נקודות לדיון בעניין הספקנות בליברליזם
מספר נקודות לדיון בעניין שאלת הספקנות בליברליזם
1.
קודם כל יש צורך להצביע על חווית הפריכות הקיומית, הרעיעות – כביכול אין שום אמת שאפשר לאחוז בידיים בלי שתתפורר מעצם המגע, וההשפעה של זה על היחיד והתרבות.
"איש באמונתו יחיה" כעמדה צפה, המסרבת להתנחל בממשות, המניחה עמדה חיצונית של מי שמתבונן על האמונות כולן באדישות לא מעדיפה, כעמדה מוסרית, כביכול, של פלורליזים וסובלנות. ובעצם, מסתירה תחתיה דוֹגְמָה, בדיוק במובן הזה, שהיא נעולה מפני המציאות.
2.
הספקנות הזו, אם זה השם הראוי לה, היא כמעט סוג של דת, מעוגנת בהנחות יסוד שהיא עיוורת להן, הנוגעות לטיבם של המציאות, החיים, האמת, השפה… אחת מהנחות היסוד הללו היא שהמחשבה היא חפה, שאין לה גוף, שיש באפשרותה לפתוח חלון שקוף למציאות. (בוהם).
דימוי: בחור יוצא לדייט ומחליט הפעם לשנות אסטרטגיה, במקום לנאום את דעותיו, הוא רק יקשיב. אולי כך יצליח יותר. אז הוא יושב כמו דג, מנסה להיות אובייקטיבי, לא להתערב, ולא להפריע. הוא אינו מבין שהוא חלק מן השיחה, ועמדתו הנסוגה היא ההפרעה.
3.
המציאות היא שיחה שאנו לוקחים בה חלק.
פועל חיים.
זה לא שאי אפשר לחשוב את המציאות אלא שהחשיבה היא אופן פעולה בתוך המציאות. המחשבה איננה ניטראלית, שקופה, או לצורך העניין, בלתי מזיקה. כאופן פעולה בתוך המציאות יש לא את השפעותיה – היא דרך מסוימת "לעשות חיים".
ועל פי רוב, חשיבה היא חשיבה הנדסית – כלי שבמקור נועד לבנות כלים, לא לעשות פילוסופיה. ההפניה של הכלי הזה אל המציאות מעקרת את העולם מן החיים, וחושפת אותו במכניות שלו. זה טוב כדי לבנות מכונה, אבל כעמדה קיומית זה מחליש את התנופה.
4.
האמת לא נישאת על ידי טענות, פסוקים העומדים לעצמם, תמיד על ידי התבטאויות (בחטין) של יחידים – אנשים חיים. לדעת את המציאות הוא לא לסגת לאחור באשליה כאילו אפשר להיות מחוץ לעולם, מחוץ לתרבות, מחוץ להיסטוריה, אלא דווקא לצלול אל תוך המציאות, להשתתף בשיחה, אבל לעשות זאת באופן ישר.
מה הוא היושר הזה, לאחר שאולפנו לזהות את האמת עם אי־התערבות צפה?
מה הוא היושר הזה בשיחה בין שניים?
זו לא רק איכות דעתנית/הכרתית, אלא בעיקר איכות מוסרית/ליבית החוברת לאומץ לב. לצלול עם התשוקה והאכפתיות, שכן ללא אכפתיות לא קיים שום דבר. כל צלילה כזו היא הימור. אין לנו דרך לדעת אלא מתוך זה שאנו מסכימים להמר. מי שרק יושב על הגדר ומחכה לוודאות, מהמר באופן שאינו תומך בחיים.
הימור הוא ביטוי להעדפה, אכפתיות.
(הספקנות לא באמת שואלת על האמת, במישור האכפתיות, היא אומרת לא אכפת לי. שום דבר לא מספיק חשוב. אין העדפה.)
בצלילה הזו, הסדר הנכון הוא זה שהלב מוביל, והמחשבה מדייקת אותו. ההפך לא עובד. ההימור הזה הוא האמונה.
5.
והאמונה קודם כל היא מעשה של היחיד, ואחר כך של יחידים. היא לא של ה"קהל". הקהל הוא תופעה מורכבת מאוד שנמזגו בה מושגי הבעלות והצרכנות, עם השייכות הפצועה, ועם עוד הרבה דברים אחרים (בורגנות, אומר ארז).
הקהל הוא שמחזיק את היחיד צף, בן ערובה, ומונע ממנו לצלול. וזה כאן שנדרש אומץ הלב, המרד המנשיר את הקהל וקופץ פנימה, לחיים.