקטורים בעלי כיוון ומימד של עוצמה.

הביטו למשל על תופעת המשושים – סדירות שנוצרת בסלעי בזלת לפעמים, כתוצר של אינטראקציה בין כוחות שונים. במבט מקרוב, כמובן, המשושים הם מאוד שונים זה מזה, חלקם בכלל לא משושים, ובכל זאת, יש איזה כוח מסדיר, שנוצר ממפגש הנסיבות, שנוטה לעשותם משושים.

באותו אופן האכסיומה "אל תשקר" שאני אביא למשל בסעיף הבא, אינה עוסקת בגבול מוחלט אלא בכוח מסדיר הקיים בהתקבצות של אנשים ביחד: כשאנשים חוברים ביחד להתארגנות, באופן טבעי מגיח כוח שמסדיר את הדיבור שלהם ויוצר לחץ לא לשקר.

זה לא אומר שלא משקרים, אדרבא, העולם החברתי המוכר הוא רשת של אינספור דרכי שקר והעמדת פנים וזיוף.

אבל,

כל אלה הן דרכים מורכבות להתמודד עם אותו לחץ עצמו – להתגבר, לעקוף, להתחבא מפני, להתמודד עם קווי הכוח של "אל תשקר". "אל תשקר" הוא לא כוח פסיכולוגי פנימי, הוא כוח שצומח במפגש בין אנשים, ומסדיר את הדיבור שלהם.

דומה הדבר לכוח המשיכה. כוח המשיכה הוא לא מה שמרתק אותנו אל האדמה ולא נותן לנו לזוז, להפך, הוא זה שמאפשר לנו את אינספור התנועות, הקפיצות, ההליכות, והריקודים. אלמלא כוח המשיכה, יכולת התנועה שלנו הייתה מאוד מוגבלת (חישבו על אסטרונאוט בחלל ועל המסורבלות העצומה של תנועתו). ודווקא כוח זה שמושך למטה מאפשר לנו לעמוד ולמשוך למעלה.

במובן הזה ניתן להתייחס למערכת האכסיומות שאתאר בסעיף הבא כקרקע של ההתארגנות החברתית. בסיס שממנו באים ואליו חוזרים, סוג של צפון, מישור התייחסות, הדבר שנותן משמעות גם להתיישרות על פי הקווים, אבל גם לניסיון להתנגד להם. כך שהאכסיומה "אל תשקר", למשל, שונה מן הציווי החברתי "אל תשקר". היא לא קובעת באוכפן דיכוטומי, אלא מייצרת את כל בני הגוון שכתוצאה מהם גם ל"שקר" יש משמעות, אבל גם ל"אמת".

האכסיומות של המערכת הרגילה

כל מה שנאמר כאן בהמשך הוא בגדר ניסוי – וברגע זה, ואולי לעולם לא, אתקשה לומר אם זו רשימה ממצה, או בכלל נוגעת בעיקר, ביסודות העיקריים. אבל צריך להתחיל היכן שהוא, והנה אם כן הצעתי, שעוקבת פחות או יותר אחר הרשימה של היסודות מעלה:

• אל תפגע⁶

• אל תשקר⁷

• אל תבגוד⁸

• אל תגנוב

• כבד⁹ את ההדדיות¹⁰

• כבד את האנחנו¹¹

• כבד את ההתמקמות¹²

• אל תפלה¹³

• כבד את המנהיג

• שמור על העתיד¹⁴

אני חושב שאלה החוקים הלא מדוברים הבסיסיים שאנו פועלים תחת השפעתם כשאנו חוברים יחדיו.

אדם שנכנס לקבוצה חדשה שאינו מכיר ואינו יודע את חוקיה, באופן טבעי ימצא את עצמו מתיישר על פי אמנה לא כתובה זו: "כאן הסכמנו ביחד לא לפגוע זה בזה, לא לשקר זה לזה, לא לבגוד זה בזה, לא לגנוב זה מזה, וכן הלאה".

שוב, זה לא אומר שבפועל לא משקרים ולא גונבים, אבל קיים לחץ קבוצתי לא לעשות כן, ומי שעושה כן בכל זאת, יעשה זאת בהסתר, ואם יתגלה, יחוש אשמה. הגיאומטריה הבין אישית כמו משרטטת נתיבים מרכזיים שבהם נהוג ללכת כאן. דומה הדבר למערכת של שבילים בשדה קוצים: זה לא אומר שאי אפשר ללכת אל תוך הקוצים, אבל זה פחות נגיש, יותר מבלבל, פחות זורם ויותר כואב. נדרש מאמץ לשקר, לבגוד, לגנוב. הלחץ הקבוצתי הוא עניין מוחשי לגמרי.

על פניו, דומה שיש איזה דמיון בין זה לבין עשרת הדברות המופיעות בתנ"ך (כבד את המנהיג יהיה שווה ערך אולי לכבד את אביך ואמך, לא תעיד שקר הוא צרוף של לא תשקר ולא תבגוד, וכן הלאה), אלא שהמעמד שלהם שונה. שוב, לא מדובר בציווים, וגם לא בדברים שמטבעם נתונים לניסוח מילולי. יותר נכון לומר שאלה אבני היסוד של הטרום-שפה, פרימיטביים שהשפה של ההתארגנות החברתית נשענת עליהם, אבל שהם לכשעצמם עוד לא שייכים לשפה. מדובר בכוחות, ב"מושכים" (attractors), שנותנים מובן גם לציוויים מנוסחים, לחוקים מוצהרים ולמסגרות מורכבות יותר, אבל שהם אינם זהים איתם. כך שלא צריך להתבלבל בין הניסוח "אל תפגע" שמופיע כאן בהגדרת האכסיומה לבין הציווי "אל תפגע", המנוסח כפניה מילולית למישהו, שיופיע מאוחר יותר "במורד הנחל"¹⁵.

ולבסוף: מדובר במערכת אכסיומטית, זה אומר שכל אכסיומה גם מתפרשת ומקבלת את משמעותה על רקע האכסיומות האחרות.

האם זו מערכת ממצה?

האם זו מערכת ממצה שאינה מחסירה ואין בה עודף? אינני יודע, לא בנוגע לבחירת אבני היסוד, ולא באיזו מידה יש למערכת שלמות וקוהרנטיות פנימית. אני משער שהזמן יגיד את שלו. בכל זאת חשוב לי להצביע על מה שהנחה אותי לבחור דווקא את אלה ולחוש שהן ממצות.

תחילה עלי לשוב ולהעיר, שמה שאני מתאר כאן הוא לא מערכת מלאכותית-אנושית. אני מנסה לחלץ את החוקים הטבעיים של ההתארגנות. לא מדובר בתורה מוסרית, במערכת הוראות המנסות להגדיר לאנשים כיצד עליהם לחיות, אלא בכוחות שמופיעים באופן טבעי מעצם ההתאגדות המשותפת. לא "איך דברים צריכים להיות" אלא מה בפועל מכתיב ומסדיר את התארגנותם. או יותר נכון, אני מנסה לאתר בתוך שלל הכוחות החברתיים, את השורש שמתוכם גם נגזרים כל הכוחות האחרים.

לטענתי, המערכת שתיארתי למעלה היא ממצה ורלוונטית לכל התאגדות אנושית באשר היא. אמנם הגיאומטריה המגיחה תהיה שונה קצת בין אם מדובר בשני אנשים שלושה אנשים או חמישה, אבל היא לא תהיה תלויה במי הם האנשים¹⁶.

כאמור, התייחסתי לאבני היסוד של החברתי – לערכים המוספים שנוצרים בהתארגנות משותפת, ונתתי אכסיומה מסדירה לכל אבן-יסוד. חלקן קשורות באינטראקציה שאפשר לצמצמה לשני אנשים (אף על פי ששניים אלה נתונים בתוך קהל יותר גדול, ועובדה זו חשובה, כמובן) – כלומר למפגש של יחיד עם יחיד, ואחרות קשורות למפגש של היחיד עם הקבוצה.

ברמה של האינטראקציה של יחיד מול יחיד אפשר למנות את: אל תפגע (פעולה על), אל תשקר (פעולה מול), אל תבגוד (פעולה עם), אל תגנוב (בעלות), כבד את ההדדיות (הדדיות). ברמה של יחיד מול קבוצה: כבד את האנחנו (אנחנו), כבד את ההתמקמות (מיקום), כבד את המנהיג (מנהיג), אל תפלה (איזון בקבוצה), שמור על העתיד (מיתוס ואתוס).

במידה מסוימת ישנה סימטריה בין שני חצאי המערכת: אל תפגע יהיה מקביל לכבד את האנחנו (כלומר אל תפגע בקבוצה), אל תבגוד מקביל לכבד את ההתמקמות, כבד את ההדדיות מקביל לאל תפלה, מה שמשאיר אותנו עם אל תגנוב מול שמור על העתיד, ואל תשקר מול כבד את המנהיג. יש בזה הגיון מסוים, אם כי לא בהכרח אינטואיטיבי.

תיארתי את מערכת הכוחות מנקודת המבט של היחיד – כיצד כוחות אלה מתפרשים ומתבטאים בלחצים שונים שהוא נתון בהם ומסדירים את התארגנותו כחלק מהתארגנות חברתית. ייתכן שהיה אפשר לאמץ נקודת מבט רשתית ולנסח אותם באופן אחר, עדיין אני סבור שהיו אלא אותם כוחות, רק ניסוחים שונים.

