אפקט הפלצבו
אפקט הפלצבו
1.
איך גלולת סוכר יכולה להבריא מחלה מקומית? איך ניתוח דמה או פרוצדורה רפואית "ריקה" אחרת, יכולים לרפא אדם מחולי גופני או נפשי שסבל ממנו שנים רבות?
ועוד שאלה גדולה שמתעוררת מול אפקט הפלצבו: אם הגוף שלנו היה מסוגל לרפא את עצמו גם ללא עזרה מתרופה "אמיתית" או ניתוח "אמיתי" – כלומר, אם כוחות הריפוי היו נתונים כולם בתוכו מלכתחילה – אז למה הוא חיכה עד עכשיו? באיזה אופן הפלצבו הזה, שאין בו כלום בהגדרה, שחרר את כוחות הריפוי? והרי זה די ברור שזה האינטרס של הגוף להבריא את עצמו, וקשה להבין מאיזה טעם אבולוציוני הוא לא עשה כן עד עתה.
2.
שני כיווני תשובה עולים:
אחד: כן, לגוף יש את היכולת להבריא את עצמו, ובמקרים רבים הוא יכול לעשות זאת גם ללא התערבות חיצונית, ואם אינו עושה כן זה משום שמשהו מונע ממנו לעשות זאת. תרופת הפלצבו (ולמעשה, מרכיב הפלצבו הקיים כנראה בכל תרופה "אמיתית"), מבטל את המניעה הזו. הפלצבו לא הוסיף שום דבר – הוא החסיר את המניעה, סימן לגוף שהוא יכול להתחיל בתהליך הריפוי.
השני: אף על פי שלכאורה האדם נטל רק גלולה של כלום, בכל זאת נוסף פה משהו חיובי – אמונה, טקס, או דבר מה אחר שאינו חומרי, אבל שמהווה את המרכיב החיצוני החסר, שבלעדיו תהליך הריפוי מתעכב או ממש נעצר.
ואין הכיוון האחד סותר את השני.
3.
אפקט הפלצבו ניצב בשולי הנוף של המחלה והריפוי, כאפקט מוזר ולא ממש מובן, ואת עיקר תשומת הלב מפנים אל מנגנון המחלה ה"אמיתי" ואל הדברים ה"אמיתיים" שאפשר לעשות על מנת לרפא את האדם. אבל אולי דווקא במוזרותו הוא יכול לשפוך אור על טבעם של החולי והריפוי. התפיסות המקובלות על טבעה של המחלה כמשהו מקולקל ועל הריפוי כתהליך התיקון, הן כה דומיננטיות עד שהן מקשות לראות מעבר לחוגן. אולי כאן, בשוליים המוזרים, אפשר לגלות דבר מה חדש.
העניין שלי באפקט הפלצבו, נובע בין היתר מן הקשר שלו לסיפוריות ולהפנוט של הסיפוריות. דרכו אפשר להאיר לא רק היבטים מעניינים על מחלה וריפוי, אלא גם על החיים בכלל ועל השפה וכוחה ליצור מציאות.
4.
אפקט הפלצבו הוא אפקט מורכב המושפע מדברים רבים. לא על כולם זה עובד, אבל לפחות שליש מן האנשים שמקבלים את גלולת הסוכר באמונה שמדובר בתרופה אמיתית, מגיבים אליה באופן חיובי, בכלל זה תופעות הלוואי של התרופה האמיתית, כפי ששמעו עליה. שתי גלולות עוזרות יותר מגלולה אחת, וארבע גלולות יותר משתיים. גלולה גדולה עובדת יותר מגלולה קטנה, ואפילו צבע הגלולה עושה הבדל (גלולות אדומות משפיעות יותר מכחולות). האפקט הזה כל כך מוכר עד שיש חברות תרופות שמייצרות תרופות דמה כאלו, ויש רופאים שרושמים אותן תחת שמות לטיניים.
חשוב גם מי נותן את הגלולה ומה מידת אמינותו. רופא שיוצר קשר חם עם המטופל, מתייחס אליו בשמו, מביט בעיניו, ושבחיו מתנוססים בחדרו ישפיע יותר מרופא מוזנח בהופעתו שמקליד אינפורמציה במחשב, ונמנע מקשר עיין. למעשה לרופא ולטקסיות של בדיקתו יש השפעה מרפאת גם ללא כל גלולה, כפי שיודעים רבים שעצם הנסיעה אל הרופא כבר מבריאה אותם.
לפעמים אפקט הפלצבו עובד גם כשהחולה יודע שיש סיכוי שהוא מקבל תרופת דמה (כך נמנעת הרמייה של החולה), ואפילו כשהוא יודע בפירוש שמדובר בפלצבו. מן הסתם ההשפעה במקרה האחרון תהיה נמוכה יותר, ולא תעבוד עבור רבים, אבל היא בכל זאת קיימת.
