אסתדר כבר לבד – מאזן האשמה
אסתדר כבר לבד – מאזן האשמה
1.
הוא: לא ידעתי שזה חשוב לך. אז בסדר, נצא הערב.
היא: לא, תעזוב, ממילא כבר אין לי מצב רוח.
עדיף לזכות בנקודות מאשר להסתכן בהבעת רצון. לקורבן יש קיום בר-תוקף. על פי ההיגיון של מאזן האשמה, אם הזולת אשם אז הוא עצמו פחות אשם.
כעין חוק שימור האשמה פועל כאן, וכל אחד מנסה למצוא לעצמו מרחב של נשימה, על ידי זה שהוא דוחף את האשמה הלאה ממנו, שזה תמיד אומר שיהיה בסיפור הזה מישהו אחר אשם.
2.
מה היא אשמה ובמה היא שונה מחרטה, ומבושה?
בושה מתייחסת לאדם, אשמה מתייחסת למעשה. אדם עשוי להתבייש בזה שהוא שמן – זה רגש אחד, והוא עשוי לחוש אשמה על כך שאכל עוגה הערב – וזה רגש אחר. הבושה מציפה את הפנים בסומק, והאשמה מחווירה את הפנים בתחושת כיווץ.
אנו יכולים לדמיין אדם שחש בושה כשמישהו רואה אותו נוגס בעוגה (הוא מסמיק), ואשמה על כך שהוא נותר בחיים אחר אסון. אפשר לומר שבושה קשורה ברצון להסתתר ("שתבלע אותי האדמה"), והאשמה קשורה ברצון להחביא. ההסתתרות היא כולית (לא רק יד או רגל), ההחבאה היא מקומית, ואדרבא יש צורך בגוף השלם כדי להחביא מאחורי הגב.
אשמה ובושה קשורים לקהל, אבל הדינמיקה מולו שונה: האשם חרד מגירוש (אם הקהל ידע הוא יגרש אותו. הוא חטא ומגיע לו עונש). אבל במקרה של הבושה, נראה שסכנת הגירוש פחותה, זה הצחוק והלעג שמעלה חשש (ההנמכה החברתית). אדם וחווה התביישו והסתתרו במערומיהם, אשמים הם הרגישו על אכילת התפוח.
3.
ילד פעוט, אולי אפילו תינוק, יכול כבר להתבייש נוכח מבטו של הזר, ולהתחמק אל מאחורי גבה של אימו. הוא לא רוצה שיסתכלו עליו במבט הבוחן הזה שעלול לטרוף אותו. זו לא בהכרח בושה מציפה (כלימה) – אבל זה שייך לרצון להסתתר כולו.
ייתכן שיש כאן עוד משהו המעוגן במוסר הטבעי. משהו שגובל בענווה והנענה לצוו פנימי לא לבלוט. לא רק כדי לשרוד חברתית, אלא כדי לתמוך בהרמוניה הקהילתית.
4.
אצל פעוט אפשר למצוא גם אשמה, על מכלול מחוותיה הגופניות.
הוא אכל סוכריה אסורה, שיחק עם משחק שאסור לו לשחק, קרע ספר – ההורים כבר יודעים. מלבד השקט המחשיד, האשמה גלויה על פניו, והיא שייכת למשפחת הפחד והחרדה. הוא כמובן מפחד שיכעסו עליו, אבל זה לא כמו הפחד ממשהו מפחיד – זהו פחד מיוחד, פחד מעונש, שמסמן לאחור את החטא, ומעורבבים בו תחושת האכזבה מעצמו, והתחלה של הכאה על חטא, שהיא ממהותה של כל אשמה.
החשש הזה עמוק יותר מהפחד מכעס או עונש פיזי – זהו הפחד שאינו אהוב יותר, והחשש מן הגירוש האפשרי בעקבות זאת – לא רוצים אותך יותר כאן.
אמנם המעשה הוא שמעורר את האשמה – החטא – אבל זה האדם כולו שמקבל גינוי. במובן הזה, יש משהו מנחם בקבלת העונש, שהוא כמו סוג של כפרה, המאפשר לו לחזור ולקחת חלק בחברת האדם. ללא הכפרה הזו, האדם כמו נשאר מוכתם.
5.
זה סוג ההתרחשות הפנימית הזו, שגם עושה את האשמה עקרה.
אשמה, בשונה מחרטה, מעכבת תיקון, ורק לעיתים נדירות מצמיחה.
למעשה, האשמה היא סוג של התמכרות שבאה להחליף התייצבות.
האדם מרגיש אשם במקום להתחרט או לפעול לתיקון. וכך האשמה הופכת לערובה לאי-השתנות. הוא מרגיש אשם במקום להשתנות. זו ההתבצרות בתוך הזהות הלא שייכת. האשמה מבודדת אותו אל תוך אי-מפגש.
הוא מרגיש אשם – כלומר הוא יצטרך להסתיר (בגופו, במסכת פניו, בהעמדת פנים, בשקריו). הוא במצב הישרדותי, חושש שאשמתו תתגלה (ילשינו עליו לקהל). כנגד הגירוש האפשרי הוא מבקש "ביטוח אשמה" מראש. דרך טובה לעשות זאת היא על ידי האשמה תמידית של אנשים אחרים. אם יגרשו את ההוא את האחר – זה יחסוך את גירושו שלו.
ההאשמת אחרים היא חלק בלתי נפרד מרגש האשמה, שאלמלא כן היא הייתה יכול להפוך לחרטה. חרטה אינה הישרדותית באופייה, אדרבא, היא מחוברת לעולם השייכות ומחברת אליו.