עוד כמה מילים על רשת האמון

עוד כמה מילים על רשת האמון

בדרך כלל, פרטיות נתפסת כחופפת לאנונימיות, וטכנולוגיות יותר ויותר מתוחכמות נוצרות על מנת להגן על הפרטיות ולהבטיח אנונימיות. מה שמאפשר תופעות כמו מגיב אנונימי המסתתר מאחורי דמות האווטאר שלו ומגיב באלימות, או מצב שבו אדם מאבד את הקוד לארנק הדיגיטלי שלו, וכל מיליוני הדולרים שהיו בו אובדים.

אלה התוצאות של תרבות של ניכור וזרות, המבקשת להחליף את הביטחון של יחסי אנוש בטכנולוגית הצפנה אנונימית, שלא ברור אם תצליח להחזיק מעמד בעולם של מחשבים קוונטים.

אני מציע פתרון בכיוון ההפוך, פתרון שבדור טכנולוגי נשמע לא-אינטואיטיבי בחוסר יעילותו לכאורה:

לחזור לרשת הכרות אישית.

הרעיון של רשת אמון הוא להתבסס על רשת הכרות ממשית פיזית. כאן הפרטיות לא נשמרת על ידי אנונימיות, אלא דווקא על ידי אנשים המכירים זה את זה, ויכולים להעיד זה על זה, ובו בזמן להיות ה"חומה" המגנה על פרטיותו של כל אדם. הביטחון לא מושג על ידי אמצעים טכנולוגיים, אלא קודם כל על ידי שייכות ממשית וקונקרטית לקבוצת אנשים.

הטכנולוגיה הרשתית דיגיטלית במקרה הזה עוקבת אחר הקשר הממשי, ומהווה אמצעי טכני לתמוך בו. עוצמת הקשר הולכת ודועכת ככל שלא נפגשים, ומתעצמת ככל שנפגשים יותר, והדבר בא לידי ביטוי בתוכנה (ידידנו יונתן נתן, פיתח רעיון לאמצעי טכנולוגי כזה).

מה שחשוב אינו הטכנולוגיה אלא ההכרות הממשית והאופן שבו היא בנויה.

בדרך כלל כשאנו מדברים על הכרות ממשית אנו מדברים על מאות אנשים שאדם מכיר אולי באופן אישי, וכמה עשרות שהוא מכיר מקרוב ומרגיש שהוא ממש סומך עליהם. איך אפשר להרחיב הכרות אישית כזו, על תחושת הביטחון האחריות והערבות ההדדית, לציבור גדול יותר, כפי שמאפיין את חיינו המודרניים?

דמיינו עולם.

בעולם הזה כל האנשים מאוגדים בקבוצות של כעשרים אנשים (בלי להתחייב למספר קבוע מסוים), אשר נפגשים בחיי היומיום, וגם מתפנים, לפחות אחת לשבועיים למפגש משותף (תכף אספר מה הם עושים במפגש המשותף). הבה נקרא לקבוצה הזו קבוצת האם הראשונית. אנשים הללו מכירים זה את זה, מרושתים זה לזה, מעבירים הודעות זה לזה, עוזרים זה לזה, סומכים זה את זה, אחראים וערבים זה לזה.

כל מי שנמצא בקבוצת האם, שותף גם בקבוצה משנית משלו – משנית בהתייחס לקבוצת האם, אבל לא משנית בהתייחס לעצמה. בהתייחס לעצמה היא קבוצת אם. וגם לקבוצה משנית זו יש קבוצה שלישונית וכן הלאה. מצד קבוצת האם הראשונית זו פירמידה, אבל מכיוון שכל קבוצה היא ראש פירמידה לעצמה, אנו מקבלים כאן מבנה רשתי בעל עומק.

על פי המתכונת הזו (של כ20 אנשים) מספיק עומק של שש רמות (פירמידה של 6 קומות) כדי להגיע לגודל של עשרות מיליונים. המשמעות היא, שכל אדם נמצא במרחק של שישה אנשים מכל אדם אחר, ושיש לפחות נתיב אחד של אמון הקושר בינו לבין אדם אחר. ששת האנשים בשרשרת הזו, בו זמנית הם צינור מקשר בזמנים מסוימים, אבל חומת מגן השומרת על פרטיותו, בזמנים אחרים.

ניקח דוגמא: נניח שאני מחפש המלצה לטכנאי מקררים טוב. אני פונה לקבוצת האנשים שאני מכיר, ואשר מעוניינים בטובתי. אני סומך עליהם. אחד מהם, מכיר מישהו שהוא סומך עליו. וזה מכיר מישהו אחר שהוא סומך עליו, וכן הלאה. וכך יש נתיב של אחריות שמוביל אותי אל אותו טכנאי, שהוא אינו אנונימי, וחש אחריות כלפי כל השרשרת הזו, לעשות כמיטב יכולתו לעזור לי. לנתיב הזה אני קורא "עורק זהב". ישנו עורק זהב המחבר ביני לבין הטכנאי הנכון לי.