וגם, יכול להיות שאם הייתי חופש עוד, הייתי מגלה שיש אכסיומות קדומות עוד יותר המשתיתות את אלה שתיארתי, אבל נדמה לי שהרמה הנוכחית היא בו זמנית גם עדיין בעלת משמעות ניתנת להבנה בקלות יחסית, וגם לא רבה מדי במספר האכסיומות.

האכסיומות של מערכת דיאלוגית

למערכת האכסיומטית שתיארתי למעלה אני קורא גיאומטריה אידיאולוגית (מסיבות שאסביר בהמשך). ואני רוצה להציע לשנות את המערכת הזו על ידי החלפה של אכסיומה אחת בשתיים אחרות.

להוריד את האכסיומה האחרונה:

• שמור על העתיד

להוסיף במקומה שתי אכסיומות:

• אל תשעבד

• כבד את האחר

כל שלושת השינויים הללו קשורים זה לזה ובאים משורש אחד. למעשה יש מובן שיכולתי להסתפק בהורדת האכסיומה האחרונה, או לחליפין בהחלפת ניסוחה: במקום "שמור על העתיד":

• "כבד את העתיד".

בכל זאת בחרתי להוסיף את השתיים הנ"ל כדי לפרש ביתר מובנות את השינוי.

שינויים אלה יעבירו אותנו לגיאומטריה הדיאלוגית. כמו שאמרתי למעלה, האכסיומות רגישות לסביבתן האכסיומוטית, וכך, שינויים אלה אינם רק החסרה והוספה, אלא יוצרים מערכת חדשה. מערכת חדשה זו בתורה, מפרשת לאורה כל אחת מן האכסיומות האחרות. למשל, היא מפרשית מחדש את מושג הבעלות ומה פירושו של לא תגנוב, את מושג הבגידה ומה פירושו של לא לבגוד וכן הלאה.

כטבען של אכסיומות, שינויים אלה נראים קטנים ולא משמעותיים, אבל באמת, ככל שמתקדמים יותר, השלכותיהם מקיפות עולם.

אני יודע שכל זה עדיין נשמע סתום – אנא, היו סבלניים ולכו אתי עוד קצת. כדי להבין במה מדובר צריך להיכנס קצת יותר פנימה למשמעותן של האכסיומות ובפרט להבין את משמעותה של האכסיומה האחרונה – אכסיומת העתיד – שהיא אכן יוצאת דופן, בין היתר משום שיש בה גורם של מטא-אכסיומה – היא נוגעת לא רק להסדרה של המהות, אלא – בסוג של הצבעה עצמית – על הסדרת ההסדרה (הצורה).

חזרה לעוגה – הולדת החוק הדיכוטומי

וכדי לא להיות לגמרי תיאורטי אני רוצה לחזור לדוגמא של העוגה וקהילת הילדים, שהבאתי למעלה:

לכאורה, האפשרות של המערכת השנייה – זו של נתינה, קשורה הרבה לעובדה שאני הייתי שם בתור מבוגר אחראי, כמי שיש לו כוח לכפות סדר. הם סמכו עלי ועל מנהיגותי. הם אמנם שמחים לשחק במשחק הנתינה, אבל הם גם רוצים, כתנאי להשתתפותם במשחק הזה, שכולם ישחקו את המשחק הזה, כי אחרת הם יכולים למצוא את עצמם ללא חלק בעוגה – הם יתנו את חלקם, אבל איש לא ייתן להם.

וכבר תיארתי את דילמת האסיר – שני הצדדים היו מרוויחים אם היו מאמצים אסטרטגיה של נתינה, אבל מכיוון שהם חוששים שהצד השני לא ינהג כך, הם בוחרים באופציה של הלקיחה – ששם ההפסד קטן יותר במקרה והצד השני אכן יבחר בלקיחה. שניהם קורסים אם כן להתארגנות שבחשבון גלובאלי היא פחות טובה, אבל יותר בטוחה. מבחינתם, אם הייתה דרך להבטיח נתינה גם מן הצד השני, הם היו שמחים לבחור גם הם בנתינה.

מכל מקום, עם המחשבה הזרה – רגע ומה אם אני אתן לזולת ולא יהיה זולת שייתן לי – נולד גם הניסיון להכחיד את האפשרות הזו מלכתחילה – למנוע באופן דיכוטומי ומוחלט את האפשרות הזו. במקרה של קהילת הילדים, הם סמכו עלי בתור מבוגר אחראי, אבל אם לא היה מבוגר אחראי כדי לממש את כוח האכיפה, הם היו מבקשים ליצור חוק ומשטר שיהיה אחראי באופן מוחלט ודיכוטומי לביטחון. בניסוח אחר: הם היו מבקשים לאחוז בתוצאה, לשריין את העתיד, ובמובן עמוק לשעבד את הזולת. כולם מימדים שונים של תנועה אחת שלצורך העניין אקרא לה: לעשות את השונה דומה, או בניסוח נוסף: להכחיד את הפוריות.

ביטחון מוחלט

תרשו לי רגע לקפוץ לעניין אחר לכאורה: איך היה נראה עולם ללא מערכת אכיפת חוק, וללא ענישה. עולם שהיו בו רק חוקים, כמו חוקי התנועה, למשל, אבל אף אחד לא היה שם לכפות את החוקים¹⁷ על אלה שלא מצייתים להם. האם בעולם כזה היו למשל יותר גנבים מן העולם הקיים היום?

אני לא בטוח.

אני לא אומר שלא היו בכלל גנבים, אבל הרי גם בעולם שבו משקיעים המון משאבים במשטרה חזקה, עדיין יש גנבים.

הבה נניח שאני צודק בעניין זה – שגם ללא משטרה היה נוצר שיווי משקל סביר בין פורעי החוק לאלה ששומרים עליו. האם זה היה מניח את דעתו של הציבור המצוי וגורם לו לוותר על המשטרה?

בפרוש לא.

רובנו לא נסבול את האפשרות שאנחנו לא עושים משהו בקשר לכל הגנבים שממשיכים לגנוב, לא רק מצד הצורך להענישם, אלא בעיקר משום שאנחנו לא יכולים לוותר על האוטופיה הגלומה במחשבה שאם נעבוד מספיק טוב, ואם המשטרה תהיה חזקה מספיק – בסוף לא יהיו גנבים בכלל. כלומר, לא המצב בפועל הוא המכתיב את ההתארגנות, אלא הצל של האוטופיה אשר כציבור אנחנו לא מוכנים לוותר עליה – אוטופיה השייכת ללוגיקה דו ערכית של אפס אחד, ואשר מבקשת לדבוק בביטחון המוחלט – בטחון של העתיד.

יש כאן פרדוקס: דווקא המחשבה והדבקות בביטחון המוחלט היא המולידה את חוסר הביטחון. ואילו אם הייתה לנו יותר סובלנות למציאות כפי שהיא באמת, משמע, לו היינו מוותרים על האידיאל של אפס גנבים, ייתכן שדווקא אז היו הרבה פחות כאלה. או בניסוח אחר: אנחנו מייצרים את הגנבים באידיאולוגיה של אפס גנבים.

לוגיקה רב ערכית

הפילוסוף וויטגנשטיין עבר מהפך בחייו. ואכן, בדרך כלל מבחינים בין וויטגנשטיין המוקדם לבין וויטגנשטיין המאוחר, וקוו ההפרדה עובר היכן שהוא בין שתי יצירותיו הגדולות – הטרקטטוס (מאמר) והחקירות¹⁸, וכבר מן הכותרות אפשר קצת לעמוד על טיב ההבדל.

בכול אופן, לענייננו אני נדרש לוויטגנשטיין המאוחר ולמושג יסוד שפיתח – דמיון משפחתי. דמיון משפחתי מתייחס לאפשרות של יצירת הכללה שאינה מבוססת על דיכוטומיה קטגוריאלית. וכך למשל, ההגדרה המילונאית (מלאכותית) של המילה "רווק" לעולם לא תמצה את כל המקרים שבהם אנו מתייחסים אל מישהו כרווק. אין סט יחיד של קריטריונים, ולפיכך גם אין גבול מוחלט הקובע מי הוא רווק ומי הוא לא רווק. אבל עובדה זו לא מונעת מאתנו להשתמש במילה "רווק" במידה רבה של קוהרנטיות והכללה. וזה כך בשל הדמיון המשפחתי, הקושר שורה של מופעים אל תוך מרכז אחר. באותו אופן כשאנו מצביעים על מישהו ואומרים שהוא שייך למשפחת כוהן – שתווי פניו מזכירים ואופייניים למשפחתו, אין זה אומר בהכרח שאנחנו יכולים להגדיר קבוצה של תווי פנים אופייניים, אלא שיש סוג של דמיון, הקושר את כולם ביחד, זה לזה וסביב מרכז דמיוני אחד.

זה גם הבסיס ללוגיקה רב-ערכית או לוגיקה עמומה. לוגיקה שאינה שמה גבול דיכוטומי בין מה שבפנים למה שבחוץ, בין אמת לשקר, שחור ולבן, אלא מציינת מדרג של ערכים. אפשר להיות בן טיפוסי למשפחת כוהן, אפשר להיות בן קצת דומה, ואפשר להיות מאוד שונה, בלי שיהיה קוו אחד ברור שיסמן את הגבול מתי אתה שייך למשפחה ומתי לא. באותו אופן אפשר לחשוב על הר האוורסט – באופן טיפוסי אנחנו מצביעים על פסגתו, אבל ברור שהוא לא היה הר אלמלא כל החלקים האחרים המטפסים אל פסגתו, ברור גם שישנם מקומות אחרים שאנחנו יכולים להצביע עליהם ולומר "זה בפירוש לא האוורסט", אבל האם יש קוו ברור שאומר – הנה מצד זה, זה האוורסט ומצד זה, זה לא האוורסט? יותר נכון לומר שאפשר לתת סולם של ערכים ולומר הנה זה תשעים אחוז אוורסט וזה עשרים אחוז.

