עוד על ההבחנה בין שני סוגי התארגנויות אנושיות

עוד על ההבחנה בין שני סוגי התארגנויות אנושיות

אני קורא בימים אלו ספרים של שלושה הוגים שמה שעומד במרכז הגותם הוא הבחנה בין שני סוגים של תרבויות. כל אחד עם מקורותיו, המוטיבציות שלו, הפרשנות האישית, והדגש על פרטים מסוימים, אבל האינטואיציות דומות:

Riane Eisler (אחד מספריה, הגביע והלהב, תורגם לעברית), מדברת על הבחנה בין תרבות מבוססת דומיננטיות לבין תרבות מבוססת יחסים, ועוסקת בכלכלה של דאגה/אכפתיות (Caring Economy)

David Korten מדבר על ההבחנה בין תרבות קומונלית הצומחת מלמטה למעלה לבין תרבות של אימפריה. אני קורא את ספרו "The Great Turning"

David Bollier עוסק במה שהוא מכנה "Commones" שהוא צרוף של משאבים משותפים יחד עם האופן הקהילתי להתארגן עמם ולחלוק אותם, ובשונה ממבנים היררכיים של בעלות ושליטה.

אני קורא גם בספרות האנרכיסטית ומוצא גם שם את אותן אינטואיציות בסיסיות. הנה אתר שבו ניתן למצוא רבים מן הטקסטים הללו: https://theanarchistlibrary.org/stats/popular/1. (והאתר הזה הוא דוגמה, אגב, להתארגנות מבוזרת-מרוכזת, שהטכנולוגיה האינטרנטית תומכת בה).

ואני עצמי הבחנתי בעבר בין פילוסופיה יושבנית לבין פילוסופיה נוודית,

בין קהילה (אורגנית) לחברה,

ומאוחר יותר בין הזרם הפואטי לזרם ההנדסי.

ועם זאת, אני מוצא שההבחנה שהתחדשה לי בתקופה האחרונה, בעודה יושבת על אותן אינטואיציות, בכל זאת מאירה את המציאות באופן פורה ומדויק יותר, ועוזרת לי לעשות סדר. אחרי שהבנתי אותה לעומקה, אני מזהה אותה בכל מקום.

אני מבחין בין תרבות או התארגנות מבוססת צורה וחוק, לבין תרבות מבוססת אנשים.

הסיפור ההיסטורי עוזר לי להבין (בין אם הוא נכון עובדתית ובין אם לא): הוא מתאר אירוע חריג שקרה בנקודה מסוימת בהיסטוריה, לא עם המהפכה החקלאית כפי שחושבים, ואפילו לא עם ההתיישבות העירונית הקטנה, (אף ששני אלה ללא ספק תרמו לאירוע המכונן), אלא עם הופעתה של העיר הגדולה. אני אפילו לא יודע אם עצם קיומה של העיר הגדולה די היה באותה מהפכה תודעתית. ולצורך העניין חשוב לי דווקא להדגיש את חוסר הרצף, את אירוע השבר, את המהפך. לפני האירוע אנשים שמרו על חירותם העקרונית הקשורה לכך שהם היו מישהו-לא-משהו, והמסורת והקהילתיות ארגנה את סדר היום המשותף שלהם, ואחרי האירוע הם נעשו לאובייקטים בתוך מבנה פורמלי-צורני מבוסס חוק.

אני לא יודע את הפרטים, אולי כל זה התפתח מסביב לתעלות ההשקיה, או סביב הסכמים גדולים בין משפחות. סיכוי סביר שזה קרה מסביב לטכנולוגיה כזו או אחרת שהייתה פריצת דרך בשעתו (לכן גם חשוב שנבין את מהות יחסנו לטכנולוגיה). זה לבטח לא קרה ביום אחד, אבל זה כנראה קרה בתקופה קצרה יחסית, אולי כמה דורות, וכנראה באופן בלתי תלוי בכמה מקומות בעולם.

התרבות המודרנית היא גלגול והתפתחות של אותו מהפך תודעתי.

כאן הזרע של כל מה שאנחנו מכירים. כאן, ולא בתרבות של אנשים, שהייתה נחלת האנושות עד אז.

יש פה משהו מבלבל שחשוב להאירו.

האנושות משגשגת בזכות שיתוף הפעולה האנושי שבסיסו היה ותמיד יהיה התשתית האנושית.

הצבא, רק בתור דוגמה אחת, הוא במובהק התארגנות מבוססת חוק וצורה, אבל הוא לא היה יכול להתקיים אלמלא רשת האינטראקציות הלא פורמאליות שאנשים מקיימים ביניהם. הוא לא היה יכול להתקיים, למשל, אלמלא התקשורת השפתית המורכבת, והמבוססת על יוזמתם והבנתם הספונטנית של אנשים.

