לחלום מדינה – על תפקידן ומקומן של אוטופיות
לחלום מדינה – על תפקידן ומקומן של אוטופיות
איזה ערך יש לרעיון של מדינה רשתית דיאלוגית?
מה הסיכויים שהדיבורים יהפכו למציאות?
אם להיות ריאלי, לא הרבה.
לפחות לא אם חושבים על הדיבורים הללו כתוכנית לביצוע.
אבל,
במובן אחר, התנועה הזו יכולה להיות מאוד מציאותית, ועל מנת להאיר את המובן האחר הזה, ולדייק את המקום שממנו היא אפשרית, אני רוצה להגיד כמה דברים כלליים על תפקידן של אוטופיות.
הניסיון לנסח אוטופיה ולראות בה תוכנית לביצוע הוא בעייתי.
קודם כל מצד התוכנית: הדמיון שלנו מוגבל על ידי הסביבה התרבותית שבה אנו חיים. וסיכוי סביר שהאוטופיה שנדמיין, מבלי שנשים לב לכך, תשחזר הרבה מן המבנים הבעייתיים וההנחות הסמויות, שבשלהם מלכתחילה יצאנו לדרך. לראות באוטופיה מוגבלת כזו תוכנית לפעולה, פירשו להצר את האפשרות להבראה רדיקלית שמקורותיה רעננים.
ואחר כך מצד הביצוע: מכיוון שהמציאות היא מורכבת ומרושתת ותלויה הדדית, כל ניסיון לשנות פרט אחד, ואפילו הוא זוכה להצלחה, יהיה זמני מאוד. בשעה שנעסוק בשינוי של הפרט הבא אחריו, הראשון יחזור לקדמותו בשל השפעת גורמי הרקע האחרים שנותרו בעינם. רק שינוי בו זמני של הכול – הכלכלה, החינוך, התקשורת, האישיות, הממשל, יוכל באמת להיות שינוי בר קיימא. זה לא מציאותי.
ויש גם עניין שכשאנו ממהרים לבצע, נפגם הכושר שלנו לחלום, ומיד אנו מצמצמים את הדמיון שלנו לממדים של מה שנראה לנו מציאותי באותו רגע, ומתפשרים כדי להגיע לתוצאות.
ובכלל, בענייני חיים מורכבים, יש משהו בעייתי בתנועה הזו שבה מבקשים לכפות על המציאות צורה מוכנה מראש, חכמה ככל שתהיה. זה דורס אותה.
אז למה בכל זאת לחלום מדינה?
אני חושב שעיקר ערכה של אוטופיה הוא לזקק אופן הוויה – דרך של הסתכלות ועמידה בעולם – שבהיותו מעוגן בנקודת מרכז מחוץ לעולם התרבותי הקיים, הוא גם יכול להיות יציב ועמיד יותר, וממילא בעל כוח פעולה רב יותר בתוך העולם הקיים.
או בניסוח אחר, בתור אזרח של אותה מדינה דמיונית, ואפילו אני אזרח יחיד שלה, יש בי רוח אופיינית. והרוח הזו היא העיקר. אם אני מצליח לשמור עליה, היא יכולה להיות כלי רב עוצמה בהשפעה שלי על המציאות הקיימת, גם ללא שום תוכנית מעשית לביצוע.
האוטופיה נועדה אפוא לזכך ולייצב את הרוח, ולהוותה לה מקור השראה והזנה.
אומרים – ברומא התנהג כרומאי.
פירושו של דבר שיש דרך רומאית לאכול, לעבוד, לתקשר, לחנך, להגיד שלום, לרקוד וכן הלאה. אלה פעילויות שונות הנוגעות לתחומים מגוונים, ובכל זאת יש איזה קוו אופייני שמחבר את כולם – אופן מיוחד לפעול, להוות. אופן רומאי.
ואף על פי שבעקרון אפשר להתחבר לרוח מסוימת רק מכוח החיבור של אדם לעצמו והקשבה עמוקה לכמיהותיו וקול מצפונו, החיבור הזה גם עשוי להיות רופף מאוד אם אינו מעוגן בדבר מה רחב וממשי יותר. במקרה של רומאי, יש לו שנים רבות של וותק חיים ברומא, הוא התנסה ותרגל את אורחותיה, ולפיכך הוא מסוגל להמשיך להתנהג כרומאי גם אם הוא ביוון או בסין, ובמיוחד אם הוא נשאר נאמן לה בליבו. גם אם הוא לא זוכר את הפרטים, הוא יכול לשחזר אותם, רק מתוך הקשבה לרוח. כמובן, הרבה יותר קשה להתנהג כאזרח של מדינה שקיימת רק בחלום. קשה, אבל אל בלתי אפשרי.