דבר דומה לדמיון משפחתי אנו רואים בתורת הכאוס. לכאורה אנו ערים לבלגן גדול שבו אי אפשר להגיד שום דבר מוגדר על פריט יחיד, אבל בהסתכלות על התמונה בגדול, ניתן להבחין בכל זאת בסוג של סדר המאורגן מסביב ל"מושך" attractor, שהוא נקודת שיווי משקל מרכזית של התופעה.

בדרך כלל, כשאנו חושבים על חוק אנושי כמו "אסור לגנוב", אנחנו חושבים על לוגיקה דו ערכית – או שזו גנבה או שזו לא גנבה. הצדק אמור לקבוע באופן דיכוטומי ולהציב גבול ברור בפני כל המקרים העמומים. אבל אולי אפשר להתייחס אל החוק החברתי – למשל מה שמגולם בגיאומטריה בין אישית – כשייך לתחום הלוגיקה העמומה. החוק, במובן הזה הוא יותר כמו אטטרקטור מאשר כמו קוו גבול. הוא לא אמור למנוע באופן מוחלט, אלא לסמן מגמה.

אבל דומה שהאפשרות לוותר על המוחלטות, איננה רק עניין לוגי – המעבר ללוגיקה עמומה פעמים רבות דורשת סוג של בגרות שאינה נפוצה.

האכסיומה האחרונה – אכסיומת העתיד

אבל לפני שאני נוגע בעניין הבגרות, אני רוצה עוד קצת להתעכב על האכסיומה האחרונה של המערכת האידיאולוגית – אכסיומת העתיד – ולהעמיק להבין את משמעותה.

נחזור אם כן לחמשת האנשים שלנו החיים באי בודד, ונבחן את מצבם בטרם נולדה האכסיומה האחרונה – אכסיומת העתיד.

ובכן, הנה הם ביחד, לא פוגעים זה בזה, לא משקרים זה לזה, לא גונבים זה מזה, לא בוגדים זה בזה, מכבדים את ה"אנחנו", מכבדים את ההדדיות, מכבדים את ההתמקמות החברתית של כל אחד, ובין היתר גם את מקומו של המנהיג. הם עושים דברים ביחד ולחוד, לפעמים אוהבים, לפעמים סוחרים, לפעמים מרימים סלע גדול ביחד. וקורה לפעמים שאחד מהם פורץ קצת את מסגרת הגיאומטריה הלא כתובה. למעשה נדמה שכל הזמן הם מתחככים באפשרות הזו, מי יותר מי פחות. ככלות הכול לא ברור לגמרי מה זה להגיד אמת, ולפעמים גם מה שייך למי. ואף על פי כן, הם מתנהלים במידה מסוימת של הרמוניה. כשהדברים בוטים, הם מתגייסים כולם כדי לנזוף בפורע החוק, וכשהדברים פחות בוטים, די בשיחה או בהבהרה, כדי לעזור לכל אחד לחזור לתלם. והאמת שהם גם לא כל כך מתרגשים מן העניין – התלם בשלב הזה הוא עניין גמיש. בסך הכול דומה שכוונתם ההדדית טובה, וכל עוד נשמר שיווי משקל – המסגרת (הממברנה של התא) עושה את עבודתה – הם לא מתעסקים עם זה יותר מדי.

אבל הנה מתחיל גם להגיח דבר מה חדש, הם מתחילים לחוש בנוכחותו של עוד כוח המבקש להסדיר את התארגנותם המשותפת. בצד הלחץ החיצוני-פנימי לא לשקר, לא לגנוב, לא לפגוע, וכן הלאה, נולד הדחק להבטיח את העתיד המשותף. הם מרגישים צורך להסדיר את הסיפור – את אותו מיתוס ששולח את שורשיו אל העבר המשותף ורוקם תקווה לעתיד. נולד דחק לשריין את הברית שביניהם. דומה שלא די להם במה שעכשיו, הם רוצים להבטיח את התוצאה. אמנם היום אין להם בעיה להתמודד עם פגיעות מכל סוג ובמידה רבה של גמישות, אבל הם חוששים שאולי מחר לא יהיה להם הכוח, ובעיקר כל אחד חושש שמחר תקום ברית נגדו, והוא רוצה להקדים לה ברית משלו. ברית שתפעל נגד האפשרות של ברית של אחרים בעתיד.

האכסיומה האחרונה, אם כן, מכניסה עוד כוח אל תוך השדה החברתי – הצורך לקבוע מראש ולתמיד, משמע, לשמור על ה"אנחנו" כפי שהוא היום. במובן מסוים, היא מבטאת את חולשתנו לסיפורים, ומגלמת את העדפה של הסיפור על פני הנוכחות.

כדאי לראות שהאכסיומה "כבד את ההתמקמות" ללא אכסיומת העתיד, אינה סותרת דינמיות חברתית (מוביליות חברתית), כולל האפשרות להחליף את המנהיג. דברים משתנים כל הזמן, ובכל רגע נתון, לכבד את ההתמקמות זה גם לכבד את התנועה של ההתמקמות, את ההסתדרות מחדש. אבל עם הופעת המילה "שמור" באכסיומה האחרונה, נוצר קשר ישיר עם העתיד וצורך לבטל את התנועה. ולא באופן יחסי – באופן מוחלט.

תחת אותה מתמטיקה, "שמור את העתיד" הופך את "כבד את ההתמקמות" ל"כבד את ההיררכיה". זו, כמובן, גם הזמנה למאבקים אינסוף. הסיבה ש"כבד את ההתמקמות" הופך ל"כבד את ההיררכיה" כשאין מוביליות חברתית, קשורה לאובדן התוכן, וזו עוד דוגמא למה שאכתוב עליו בהמשך – שבגיאומטריה האידיאולוגית הצורה בולעת את המהות. "התמקמות" היא תוכן. היא מבטאת את המקום הייחודי שתופס כל אחד בתוך הקבוצה, למשל, בתוך המשפחה שלו. אבל כמו כל תוכן היא ערך דינאמי, והיא חיה מתוך דינאמיות זו. כאשר הדינאמיות אובדת, מה שנותר מן ההתמקמות הוא רק הצורה, שמקבלת את ערכה כבר לא מאיכותה אלא מ"כמותה" או מיתרונה. במקום ההתמקמות הרב ממדית של האיכות, אנו מקבלים סולם חד ממדי שבו ההבדל היחיד קשור ב"יותר או פחות". שמור את העתיד, אם כן, אחראי לפרש את "כבד את ההתמקמות" ל"כבד את ההיררכיה של ההתמקמות". וכאשר לאדם אין מקום, הוא מתמרד מול כוחה של אכסיומה זו ונאבק לעלות בהיררכיה. אגב כך הוא גם מקיים אותה. כי במאבקו לעלות גבוה יותר בסולם, הוא בעצם משמר את עצם הסולם. מה שהיה לפני כן "כבד את ההתמקמות, משמע, כבד אתה מקום של כל אחד (יחיד שמקומו ייחודי, וקשור לאופיו הייחודי)" נעשה ל"כבד את הצורה של המקום". ושוב, זה טיפוסי למערכת האידיאולוגית – שאכסיומה יחידה הטתה אותה לכיוון הצורני.

ומה ש"שמור על העתיד" עושה ל"כבד את ההתמקמות", הוא עושה באופן דומה גם ל"כבד את האנחנו" ושאר האכסיומות, אני משאיר לקורא לנתח באיזה אופן.

עתיד אוטופי

צורך זה לדאוג לעתיד אוטופי הוא מדבק.

והוא קשור, בין היתר, לתפיסה הדיכוטומית שאינה סובלת עמימות. היא מעדיפה להיאחז בדימוי של עתיד מוחלט, על פני מפגש עם הווה עמום. אף על פי שזו דווקא אחיזה זו בעתיד מוחלט שבמציאות יוצרת הכי הרבה חוסר בטחון בהווה.

מכל מקום, כל זה מתקשר לצורך ליצור ברית שתמנע את הבריתות האחרות, הסכם שיבוא תחת הסכמים אחרים. לדאוג לעשות דבר מה לזולת לפני שהוא יעשה לי, ולדאוג לעשות זאת בדיוק מכיוון שאני חש בתוכי עצמי את הצורך לעשות לו את הדבר הזה¹⁹, ואני חש אשם על כך. במקום לפגוש את האשמה, אני בורח ממנה, ולפיכך היא מעצבת את הלחץ וגורמת לי להעדיף את האפשרות שכולם יחושקו, שכולם יפסידו קצת, על פני האפשרות התיאורטית שבעתיד רק אני אפסיד. במידה מסוימת, אני מעדיף למכור את רווחתי היום לטובת העתיד האוטופי.

אנא, אלה לא דברים תיאורטיים, ולא צריך להרחיק לכת לאי בודד כדי להיווכח בפעולתה של האכסיומה האחרונה. חישבו על קבוצה שהייתם בה בפעם האחרונה, וקרוב לוודאי שתצליחו לאתר את הכוח שלה.

