תופעת הקהל
תופעת הקהל
1.
כל אדם שמספר סיפור, אפילו לעצמו בשקט, אפילו באופן לא מודע, מבליע קהל שהוא הנמען של הסיפור הזה. ועם זאת מה שאני קורא לו "קהל" ומעצב כל כך הרבה דברים בתרבותנו, חורג מעצם קיומו של נמען.
אתחיל עם הפשוט, אבחין בין הקומות, ואחר כך אחזור ואחבר בין המשמעויות השונות.
2.
כשאדם פונה אל מישהו הוא בהכרח לוקח בחשבון את הבנת הרקע שלו. הוא יפנה אחרת לילד, לאיש מתרבות אחרת, או לאדם משכיל בן תרבותו.
למשל, באומרו "שמעת מה ראש הממשלה עשה?" הוא מניח מראש שהשומע יודע במי המדובר, מבין מה היא ממשלה וכיצד היא פועלת, מקשיב לחדשות באופן רציף פחות או יותר אבל היה עשוי להחמיץ את החדשה האחרונה מהיום בבוקר. הוא לא היה שואל את השאלה לגבי משהו שראש ממשלה עשה לפני חודש. שיחות על ראשי ממשלה הן חלק משיחות חדשותיות, שמטבען מתייחסות לאירועים קצרי מועד. אם לעומת זאת מדובר היה במישהו שחזר מגלות של שנה, או איש זר, אפשר ש"חדשה" מלפני חודש הייתה רלוונטית.
זו דוגמא פעוטה לאופן הלא מודע והמורכב מאוד שבו אנו לוקחים בחשבון את הנמען שאליו אנו מדברים. כל פנייה כזו מניחה הרבה מאוד הנחות רקע, ומסתייעת בעולם הסיפורים המשותף כדי לכוון את דרכה. אפילו שפעמים רבות איננו מודעים לכל הנחות הרקע הללו ומדמים שאנו פשוט אומרים באופן ישיר את מה שיש לנו להגיד, כל אמירה שלנו היא הפרעה בתוך ים סיפורים שקדם לאמירה, וכל פעם שאנחנו אומרים דבר מה, הגל נושא את כל הים הזה עמו.
אבל גם כשאנו לא פונים לאדם מסוים, או אפילו בכלל לא מודעים שאנחנו מספרים סיפור, עדיין אותו סיפור לא מודע, משובץ בתוך הקשר אנושי, וההקשר הזה כולל בתוכו נמען. בולט הדבר אצל פעוט בן שלוש שבעודו עושה או חווה חוויה בעלת עניין, מדמיין איך הוא יספר זאת לאימא כשיחזור הביתה, אבל זה נכון לכל אדם, שבאנושיותו הוא משובץ בתוך הקשר אנושי.
3..
זה לא שונה כאשר אנחנו מדברים אל קבוצה של שלושים אנשים. גם אז אנחנו ממענים את דיבורנו בהתאם לנמען, והעובדה שמדובר בנמענים רבים, דורשת מאתנו להתאים את דיבורנו לאיזה ממוצע שמחבר אותם יחדיו. פניה כזו אולי תחטיא אחדים, אבל תפנה אל הרבים.
ועדין במצב הזה – במיוחד אם אנחנו מדמים שבט קדמון ומספר סיפורים במרכזו – הקהל שאנו פונים אליו הוא האנשים שעומדים לפנינו, "אתם" שאינו חורג מן הנראה לעיין. אמנם האנשים הללו יכולים להיות חלק מקהילה חיה, שהיא כמו אורגן בפני עצמו, ואנחנו, במובן מסוים, יכולים לפנות גם אל הכוליות הזו, אבל קהילה איננה הקהל כפי שלמדנו להכיר אותו בהמשך האבולוציה האנושית – הקהל שעל דעתו נאבקים התעמולנים, ושבמובן מסוים הוא תמיד עודף על פני הקהילה הנוכחת, והוא מתקיים בנסתרותו.
ואם כן, היכן נמצא ה"קהל" הזה שעל דעתו נאבקים? ואיזו ממשות יש לו ולדעתו? פעמים רבות דעתו של יחיד מסוים שונה מדעת הקהל, ואפשר אפילו לדמיין מצב שבו אין אף יחיד שדעתו כ"דעת הקהל", היכן שוכנת דעת הקהל הזו, אם היא לא שוכנת אצל אף אחד מסוים? באיזו מידה, זו הזיה משותפת, ומה מידת ממשותה של הזיה משותפת זו שכולם מבקשים לתת לה דין וחשבון?
4.
הנה בדרן המופיע לפני אולם של אלף אנשים. הוא מנסה להרשים אותם. אבל ה"אותם" שהוא מנסה להרשים איננו כל אחד ואחד מהם בנפרד. למעשה, כלל לא אכפת לו מה דעתו של זה או אחר בנפרד – לא כיחיד, ואפילו לא כיחידים, לא אלה שבאולם באותה שעה ולא בכלל. אכפת לו מדעתו של ה"קהל" – אותה ישות שיש לה כמו קיום נסתר, עודף על פני הנוכחים. ובמידה ואכפת מדעתם האישית, זה רק משום שהוא רואה בהם נציגים של הקהל – שער שדרכו הוא פונה אל אותה ישות סמויה החורגת מהם.
היה אפשר לחשוב שה"קהל" הוא פשוט עניין של כמות. מהיותו אדם מפורסם, אלף אנשים לא מספיקים לו, הוא רוצה להרשים את המיליונים שאינם נמצאים כאן באולם, וששמה של הופעתו עשוי להגיע אליהם. הם כביכול ה"קהל" שאליו הוא פונה. אבל גם זו תהיה טעות בהבנת תופעת הקהל. אפילו כל אנשי העולם היו כאן באולם (נניח לצורך העניין שיש רק אלף אנשים בעולם), עדין הוא היה רואה בהם נציגים לעניין אחר, שערים אל אותה "דעת קהל" שאותה הוא מנסה לאלף ולהשביע.
