לנוח בבלבול

לנוח בבלבול

1.

אנחנו רגילים לפתור בעיות, סבורים שהסדר תלוי ביוזמה שלנו, בחוכמה שלנו, בכוחנו ואומץ ליבנו.

ועם זאת, כמובן, רוב רובו של הסדר בעולם אינו קשור בכלל באדם.

רוב רובו של הסדר בעולם אינו מסוג הסדר שמתחיל משרטוט מסודר, שמולבש אחר כך על העולם, על פי תוכנית פעולה. רוב רובו של הסדר בעולם הוא מה שאפשר לקרוא לו סדר מגיח. איש לא תכנן אותו, לא עיצב אותו, לא חשב על דרכים להגשמתו, ואחר כך פעל ליישומו. הוא פשוט קרה. הוא לא הוטל מבחוץ – הוא צמח מבפנים.

הדבר הזה נכון לא רק לגבי ההתרחשויות בעולם הטבעי – כמו למשל הופעתו של הגוף הרב תאי אחרי מיליוני שנות אבולוציה – אלא גם לגבי רוב ההתרחשויות האנושיות. אמנם היום יש בוודאי מי שמתכנן מטוסים באופן קפדני ודואג לעיצובם על פי התוכנית, אבל התכנון הזה הוא עוד מרכיב – רק אחד מבין אינספור תהליכים השייכים לסדר גדול יותר שאיש לא תכנן. איש לא ניצב בתחילת המאה ה20 ותכנן את האבולוציה של המטוסים עד למטוסי הקרב החדישים. התהליך הזה כולו הגיח מתוך האינטראקציה של יסודות רבים ומגוונים.

2.

ואף על פי שהסדר המגיח הוא הכלל, קשה לאדם לסמוך עליו.

הוא אינו מבין את סוג התהליכים הכרוכים בו, ובהרבה מובנים גם אינו מכיר בהם. על פי תפיסת עולמו ההנדסית, כשמשהו קורה, הוא קורה בגלל סיבה. והסיבה הזו היא בדרך כלל סיבה ליניארית המזכירה את האופן שבו מישהו לוקח יוזמה וגורם לזה לקרות. ואיך משהו יכול פשוט לקרות מעצמו?

מה שמגיח, כך לפחות נראה – ואם ראוי לקרוא לזה כך – זה דווקא הבלגן. והרי כנגד הבלגן הזה האדם נאבק כמעט בכל חזית של חייו – החל מערימת הכלים בכיור, דרך העשבים השוטים בערוגת הירקות, ועד יחסיהם של אנשים, שבקלות מתדרדרים ללא חוקי מדינה ומערכת אכיפה.

בשבילו, להפסיק לעמול על הסדר, הוא ביטוי של אוזלת יד שעלולה להסתיים בקריסה מוחלטת של הסדר.

3.

ובכל זאת, בענייני נפש רבים אין טוב מאשר לנוח בבלבול.

במקום לנסות לפתור את מצוקתו באמצעים מוכרים – פשוט לא לעשות שום דבר.

ההצעה הזו מתקשה להתקבל ברוח טובה. הוא לא יודע "לא לעשות". כל מהותו מכוונת לעשות, וזו יותר מיכולת – זה דחק. בשבילו "לא לעשות" זו יוזמה שבאה מתוך החלטה מגובה בשיקולים, פעולה שהוא מוכן לנקוט אם יש בה היגיון. אלא שגם אז, בעצם, זה סוג של עשייה. כך קורה למשל בנדודי שינה, שבהם ברור לו בפירוש שהוא צריך לחדול לעשות כדי להירדם, אבל גם כשהדברים ברורים בהיגיון, כל מה שהוא עושה כדי לא לעשות, רק מעיר אותו יותר.

על מנת לא לעשות במובן העמוק, הוא צריך להישען על חלק אחר של הווייתו – לא על החלק הפותר בעיות. זה דורש ממנו לפעול באופן שאינו אינטואיטיבי, וכמו מצריך כוחות נפש גדולים.

4.

הבריאות הגופנית והנפשית במהותה היא פועלו של סדר מגיח.

אלא שפעמים רבות האדם לא נותן לסדר הפנימי הזה לעבוד. יש לו התנגדות פנימית לכך. גם מכיוון שהוא אינו סומך על הסדר הזה, אבל בעיקר משום שהוא מתקשה להבליג על היצר לפתור בעיות. ליצר הרעשני הזה יש אג'נדה שמגבה אותו, תפיסת עולם המדגישה את הצורך בשליטה, המביאה דוגמאות רבות לפירות הברוכים של שליטה זו (ובעיקר הפירות הבואשים של היעדרה), ומצדיקה את פעולתו, כאשר בפועל, זו פשוט תגובתיות שהתגברה על האדם. הוא לא באמת בוחר בה. וגם אם היה רוצה – הוא אינו יודע כיצד לעוצרה.