והנה, במידה רבה, גם תחושת האשם מעוגנת בתפיסה דו ערכית של החוק – אותה תפיסה של הכול או לא כלום, המתייחסת אל החוק כגבול דיכוטומי ואשר בהכרח יוצרת את הפושע (ואת חוסר הסובלנות כלפיו). אכן, יש קשר עמוק בין הניסיון לאחוז את העתיד לבין הלוגיקה הדו ערכית. וזה נוגע למושג הבגרות שאתפנה אליו כעת.

לשלוט בבלתי נשלט

יש עוד סיבה שבשלה אנו נופלים קורבן לניסיון לשמור על העתיד. זה קשור לייחודנו כבני אנוש – כושרנו ההנדסי בעיצוב כלים ושימוש בהם. זה נותן את הפתח לאשליית השליטה. ולמה שאני מכנה "אחיזה סימביוטית בתוצאה".

לכאורה היה אפשר להסתפק באחיזה בתוצאה – המהנדס שהתרגל ליצר מכונות, נכבש על ידי אורח חשיבה זה עד שהוא נעשה לו עיקר חייו, ובכל מקום הוא נשאב אל תוך ה"מטרה" של סוף הדרך, אותה הוא חי באופן יותר אינטנסיבי מאשר את התהליך – אלא שאחיזה זו בתוצאה היא יותר מאשר רציונאלית – היא ביטוי למעמד נפשי סימביוטי, שהוא בו זמנית גם סוג של בריחה ממפגש עם המציאות, שהתועלתנות משמשת לו מסווה.

וכך, אני סבור שהשורש של הלוגיקה הדו ערכית, שגם מגולמת באידיאולוגית הצדק, קשור לסוג של מעמד ילדי. במקומות אחרים אני מנתח זאת כהתבגרות שלא הבשילה.

הילד, כמי שעדיין לא הפציע מתוך התפיסה הסימביוטית, חי בעולם של תודעה אחת. האחר, מבחינתו, הוא עדיין רק השלילה של האני, משמע, זה לא באמת זולת. הילד, בשלב הזה, עדיין לא בקע מן הקשר עם אמו (הוריו) כדי להכיר בקיומו האחר של האחר, קיום שהוא לא רק ביחס, אלא שהוא לעצמו. ככל שהוא גדל הוא לומד להכיר באחרות הרדיקלית של האחר, ומפתח את היכולת הבוגרת לשאת הפכים, שהיא חיונית לכל מפגש של ממש עם האחר. את תפיסת השחור-לבן של התודעה האחת, מחליפה התפיסה הצבעונית, מרובת הערכים, של שתי תודעות (או ריבוי תודעות).

התהליך שאני מתאר כאן הוא תהליך טבעי של התבגרות, אבל פעמים רבות, ומסיבות שלא אכנס אליהן כעת, הוא לא מגיע למיצויו, והאדם נותר תלוי בין שני העולמות לא לגמרי מבוגר ולא לגמרי ילד – סוג של מבוגר-ילד. וכאן אנו מגיעים למה שאני מכנה "סימביוטיקה שלא בעתה" שהיא סוג של מופע אוטיסטי, מנגנון רב שכבתי, שעושה את המבוגר פגיע לאחיזה הסימביוטית בתוצאה.

פירושו של דבר שהמבוגר-ילד (המבוגר האוטיסטי – שזה נכון לגבי כולנו במידה זו או אחרת), במקום לחיות את המציאות, חי את התוכניות, ונאחז בתוצאה שהוא מנסה להשיג בלא יכולת להרפות ממנה. התוצאה מגלמת את המופע של עצמו, השלכת עצמו אל העולם, ובשל חוסר בגרותו, הוא לא יכול לסבול שהיא תהיה שונה ממנו (ממה שתכנן). לפיכך הוא מכונס כולו בתוכה, ומשתמש בהתכנסות זו כדי להימנע לפגוש את האחרות (את המציאות), או בקיצור כסוג של מנגנון-התנגדות-למציאות, ובראש ובראשונה לשינויים שבה, ועוד יותר, לסחף הבגרות המשנה אותו עצמו.

הרביתי לכתוב על כל זה במקומות אחרים: המציאות של תודעה אחת היא מציאות שטוחה, ובעיקר לא פורייה, לא מסוגלת לחדש, כל מה שמתפתח בה נתון בה מלכתחילה. זה עושה את המציאות לחד ערכית וצורנית, ומושך חזק לכיוון הלוגיקה הדו ערכית (שלמעשה היא חד-ערכית). אנחנו רואים את זה אצל ילדים בני ארבע חמש – תפיסת צדק דיכוטומית שבה החוק נמצא מעל האדם. כשמדובר בילד, זה רק שלב ביניים בדרך לתפיסה מוסרית בשלה יותר של המציאות, אבל כשמדובר באדם מבוגר, זה כבר הופך להיות לסוג של כלא, המונע מן האדם לפרוץ אל המרחב שהוא מעבר לזה של תודעה אחת. זה נעשה לחזון העולם – הצדק שמושל בהתארגנותנו החברתית.

זה יוצר את החברתיות האידיאולוגית – כזו שמעוגנת בסיפור של הדומה, באותה השטחה של כל שונה אל תוך תודעה אחת.

על הבגרות ואל החינוך

ישנה בחירה מודעת שהיא תוצר של בגרות – לבחור לתת אמון, שהרי האמון הוא תמיד בחירה. לבחור לתת אמון הוא לא רק לבחור לתת אמון בזולת. הוא לבחור לתת אמון במציאות מתוך הבנה עמוקה שיש דברים שנמצאים מחוץ לשליטתי, אבל, שזה לא אומר בהכרח שזה רע. לבחור לתת אמון בלי לאחוז בתוצאה – רק מתוך הקשבה ועשיית הדבר שצריך לעשות – היא עניין של בגרות. דבר שמתעוררים אליו. ודורש סוג של התגייסות שהיא טיפה מעבר לספונטאניות הסימביוטית.

כך אנו חוזרים אל החינוך שהוא הלב – לא החינוך במובן של החדרת אידיאולוגיה חדשה, המתחייבת כביכול כדי ליצור משחק חדש, אלא חינוך במובן של הבשלה לכדי בגרות. אנחנו זקוקים לאנשים בוגרים כתנאי לכינונה של גיאומטריה דיאלוגית. והאחריות לכך, ברובה, מוטלת על ההורים…

המעבר לעבודת הצורה – עבודת אלילים

אחת ההשלכות המעניינות של האכסיומה האחרונה (אכסיומת העתיד) קשורה לעיסוק האובססיבי במסגרת, בצורה, בגיאומטריה. זה השלב שבו מתחילים לתפוח לאינסוף ספרי החוקים, כשהם נכנסים יותר ויותר לפרטים הקטנים, מוסיפים עוד חישוק ועוד חישוק, הכול מתוך יומרה לדאוג לאיזה עתיד אוטופי שבו יהיה בטחון מוחלט. גם אם אף עורך דין לא יהיה תמים מספיק כדי לחשוב במונחים כאלה, זו המוטיבציה שנמצאת בלב השיטה.

זהו מעגל שמפרנס את עצמו – העיסוק בצורה מושך הלאה מן החיים, ואותה התרחקות מן החיים יוצרת איום שמגדיל את הצורך להמשיך לעסוק בצורה. זה הלב של ההתמכרות עד כי לומר שהבסיס לכל התמכרות הוא התמכרות לצורה. והבסיסי לכל התמכרות לצורה קשור באותה חשיבה דו-ערכית המעוגנת בניסיון לאחוז בעתיד.

עבודת הצורה – בהגדרה אחרת – עבודת אלילים. ניסיון לקבע בפסל יצוק, לא זז, את החיים. במקום לכבד את הפוריות, אנחנו מכבדים את הצורה.

עבודת אלילים, כפי שאני מבין אותה, קשורה בניסיון לרצות את האלים – משמע למצוא את המנגנון המכאני שיאפשר לי לשלוט בבלתי נשלט. העובדה שזה נכשל, במקום שתפזר את האלילים, רק יוצרת תלות גדולה יותר במנגנון הפולחני – בדיוק בגלל זה – כי אולי מחר זה יעבוד, והרי אנחנו לא רוצים לאבד את התקווה – היא מה שמאחדת אותנו (בתפיסה האידיאלוגית).

על דרך הסיכום – האכסיומה האידיאולוגית

אנחנו רואים, אם כן, שאכסיומה תמימה כביכול – שמור את העתיד – מכילה בתוכה הן את כל מערכת האכיפה על הלוגיקה המיוחדת שלה, והן את נושא הבריתות, והן את נושא המיתוס. אני גם רואה בה את הזרע המכריע המקבע אותה כגיאומטריה אידיאולוגית. מבחינה זו אפשר בהחלט לכנות אותה "האכסיומה האידיאולוגית".

