עבודה – חלק ראשון

עבודה – חלק ראשון

1.

הגלולה הכחולה או האדומה? (מטריקס)

טוב, ניקח את הכחולה, למה שנסתכן ב"אמת"? עדיף שנתבסס בנורמאלי ונשאיר למשוגעים לפתוח את העיניים.

מצוידים בכחולה נגש לשאלת עתידה של העבודה.

יש הסבורים שעוד מעט – בלי להתחייב על זמן מדויק, זה יכול להיות עוד חמישים שנה, מאה שנה, או אלף – יחליפו המכונות החכמות את האדם, ושוב לא יהיה אדם שיצטרך לעבוד. הרבה דואגים מכך, שהרי תמיד לימדו אותנו שאבטלה זה רע ועבודה היא מקור כל הברכה, איך ישתכרו כל אותם אנשים שמכונות יחליפו אותם? אחרים חושבים שזה דווקא טוב – סוף סוף נמגר את העוני ונהייה חופשיים לעשות כעולה על רוחנו.

אבל יש גם שסבורים שאין מה למהר לדאוג או לשמוח – תמיד תמצא עבודה לאנשים. בחלקו הם מבססים את האופטימיות שלהם על כך שכבר שנים רבות מנבאים את קיצה של העבודה, ובינתיים נראה שיש רק יותר ויותר עבודה. במבט מקרוב אפשר לראות שאכן המיכון החכם תופס הרבה מאוד עבודות שלפני כן נעשו בידי אנשים, אבל במקביל הולכות ונוצרות ללא הרף עבודות חדשות הקולטות אליהם את האנשים.

האם זה משום שתמיד יישאר יתרון לאדם על פני המכונה החכמה? אני מפקפק בכך. בעניין הזה דווקא התבדו הנבואות שוב ושוב – משימות שהוצהר עליהן שרק האדם יכול לבצען, התבררו כנעשות טוב יותר בידי המכונות החכמות, ואין סיבה להאמין שהקו הזה הולך להשתנות. קרוב לוודאי שנגיע לעתיד שבו לא תהיה (כמעט) משימה שרובוט חכם לא יעשה אותה טוב מן האדם, גם אם לכאורה זו משימה מאוד יצירתית, מורכבת, בתוך העולם, הדורשת קבלת החלטות וגישה אינטואיטיבית. זה אומר, שבעקרון, הרובוטים יוכלו לנהל את העולם עד פרטיו הקטנים ביותר, ולהוציא את האדם לחופשה ארוכה.

2.

עדיין, כמובן, אפשר לטעון שזה נתון לבחירתנו.

אם עבודה היא כל כך חשובה לאדם, אפשר פשוט לבנות פחות רובוטים חכמים, ולאפשר לאנשים להמשיך לעבוד. אמנם קשה לראות איך בחירה כזו תוכל להתרחש בשוק קפיטליסטי – מדוע שבעליו של מפעל ישכור לעבודה אנשים שהוא צריך לשלם להם משכורת ולדאוג לזכויות הסוציאליות שלהם, בשעה שהוא יכול להשתמש ברובוטים חכמים שעובדים עשרים וארבע שעות ביממה, באופן מדויק ויעיל מן האדם, בלי להתלונן, ובלי לעורר רגשות אשם על זריקתם לפח לאחר שהתבלו? – אבל אולי הזמנים ישתנו ואינטרסים אחרים יחליפו את אלה הנהוגים היום. אולי.

אני, מכל מקום, לא מטיל ספק בכך שיגיע היום, והוא לא רחוק, שאיש בעולם לא יצטרך לעבוד, שכן כל העבודה הנחוצה לקיום האדם תוכל להיעשות בידי מכונות, כולל, כמובן, בניית המכונות הללו ותחזוקן. אני אומר – תוכל להיעשות – כי יש לי חשד שיש פער גדול ועקרוני בין האפשרות לבין מימושה, ואני לא צריך לנסות לחזות בעתיד על מנת להגיע לסברה הזו – ההווה עצמו כבר מספר את מרבית הסיפור.

אז אולי בכל זאת הגיע הזמן לקחת את הגלולה האדומה?

3.

הדבר הראשון שמתברר לנו עם לקיחתה של הגלולה האדומה הוא שכל הדיון הזה שהובא למעלה הוא בעצם הסחת דעת, מהלך מורכב בתוך קונספירציה, שאין איש אחראי עליה, כלומר, לא באופן מודע, אבל בכל זאת זה השם הראוי לה.