5.

רוב האנשים שמשתפים את זולתם במצוקה שיש להם, לא עושים כן מתוך רצון שהזולת יפתור את בעיותיהם. הם בעיקר רוצים לחלוק את כאבם וזקוקים למישהו שיקשיב להם וישתתף עמם במצוקה שהם חווים. אחר כך הם כבר ימצאו את הכוח למצוא תשובה למצוקתם.

אלא שרוב המקשיבים, בדרך כלל, ימהרו לתת עצה, כביכול הוגשה בעיה לפתחם, והם צריכים עכשיו לפותרה.

זו הטיה שקשה מאוד להבליג עליה, גם כאשר אדם מודע למתרחש, ומבין שלא עצה ביקשו ממנו. ההטיה הזו קשורה לקושי לשהות עם הכאב, לפעמים לתחושת אשמה מורכבת (ולו רק על כך שהזולת במצוקה בעוד שהוא עצמו לא), ובעיקר לאינסטינקט פתרון הבעיות. כל אלה לא נותנים לו לנוח בשקט, ומיד הוא נדרך לספק את הסחורה: "אולי פשוט תגידי לו את מה שאת מרגישה…".

2.

ובעל המצוקה עומד נבוך מול העצה. לא ממש יודע מה הוא מרגיש ומה עליו לענות.

כן, עצות יכולות לעזור לפעמים, במיוחד הטובות שבהן, אבל בלי קשר לטיבן הענייני, הדחף עצמו יכול להיות דורסני. לא רק שהוא מבטא הקשבה מצומצמת שלא מצליחה להתפנות לזולת, אלא הוא גם עשוי להעביר את המסר שמה שהזולת מרגיש בכאבו אינו לגיטימי.

אי־לגיטימיות משתמעת מן היחס העקרוני לקושי כבעיה. שהרי בעיה היא דבר מה מקולקל שמקורו בטעות, ואשר הפתרון אמור להכחיד את קיומו המיותר. אם אתה סובל, כנראה שעשית דבר מה לא נכון, ואתה אשם בכך.

אלא שקושי, כאב או מצוקה של אדם אינם בעיה – הם הוא עצמו ובשרו. לא טעות או משהו שהתקלקל אלא פיסת חיים שמבשרת דבר מה. הדחף להכחיד את ה"בעיה", הוא כמו הניסיון של האדם לגרש את ידו מגופו. הנטייה הזו מורה על שיבוש בתפיסת המציאות.

3.

"פתרון-בעיות" הוא מיומנות המעוגנת בתוך "איבר החשיבה ההנדסית". במציאות מדובר במכלול של כשרים המפוזרים על פני מיומנויות רבות, אבל לצורך העניין, תיאורו ככלי יחיד יעזור לי להאיר את הדחף הקשור לשימוש בו.

בחלקו הדחף הזה הוא פשוט עניין של הרגל, והאדם אינו שולט בו יותר משהוא שולט בעצימת עיניו למשמע קול נפץ. הוא רואה בעיה ושכלו אץ לפתרה.

בחלקו זה עניין של צורך פעולה, רצון להשתמש, וביטוי לעוצמה. פעוט שיראה מספריים מונחים לידו ישתמש בהם לגזירה רק מן הטעם שזה מה שהן יודעות לעשות והוא מוכשר בכך. כביכול אלה המספריים עצמן הלוחשות לו – "גזור איתי, גזור איתי".

אבל בחלקו יש לשימוש היתר הזה באיבר הפתרון שורשים עמוקים הקשורים במצוקה. האדם בורח אל פתרון בעיות כדרך להתחמק מכאב. לפעמים כדרך להסיח את דעתו מן הכאב, ולפעמים מתוך אמונה תמימה בכוחו "לפתור" את הכאב באמצעות מנגנון פתרון הבעיות. ברוב המקרים שלושת הענפים הללו פועלים יחדיו ומגבים זה את זה – האדם גם בורח, גם מנסה להרגיע, וגם מנסה לפתור, והכול מכונס אל תוך אינסטינקט הממהר להגיב ולא נותן לו שהות לפגוש את מה שכואב ולעמוד על טיבו.

3.