על דרך הסיכום אומר כעת שהאכסיומה האידיאולוגית מכילה בתוכה את המרכיבים הבאים:

נושא האכיפה: אף על פי שלא תמיד מודעים לכך – מערכת האכיפה היא מערכת הרתעה – עניין של לאחר מעשה. היא לא באמת אוכפת את החוק. היא בעיקר מענישה את אלה שכבר עברו על החוק, בתקווה שהדבר ירתיע בעתיד מפני הישנות העבריינות. אכיפה לא מנסה לתמוך באופן ישיר ומבפנים בגיאומטריה הבין אישית, (לברך אותה, להעצים אותה), אלא לדאוג מבחוץ שמא לא תתקיים בעתיד. לכן, בעצם, ההתארגנות האכיפתית, ושמירת העתיד הם שני היבטים של אותו עניין. וכבר תיארתי למעלה את המצב שבו גם כאשר אנשים יודעים שמערכת האכיפה לא עושה הבדל, בכל זאת הם בוחרים בה תחת השראת "הפתרון הסופי".

נושא הבריתות: אלה בריתות מסדר שני אשר נותנות את מלוא הגיבוש למשמעות של מושג הברית. לא מדובר רק בקבוצה של אנשים שחברה לשותפות, אלא באותו ערך נוסף המשתמע מברית: שהברית פועלת כנגד בריתות אחרות, או ליתר דיוק כנגד האפשרות לבריתות אחרות. ברית מסדר שני, משמע, לא ברית פשוטה של שותפות – הבה נרים את הסלע הזה ביחד – אלא ברית כנגד ברית – הבה נמשיך להרים סלעים ביחד (עם האיום הסמוי: ואתה אל תלך לך להרים סלעים עם אנשים אחרים). משמע, שוב אנחנו כאן ב"עתיד", מנסים לשלוט בבלתי נשלט. וכך חלק בלתי נפרד מכל ברית היא התפיסה המהותית שלה כברית נצח (כברית שמנצחת את הזמן). כמובן, כל אדם מציאותי יודע שבריתות עתידות להתפורר, אבל זה לא משנה את המשמעות של המילה ברית – ברית, הכוונה, ברית לנצח, ברית שהיא מעל הזמן. וילד, שטרם צבר ניסיון, מאמין במלוא התמימות שזה מה שהוא עושה כשהוא כורת ברית עם חבר.

נושא המיתוס: ומכיוון שהעתיד לא באמת קיים בהווה, מה שאנו מנסים לעשות בהווה הוא לשמור על המיתוס (על הסיפור) שבשלב הזה נעשה יותר חשוב מן הממשות. משמע – לדאוג ליצור את סיפור המסגרת שבו כולם מתיישרים אל תוך המיתוס – אל תוך האידיאולוגיה. במילים אחרות, מה שעושה מיתוס לאידיאולוגיה הוא אותו "שמור", שבעצם, שוב מתייחס לעתיד. לא די שאנחנו מספרים את הסיפור המשותף הנותן לנו כוח להרים סלעים ביחד, אנחנו גם רוצים לקיים אותו כסיפר שימשיך להתקיים – ולפיכך נותנים לו עדיפות על פני הממשות. למעשה, כשאנחנו מרימים סלעים ביחד, אנחנו כבר לא עסוקים בהרמת אבנים, אנחנו עסוקים בלספר את הסיפור – אנחנו חיילים בתוך הסיפור. אפשרות זו שהסיפור יהיה חזק יותר מן המציאות, קשור באופן ישיר, אם כן, לאכסיומת העתיד. אני גם חושב שהעדפה זו של הסיפור במישור של ה"אנחנו" מזין הרבה מאוד את המגמה הסיפורית אצל היחיד.

נושא הלוגיקה הדו-ערכית חד-ממדית: לכאורה הלוגיקה הדו ערכית היא עניין מתמטי טהור ואין לה שום קשר לאכסיומת העתיד, ואכן, יש מובן רחב שהיא כזו, אבל הנטייה העמוקה שלנו אל לוגיקה דו ערכית בכל זאת קשורה לאחיזה זו בעתיד. זו לוגיקה שמחסירה את הזמן, שהיא עוסקת במציאות שאינה מתחדשת. וכך, באופן טבעי, העיסוק בעתיד, נעשה גם לעיסוק האובססיבי בצורה, וממילא גם בלוגיקה הצורנית של כן-לא. לא לחינם רואים במתמטיקה את מלכת המדעים, היא מייצגת את האפשרות למצוא את נוסחת העל, את הפתרון הסופי, שיקיף הכול תחת מטרייה אחת – תחת תודעה אחת.

כל ההיבטים הללו מגבים אלה את אלה, ובעצם אי אפשר להבין לעומקו כל היבט מבלי להבין את המארג השלם שבו הוא מחובר גם אל ההיבטים האחרים. כך, למשל, אני חושב שאי אפשר להבין את הלוגיקה הדו ערכית במלוא משמעותה בלי להבין את נושא הבריתות וכיצד הבעלות צומחת כאן. לוגיקה דו ערכית היא לוגיקה של בעלות, ואינה מתאימה לשייכות (ראה בהמשך).

אכסיומת העתיד, אם כן, היא אכסיומה מכריעה, ולא לחינם הכרזתי עליה בתור האכסיומה האידאלוגית. נגזר מכל זה, שדי בהבנה בוגרת שאיננו שולטים בעתיד, הבנה שהיא יותר מהבנה, שהיא סוג של התייצבות, של בחירה – כדי להוציא את עיקר העוקץ מן האידיאולוגיות של המערכת האידיאולוגית. בכל זאת, כאמור, הרגשתי צורך להוסיף את שתי האכסיומות הנוספות, שבקיצור אכנה אותן – אכסיומות האחר.

אכסיומות האחר

הבה נבחן, אם כן, את שתי אכסיומות האחר:

• אל תשעבד

• כבד את האחר

וכמו שכבר אמרתי למעלה, למעשה די היה להסיר את אכסיומת העתיד (או לשנות את ניסוחה – במקום שמור – כבד את העתיד), כדי להגיע לגיאומטריה דיאלוגית. ככלות הכול גיאומטריה נוגעת רק למסגרת – היא מווסתת את המהות, ובהיעדר אכסיומת העתיד (דבר הדורש, כאמור, בגרות של התעוררות) – המהות כבר תמצא את דרכה לא לשעבד את הזולת, ולכבד את האחר. ובכל זאת, מצאתי לנכון להכריז עליהן כשתי אכסיומות נוספות.

ואתחיל דווקא עם כבד את האחר. היא מכילה בתוכה שלוש תתי אכסיומות:

• כבד את השונה

• כבד את ההם

• כבד את הבדידות

כולם ניואנסים של אותה מגמה.

כבד את השונה – משמע, כבר את הזר שבקרבך, את מי שהצטרף לא מכבר אל מעגל ה"אנחנו", אבל באותה מידה הרי זה התנאי למעגל של ריבוי פנים – כבד גם את השונה שבך.

כבד את ההם – כלומר, כבד את הקבוצה אחרת, את ה"אנחנו" האחר, שנמצא מחוץ למעגל העכשווי של ה"אנחנו". כמובן, זו אבן יסוד ביחסים בין קבוצות.

כבד את הבדידות – כלומר כבד את היחיד בלבדותו. אל תכפה עליו אידיאולוגיה. הוא התנאי ליחד דיאלוגי שהכלל לא פועל בו למחוק את היחיד.

מכל הדברים הללו אני רוצה להתמקד במעגל של ריבוי פנים, שנוגע בסופו של דבר גם לתפיסה גמישה יותר של האישיות. לומדים אנו לזהות את עצמנו לא כאישות מונוליתית, אלא כריבוי קולות, ריבוי של "תתי אישיות" אשר מדברים זה עם זה ומפרים זה את זה.

וכך, למשל, הדבר היה יכול להתבטא בשיטת הבחירות. אמנם, לא ברור בכלל אם במערכת דיאלוגית יש מקום לבחירות פוליטיות (או למדינות במובנן המודרני), אבל אם היה להן מקום, מן הסתם כל אדם היה רשאי לבחור באופן רב-ערכי. לא רק בחירה במפלגה אחת – בחירה חד ערכית שמוציאה את כל שאר המפלגות, אלא במספר מפלגות. אולי היו לו שנים עשר קולות שאותם היה מסדר לפי החשיבות שהוא מקנה לערכים שבהם מתעסקת כל מפלגה. בסופו של דבר, התוצאה מעבר לאנשים הייתה מבטאת את הבחירה של תתי האישיות יותר מאשר של האישיות המונוליטית שהיא סוג של פיקציה רודנית²⁰. ואני חושב שזו הייתה בחירה שקולה ומייצגת יותר.

אכסיומת אי-השעבוד

במובנה העמוק אכסיומת "כבד את האחר", גם מכילה את האכסיומה:

• אל תשעבד

שאם מכבדים את האחר, ממילא גם לא משעבדים אותו.

יותר מזה, שתי האכסיומות שהוספתי למערכת החדשה – אכסיומת האחר ואכסיומת אי-השעבוד – היו יכולות להיות נגזרות של האכסיומה הראשונה – אל תפגע, ובכל זאת היה צריך להגיד אותן במוצהר משום שפעמים רבות – בעודנו אוחזים באכסיומת העתיד – אנחנו יכולים לפרש את ה"אל תפגע" כ"אל תפגע בעתידו (בעתידנו)" וזה מתרגם לא פעם ב"פגע בהווה שלו למען עתידו (עתידנו)" – אנו בוחרים לשעבד אותו כדי לשחרר אותו, בוחרים לא לכבד את אחרותו למען אותו טוב אידיאולוגי שאנו מאמינים בו, וכן הלאה. על כן היה חשוב להצהיר על שתי האכסיומות הנוספות: כבד את האחר, וגם: אל תשעבד.