על התשתית הזו, האנושית אורגנית, יושב אורח המחשבה הפורמלי צורני, ומארגן את האנשים על פי חוק. לאורך ההיסטוריה זה דרש לעצב את האנשים מחדש, לטפח בהם תכונות מסוימות ולדכא אחרות. וכך, בכל אדם, מעבר לשכבה האינטואיטיבית-אורגנית-קהילתית מתקיימת השכבה הצייתנית-כוחנית, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהקשרים חברתיים, אבל כמובן גם מחלחלת לחייו האישיים ולצורת חשיבתו, כיוון שרוב עיסוקינו צמחו באותה נקודת מפץ עירונית – הכתב, המתמטיקה, הפילוסופיה, החינוך, הכסף, המדע.

אף על פי שזה אורח המחשבה וצורת ההתארגנות הדומיננטית בתרבותנו וברירת המחדל שאיש אינו מערער עליה – לא פעם, מבחינת התוכן, התרבות ממשיכה לספר את הסיפור של התארגנות אנושית חופשית. הסיפור הזה לא קשור למציאות, אבל יש לו תפקיד חשוב במנגנון השליטה. מה שמבלבל עוד יותר הוא, שכאמור, ברמה התשתיתית זה אכן נכון – כל ארגון יושב על תרבות של אנשים – אלא שזה לא רלוונטי לרמה שבה אנו מדברים, הרמה של השליטה החברתית, וכך הסיפור הזה הוא מעין "שומר מסך" שתוכנו כלל לא מעיד על מה שקורה בפועל. הוא כאן כדי להוליך שולל.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות לעניין זה.

הדוגמה הראשונה נוגעת לכסף, והיא גם זו שעזרה לי לגבש את הבחנה בין שני סוגי התרבויות. הסיפור הקלסי שמספרים על מקור הכסף ומהותו מתאר קבוצה של אנשים חופשיים שמחליפים ביניהם דברים ומסתרבלים כל כך עד שלבסוף הם ממציאים את הכסף כפתרון לבעיות הברטר. לא רק שהסיפור הזה אינו נכון היסטורית אלא שהוא דוגמה לשומר מסך שבעודו מסתיר את המציאות הוא כנראה גם מרכיב חיוני במנגנון פעולתו של הכסף. בפועל הכסף הוא תוצר מערכתי של החוק והצורה. הוא לא הומצא על ידי אנשים הוא הומצא על ידי המערכת.

הדמוקרטיה היא דוגמה נוספת. כולנו אוחזים ברעיון של האמנה החברתית – אנשים חופשיים התארגנו יחדיו ליצור את המדינה כביטוי לחירותם ולהסכמות המשותפות שלהם. עובדה, אנחנו בוחרים אחת לארבע שנים את מנהיגינו, וקובעים באופן דמוקרטי את החוקים המנהלים אותנו. הסיפור הזה חיוני לקיומו של המשטר, אף על פי שבפועל, כמובן, הוא כלל אינו משקף את המהות של המדינה כארגון מבוסס צורה המכפיף את אזרחיו לחוק. אף אחד מאתנו לא הסכים על החוקים הללו במסגרת של "אמנה חברתית", הם נוצרו על ידי אנשים מסוימים שהיו מיומנים באורח החשיבה הצורני, וכביטוי לעבודתם במערכת. אין הבדל מהותי בין הדמוקרטיה לדיקטטורה, זה אותו מבנה גג פירמידי, מבוסס חוק וצורה. הדמוקרטיה היא פשוט יעילה יותר (בין היתר בגלל שומר המסך המעודד צייתנות).

גם החינוך הוא דוגמה לאותו שיח כפול. יש במערכת החינוך אינספור דיבורים על חינוך הומניסטי, וחשיבות האינטראקציה הבין אישית, דיבורים על אנושיות, התפתחות הילד, מה שחשוב כדי לקדמו בחיים וכן הלאה. בפועל, מערכת החינוך הוא מנגנון תעשייתי המשרת מטרות אחרות לגמרי מאלה המוצהרות. המורים, המפקחים, ההורים, הילדים, כולם משחקים בתוך המשחק הזה, וכל אחד עושה את תפקידו על פי מטרות סמויות אלו. הדיבורים הם רק קישוט, והם אינם משנים כלל את מהות הפעולה העקרונית. בו בזמן, כמובן, בתי הספר גם מאוכלסים באנשים ממשיים המקיימים את התשתית הלא פורמלית. רק שהתשתית הזו אינה רלוונטית לרמת המשחק הפורמלי שמשחקים שם וכולם כפופים לו.

