ידיעה עודפת של העתיד
ידיעה עודפת של העתיד
1.
לפעמים מה שהאדם יודע על העתיד הוא יותר ניסיון להכתיב את מה שהולך לקרות, מאשר הערכה ישרה של העתיד להיות. ובאופן כללי אפשר להגיד שקיימת אצל האדם המודרני ידיעה עודפת של העתיד, שבצד זה שהיא מעניקה לו ביטחון פסיכולוגי מסוים, היא גם כולאת אותו ומקשה עליו.
דומים אנו בזה לאנשים הנתונים בקופסא, אשר בעוברם מן הרגע הזה לרגע הבא הם קודם כל מעבירים את הקופסא, ואחר כך פוסעים לרגע הבא (לתוך הקופסא), ותמהים כיצד זה שהעולם של הרגע הבא נראה כל כך דומה לזה של הרגע הקודם.
2.
אפשר לטעון שעצם העיסוק בעתיד הוא אשליה ונקודת תורפה של האדם המודרני. המזור לזה, יגידו אחדים, הוא ללמוד לחזור לחיות בהווה, שהרי העתיד לא באמת קיים וגם העבר הוא רק זיכרון בראש. הם אמנם מבטאים בכך טענה תיאורטית מסוימת על טבעו של הקיום והזמן, אבל יותר מכך הם מצביעים על הלך רוח ואופן הוויה המאפיינים את האדם הנוכח. בדרך כלל איש חכם שהשתחרר מאשליית הזמן ושוב אינו עושה את החשבון הדואג של חייו.
אני רוצה להפריד, לצורך העניין, בין הלך הרוח הזה וברכתו, לבין הטענה התיאורטית שכביכול מגבה אותו ומשמשת לו השראה. זה נכון שתדיר האדם הנוכח הוא גם בעל עמדה תיאורטית התומכת בהתייצבותו ועוזרת לו להתמקד בהווה, ונדמה שהשניים הם בלתי נפרדים, אבל אולי העמדה התיאורטית הזו נדרשת כהגנה מפני תפיסת הזמן הליניארית-מכאנית הרווחת. אולי תפיסת זמן אחרת הייתה יכולה לתמוך בנוכחותו גם בלי הצורך להשמיד את העתיד.
כי העתיד, ככלות הכול, חשוב לאדם.
3.
גם האדם הטוען שהזמן הוא אשליה לא יתכחש לצורך לתכנן לפעמים, אבל הוא ירצה למסגר את השימוש הזה בתוך ההקשר המעשי שלו. לצרכים מעשיים, הוא יגיד, אפשר שננהג כאילו הזמן קיים, אין בכך רע כל עוד איננו מתבלבלים לחשוב שהזמן באמת קיים.
והוא מתעקש לא להתבלבל ובזה הוא תולה את נוכחותו. רק ההווה באמת קיים. הן ייתכן שהעבר הושתל במוחנו אך לפני רגע, איש אינו יכול לקבוע בוודאות שהקיום לא יעלם בעוד רגע. המתנצח עם הטענות הללו באופן אינטלקטואלי יחמיץ את הבשורה והאמת שבה – זהו ההווה שישנו. וב"ישנו" הוא מתכוון ליותר מאשר עובדה תיאורטית אובייקטיביות, מצביע הוא על מלאות החוויה ועומק הנוכחות שלה. לזה הוא קורא: "רק ההווה קיים".
4.
ועם זאת יש משהו בחי ובאנושי שהוא מוכוון עתיד.
אדם שרץ במהירות במורד סמטה ילך ויאט כשיבחין שהסמטה מסתיימת בחומה. הוא לא ירוץ רק את רגע ההווה שלו עד לחבטה שתעצור אותו. זה לא רק עניין של תכנון ושיקול דעת שהוא עורך בראשו – זה הגוף שלו שיסרב להמשיך לרוץ.
יכול להיות שאנו אוחזים בידיעה עודפת על העתיד וזה מצר את ההווה שלנו, אבל עצם המכוונות לעתיד היא חלק מטבענו גם כשמדובר בעניינים יותר נפשיים. כיצד ניתן, אם כן, ליישב בין שתי הגישות הללו – זו שטוענת שרק ההווה קיים וזו שמזהה בעתיד חלק חשוב באדם?
5.
הזמן שאותו דוחים הדבקים בהווה הוא בעצם הזמן הלינארי-מכאני כפי שבא לידי ביטוי בתפיסת הזמן הרווחת. הם בעצם דוחים את אורח המחשבה ההנדסי שהוא המסגרת והמקור לתפיסת הזמן הזו. מבחינה תיאורטית אפשר לומר שהם שופכים את התינוק עם מי האמבט. הם לא מכירים בקיומו של זמן ממשי השונה מן הזמן הלינארי-מכאני, ולפיכך מבטלים בכלליות את הזמן, כל זמן שהוא. אני כותב "מבחינה תיאורטית", כי קרוב לוודאי שבנוכחותם הם חיים את הזמן הממשי הזה – זהו הרי ההווה שהם מתעקשים להיות בו.