אז העיסוק באוטופיה, הדיבור על פרטיה, הניסיון להבין איך כל זה מורכב ביחד באופן קוהרנטי, אין מטרתם ליצר תוכנית לביצוע, אלא לתת הזדמנות לרוח להתגלם בפרטים, ומתוך כך לבדוק את עצמה, לזכך ולהשתכלל, ולהתייצב במהותה. כי אם אני מנסה לחלום איך זה לחנך ברוח אותה מדינה, ואיך זה לבנות בתים ברוח אותה מדינה, ואיך זה ליישב סכסוכים ברוח אותה מדינה, אז בסופו של דבר הרוח הולכת ומתגלה לעצמה, ומתחזקת במוקד שלה. אני מבין את העקרונות המנחים, גם אם הפרטים לא ברורים.
יש כאן השלמה: הרוח מאירה לפרטים כיצד עליהם להיות, והפרטים מעמיקים ומחזקים את הרוח.
ואחר כך אני יכול לצאת אל העולם, עם אותה רוח שהתגדלה והתייצבה בי, ולפעול להבראה באופן מקומי וגמיש. אני פועל כמו "סוכן" של עולם אחר, נשאר נאמן לעקרונות שלו, בלי להתבלבל יותר מדי מן ה"מובן מאיליו" של הסביבה התרבותית הקיימת.
את כל זה אני יכול לעשות לבד, ועשיתי בעבר. כשחלמתי על דרך חינוך אחרת, לא ניסיתי להתאים את החינוך לתרבות הקיימת, אלא ראיתי עצמי נציגה של חברה אחרת, ופעלתי במסגרתה וכשליחה. אנשים התרשמו שנדרש הרבה אומץ ומאמץ לעמוד בפרץ התבניות הישנות שהביאו עמם ההורים, והתכתיבים של משרד החינוך, אבל מכיוון שנקודת הייחסו שלי הייתה אחרת, גם לא היה לי קשה לעמוד בסבלנות על שלי, ולהציע נקודת מבט אחרת. היה לי עוגן בעולם אחר, שאפשר לי להיטלטל בלי לטבוע.
מה שאני מציע כאן הוא לעשות זאת ביחד: לחלום מדינה אחרת.
אני רואה את הקשיים שיכולים לעלות – כל אחד עם רוחו האחרת ומחשבותיו האחרות וכן הלאה – אבל גם את ההזדמנות. זה יותר מעניין ככה, ויש משהו בעצם החיפוש המשותף הזה, כשכל אחד מתאמן להקשיב לקול ליבו ומתרגל חלימה פורצת גבולות, שיכול לעזור בהולדתה של הרוח הזו.
.
אז במובן הזה, אפוא, מדינה רשתית דיאלוגית הוא עניין מציאותי לגמרי.
יש צורך עמוק לחשוב מחדש על המציאות החברתית שבה אנו חיים. ועצם הנכונות להצטרף לתהליך כזה הוא כבר התגלמות של רוח המדינה המבקשת להיוולד. זה לא חדש. לאורך כל ההיסטוריה האנושית אנשים פיתחו רעיונות לגבי האופן שבו כדאי להתארגן חברתית, והייתה לכך, במקרים רבים, גם השפעה ישירה על המציאות החברתית.
ואם כבר, חברתנו הפוסט-מודרנית מתאפיינת בסוג של פסימיזם היסטורי: ראינו הכול, ניסינו הכול, והמצב הנוכחי (הקפיטליזם הליברלי, למשל) הוא התשובה שהאבולוציה החברתית התכנסה אליה. זו ראייה מאוד צרה, ולו רק כדי להזים אותה שווה לטלטל את הספינה: לא ראינו הכול, ולא התנסנו בהכול, ואנחנו לא רק תוצר דטרמיניסטי של היסטוריה המייצרת עבורנו תשובות. אנחנו גם בעלי תודעה חברתית, ומה שאנו מאמינים בו ומקווים לו הוא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.
מציאותי לגמרי לזכך את הרוח הזו, ומציאותי לגמרי שאנשים ילמדו לפעול בהשראתה בעולם בתחומים שהם ממילא פועלים בהם, ואם יהיו מספיק אנשים שחיים מן הנקודה הזו ונאמנים לרוח הזו, בסופו של דבר היא גם עשויה לקרום עור וגידים באופן שאנו לא יכולים לצפות.
זה משחק. שווה לשחק אותו, אם הוא מענג, ולראות אילו אופקים חדשים נפתחים בעזרתו.