פתרון בעיות הוא כלי רב־עוצמה. תעיד על כך תרבותנו המשוכללת. הקושי אינו בעצם המיומנות הזו, אלא בדחף השימוש שנעשה לאינסטינקט הפועל ללא הבחנה וכמענה לכל קושי. לא כל קושי הוא אכן "בעיה" הדורשת "פיתרון". והשימוש הלא מידתי והלא מתואם באורח המחשבה ההנדסי כדי "לפתור" קשיי חיים לא רק שאינו מביא עמו מזור, אלא פעמים רבות הוא חלק בלתי נפרד מן המצוקה שהולכת ומתגברת.

דוגמא יפה לכך היא ניסיונו של אדם חרד להשתלט על חרדתו. הוא מסביר לעצמו בהיגיון שאין סיבה לחרדה, מפעיל טקסים מרגיעים, מנסה להתעלם, להדוף הלאה, לסור מהגורם לחרדתו, ובסופו של יום, חרדתו רק הולכת ומתעצמת ומקומו הבטוח בעולם מצטמצם.

מנגנון דומה פועל ברוב המצוקות האנושיות, כחלק ממה שמשמרן ומעמיקן. באופן אינסטינקטיבי האדם מפנה את "איבר הפתרון" כלפי פיסת מציאות כואבת – זה הרי עזר במקרים אחרים – אבל לא די שהמאמץ הזה לפתור אינו עוזר, הוא ממשיך לגרות את הפצע, ונעשה בעצמו מקור לזיהום. בפעולתו הוא אינו מאפשר לכאב לבוא לידי רפואה.

5.

חשוב לי להדגיש: מצד עצמן, אין מניעה שעצות תברכנה בחוכמתן. ככלות הכול הן עצות, לא ציוויים, ואדם שראשו על כתפיו, יבחר במה שמתאים לו. הבעיה אינה בעצות – אלא בסוג מסוים של התכוונות רוחנית-נפשית הפועלת במרכז העשייה הזו (מתן עצה) ומניעה אותה כהתמכרות.

בקוטב אחד של התופעה אנחנו מוצאים את פותרי התשבצים ואוהבי החידות ומשחקי הלוח – וזה שייך לתחום הבידור בדרך כלל – אבל הקוטב השני עשוי להיות הרבה יותר אינטנסיבי, ועל פי רוב אינו מבדר בכלל.

6.

מתוך ההבנה שאותו דחק לפתור בעיות לא רק שאינו נותן תשובה למצוקותינו, אלא מכתיב סדר המפריע להיווצרותו של סדר עדין יותר, קשוב יותר, המגיח מבפנים – עולה הצורך ללמוד להשהות את התגובתיות, ויצר פתרון הבעיות,

תפיסה אחרת של תהליכי ריפו וצמיחה.

השהייה, , עלינו אנחנו עשויים להתייאש. לא תמיד הייאוש הזה הוא רע.

מפריע ופה אני צריך לדבר על היכולת להשהות את המנגנון – שהוא לארק מונהע לפנות לחלק אחר אלא הדבר העיקרי שהוא עושה זה מונע

1. בהתחלה הוא נכנס לשיחה כמתבונן מן הצד, אבל עד מהרה מגיע הרגע שבו הוא מרגיש צורך עז לומר דבר מה בתגובה למה שקורה או למה שהוא שומע. אולי זו חוכמה שהוא רואה ורוצה להשכיל בה גם אחרים, אולי רצון להתגונן, אולי אחריות על מה שקורה, רצון לייעץ, לשאול, להביע עמדה. פעמים רבות הצורך הזה לא שואל אותו – הוא דוחק ודוחף ומחייב אותו לדבר – אמרו שחור הוא קופץ להגיד לבן, אמרו אתמול הוא קופץ להיזכר איך גם אצלו היה אתמול, אמרו שהוא רע הוא חייב להגן על עצמו. מי שמכיר אותו יכול כבר לחזות את תוכן קפיצותיו. אכן, הוא לא מחדש לעצמו ולא מחדש לסביבתו.

2. אבל הנה הוא כבר צבר ניסיון והתבגר ולמד שאף על פי שהוא חש דחק לומר, לא תמיד דיבורו הוא לברכה. עדיף לפעמים לפנות מקום לאחרים, לשמוע דעות שהן לא שלו, לגלות שמה שהוא רוצה לומר הוא לא באמת כל כך נחוץ לשיחה, ואולי מלכתחילה נאמר יותר לצורך הצגה עצמית מאשר כדי לתרום לאחרים. ומתוך הניסיון שצבר, הוא מתאמן בהבלגה, ומתאפק לא להגיד את מה שמתגרה בו להגיד. אלא שגם סוג זה של דיכוי פנימי, לא ממש מברך אותו ואת סביבתו. גם אם כלפי חוץ הוא לא מגיב, מבפנים תגובתו כבר יצאה לדרך ודיכוייה הוא בעצמו תגובה שמנתקת אותו מן השיחה ומקשה עליו להקשיב לזולת. הוא מתאפק, אבל נותר מרוכז במה שהוא יגיד ברגע שינקוף פרק הזמן הראוי ל"הקשבה". "הקשבתו" נעשתה למבנה הסתדרות חדש.