תרשו לי אם כן לגשת ישר לעניין: נניח שעוד חמישים שנה מעכשיו אכן כל העולם ינוהל על ידי בינה מלאכותית וכל העבודה תיעשה על ידי רובוטים חכמים, באופן ששום אדם לא יצטרך יותר לטרוח בעבודה לא לקיומו ולא להנאתו. כיצד יחולק כל השפע החומרי בין האנשים?

זו לא שאלה פעוטה בכלל – תגידו שזו צרה של עשירים ואין מה לדאוג בגינה – ואתם לא יודעים עד כמה אתם צודקים, אם כי במובן אחר לגמרי ממה שאתם מתכוונים. כי לאמתו של דבר בתנאים הללו יתבקש שכל השפע החומרי יחולק שווה בשווה בין כל אזרחי העולם. אם ממילא כל העבודה נעשית מעצמה ושוב אין קשר בין מאמץ לתוצר – מדוע שאדם אחד יקבל יותר ואחר פחות? זה גם אומר ששוב לא נצטרך להבחנה המעמדית בין עניים לעשירים. מבינים אתם עכשיו למה התכוונתי כשאמרתי שזו צרה של עשירים?

3.

גדלנו על תפיסת עולם המקשרת בין תגמול לעבודה. תעבוד קשה יהיה לך הרבה, תעבוד מעט יהיה לך מעט. זהו צדק. הוא פורט על מיתרי המוסר שלנו ואנו נרתמים לקבל את מצוותו. אמנם ברבות הימים הצדק הזה התגמש והיום כבר לא אומרים "תעבוד קשה" אלא יותר דברים כמו "תעבוד חכם" – וכך כביכול מצדיקים את עושרו של האחד מול עוניו של האחר – אבל עצם הזיקה נותרת התירוץ והעילה להבדל ביניהם. אם תעבוד חכם, תוכל גם אתה להיות מיליונר. מה זאת אומרת מאיפה הכסף של המיליונר? – הוא עבד בתמורה. אולי עבודה מוזרה – הוא מכר וקנה דולרים – אבל בכל זאת יש קשר ישיר בין יזמתו, חוכמתו, תושייתו – לבין תגמולו. זה לא נפל עליו מן השמיים. לכן הכסף הזה – שלו, הוא לא גנב את זה מאף אחד, ואיש לא מתווכח על זכותו.

אבל מה יקרה בעולם ששוב לא תהיה זיקה כזו רלוונטית?

נדמה לי שאז יתברר עירומו של המלך.

לא שרק אז הוא יפשוט את בגדיו, אלא שאז כנראה יפתחו עיננו לראות. ערום, הוא כבר היום.

4.

ובאמת, מאיפה הגיע הכסף הזה של אותו אחד שקנה ומכר דולרים כל היום? באיזה מובן הכסף הזה הוא שלו? ונניח שהיה רובוט חכם עושה את עבודת הקנייה והמכירה – לא, לא בשביל אדם זה או אחר בעל תושייה, אלא בשביל העולם כולו, האם היה לזה ערך? אדם שמגדל חיטה ואופה לחם – זה נראה כמו משהו ממשי שתורם לעולם – אבל האם הבינה המלאכותית השולטת בעולם הייתה טורחת למכור ולקנות דולרים כדי לתרום לעולם?

אומרים שתמיד תישאר עבודה עודפת לאדם – כזו שרובוט לא ימלאנה, אבל אני חושב שמה שנחשף כאן הוא שהעבודה העודפת היא כזו לא מכיוון שזו עבודה חכמה כל כך שרובוטים לא יכולים לבצעה, אלא מסיבה חברתית הרבה יותר מורכבות, הדורשות לכרוך את האדם בתוך עבודתו.

ומכיוון שהסיבות לקיומה של העבודה העודפת הזו שרירות וקימות גם בעולם שבו הרובוטים יכולים לעשות את כל העבודה בעולם – אז גם העבודה העודפת עצמה תמשיך להתקיים, ולספק עילה למכבסה.

יודעים אתם מה תפקידה של העבודה העודפת הזו?

נכון – לשמש תירוץ. תירוץ למה?

