שייכות ומנהיגות

שייכות ומנהיגות

הסתבר לי שאני יכול להשתמש במילה מנהיגות במנגינה אחרת – לא כאותה סמכות הפולשת לחירותם של אחרים כדי להגיד להם מה לעשות, ולא כאותה החפצה של בני אדם למטרות הזרות למהותם, אלא דווקא כביטוי לשייכות המכנסת אותם יחדיו ומאפשרת לכל אחד לפעול בתוך השייכות הזו בלי לאבד את עצמו – משמע, ככבוד עמוק למהותו, ותמיכה בחירותו.

שני דברים התבהרו לי במלוא משמעותם – שהאדם כיצור חברתי לא יכול באמת להגיע לחירות עוצמה והבעה, שלא דרך שייכותו לאנשים אחרים, וששייכות זו עצמה נוטה לא פעם לשעבד. והרי לכם פרדוכס שהמנהיגות, במובן רחב, היא המפתח להתרתו.

זה שהחברתיות נוטה לשעבד אפשר להתרשם מכל היוועדות של אנשים יחדיו. היחיד נוטה להיגרר אחרי הכלל, לשכפל את דעתו, להתמסר למסריו, להתפזר בתוכו. נכון, בדרך זו הוא מרוויח את תחושת השייכות והביטחון שזו מביאה עמה, אבל גם משלם בעצמיותו, עצמאותו ועוצמתו. אלה דברים מאוד חזקים שלא קל להתגבר עליהם. ועל מנת להבין את מנגנון פעולתם לא די לשחזר את חוסנו ומבטחו של השבט שנאבק עם חיות טורפות מבחוץ באמצעות אחדותו, אלא צריך גם להבין את טבע הכוחות המפרקים מבפנים, ואת השפעתם על מרחב המשמעות שבו האדם יכול להעמיק ולעשות חיים.

כי שייכות איננה רק שם של יחס – להיות בפנים או להיות בחוץ – וגם לא רק שם של הרגשה פסיכולוגית – "להרגיש שייך" – אלא עובדה בין אישית ממשית אנרגטית ומוחשית. יש משהו מיוחד שקורה כשאנשים חוברים יחדיו. הם לא מייצרים רק רשת של אינטראקציות בודדות – הם גם רוקמים ביחד אקלים קהילתי ייחודי – עניין אנרגטי המוחש על ידי כל השותפים כאילו היה סוג של נוזל שבתוכו הם יכולים לשחות וממנו לינוק. בחלקו דבר זה מוסבר מן האפשרויות החדשות הגלומות בקבוצה – שלושה אנשים שחוברים יחד יכולים להרים סלע שאף אחד מהם בנפרד לא יכול להרים. אבל זה גם יותר מאפשרות – זו ממשות נוכחת הקשורה לאינטראקציה ביניהם ולשיחה שנולדת ממנה. כאן יש לא רק יחד שהוא אוסף, אלא שייכות שהיא אחד.

והנה, הדבר הזה, שאוסף את כל האנרגיות העודפות של הקבוצה אל תוך מהות אחת, לא שייך למישהו מסוים, ויש צורך לכוון אותו, שאחרת הוא נעשה לגורם מפרק המשתולל בקבוצה ורודה באנשים. המנהיג, על רקע זה, הוא אותו אחד שהסכים להיות כליא ברק לכל האנרגיות העודפות הללו, ולתעל אותן מחדש לברכתה של הקבוצה.

מנהיגות, מבחינה זו, היא תופעה משלימה לשייכות, מוקד שסביבו היא יכולה להפוך למרחב משמעות תומך חירות וייחוד. אלה שני דברים שהולכים יחדיו. אין שייכות ללא מנהיגות, ואין מנהיגות ללא שייכות.

דווקא כאן, מחשבת הדמוקרטיה שעוסקת בעיקר בשגרות ניהול, חוקים וזכויות, מחמיצה דבר מה שהוא אנושי מאוד – הצורך בעומק. המכאניות נוטה לשטח, ובהתעלמותה מאותו נוכחות קבוצתית הקודמת לכל הגדרה ומינוי תפקיד, היא דווקא מייצרת חוסר שוויון ורודנות. האדם שמתקשה למצוא את עצמו בתוך סדר מכאני-שטוח, נתלה בכל מני גורמים חיצוניים שבסופו של דבר הופכים להיות גם מקור שיעבדו.