אלא שאופי ההתעקשות הזה, כשהוא מגובה בסירוב הזמן, יכול גם להחמיץ דבר מה, ובמקום הזה יש צורך לדייק.
6.
שני מהלכים מקבילים נדרשים כעת, הראשון להאיר את תפיסת הזמן המכאנית ולמסגר אותה בתוך ההטיה הנדסית, אף על פי שזו תפיסת הזמן הרווחת וברירת המחדל שנראה שאין בלתה, היא בעצם לא זהה לתפיסת הזמן האורגני שלנו. המסגור נועד לפנות מקום לזמן הממשי, גם תיאורטית וגם מעשית, להפנות את המבט אל מחוץ לקופסא של הזמן המכני. בעצם אל מחוץ לקופסה של ידיעת הזמן המכאנית. שמעוורת אתנו מלחוות את הזמן הממשי ולהבין את טיבו בתוך ההקשר של חיים ממשיים.
המהלך השני הוא להתבונן על הזמן הממשי, לדבר עליו במקומו, וכך להחיות אותו גם תיאורטית. ההווה למשל, אינו דק. מורכב הוא מתדרי זמן רבים. ובמובן זה אפשר לומר שהעתיד כבר נוכח.
שום מכשיר מכאני לא יכול למדוד את הזמן הממשי ולהתרשם מאיכויותיו. הרי זה כל מהותו של מכשיר מכאני והמחשבה המלווה אותו – מה שהיה הוא מה שיהיה. בהגדרה הוא אינו רלוונטי להבנת הזמן הממשי. זה רק אנחנו, היצורים החיים, שיכולים להעיד עליו. אלה אנחנו שיכולים לחקור אותו ולפרוש את ממדיו ותופעותיו, ולטפח את השפה הלא מכנית להבינו.
6.
יש לנו אם כן חוויה של רצף מציאות – משהו בנו יודע לאן פנינו מועדות, ובאותם פעמים שנתיבנו סטה או קפץ מן הרצף, אנו יכול לחוש בכך.
הנבואה אינה הזיה, אבל גם איננה מעידה על הדטרמיניסטיות של העתיד. העתיד אינו קיים במוגמרותו, אבל הוא גם אינו לא-קיים. אנחנו יכולים לטמון זרע של עץ אורן ולצפות שיצא ממנו אכן עץ אורן. אין לדעת בדיוק מה יהיה גודלו של העץ וצורת ענפיו, אבל משהו אפשר לדעת. המון דברים יכולים לקרות בדרך. הוא יכול להיפגע ממכת ברק או להיאכל על ידי תולעים, או בכלל לא להצליח לבקוע – אבל אין זה סביר שיצמח ממנו עץ תאנה.
7.
והסיבה שאני כותב על זה היא כי דיוק היחס אל העתיד הוא חלק מאומנות החיים.
כמו שהאדם הרץ במעלה הסמטא זקוק לראות את הסמטא פתוחה לפניו כדי להמשיך לרוץ, כך גם האדם זקוק לחוש בתקווה, ולהתחבר לייעוד כחלק מחיוניות תנופתו. אם, למשל, יגיע הזמן שבו האנושות תושמד, קרוב לודאי שאנשים רבים ירגישו בכך מבעוד מועד. לא אינטלקטואלית אלא בגופם ממש. הם יאבדו את חיוניותם כיוון שבאותו רגע גם יאבדו את תקוותם. אחדים מהם אולי ינסו להציל את המצב, ויינקו את חיוניותם ממעט התקווה שהם יוכלו לראות בחזונם. ניסיון ההצלה הזה יהפוך לייעוד שלהם.
בכך אני לא רוצה להגיד שהעתיד הוא שנותן את המשמעות להווה, כי אם זה היה כך אז זה היה רק דוחה את חוסר המשמעות למחוזות רחוקים מספיק שלא להרגיש בה, אבל לא באמת מביא משמעות. לא להווה יש משמעות בפני עצמו, אבל ההווה הוא לא רק שנייה או דקה, כזמן ממשי הוא מכיל את כל תדרי הזמן בתוכו – ומשמעותו בשלם – במה שכל דבר נמצא בעיתו.
על כך כבר נאמר במקורות היהודיים – הכול צפוי והרשות נתונה.