וזה עובד על מגוון רחב של מחלות, וקשיים גופניים ונפשיים, ואפילו כאלה שמלווים את האדם כבר שנים רבות. במיוחד מעניין מקרה של ניתוח דמה שמחזיר לאדם את יכולת ההליכה. זה מצבע על כך שלא מדובר רק בהשפעה היפנוטית – כלומר באמונה המכסה על המציאות, אלא זו המציאות הגופנית ממש שהשתנתה. עניין זה נבדק במדדים פיסיולוגיים שונים שכולם מאשרים קיומו של שינוי אמיתי ובר הבחנה – לחץ דם, דופק, פעילות מוחית, וכן הלאה משתנים בעקבות הליך הפלצבו, ומבהירים שאולי ככלות הכול הוא אינו כל כך הליך דמה.
לא אצל כולם זה עובד כך, ונראה שיש הבדלים אישיותיים ואפילו ביולוגיים שיכולים לנבא אצל מי זה יעבוד יותר ואצל מי פחות.
6.
קרוב לוודאי שגם בטיפול רגיל מתקיים אפקט פלצבו, והוא חלק בלתי נפרד מכוחו של ההליך הרפואי. בדרך כלל מנגידים בין תרפיה אמיתית לפלצבו, מבקשים באופן הזה, למשל, למצוא את ערכה האמיתי של תרופה חדשה, אבל באמת מרכיב הפלצבו והמרכיב ה"פעיל" עובדים במשולב. מה שלא עושה הפלצבו משלים המרכיב הפעיל ולהפך. וכשם שיש תגובות בין-תרופתיות, כך יש אינטראקציה בין מרכיבי הפלצבו למרכיבי התרופה האמיתיים. בחלק מן המקרים זה עובד נפלא ביחד, בחלק אחר זה יכול ליצור תופעת לוואי הפוגמות ביעילות הטיפול.
6.
מצד המניעה ייתכן שהגוף צריך להיות חולה וזו דרכו עד שיבוא הדבר הקטן הזה ה"פלצבו" ומאפשר לחרר את המחלה ואולי עוד כמה דברים בדרך איתה.
אם הגוף יכול להיות בריא והוא לא, סימן שבאיזה שהוא אופן המחלה חשובה לו – הוא בוחר בה. שזה מעניין בפני עצמו וזקוק לברור. ועדיין אפשר לתהות – אם הגוף זקוק למחלה, באיזה אופן משנה הפלצבו את המצב. מה הוא מביא עמו שבשלו שוב אין צורך במחלה.
אבל אפשר כמובן גם שהגוף רוצה להחלים אבל לא יכול. משהו עוצר אותו. משהו שלא בא מן הגוף, אלא מרמה אחרת. והאם הרמות האחרות הללו אינן גוף? ובכן, אולי כן, במידה מסוימת, אבל בכל אופן הן רמות אחרות של הגוף.
למשל האמונה המכניסטית שכוללת גם את אמונת הבידוד. כלומר סוג של יחס, זיקה שבא כיבוכל מלמעלה, מומתפשט עלה גוף ומשפיע עליו באופן שמונע ממנו את התהליך הריפוי. הפלצבו משנה את זה.
ואולי הגוף לא יכול להתקדם בתהליך הריפוי כי חסר לו משהו. לא בהכרח חומר פיסי, אלא משהו אחר, לימוד, חומר נפשי, הלך רוח.
האמה
יכול להיות כאן תערובת שמחזקת
6.
7.
מדוע למשל אדם שמסוגל להוריד את לחץ הדם שלו לא עושה כן? מדוע הוא צריך את הגלולה? הוא לא עושה כן כי הוא לא ממש יודע איך לעשות זאת, ומכיוון שה"רגיל" שלו, המזוהה עם מי שהוא, עם תבניות עברו, מגובש מסביב ללחץ דם גבוה, הוא ממשיך לשמר אותו כשם שהוא משמר מרכיבים אחרים ב"אישיותו". אז באיזה אופן פועל הפלצבו להוריד את לחץ הדם?
זה שהמחלה קשורה ל"אישיות" – לדפוסי העבר – אפשר להתרשם גם במקרה של מה שנקרא "פיצול אישיות" – שם אדם יכול לסבול מסכרת באישיות אחת ולא לסבול ממנה באישיות אחרת. משמע, הוא כמו לובש את המחלה, יחד עם חליפת אישיותו האחרת.
8.
נראה לי שניתן לסכם ולומר שאפקט הפלצבו אינו שונה, בעצם, מאפקט הסיפור. והרי למדנו שאפשר לספר סיפור לא רק במילים אלא גם באמצעים מגוונים אחרים. הגלולה היא בעצם הסיפור. וההיבטים השונים החברתיים והאישיים הקשורים בגלולה, הם פשוט מרכיבים בסיפור הזה. עכשיו אפשר לנסח את השאלה הגדולה שלמעלה מחדש ולשאול: למה בעצם הגוף מחכה לסיפור? באיזה אופן הסיפור נדרש לרפואתו?