אני רוצה לעמוד על הערך והכוונה שבאי-שיעבוד, שיש מובן שבו ניתן להחליף את הכותרת "גיאומטריה דיאלוגית", בכותרת "גיאומטריה של חירות".

לא לשעבד – משמע, לא להפוך את הזולת לאמצעי למטרה. להבין במלוא העומק שיש לו מקור משלו ואלוהים משלו, והוא נוכחות שיסודה בקדושה. שזה אומר בין היתר שאדם לא יכול להיות מסוג הדברים שהם בבעלות של אדם אחר. תובנה זו, כשמעמיקים בה, היא רדיקלית.

וצריך עוד להעמיק הרבה באכסיומה זו, אבל את זה אני כבר משאיר להזדמנות אחרת.

גיאומטריה טבעית

האם צריך להכריז שזה המשחק שאנחנו משחקים – שכעת אנו מתמסרים לידיה של גיאומטריה דיאלוגית? האם אין בהכרזה זו סוג של ברית-אידיאולוגיה?

ההנחה שלי היא שגיאומטריה דיאלוגית היא לא פחות טבעית מגיאומטריה אידיאולוגית, אולי, במובנים מסוימים יותר טבעית, שהרי הגיאומטריה האידיאולוגית הוסיפה את אכסיומת העתיד, ואילו הגיאומטריה הדיאלוגית פשוט שמטה אותה, על כל חוסר האמון שהיא מגלמת.

בכל זאת, ובעיקר על רקע המציאות הנוכחית, ואולי תמיד – דומה שהגיאומטריה הדיאלוגית מזמינה סוג של התעוררות ומתבססת עליה. הייתי אומר, קצת בהמשך לניסוחו של הפילוסוף לוינס – "היא משהה את הספונטאניות של האגו"²¹. לא הייתי אומר שהשהייה זו דורשת מאמץ, אבל כן התגייסות, התייצבות: אני בוחר לתת אמון. אבל יותר מכך, אני בוחר לא לאחוז בעתיד, לשחרר את התוצאה, ולהתמסר למה שנכון לעשות כי הוא נכון לעשות. וכבר הרביתי לתת את הדוגמא של היושר במקומות אחרים: אם אדם הוא ישר מתוך חישובי תועלת של מה שיצא לו מזה, הוא לא ישר גם כשהוא אומר אמת. להיות ישר הוא בדיוק הדבקות ביושר בלי כל קשר לתוצאה או לתועלת. באותו אופן "כבד את העתיד" הוא מעמד נפשי שמתקיים ללא קשר לתוצאה או אפילו מתוך שחרור מודע של התוצאה.

ויש לראות את הבגרות לא כמאמץ חד פעמי אלא כאורח חיים – כהתמסרות.

הגיאומטריה הדיאלוגית בו זמנית היא הפרי של זיכוך זיקתי אל הוויה, אבל גם התומכת בזיקה זו.

זו זיקה מיוחדת – זיקה של בגרות – אשר מטפחת את הסובלנות לאחרות האחרת של המציאות.

כבוד לאחרות הטמירה

ולבסוף, נדמה לי שהתמונה לא תהיה שלמה אם לא נמצא בלב הכבוד לאחר, את הכבוד לאחרות הטמירה. היא הדבר השלישי המאפשר לכל הגיאומטריה הזו להיחלץ מן ההקשר האנושי ולהשתבץ במגמה רחבה יותר.

כך שבמובן מסוים הוויתור על האחיזה הסימביוטית בתוצאה הוא ממילא גם התמסרות למה שנמצא מעבר להבנתי, מעבר להכלתי, ואפילו מעבר לכבוד שאני יכול לרכוש לאדם זולתי.

הילדותיות של ארגונים

משום מה, נדמה שארגונים נוטים להיות יותר ילדותיים מן האנשים המאכלסים אותם. כל אותם ערכים שאנו מחנכים בהם יחידים קורסים כאשר מדובר ביחסים בין ציבורים (למשל בין מדינות). לדוגמא, אנחנו מחנכים ילדים קטנים לוויתור, להתחשבות, לחמלה, אבל כל זה, משום מה, נעשה לא רלוונטי כשמדובר בציבור גדול. כששני ילדים רבים על חפץ אנחנו יכולים לומר – וותר לו, מחר הוא יוותר לך, אבל זה כמובן הרבה פחות גמיש ביחס בין מדינות. ברור לנו שחשוב שילדים ילמדו לא לפגוע זה בזה, אבל זה כבר לא ברור לנו לגבי יחס בין מדינות.

ייתכן שהדבר קשור לאכסיומה האידיאולוגית (אכסיומת העתיד, אכסיומת אי-ההתבגרות), שיוצרת מצב שבו ההתארגנות היא ילדותית יותר מן הפרטים שבה. (והתארגנות של התארגנויות תהיה יותר ילדותית מן ההתארגנויות הבונות אותה, וכן הלאה בתהליך ששואף אל אפס-בגרות). נכון להיום, נדמה שלי שרוב ההתארגנויות שלנו מקבילות לרמתו של ילד בן ארבע.

וזה מסביר גם את מה שכתבתי למעלה – שבמצב טבעי, כשמדובר בקבוצות קטנות, אולי שישים אחוז מהן תיטינה לכיוון אמנת פחד, וארבעים אחוז לכיוון אמנה של אמון, אבל ברגע שמדובר במפגש בין קבוצות, משמע בהתארגנות שאבני היסוד שלה הם לא פרטים אלא קבוצות, יש הרבה יותר סיכוי שמערכת-העל החדשה תהייה מבוססת על פחד – וממילא תקרין בחזרה איכות זו על הקבוצות ותיצור "הדבקה" שתסחוף הרבה יותר מאשר שישים אחוזים מן הקבוצות להיות מבוססות פחד.

האם יכולה להיות מערכת שבה הארגון כישות הוא לא יותר ילדותי מאשר הפרטים שבו? (שהוא המצב היחיד שבו המעבר מקבוצות קטנות למאות אלפים ומיליונים, ישאיר את העולם בבגרותו?).

כבד את העתיד

אני לא אומר שאין לחשוב על העתיד, ובמידה מסוימת לפעול להשגת יעדים וכן הלאה, אבל הייתי שמח להחליף את "שמור על העתיד" הנשען על תפיסה של אוטופיה מוחלטת, בתפיסה גמישה יותר – עניין שיכול גם להתגלם בנוסחא של 70-30.

זה לא אומר שאתה לא צריך לפעול לקראת תוצאה או לקראת מטרה, אבל, לא באופן מוחלט – אפשר לאחוז בתוצאה באופן פחות דיכוטומי, יותר תהליכי. נאמר משהו כמו שבעים אחוז בתוצאה ושלושים אחוז בתהליך. עדיין אתה מכוון עתיד, אבל באופן אחר, פחות בעלתני.

במקום אחר ניסתי להצביע על החיוניות הגדולה הטמונה בגישה זו.

בחזרה לחינוך – כבד את העתיד

עד עתה התייחסתי למערכת שבה אין הבדל עקרוני בין היחידים המתקבצים ומתארגנים. בוודאי, יש הבדלים הקשורים לאישיות של כל אחד ולכוחות ולאיכויות המיוחדים של כל אחד, אבל אין הבדלים מעמדיים עקרוניים. אדם הוא אדם באשר הוא אדם, והגיאומטריה של ההתארגנות מתייחסת לכולם ללא הבדל.

ויחד עם זאת, במציאות האנושית, ישנה קבוצה אחת שבכל זאת נבדלת מן הכלל – הילדים²². נדמה לי שהמערכת האכסיומטית המסדירה את היחסים בין מבוגרים לילדים שונה מהגיאומטריה-הבין-אישית של מבוגרים בלבד. הייתי אומר שהמערכת הזו, נמצאת באמצע הדרך בין המערכת האידיאולוגית למערכת הדיאלוגית, ובתנועה מן האחת לשנייה.

זהו הבדל בעל השלכות רבות. לא רק מצד הצורך להגדיר מחדש את המערכת האכסיומטית שתכיל גם קבוצה מיוחדת זו בשונותה, אלא גם מכיוון שהילדים הם זרעי המחר. ומה שהם פוגשים היום עתיד להשפיע על ההתארגנות של מחר.

החינוך חוזר למרכז – הוא הצומת שבה בוחרים מחדש ולומדים מחדש. הייתי אומר, המקום שממנו, בעצם, צומחת המערכת האכסיומטית. רוצה אתה להבין טיבה של קהילה – הבט כיצד הם מחנכים את ילדיה. ושוב: זה כך לא רק משם שהילד מייצג את האחרות, ולא רק מכיוון שהורות היא שלב משמעותי בדרך להתבגרות, (והרי אמרנו שהמערכת הדיאלוגית מגיחה באופן טבעי כהתארגנות של אנשים בוגרים, ובמובן מסוים הבגרות היא תנאי לקיומה), אלא גם בשל הסיבה הפשוטה שהילדים הם המבוגרים לעתיד, ומה שהם לומדים כאן, במערכת היחסים בינם לבין עולם המבוגרים, עתיד להיות מקור ההשראה של גיאומטריית ההתארגנות שלהם. וגם אם מלכתחילה המערכת בין מבוגרים לילדים היא לא בדיוק מערכת דיאלוגית, הרי תהליך ההתבגרות, הן בשביל הילד והן בשביל המבוגר הוא תהליך של יציאת מצריים – מעבר ממערכת אחת למערכת שנייה. משהו שקורה באופן טבעי אבל גם יכול לקבל תנופה ממודעות של המבוגרים. מכאן אקט הבחירה מחדש, ההתעוררות מחדש, שאופיינית לעיסוק בחינוך.