דוגמא שנייה: חדשות כזב (פייק-ניוז). מגיע אליי שמועה, אולי איזו ידיעה חדשותית, ואני רוצה לדעת כמה היא אמינה. שוב, אני מחפש את השרשרת שמגיעה אל המקור. אני לא צריך לדעת מי המקור הזה, כדי לדעת שההודעה אמינה. יש שרשרת אנשים שסומכים זה על זה, המעידה על אמינותו של המקור.

באופן הזה, בעצם לכל אדם יש כתובת שאיננה איזה מספר מוצפן המייצג אותו (או באופן גלוי יותר מספר תעודת הזהות שלו), אלא מיוצגת על ידי הנתיב הדינמי אליו העוקב אחר הכרות ממשית. הכתובת שלו היא האופן שמגיעים אליו בתוך רשת האמון הממשית. ושוב, הנתיב אליו, הוא שרשרת האנשים המכירים זה את זה הכרות אישית ביני לבינו, ואשר בו זמנית מהווים צינור אליו, אבל גם המעטפת השומרת עליו.

כשהוא מגיב לאיזה מאמר באתר אינטרנט הוא מזדהה דרך הכתובת הזו, השומרת מצד אחד על פרטיותו, אבל מצד שני, יש מעגל של אנשים שמכירים אותו, והוא חש אחריות כלפיהם. הוא לא אנונימי באופן שמאפשר לו להתלהם בחופשיות וללא כל אחריות. פניו מוכרים על ידי האנשים הקרובים לו.

שוב, הכול מבוסס על הכרות אישית, ועל מפגשים אחת לשבועיים (למעשה אחת לשבוע, כי כל אדם משתתף בשתי קבוצות כאלו, קבוצת האם שלו, והקבוצה המשנית שלו.) אלה שני התנאים היחידים הנדרשים כדי לבסס רשת אמון.

מה עושים במפגשים הקבוצתיים הללו?

מבססים את ההכרות, מעמיקים את האמון, פורמים את המבנה ההיררכי. במילים אחרות, מסכימים לפגיעוּת, יוצרים שייכות. מבססים את מה שאפשר לקרוא לו "חברה אזרחית". נותנים לכתובות שתיארתי למעלה (הכתובת של כל אדם), אדמה ממשית.

(ויש לי הרבה מה לומר על המפגשים הללו ואיך הם יכולים לקרות באופן מיטיב).

על גבי רשת האמון הזו, אפשר גם לבנות דברים נוספים כמו למשל, רשת ערבות וביטוח, עזרה כלכלית, תמיכה נפשית, מתנות חינם, המלצות לסרטים, ועוד. זה כמו שעל גבי תשתית רשת כבלים תת קרקעית, אפשר להעביר תכנים שונים ומגוונים.

עכשיו נחזור למפגשי האטה ולניסוי החברתי שאני מציע. זה לא כמו העולם הדמיוני שתואר למעלה, אבל מקבל ממנו השראה.

אני שולח הודעות על מפגשי האטה ואולי מדי פעם טקסטים לרשימת התפוצה הראשונית. מי שיש לו רשימה משנית מעביר הלאה את ההודעות הללו לקבוצתו שלו, אבל גם יכול לסנן אותן, לשנות אותן, להוסיף עליהן המלצה אישית ("קראתי את המאמר הזה ששלח דני, הוא ארוך וקשה…") וכן הלאה. אין לו שום מחויבות כלפיי, יש לו אחריות כלפי מי שרשום אצלו.

אגב, מי שנרשם אצלו, יכול גם להירשם במקביל אצל אנשים נוספים ברשימה הראשונית. זה אומר שהוא עשוי לקבל את אותן הודעות כמה פעמים (אבל גם לקבל אולי יותר עומק, עם המלצות שונות או סינונים שונים). וכמובן, ברשימת התפוצה הראשונית, הפתוחה ושקופה לכל מי שנמצא בה, עוברות הודעות לא רק ממני, אלא מכל אחד ואחד מן החברים בה.

הרשת הזו היא מלאכותית משהו, במובן הזה שהיא מבוססת על הכרות במפגשי האטה, ולא על הכרות עמוקה יותר בחיי היומיום. אבל גם ככה יכול להיות שהיא תמצא שימושית גם לעניינים נוספים, והוכל ללמוד משהו מן הניסוי החברתי הזה על היתכנות של רשת רחבה יותר.

אולי בשנה הבאה תהיה קבוצה קבועה ורק הרשומים בה יהיו ברשימה הראשונית, וכל השאר יצטרכו לחבור דרך אנשים שהם מכירים מן הרשימה הזו.