9.
מדוע הגוף אינו מרפא את עצמו אם הוא בעצם יכול לעשות זאת? איזה יתרון אבולוציוני לכאורה, יכול להיות למנגנון כזה, ש"דוחה" את הריפוי?
כיוון אפשרי הוא להגיד שהמחלה חשובה לחי. אם הוא לא מבריא, זה לא משום שהוא לא יכול, אלא משום שבניגוד לדעה המקובלת המבחינה באופן דיכוטומי בין מחלה לבריאות – מזהה את המחלה עם הרע והבריאות עם הטוב – יש צד טוב במחלה. המחלה מעניקה סוג של יתרון אבולוציוני. אבל איזה יתרון אבולוציוני יכול להיות למשהו שמחליש את היצור החי? באיזה אופן יכולה המחלה לתרום לו?
זה לא העניין היחיד שבהם דומה שהגוף פועל נגד עצמו, ונגד עקרון ההישרדות הפשוט: גם המוות, במובן מסוים, הוא בחירת אבולוציונית. יצורים חיים אינם חיים לאינסוף, אצל רובם מתקיים מנגנון הזדקנות מובנה, שקוצב את זמנם. זו לא גזירת גורל. וגם אם יש אי אלו היבטי שחיקה מצטברים שהם בלתי נמנעים, מן הסתם האבולוציה הייתה יכולה להתחכם להם אם זו אכן הייתה מטרתה הפשוטה – לשרוד כמה שיותר זמן. וגם כאן אפשר לשאול את השאלה הגדולה – אם יש אפשרות ביולוגית/פיזיקלית שהגוף לא יזדקן לעולם, למה הוא ממתין כדי לממש את האפשרות הזו?
10.
כך אני מבין זאת:
בעוד שבתורת האבולוציה הקלאסית מקובל לשים במרכז את השרידות, שהרי רק מי ששורד מסוגל להעביר את תכונותיו המוצלחות הלאה, אני רוצה לשים במרכז את הייחוד – וליתר דיוק את ההתפתחות, שהרי בעקבות וורנר אני מזהה את מגמת ההתפתחות עם הצרוף של מובחנות וחיבוריות. האבולוציה לא מעדיפה את השורד, אלא הולכת ומזככת את העצמיות. החיים אינם רק הימצאות – הם התייצבות. התייצבות היא אותה פריצה של מה שחי, צעיר ורענן, מתוך הישן. השלה שיש בה תמיד צד של מוות הנרתע לאחור על מנת לאפשר לחיים לנוע קדימה.
מחלה, במובן הזה, היא חלק מתהליך ההתייחדות.
כמו העץ שעל מנת לגדול צריך להשיל את קליפתו או לסדוק אותה, שאחרת העצה הקשה חונקת אותו, כך אנחנו בתהליך גדילתנו צריכים להשיל דפוסים ישנים, ולפעמים זה קורה באופן רציף וגמיש, ולפעמים נדרשים הסדקים, הקילוף, הכאב, במיוחד כאשר אנו נאחזים בדפוסים הישנים ומפרנסים את קשיותם. מחלה היא סוג כזה של סדק.
ואכן, הורים לילדים קטנים, מכירים את קפיצת הגדילה שיש לא פעם אחרי מחלה. וגם אצל אדם מבוגר קורית לא פעם תפנית אחרי מחלה. פעמים רבות זו תפנית ספונטאנית, שכביכול האדם מוצא את עצמו בה שלא מבחירתו, אבל לא פעם זו התייצבות מבחירה. האדם מבין בכל הווייתו את הצורך בשינוי מהותי בחייו, ומחליט להבריא את עצמו על אף הפרוגנוזה. סיגל קורא לאותם חולים אשר בחרו לחיות, בשם "חסיד" – חולי סרטן יוצאי דופן.
כמובן, אנחנו מכירים את הקשר בין מחלות לחיידקים, וירוסים, וגורמים חיצוניים אחרים, ביולוגיים ולא ביולוגיים, כמו גם את קשרן לגנטיקה האנושית ולשיבוש תהליכים פיזילוגיים. אבל אנחנו גם יודעים שלא כל אדם שגורמים אלו פוגשים אותו נעשה חולה, ובמובן הזה אפשר לראות בחיידקים, למשל, לא אויבים המבקשים להכחיד את האדם, אלא חלק ממנגנון של שיתוף פעולה שנועד לעודד את האדם בתהליך התפתחותו והתייצבותו, ולעזור לו בתהליך הקילוף. בלעדיהם, ולצורך העניין, בלעדי המוות, לא היינו מקלפים, ולא היינו מתפתחים. כמו כן, כדאי לראות את השפעת המחלות ושיתוף הפעולה בין אנשים לחיידקים, לא רק בממדים של היחיד, אלא של קהילות ואוכלוסיות. הצעיר והרענן שנולד מתוך הישן, הוא לא רק דרישה של היחיד, אלא מהלך של קהילה שלמה שבה האנשים הזקנים מתים ומפנים מקומם לצעירים. המוות חשוב לחיים.
