המאמץ לפתור
המאמץ לפתור
ואחרי המאמץ לפתור – אולי לשהות בבלבול, לנוח בכאב.
1.
אחד מגרורותיו של אורח המחשבה ההנדסי ושל הדומיננטיות שלו בחיי האדם, הוא אינסטינקט הפתרון שנוטה לאתר במציאות את מה שהוא מהר לתרגם כ"בעיות" ולאחר מכן עט עליהן במאמץ לפותרן, בדומה לכלב שמוצא עצם ונהנה לכרסמה.
בקוטב אחד של התופעה אנחנו מוצאים את פותרי התשבצים ואוהבי החידות ומשחקי הלוח – וזה שייך לתחום הבידור בדרך כלל – אבל הקוטב השני עשוי להיות הרבה יותר אינטנסיבי, ועל פי רוב אינו מבדר בכלל.
2.
אני מתייחס לפתרון הבעיות כמיומנות המעוגנת בתוך איבר שאפשר לכנותו "כלי פתרון הבעיות". במציאות מדובר במכלול של כשרים המפוזרים על פני מיומנויות רבות, אבל לצורך העניין, תיאורו ככלי יחיד יעזור לי להאיר את הדחף הקשור לשימוש בו.
בחלקו הדחף הזה הוא פשוט עניין של הרגל, והאדם אינו שולט בו יותר משהוא שולט בעצימת עיניו למשמע רעש גדול. הוא רואה בעיה ושכלו אץ לפתרה.
בחלקו זה עניין של צורך פעולה, רצון להשתמש, וביטוי לעוצמה. פעוט שיראה מספריים מונחים לידו ישתמש בהם לגזירה רק מן הטעם שזה מה שהן יודעות לעשות והוא מוכשר בכך. כביכול אלה המספריים עצמן הלוחשות לו – "גזור איתי, גזור איתי". באותו אופן, עצם זה שלאדם יש יכולת שכלית כה מדהימה, מושכת אותו להשתמש בה.
אבל בחלקו יש לשימוש היתר הזה שורשים עמוקים הקשורים במצוקה. האדם בורח אל פתרון בעיות כדרך להתחמק ממצוקות שונות שהוא חווה בחייו, לפעמים כדרך להרגיע מצוקה מסוימת, ולפעמים כדחף לא נשלט לנסות "לפתור" את המצוקה מתוך אמונה תמימה שזו הדרך להעלימה. וברוב המקרים שלושת הענפים הללו פועלים יחדיו ומגבים זה את זה – האדם גם בורח, גם מנסה להרגיע, וגם מנסה לפתור, והכול מכונס אל תוך האינסטינקט הזה הממהר להגיב. לא רק ששימוש היתר הזה, על שלושת הצדקותיו אינו מקל על המצוקה, אלא בעצמו מהווה מקור מתמשך למצוקות רבות.
3.
דוגמא נפוצה ופשוטה לשימוש בכלי הזה היא הנטייה למהר להציע פתרונות לאדם המביע את מצוקתו. בדרך כלל אף אין מבחינים שזה מה שעושים. וגם האדם עצמו, אף שלא ביקש עצה או הדרכה, ירגיש נבוך מול עצת זולתו ולא ידע לדייק מה כאן בעצם מציק לו.
כן, עצות יכולות לעזור לפעמים, במיוחד הטובות שבהן, אבל בלי קשר לטיבן הענייני, הדחף עצמו יכול להיות דורסני. לא רק שהוא מבטא הקשבה מצומצמת שלא מצליחה להתפנות לזולת, הוא גם עלול להעביר את המסר שמה שהזולת מרגיש בכאבו אינו לגיטימי. זה חלק מן ההתייחסות העקרונית לקושי כאל בעיה – בעיה היא דבר מה מקולקל שמקורו בטעות ואשר הפתרון אמור להכחיד את קיומו המיותר. אבל מה לעשות, שקושי או כאב של אדם, הם לא רק עניין תיאורטי המודבק עליו אלא הוא עצמו ובשרו? במקרה הזה הניסיון להכחיד את הבעיה, כמו הניסיון של אדם לגרש את ידו מגופו, מורה על שיבוש רציני בתפיסה.
4.
פתרון בעיות הוא כלי רב־עוצמה. תעיד על כך תרבותנו המשוכללת. הקושי אינו בעצם המיומנות הזו, אלא בדחף השימוש בו אשר מהלך השנים נעשה לאינסטינקט הפועל ללא הבחנה וכמענה לכל קושי.
במקרים רבים השימוש בכלי הזה אכן עוזר, אלא שההצלחה הזו מאוד מבלבלת, מכיוון שהיא מסוככת על המקרים האחרים שבהם הוא כושל. לא כל קושי הוא אכן "בעיה" הדורשת "פיתרון". והשימוש הלא מידתי והלא מתואם באורח המחשבה ההנדסי כדי "לפתור" קשיי חיים לא רק שאינו מביא עמו מזור, אלא פעמים רבות הוא חלק בלתי נפרד מן המצוקה שהולכת ומתגברת.
דוגמא יפה לכך היא ניסיונו של אדם חרד להשתלט על חרדתו. הוא מסביר לעצמו בהיגיון, מפעיל כל מיני טקסים מרגיעים, מנסה להתעלם, להדוף הלאה, לסור בעצמו ממה שנראה כגורם לחרדתו, ובסופו של יום חרדתו רק הולכת ומתעצמת ומקומו הבטוח בעולם הולך ומצטמצם.
החרדה אינה דוגמא יוצאת דופן, נדמה לי שהמנגנון שתואר כאן פועל ברוב המצוקות האנושיות כחלק ממה שמשמרן ומעמיקן. במובן מסוים, המאמץ לפתור, הוא חלק מהלך רוח כללי יותר, אישי וחברתי, שגם מהווה את מקורן של מצוקות רבות מלכתחילה.
אני רוצה להתעכב כאן קצת על טיבו של האינסטינקט ומנגנון מצוקתו.
2.
אני מכנה בשם "המאמץ לפתור" לא רק את הניסיון המעשי וצורת חשיבה מסוימת המשרתת אותו, אלא בעיקר סוג מסוים של התכוונות רוחנית-נפשית הפועלת במרכז העשייה הזו ומניעה אותה. הלך רוח שאינו נח במקומו, ושב ומפעיל את הכלי ההנדסי ללא קשר למציאות, כשם ששבים למשש בלשון חור בשן. זו המוטיבציה שמעניינת אותי כאן, החשק להתכנס לאופן הפותר, שיש בו גם היבט של התמכרות.
אני חושב שמה שאני רוצה לעסוק בו כאן הוא פחות המבנה המכאני של המחשבה כמו – מהותה של החשיבה הנדסית כמו אינסטינקט השימוש המוגבר במבנה הזה, שקושר כמובן גם ה
גם מתוך כוונה עניינית אבל גם כסוג של הרגך וןפאילו פולחן.
,
מדוע הוא עושה כן?
זה סיפור הביצה והתרנגולת. – גם מתוך הרגל, אבל גם מתוך המציאות הנפשית והחברתית המורכבת שנוצרה בעקבות השימוש התדיר בכלי זה.
3.
. ובמובן מסוים, גם המצוקה האנושית בגדול.