כאן, בעצם, אולי חשוב בכל זאת לא רק לבטל את אכסיומת העתיד (שמור על העתיד) אלא לשים במקומה את:

• כבד את העתיד

שהוא לא רק הימנעות משליטה בעתיד, אלא ממש אחריות לחשוב על העתיד מתוך אחריות משחררת.

במקום הזה מתבקש מאוד לצטט את שירו ג'ובראן חליל:

ילדיכם אינם ילדיכם

כי פרי געגועי החיים אל עצמם:

כי באים המה דרככם אך לא מכם,

חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.

תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,

כי להם הגיגיהם.

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם,

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר –

שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, ולא יתרפקו על האתמול.

אתם הקשת ממנה כחצי חיים, ילדיכם שלוחים:

הקשת מבחין בשובל על פני נתיב הנצח,

ברצותו כופף קשתכם למען חציו הנורים למרחקים –

התרצו לידיו המותחות קשתכם,

כי אוהב הוא את החיצים במעופם

גם את הקשתות הנענות לידו.

וכך, האפשרות לתיקון עולם, קשור בעיניי הרבה במה שאנו יכולים לעשות כאן. ושוב, לא על ידי זה שאנו מייצרים מערכת אידיאולוגית שצרה את הילדים על פי מודל, אלא אדרבא, על ידי זה שהם הזדמנות בשבילנו לזקק את הזיקה המיוחדת הזו שאני קורא לה "בגרות". אני רואה כאן הזדמנות להיכנס לתהליך ערני של שחרור הדרגתי. אפשר לראות את הקשר עמם כחממה לגידולה של הבגרות – וממילא גם לגידולן של אבני היסוד המתאימים יותר להגחתה ובחירתה המודעת של המערכת הדיאלוגית.

ועל כך יש עוד הרבה מה לומר, אבל אולי בהזדמנות אחרת.

בעלות ושייכות

ולסיום, אני רוצה להדגים מה קורה למושג הבעלות במעבר ממערכת אידיאולוגית למערכת דיאלוגית, וכיצד שינוי זה משליך על ההתארגנות האנושית ברמותיה המורכבות יותר.

אתחיל בכך שכמו כל מושג במערכת האידיאולוגית, גם הבעלות נוטה לקוטב הצורני. פירושו של דבר שמושג הבעלות מתייחס פחות לערך חיובי פנימי, ויותר לערך יחסי – ערך של מיקום. הוא לא מציין את, ה"כן" אלא את מה שהוא "לא לא".

ובאופן יותר ספציפי: להגיד במערכת אידיאולוגית שדבר הוא שלי, פירושו לומר שהוא לא לא שלי – לאדם אחר אסור לעשות בו כרצונו, ובפרט אסור לו לאסור עלי. משמע בעיקר הוא בא למנוע את התביעה העתידית לבעלות של מישהו אחר, תביעה שבאותה מידה לא קשורה לעניין של אדם בדבר, אלא לכך שהוא רוצה שאחרים לא יתבעו בעלות. בדוגמא טיפוסית אפשר שיהיה דבר מה בבעלות של מישהו, כאשר באופן אישי אין לו כל זיקה וכל שימוש בדבר. אבל עדיין הוא מתעקש למנוע מאחרים להשתמש בו כי "זה שלי!". דבר דומה אנחנו רואים לפעמים בקרב ילדים: צעצוע נשכח שלילד אין בו כל חפץ, נעשה פתאום מושא לרצון כאשר ילד אחר רוצה בו. הוא יתעקש לרכב על האופניים, שמעולם לא אהב, רק כדי למנוע מחבר שבא לבקרו להשתמש בהם.

במערכת הזו, הבעלות היא בעלות בראש ובראשונה מתוקף הסכמה חברתית. הדבר הזה בבעלותי כי ישנה הסכמה חברתית שהוא בבעלותי. והאדם יתבע את זכות הבעלות, כמשקפת את אותה הסכמה חברתית. אותו ילד שירכב על אופניו יפנה מבט אל אמו, שהיא במקרה הזה מייצגת את ההסכמה החברתית, שתאשר לו שאכן "זו זכותי" ואין לאיש, משום סיבה, זכות להפקיע אותה. כדאי לראות את הקשר ההדוק שבין זה לבין אכסיומת העתיד. כי המובן העמוק ביותר של הבעלות הצורנית קשור לאותו "נצח" שבו לאיש לא יהיה רשות לאסור עלי להשתמש בו (אפילו שכרגע אין לי בו עניין וכל רצון להשתמש בו – אבל אני רוצה לשמור לעצמי את הזכות, או יותר נכון: למנוע את זה שאחרים בעתיד ימנעו ממני את האפשרות).

מושג השייכות, בשונה ממושג הבעלות, הוא מושג הרבה יותר גמיש (פחות דיכוטומי, פחות צורני) ומתייחס לזיקה אמיתית שיש לי אל דבר. שייכות, במובן זה צומחת מן הלב ונוגעת לחיבור ההדדי עם הדבר. היא לא קשורה ל"תביעה". זה שלי כי אני שייך אליו והוא שייך אלי. זו שייכות שבמידה. יש דברים אליהם אני יותר מחובר ויש דברים שפחות. ובפרט דבר שהוא שלי זה דבר שאני מטפח, דואג, שם לב אליו. מטפח ודואג לו, משמע, לא מגדר אותו כדי למנוע מאחרים להשתמש בו, אלא להפך – דואג לו ממש, בגופי, בנשמתי, בשייכותי.

במובן הקפדני, דבר שהוא בבעלותי לעולם לא יכול להיות שייך לי (במובן הזה שאני מבהיר כאן) – יותר נכון הוא שייך להסכמה החברתית (שהיא לא אישיות) שקובעת שזה שלי. כלומר, דווקא מושג הבעלות שם מחיצה ביני לבין הדבר. אותם גבולות שאמורים לאסור על האחר להשתמש בו, בסופו של דבר הם גם סוג של גבול ביני לבין הדבר.

כמובן שבמציאות הדברים הרבה יותר גמישים, והשייכות הבעלות מתערבבים. מערכת השמע שאני משתמש בה על אוסף התקליטים האהובים שהיא כוללת, לא רק נמצאת בבעלותי, אלא היא חלק מדבר שאני מטפח, ומחובר אליו. היא שייכת אלי. שזה אומר, שכמו במשפט שלמה, אני מעדיף שאחרים ישתמשו בה מאשר שתוכחד. לא כן אם היא רק הייתה בבעלותי, שאז עיקר המשמעות הייתה בזה שאני מונע מאחרים שהדבר יהיה בבעלותם. אבל כמובן הדברים מתערבבים, וגם אם דבר באופן זורם וטבעי נוטה יותר לקוטב השייכות, ייתכן שפתאום, מסיבות של הקשר יתעורר לו שד הבעלות וישרוף את ביתי עלי (כמו בשיר המפורסם ההוא, שעוסק בבעלות על אישה).

דוגמא יפה לתפיסה יותר דיאלוגית של מושג הבעלות נמצא בהלכות הלקט והשכחה המופיעות ביהדות. אף על פי ששדה החיטה הזה שלי, אני לא מונע מאנשים אחרים לאסוף את השאריות של השדה. משמע, אין גבול חד ערכי, צורני, הקובע שהכול הוא שלי, אלא אדרבא, הלקט והשכחה בפירוש שייכים לאחר (אני לא שורף אותם במדורות ענק כדי למנוע מאחרים לגעת בהם). שימו לב שהדבר מכניס מיד את ה"כבוד לאחרות".

אני חושב שהיהדות הייתה ערה כאן לבעייתיות שקשורה בבעלות על הקרקע, ואכן אפשר לחשוב על האכסיומה האחרונה – שמירת העתיד – כתוצר ישיר של חטא קדמון – החטא היושבני. הוא החטא של בעלות על אדמה. למי שנאחז באדמה, יש עולם שלם חדש של מושגי בעלות שהוא צריך לשמור עליהם. אי הניידות הפיסית שלו, היא גם ביטוי לאי ניידות במובנים רחבים יותר, המגולמים באותו "שמור את העתיד".

נדמה לי שאחד המשפטים המאוחרים של גיאומטריה דיאלוגית – כזו שכבר החליפה את אכסיומת העתיד באכסיומת האחר, קובע שאדמה לא יכולה להיות בבעלות – וכך היא משחררת לחירות, את האחיזה במה שאי אפשר לאחוז בו. לא באופן אישי ולא באופן קבוצתי²³. כמובן, למשפט כזה הקובע שקרקע לא יכולה להיות בבעלות, יש השלכות עצומות על כל אורח חיינו.

לכל זה יש גם קשר לאכסיומת אי-השעבוד. גם בני אדם, במערכת דיאלוגית, הם לא מסוג הדברים שיכולים להיות בבעלות של אדם אחר. ואילו במערכת אידיאולוגית לא רק שאין איסור על כך, אלא שזה אחד מעיקרי המערכת, שבא לידי ביטוי ביחסי עבודה, ביחסי משפחה, ביחסי מדינה לאזרח, ולמעשה, בכל התארגנות. אמנם לא בהכרח מכריזים על אדם שהוא בבעלותו של אדם אחר – זה יסתור את החוק הכתוב נגד עבדות – אבל גם ללא הכרזה, זה מה שקורה בפועל. אין תמה איפה שהמערכת האידיאולוגית מגדלת בקרבה גם את העבדות הקיצונית ביותר, שממשיכה להתקיים ברחבי העולם באינספור מקומות.