הסיפור אם כן הוא פשוט: האדם זקוק לשייכות – היא מרחב העומק שבו הוא יכול למצוא את דרכו ולבטא את נתיב חייו. אבל אותה שייכות ללא כליא ברק שיכנס את רעשה למרכז של שקט ונוכחות, נעשית למרחב הישרדותי-הסתדרותי הרומס את האדם.

מנהיגות מצילה מרודנות

ממקומנו הפגוע אנו מתקשים להבחין בין רודנות למנהיגות. מבחינתנו זו אותה סמכות בשינוי אדרת המאיימת על חירותנו. אבל בממשות של העניין אלה באמת שני כוחות שונים והפוכים, ודווקא המנהיגות יכולה להציל מרודנות.

למעשה החוק כאן הוא פשוט: מנהיגות או רודנות. ומכיוון שמנהיגות דורשת בחירה והתייצבות, הרי שאי-בחירה נותנת יד לרודנות. לנו, שחונכנו על ברכי הדמוקרטיה, ועוד יותר לשוחרי חירות כמוני, נדמה שתמיד קיימת אפשרות שלישית שהיא הנכונה: שלא תהיה רודנות אבל גם לא מנהיגות – שפשוט אנשים יהיו חופשיים. למה לא? אנא, לא על טבע האנוש אני מצביע כאן כשאני מתעקש שזה לא אפשרי. מצד עצמם אנשים לא צריכים שיגידו להם מה לעשות, ואין זה טבעם שוחר המדון והמבולבל שצריך ריסון והכוונה. אבל השייכות – אותה חברתיות שהיא לא סתם הגדרה חיצונית, אלא ממש סביבת חיים שבה מתגוררים בני אדם – היא זקוקה לריכוז.

כמו הרבה מבנים טבעיים אחרים, הקבוצה איננה רק אוסף שטוח המוגדר על ידי גבולותיו, אלא סוג של אורגן חי שהעומק שלו קשור למבנה הקונצנטרי שלו. הגרעין שניצב במרכז הוא הנותן לקבוצתיות את מרקמה הממשי המאפשר לכל יחיד למצוא את מקומו ביחס אליה. לא יהיה זה נכון לומר שהגרעין שולט בשוליים, יותר נכון לומר שמתקיים כאן שיתוף פעולה, המאפשר למציאות כאוטית ביסודה להתארגן למרחב משמעות שבו אפשר להתמצא. להבדיל מן הסדר המכאני שבנוי על פי התפיסה הקרטזיאנית בקווים מקבילים, מבנים טבעיים בדרך כלל הם מבנים הסובבים מרכז. וכך גם הקבוצה – היא לא מבנה תיאורטי – היא ממשות חיה ונוכחת.

כיצורים חברתיים יש לנו מעין איבר חוש העוזר לנו להרגיש את האקלים החברתי ולזהות את גוונו המיוחד. כך למשל נזהה את המשפחתיות ההומה בבית מסוים, וגם אם לא נדע להגיד על זה הרבה מילים, השהות בבית הזה תשפיע עלינו בדיוק מצד האקלים המשפחתי. אותו חוש גם יגלה לנו שליריעת השייכות הזו יש מרכז, ושהמרכז הזה, בדרך כלל מאוכלס על ידי אדם אחד. וכל כך חזק עניין זה שאפילו כלב שבא להתארח באותו בית, יזהה אותו מכל בני המשפחה, ירים אליו עיניים, ייעתר לפקודותיו, והרבה פחות יקשיב לאחרים.

הנה כי כן, המנהיגות תמיד היא מצד החירות – היא באה לשרת את יריעת השייכות ועומקה, וממילא גם את היכולת של היחיד ליצור משמעות. המנהיג, בשונה אולי מבעל השררה לשמו, משרת את קהילתו. הוא אוסף את כל אותם כוחות רודניים המפוררים את השייכות האורגנית, ומחזיר אותם לקהילתו מונהגים ומוכנים לשרתה. באופן הזה הוא מעניק לקבוצה את השקט שהיא לו זקוקה לפעילותה.

הבנה מחודשת זו של המנהיגות, גם נתנה לי פתח להתבונן על המוֹרוּת באור חדש. כל כמה שהארתי את צדדיה המיותרים, הנה, אולי דווקא בזה יש בה יתרון נחוץ.

המורה הוא סוג של מנהיג, אם כן,

אבל מנהיג של מה?