3. שתי האפשרויות הללו – זו של שחרור התגובתיות החוצה וזו של דיכוייה – משעבדות את האדם. הן מוסרות אותו בידי התניות שסותמות את המרחב, ומונעות מן החדש להגיח. מן המקום הזה הוא יתקשה להתעורר, להיות נוכח, ולפגוש את מה שיש.

4. האפשרות השלישית מגלמת את דרך האמצע בין שתי האפשרויות. ההשהיה היא דרך להתבונן על התגובתיות בלי להיות קורבן שלה. היא פותחת רווח קט בין הגירוי לתגובה, ומאפשרת למשהו חדש ורענן להיווצר במרווח הריק הזה. כאן מתגלה אוצר גנוז של חירות המחזיר את האדם לנקודת התשובה.

5. כותב על כך בוהם: "אם אנחנו משהים את הכעס, אז אנחנו הולכים לראות שלכעס יש מספר מחשבות והנחות מוקדמות שממשיכות להניע אותו. אם תקבל את המחשבות הללו תמשיך לכעוס. או שאתה יכול להגיד 'אני לא צריך לכעוס, אני לא באמת כועס' ובדרך זו תאבד את המודעות לכך שאתה כועס בשעה שתמשיך לכעוס. זו תהיה מודעות מדחיקה. עדיין תהיה אלים. מה שנדרש כאן הוא לא הדחקה של מודעות הכעס, ולא הדחקה או הפעלה של הכעס, אלא השהיה שלו באמצע, במין נקודה לא יציבה – כמו על להבו של סכין – כך שתוכל להתבונן בתהליך כולו." 

6. ההתבוננות הזו, שהיא ליבה של ההשהיה, היא לא תרגיל במחקר תיאורי – זו יציאה לחירות. אותם כבלים שרגע לפני כן היה אנוס להגיב על פי הכתבתם, עתה התהפך לראותם, וממילא הפכו להיות עבורו לעונג חדש. רגע אחד היה לו מאוד חשוב להגיד שהוא לא מסכים איתה, וברגע הבא, כיוון שפגש את הצורך הזה שלו, הוא קלט שהוא בעצם מחפש את אישורה, שהוא חש לא בטוח בחברתה. ולפיכך במקום להגיב לדבריה, הוא מצא את הכוח להשיב למה שהביאה לפתחו – שיתף אותה בדבר החי שגילה כרגע – חוסר בטחונו לידה. זה לא הבדל שקשור בתוכן, זה הבדל שקשור באיכות ההבעה. כשהוא מביע את עצמו במקום לרוץ בשליחותו, הוא עובר למימד חדש של המציאות. איכות זו של דיבור חי פוגש את חברתו, ומתיר גם אצלה משהו.

7. ההשהיה מכבדת את כל גילויי היש. אם אדם פוגש בתוכו התנגדות, שעמום, תוקפנות, הוא לא מבקר את עצמו כל אלה – הוא מקשיב למסר של זה אליו, משוכנע ששום דבר כאן אינו סתם. במקום תגובת הביקורת העצמית העולה אוטומטית, הוא משהה, פוגש בחיוך, מתבונן, ממתין בסבלנות עד שיתרצה. בסופו של דבר התגובתיות נושרת וחושפת תחתיה אמת חדשה. החדש הזה, הערני, החיוני והרענן, לא יכול לבוא כאשר אדם כל הזמן פעיל להגיב.

8. השהייה היא לא עוד דבר שעושים (מגיבים לתגובה), עוד מבנה תנאי של התלמיד הטוב המנסה לעשות את הדבר הנכון – כל זה עדיין שייך למסורת ההסתדרותית. השהיה היא הפסקה (אי-פרנוס התגובתיות) המתפנה לתהליכים ומסתקרנת לגבי התפתחותם. אמנם התגובתיות תמשיך לפעול עוד זמן מה, כמו שממשיך המאוורר להסתובב לאחר שכובה, אבל בהדרגה הכוח המניע שלה ייחלש ויפנה מקומו להקשבה ערנית, פורייה, נוכחת.

9. והנה מגיע הרגע, דבר מה חי ופורה מתעורר בו, והוא יודע – את זה, הפעם, הוא רוצה להביא מנחה לשיחה – זו ברכתו. הנה נפתח המרחב הדיאלוגי, ועשה מקום למציאות הקודמת לכל דימוי – לחוכמה היוצרת.