ואפשר לקחת עוד דוגמאות רבות – בתי החולים, בתי המשפט, המועצות האזוריות – לכל אשר תסתכלו תראו את אותו מבנה היררכי שבו אנשים הם רק אובייקטים הממלאים את הצורה, שהיא החשובה, ובה בעת ממשיכים לספר את הסיפור על האנשים ועצמאותם הספונטנית. אנחנו קונים את הסיפורים הללו, בלי קשר למציאות, כיוון שאנו יצורים טובים ומאמינים מטבענו, ומכיוון הדמיון המפותח שלנו לא מקל עלינו לראות את ההבדל בין מציאות למה שהוא רק סיפור על המציאות.

אין עוררין לגבי הצלחתו של המודל המבוסס חוק וצורה. הוא כבש את העולם, אם כי במחיר גבוה מאוד לנו ולעולם. גם אין שאלה לגבי שגשוגה של האנושות לפני הולדת העיר הגדולה. אבל, יש שאלה לגבי האפשרות של התקיימותה של תרבות מבוססת אנשים לצד תרבות המבנים.

אם להסתכל לאחור אין הרבה מקום לאופטימיות. האימפריה בלעה את כל סוגי ההתארגנויות האחרות, ולא דווקא בעדינות.

ועם זאת כדאי לציין שתמיד התקיימו ניסויים חברתיים אחרים, ואיים של תרבות מבוססת אנשים המשיכו להתקיים לאורך כל ההיסטוריה, לבטח סוג החשיבה התומך בה. דיויד גרייבר ואחרים מציינים שלאורך ההיסטוריה קרה יותר מפעם אחת שאנשים קמו ונטשו את העיר, ובחרו מחדש בחיים הקהילתיים. יש המזהים את העבריות כסוג של מרד, שכפר במבנה של ערי המדינה, ויצא לדרכו העצמאית.

ועדיין נותר לשאול, מה המקום של התארגנות מסוג אחר בעולם המודרני שאנו חיים בו היום. עד כמה היא אכן יכולה להכות שורשים, ולהפוך להתארגנות בת קיימא?

יש לנו כמה דוגמאות מעודדות, שהבולטת שביניהם היא האינטרנט וכמה מפעלים אינטרנטיים, בעיקר מפעלים של קוד פתוח, המהווים דוגמה לשיתוף פעולה מבוזר של אלפי אנשים. יש עוד אלפי דוגמאות אחרות, פעילות בשטח, גם לא באינטרנט.

השאלה אם אי פעם תוכלנה יוזמות אלה לפרוץ מן השוליים ולהוות אלטרנטיבה עמוקה ומקיפה לתרבות הדומיננטית ולהשפעותיה ההרסניות על העולם ונפש האדם. האם זו חלופה שלמה לתרבות המבנים, או רק ארגונים טפיליים שמתקיימים על גבי תרבות הצורה והחוק, וכל עוד היא מרשה אותם? גם לא ברור אם התארגנות חלופית כזו תוכל להיות הבסיס לטכנולוגיה מודרנית מורכבת. לא דומה כתיבת שורת קוד, שכל אחד יכול לעשות מביתו, לייצור שבב מחשב.

אנחנו נמצאים כנראה בתקופה מיוחדת בתולדות האנושות – תקופה שלראשונה נוצרה טכנולוגיה, שלפחות בחלקה היא מבוזרת ויכולה לתמוך בביזור. בד בבד, ישנה התפקחות הולכת וגדלה והכרה בצדדים הבעייתיים של ההתארגנות הצורנית. יכול להיות ששני תנאים אלה יאפשרו לנו לחרוג מן המבנים הקיימים ויעזרו לבסס צורת התארגנות מקיפה המבוססת על אנשים – דוגמת א-מדינה רשתית דיאלוגית. יש פה הרבה מה ללמוד. והפרטים חשובים מאוד.

ועם זאת אני חושב שהטכנולוגיה של ההתארגנות, חכמה ככל שתהיה, לא תוכל להחליף את התייצבותנו המודעת, והכרעתנו הבוחרת בגישת חיים מסוימת. לכן כל כך חשוב להבין את הסיפור שאני מספר כאן. הסיפור שמצביע על המרכז הרוחני השונה ועסוק בלימודו.

אלה אפוא שני יסודות שנחוצים לנו: מצד אחד הצד הטכני היורד לפרטים, ומתנסה בצורות התארגנות חלופית, אבל לצד זה חייבת גם להיות הבנה מעמיקה ומתפרטת של המהות הרוחנית – של ההבדל בין תרבות של אנשים לבין תרבות של מבנים. האחד לא ייכון ללא השני.