אם הייתי נחמד הייתי יכול לומר שהעבודה העודפת הזו היא כמו זירה שבה מתחרים אנשים זה בזה על מנת להכריע מי יהיה עשיר יותר ומי עשיר פחות. כמו אצטדיון אולימפי גדול שמיועד לברר מי הוא המוכשר שמגיע לו לקבל יותר מהשאר. אמנם אין לזה כל קשר לכלכלה ממשית וליכולת להוציא לחם מן האדמה, אבל זו דרך מוסכמת, או לפחות מוסכמת לכאורה, כדי להכריע למי מגיע יותר. הדרך הזו שומרת על הסדר החברתי, כי היא משכנעת בצדק שלה: לכולם יש סיכוי שווה, החוקים מוכרים, תעבוד קשה תוכל גם אתה, וכן הלאה…

אבל האמת היא שבעניין הזה אין לי כל חשק להיות נחמד. ואם כבר לקחנו את הגלולה האדומה מוטב שאומר: המבחן הוא לא באמת המבחן של האדם המוכשר, אפילו לא במונחים הערטילאיים הללו שאיש אינו מבין ממש – זו רק זירה להלבנת הצדק. משמע, מן משחק מכור שנועד להרגיע את ההמון, שמתוך אותו הפנוט הוא מוכן לקבל כעת את אי־השוויון. הוא עני פשוט כי הוא לא היטיב לשחק את המשחק. אז למה שיתמרד? עדיף שיעמול כדי ללמוד את חוקי המשחק, אולי בפעם הבאה (בגלגול הבא) יצליח יותר.

5.

האם ראיתם די? אולי אתם רוצים לחזור אל הגלולה הכחולה?

בואו נישאר עוד קצת עם האדומה. תארו לעצמכם מצב עתידי שבו באמת כבר אין זיקה בין עבודה לשכר כי העבודה נעשית מעצמה. הבה נדמיין גם שבאותו עולם עתידי בכל זאת יש עניין עמוק, משום מה, לא לחלק את השפע הזה שווה בשווה בין כולם. אל תשאלו אותי למה יש עניין כה עמוק לא לחלוק שווה בשווה – זה מין חוק חברתי שמעניין לדבר עליו בהזדמנות אחרת. מכל מקום, הממונים על חלוקת השפע יודעים שאם הם יתנו לעצמם ולמקורביהם יותר, זה יעורר בעיות. על ההפליה הזו הם יצטרכו להגן בכוח, וזה אומר שהם יצטרכו לחלק את השפע עם חיילים ושומרים. לכן הם מחליטים להמציא משחק שכלליו מורכבים ומעורפלים, ומכריזים עליו כמשחק חופשי, מתאים לכול, ומזמינים מנער ועד זקן לקחת בו חלק. תוצאותיו, באופן כלשהו, קובעים את חלוקת השפע. נניח לצורך העניין שזה מין משחק גולות מסובך.

בשלב הזה כבר ברור לכולם – אין פה שום עניין של עבודה ושכרה, אלא רק צורך בשיטה שתכריע. בהיעדר זיקה בין עבודה לשכרה – זהו משחק עודף, שמיועד ליצור זיקה אחרת שתצדיק את אופן החלוקה. מה שפחות ברור לכולם הוא שהמשחק הזה מכור. הוא נבחר מבין הרבה משחקים בשל תכונותיו המיוחדות: המשחק הזה דווקא מאפשר לתת יתרון לאנשים מסוימים על פני האחרים, תוך שהוא גם מסתיר את ההטיה הזו. יותר מזה – בחסות הטענה שזו רק דרך לחלק את השפע בין כולם באופן הוגן, מוסתרת תכליתו האמיתית והיחידה של המשחק – ליצור אי־שיווין (לתת יתרון לאחד על פני האחר). החלק הזה של הנראות כלפי חוץ חשוב מאוד. הכול עומד ונופל על כך שכולם מאמינים בו.

הבה נניח כעת, שכדי להישאר נאמנים למושגים הישנים, הם מחליטים לקרוא למשחק הזה פשוט "עבודה בשכר". את העבודה בשכר הזו כמובן אין כל טעם שרובוטים חכמים יעשו, אבל לא כי זו עבודה חכמה מדי עבור רובוטים, כביכול יש פה איזה יתרון לאדם ורק הוא יכול לעשות אותה, אלא אם כבר להפך, כי זו עבודה מטופשת ומיותרת – אין כל טעם שרובוטים יעשו אותה. לאמתו של דבר, יש מובן שבו ה"עבודה העודפת" הזו לא כל כך מיותרת – היא שומרת את ההמונים עסוקים מספיק כדי שלא ישאלו שאלות. זה לא סתם סוג של עיסוק שלא מותיר זמן לחשוב, זה עיסוק מהפנט שמונע לחשוב.

כל מה שאני צריך כעת כדי לסיים את מלאכתה של הגלולה האדומה הוא להגיד שהעולם הזה שתואר פה למעלה כביכול הוא איזה עולם עתידי, הוא בעצם כבר העולם שלנו היום.

ואידך זיל גמור.

אבוד לכם. כבר לקחתם.