11.
יש מחלות רבות ומגוונות, ואולי לא את כל המחלות ניתן להכליל אל תוך המנגנון הזה של קילוף דפוסים ישנים. וגם אם כן, אני מניח שלמחלות שונות או לסוגי מחלות, יש תפקידים שונים במנגנון המורכב הזה.
מבחינה זו מעניין לראות שמחלה, איננה רק גורם מחלה, אלא כמו סוג של "ישות", היא מתאפיינת בתסמינים מיוחדים ובמהלך דומה אצל מרבית בני האדם. כלומר, מה שאנו קוראים לו "מחלה", הוא כבר מופע אנושי, המבליע את האינטראקציה בין האדם לגורם המחלה. לא דומה האדמת לחצבת לאבעבועות, ואת ההבדלים הללו לא נוכל לזהות בהבדלים שבין גורמי המחלה השונים, ואין שום דבר פנימי בגורם המחלה שמנבא את תסמינה המסוימים (פריחה בסגנון מסוים, באדמת, למשל).
12.
נותר לתהות, מה הקשר בין כל זה לתופעת הפלסבו. באיזה אופן לקיחת תרופה שאין-בה עוזרת לאדם להבריא, ומדוע הגוף היה צריך להמתין עד לתרופה כדי להבריא, אם הוא היה יכול לעשות זאת גם בלעדיה?
וזו לא רק התרופה, כאמור, לפעמים אנשים מתחילים להבריא רק מן הנסיעה אל הרופא.
כלומר, אם המחלה היא אכן תהליך של קילוף דפוסים ישנים, תהליך שנועד לדרבן את ההתייצבות ולעזור לה, באיזה אופן ה"תרופה" מייתרת אותה?
אולי כי זה המעבר מקורבן למתייצב, רוח הגבורה.
הפנייה החוצה היא כבר שחרור דפוסים ישנים, היא כבר אקט של התמסרות לחדש, למה שמעבר לכוחותיו של האדם. כי באמת מה שמבריא את האדם לא נמצא רק בגופו, אלא בכל הזרם הממשי הזה העובר דרכו והאדם הוא זה שמאפשר לו לעבור דרכו. זה לעזור לו לכוון מחדש את היחס שלו למציאות. להתייצב מלשון נוכח.
13.
ואפשר לנסח זאת גם אחרת: לחיות זה להמר, והאמונה בחיים היא ההימור הזה.
אפילו חיידק רוצה לחיות. זו מהות חייו. מה שעודף על פני המנגנון מכני, והוא בבחינת אמונה.
שני החוקרים, מטורנה וורלה טבעו את המושג "אוטופואזיס" כדי להגדיר במובן הכללי ביותר מה הפירוש של להיות חי. תרגום מיוונית: היוצר את עצמו. בשבילי ה"יצירה העצמית" הזו היא יותר מאשר מנגנון מכני של שכפול עצמי – היא אקט של אמונה. העלילה שלא יכולה להתקדם ללא הצעד הראשון הזה בעד החיים.
וכך, אף על פי שלכאורה מי שלוקח פלצבו פונה כלפי חוץ, ואינו מתייצב, מבחינת אקט האמונה, ובמיוחד כשאנו מרפים מן ההבחנות המודרניות המבודדות את האדם מסביבתו, זהו מהלך של עשייה למען החיים, אקט של חיוב.
ולזה אם כן המתין הגוף – לאקט החיוב הזה של החיים, שרוח הגבורה היא ניסוח אחד שלו, והאמונה ביטוי אחר.
מדוע הגוף לא מרפא את עצמו כשהוא יכול?
אחת התשובות יכולה להיות: אולי כי חשוב להיות חולה.
אבל אולי הוא לא יכול לרפא את עצמו – אף על פי שהריפוי ברובו קורה באופן ספונטאני, יש בו חלק שקשור לרבדים יותר גבוהים בהיררכיה הגופנית, אלה שיש בהם מידה של חירות, והם נתונים תחת סיפור. אפשר לצורך העניין לדמיין שהאדם יכול לייצר סביבה "נפשית" שתומכת בריפוי, ואחרת שפחות.
יש חלק שמהמר, והגוף בחלקו ממתין להימור, ובחלקו נסמך על מה שטמון בו.
5.