לא במקרה בחרתי לבחון את אכסיומת הבעלות דווקא – אחד הדברים שמאפיינים את התפיסה האידיאולוגית הוא המעבר לקוטב הבעלתני, המגבה תרבות של צריכה, המרבה לאין-שעור את חפצי הבעלות, והמוצאת את עיקר טעם החיים בבעלות. ויחד עם זאת, כדברים שנוטים להקצין, לפעמים ההיפר-בעלות, מביאה אותנו מחדש לשייכות. ויש משהו בתרבות הפוסט-מודרנית שמכיל כבר ניצנים של נוודות חדשה. הרבה בזכות טכנולוגיית התקשורת החדשה. וכך, למשל, נעשים יותר ויותר נפוצים טיולים המבוססים על שהייה בבתים של אחרים הפותחים את דלתותיהם ומגמישים את מושג הבעלות על בית. לפעמים מדובר בהחלפת בתים, ולפעמים באירוח "על הספה".

כמובן, שלכל נושא הבעלות יש השלכות חשובות לגבי מבנה הכסף – וגם זה דורש הרחבה.

וגם: במובן מסוים השימוש במילה "זכויות" השכיח (כמו ב"מגילת זכויות האזרח") מצביעה על נטייה זו של מערכת אידיאולוגית לקרוס לכיוון הקוטב הבעלתני של החיים. זכות נתפסת כאובייקט, מוצר, עניין שצריך לתבוע עליו בעלות. ובסופו של דבר נראה לי שזה גם הערך הגדול ביותר בתרבות שלנו – בעלות.

אלא שבעלות, כמו שניסיתי להראות כאן, היא תחליף של שייכות, ובו זמנית גם מה שמונע שייכות.

אנחנו רואים, אם כן, שהמעבר ממערכת אכסיומטית אחת למערכת אכסיומטית שנייה, לא נוגעת רק למשפטים השונים שאפשר לגזור מכל מערכת, אלא גם מפרשת מחדש את אבני היסוד. ומה שהדגמתי כאן לגבי מושג הבעלות, נכון לגבי כל שאר אבני היסוד של החברתי.

החוק הנוקשה והחוק הרך

ובאופן גורף, ניתן לומר שהתפיסה הדיאלוגית תפרש כל חוק, כל אכסיומה, לכיוון הדיכוטומי – כגבול מוחלט, בעוד שהתפיסה הדיאלוגית תיתן מובן חדש ל"חוק" – הוא לא הגבול אלא ה"מושך" – אותו מרכז מגדיר משמעות. וכך למשל "אל תפגע" או "אל שקר" או "אל תבגוד" אינם מציינים איסור מוחלט (קו גבול), אלא מגמה, כוח, שאם מתעקשים להגדירו במונחים של גבולות – גבול דיפוזי (עמום).

עד כאן – שורה תחתונה

מה, אם כן, המסקנות העיקריות של מחקר זה? האם ניתן לתקן עולם?

אני עדיין סבור שתיקון הצורה – תיקון מבנה ההתארגנות החברתית שלנו וחוקי המשחק שלה – עשויים ליצור שינוי מברך ברווחה של כולנו.

אבל!

אני מתקשה לראות תיקון שהוא רק צורני. תיקון שיהיה רק צורני, גם אם יפעל על פי גיאומטריה חדשה וחכמה, יתקשה להחזיק מעמד מול כוחות האינרציה – הן אלה שקיימים אצל כל יחיד כזיכרון המבקש לשכפל את עצמו של המבנים הישנים, והן אלה שמגיחים באופן "טבעי" כתוצאה של ההתייצבות האישית שטרם התבגרה. אני כן מאמין שאם המבנה החדש היה מחזיק מעמד מספיק זמן, הוא היה יכול בהדרגה לחנוך את ההתייצבות החדשה, שהיא כמובן בת ברית של הגיאומטריה החדשה. אם זה היה קורה, היה רגע שבו היה נוצר שיווי משקל חדש, וכעת שוב לא היה צריך להתאמץ לשמור על הסדר החדש מול כוחות של גיאומטריה ישנה שמבקשים לפרוע אותו – בשלב הזה של השיווי המשקל החדש, הכוחות שהיו מגיחים באופן טבעי מן האינטראקציה האנושית, הם גם אלה שהיו תומכים בגיאומטריה החדשה ללא כל מאמץ מלאכותי.

אבל כמובן, יש דבר בעייתי ב"מאמץ הצורני", שעצם קיומו פונה אל הקוטב האידיאולוגי (אם כי לא בהכרח). נדרש סוג של כוח כדי לשמור על קיומו מול הכוחות הישנים, ודבר זה עצמו הוא פתח לעוולות רבים.

אמנם זה לא בהכרח שמאמץ צורני יפנה לכיוון האידיאולוגי. הטכנולוגיה, למשל, מייצרת מציאות צורנית שמתוחזקת על ידי המאמץ של הטכנולוגיה וללא אידיאולוגיה כפייתית. גם אפשר לדמיין מציאות של התעוררות משותפת של קבוצת אנשים, שברגע ההתעוררות הם מקבלים על עצמם סוג של סדר חדש, שגם אם הוא מלאכותי להם בשלב ראשון, הם בוחרים בו מתוך איזו חוכמה של התעוררות, הממשיכה לכנן בהם גם אחרי שהתעוררותם פגה. הם מציעים את עצמם לסדר החדש, לא ממקום אידיאולוגי, אלא יותר ממקום חוקר, ממתינים לראות כיצד ההתארגנות החיצונית תאפשר גם התבגרות אישית.

וכך אני רוצה לשדך לתיקון צורה את שינוי הזיקה – מה שכיניתי גם "התבגרות". כמו שאמרתי למעלה – הגיאומטריה הטבעית שמגיחה מהתקבצות של אנשים, אדישה להרבה מימדים של אישיותם – היא תהיה אותה גיאומטריה, בין אם מדובר בגברים או נשים, בני גזע כזה או אחר, בעלי אמונות כאלה או אחרות – אבל ישנו מימד אחד שהיא לא אדישה לו – וזה מימד הזיקה או ההתייצבות או הנוכחות. אופי ההתייצבות של האדם, עושה הבדל בגיאומטריה. ובפרט הבחנתי בין ההתייצבות האידיאולוגית-ילדית, לבין ההתייצבות הדיאלוגית-בוגרת.

עדיין אני סבור, שלא די להיות נבון – צריך גם להיות חכם. וגם אם קבוצה של אנשים למדה בגרות, טוב תעשה אם תקדיש זמן ומחשבה ל"תקן" או לקבוע חוקי משחק חדשים, שתומכים בהתייצבות הבוגרת.

יצירת התלות בין הבראת העולם לבין בגרות האנשים המאכלסים אותו, איננה דומה לכל קריטריון אחר של "אישיות האדם". כי לכאורה גם בזה אין כל חדש: מאז ומתמיד טענו פילוסופים שאם יהיו אנשים טובים, ההתארגנות שלהם תהייה טובה, ועל כן גם שקדו לעצב את האנשים בדמות אותו טוב שחזו ברוחם. כל זה עדיין שייך לקוטב האידיאולוגי, הדורש מן האדם מאמץ להיות מישהו אחר, ואילו כאן ההזמנה היא לאדם להסכים לגדול להיות הוא למלוא ייחודו הבוגר. עניין שהוא דווקא לא מעוגן ב"צורה ראויה של בוגר", אלא רק באומץ לעבור משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

כך חוזר החינוך למרכז הבמה, אבל, כמובן, בפרשנותו הדיאלוגית – לא חינוך מנרמל המבקש ליצור דמות, אלא חינוך משרת, שבא לתמוך בבגרות. בזה, אם כן, תלוי העיקר, ובאופן יותר ספציפי במפגש בין הורים לילדים. מפגש שאמור להוליד בגרות הן בשביל הילד והן בשביל המבוגר.

ולבסוף, אני רוצה להוסיף שהיה בשבילי מרענן לזהות שאותה התייצבות דיאלוגית שאני מדבר בה – התייצבות של בגרות – קשורה הרבה לאופן שבו אנו מכבדים את העתיד, ובאופן יותר ספציפי, בכוחנו לשחרר את האחיזה הסימביוטית בתוצאה, ולהיגמל מן האוטופיה המוחלטת. קרישנמורטי אמר בעבר: הניסיון להגיע לידי בטחון מוחלט, הוא הגורם הראשי לחוסר הביטחון. אני מוצא כאן הד גם לאמירתו של רבי טרפון:

"ולא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן-חורין להיבטל ממנה".

יש עוד הרבה מאוד נושאים שיכולתי לטפל בהם במסגרת מאמר זה, אבל חשוב לי לשמור על תנופה ואחידות שמתחילים ללכת לאיבוד כשהכתוב מתארך.

זו סקיצה ראשונה, וגם אם היא לוקה הרבה בחסר ובוודאי לא ממצה, היא אולי יכולה לתת את המוטיבציה להמשיך לחפש אחר היסודות של התארגנות האנושית, ולחפש את ההבדלים השורשיים שעושים הבדל.

עד כאן.