הכול צפוי – אם רוצים זו תפיסת העולם הגורלית תוצר המחשבה ההנדסית, ואם רוצים זה נתיבו של הזמן הממשי, ואז יש לקרוא את ה"צפוי" כמו שקוראים "הנצפה". משמע לא משהו דטרמיניסטי המקובע בתפיסת הזמן ההנדסית, אלא מה שהאדם חוזר קדימה.
כך או כך – הרשות נתונה.
ועל זה אני כותב "להפוך גורל לייעוד".
8.
והרבה אנשים מאבדים את חיוניותם אכן, בשל ידיעה עודפת של העתיד. המילה עודף באה לציין שאין זו ידיעה אמיתית של העתיד, כמו זו שתיארתי כתחושה של הבאות, אלא מחשבה סוגרת שדווקא אינה חוברת לממשות ואינה קשובה למסריה.
וחשוב במיוחד להאיר את זה נוכח תחושות אסון שלפעמים אנשים מרגישים. דבר מה רע שהולך לקרות. ואשר מתרגם אצלם לחרדה. זו ידיעה עודפת לא משום הצדק/אמת של הידיעה הזו אלא משום אופייה הנאחז. כאן נמצא שקר. ואם האדם
לא חייבים להשליך את העתיד כדי לחיות בזמן הממשי, ולהכיר בכך שהידיעה העודפת חוסמת את אופקיו של החדש. יש
עניין של , שהרי העתיד לא באמת קיים. . המלינים על כך עשויים להתרפק על תפיסות המתמקדות בהווה, ולעיתם גם להכריז שרק ההווה קיים. עוברים בעברם מרגע לרגע, מעבירים קודם כל את הקופסה שבה מלינים על הקופסא הצרה שבה אנו נתונים ברגע הזה, מקווים שהרגע הבא יביא עמו דברים חדשים, אבל לא אבל
9.
וכך נראה שכל טיפול יש בוג ם מימד של תקווה, הפותחת את אופקי העתיד. אפשר לנסח את התקווה לצורך העניין, על דרך השלילה. היא איננה מסמנת מה הולך להיות העתיד הזה, אלא דווקא מבטלת את תחזיותיו הקודרות, הסגורות, הנורמאליות, לטובת תחושת פתיחות וסקרנות לבאות. הסכמה לא לדעת.
עדיין אני מרגיש צורך להתייחס לאותם אלה שהרחיקו לכת במסעם אל ההווה, ובין היתר טוענים שגם את התקווה הם השליכו מאחורי גבם.
למשל, אנשים לקראת מותם. אולי כי המוות, אף שהוא נראה כמו חומה באמת אינו כזה. מה שהוא חומה זה דווקא הידוע מדי. בטח יש אנשים, שהמוות הקרב ובא חותם גם את ליבם, אבל לרבים יש רגעי התגלות, המאירים משהו על טבעו של זמן שהשפה המצויה מתקשה לדבר עליו.
יש מובן שבו כל אדם נולד עם גוף של זמן. גוף של חיוניות.
ובהשלכתו של הווה, שטוענים שגם על התקווה הם וויתרו. שני דברים עולים לי. הראשון שאולי אורח החיים שלהם כבר נושא אותם עמו, הם לא צריכים לדאוג לעתיד ולכן גם פטורים ממחשבות חיוביות עליו. באופן כלשהו, בלי שהם מודעים לכך הוא נוכח פתוח בחייהם. והם צועדים לקראתו ללא מורא. הם לא דואגים לו (שהוא הזיקה מעוררת המצוקה כלפי העתיד) לא נאחזים בו, אבל מריחים אותו ונישאים אליו – כי אחרת הם לא אנשים חיים.
ת הרפתקאה – הסכמה איננה דווקא רת תקווה., פתיחת אפקי העתיד שלה אדם. .
הזיקה אל העתיד – כל עוד היא באה מן המקום הנכון – איננה התנגדות להווה ולא דרך לברוח ממנו. היא לא במקום ההווה. היא חלק מן העומק של ההווה. בדיוק כמו שהדמיון יוכל להיות חלק מן ההווה ולהעשירו ולהעמיקו. בתפיסת הזמן הלינארית, זו שבצדק דוחים הנוכחיים, אכילס לעולם לא יוכל להשיג את הצב. במציאות דווקא כן. התנועה במונחים הלינארים היא פשוט אוסף של נקודות סטטיות. אבל הזמן הוא מימד של עומק החורג מכל אוסף שכזה. גם הווה ככלות הכול, במערכת הלינארית אינו לא כלום ומבחינה תיאורטית לא די בהכרזה שהוא קיים כדי שיהיה משהו. ההווה הוא כבר התנועה, השיח, הדיאלוג.
וכך הזיקה המתדייקת אל הזמן, היא גם הזיקה המתדייקת אל האחר. והאי ידיעה שמומלצת כאן, היא גם האי יודעה שמומלצת שם.