5.
לא צריך לעמוד על במה ולהיות אדם מפורסם כדי להתייצב מול תופעת הקהל.
כל אדם שדעתו של הזולת חשובה לו, בעצם נותן חשיבות לאותו קהל שהאדם המסוים הזה הוא רק נציגו המקומי. ובעצם זו אף פעם לא דעתו של אותו אדם יחיד שחשובה לו, אלא הקהל שדרכו, והשער שהינו אל דעת הקהל. ולראייה, אותם אנשים שדעתם אינה חשובה לנו – המשוגע, הילד, או הזר. דעתם אינה חשובה מכיוון שאין שום קהל מחובר אליהם, וממילא אין פה את מי להרשים. לכן אדם יכול לעשות כל מיני דברים חריגים בפני ילדים שהוא לא היה עושה בפני מבוגרים, ואם בכל זאת יש בו חשש מסוים, זה רק ממשום שלכל ילד יש הורה…
אני מסייג: אף על פי שמצד הדעה לא מעניינת אותנו דעתו של מי שאין קהל מחובר אליו, הנה מצד האהבה, דווקא יכולה להיות חשובה לנו עמדתו. גם של הילד, גם של המשוגע, גם של הזר. כאן פונים אנו אל היחיד, ואף עשויים למצוא את עצמנו מנסים להרשימו או למשוך את תשומת ליבו, אבל במבט מקרוב, ניסיון זה למשוך תשומת לב ולקבל אהדה, מאוד שונה מן המהלך שבו אנו מנסים להרשים את הקהל. אנו קוראים לליבו, לא לדעתו. וזה יתקרב מחדש אל המעמד של המספר בקרב שבט קדמוני בטרם התפתחה תופעת הקהל. במצב הזה ישנו "אתם", אפילו קהילה, אבל לא "הם" במובן המאיים.
6.
מה הוא, אם כן, אותו קהל של "הם" השונה מן ה"אתם"?
מה היא אותה ישות השונה מסכום הנוכחים החדר ומן הקהילה והשייכות שהם מייצרים יחדיו?
שלושה היבטים של הקבוצה תורמים להגחתה של תופעת הקהל.
-
עצם העובדה שאנשים אלה שהמספר ניצב מולם, לא רק מקיימים קשר ישיר עם המספר, אלא גם מדברים זה עם זה מחוץ להקשר הנוכח. יש היבט שלהם שהוא נסתר מן הנוכח.
-
וזה עצמו לא היה נורא כל כך אם היה אפשר להבטיח שמה שהם היו אומרים בהסתודדות ההדדית שלהם, היו דברים טובים, המכלילים אותו בתוך השייכות, ורוצים בטובתו. אבל הרי ייתכן שברכילותם הם דווקא מקיימים ברית נגדו. בהפסקה מן המופע שלו, הם יוצאים למבואה ומלחששים זה עם זה כל מיני דברים בגנותו.
-
אבל אולי הדבר הכי חשוב מבחינת תופעת הקהל, הוא האופי של הלחשושים (בין אם הם לטובתו ובין אם הם בגנותו) – האופן שבו הם עצמם כבר לא לוקחים אחריות אישית על מה שהם אומרים ומעמידים פנים שהם מאמינים במה שהם בעצם לא.
שלושת ההיבטים הללו עושים את הקהל למה שהוא בתור תופעה החורגת מן הקהילה.
7.
הרבה מזה קשור לסיפורי גירוש, עליהם ארחיב בפרק הבא, אבל לעת עתה, אפשר להתרשם מן האופן שבו לא מה שאנשים חושבים הוא שחשוב, אלא מה שהם חושבים על מה שכולם חושבים. לצורך העניין ועל מנת להבליט – אם אדם מסוים חושב על הבדרן המופיע שהוא גרוע, אבל כדי לא להיתפס בקללתו, מעמיד פנים שהוא דווקא נהנה מאוד מהופעתו – הכול בסדר. באותה המידה שלבדרן לא אכפת דעתו של היחיד, גם לא אכפת לו שדעתו היא לא דעתו אלא העמדת פנים – מה שאכפת לו זה מהעמדת הפנים. מכיוון שהעמדת הפנים, והעמדת הפנים המשותפת, שאיש אינו מעז לחרוג ממנה, היא עיקרו של הקהל.
יש הבדל בין זה שרבים מאמינים בדבר מסוים, לבין זה שרבים מאמינים שכולם מאמינים בדבר מסוים. (ו"רבים", לצורך העניין יכול להיות גם שניים).
יכול להיות שאין איש שמאמין במדינה מסוימת בקומוניזם, אבל מכיוון שרוב האנשים סבורים ש"כולם" מאמינים, הם מעמידים פנים שגם הם, ומסתירים את אי-נאמנותם לשלטון. תיאורטית, זו יכולה להפוך להזיה המונית, שמעטים מאוד בפועל מאמינים בה, אבל כולם מתחזקים אותה.
אדם שמאמין בקומוניזם מצד עצמו, הוא גמיש יותר. הוא לא צריך לחקות אחרים כדי להבין איך נראה איש שמאמין בקומוניזם, הוא פשוט מבטא את אמונותיו שלו, ואלו מן הסתם משתנות עם השנים ומשתנות בהתאם להקשר – הוא נאמן לעצמו. ואם יש עם שלם שרבים מחבריו מאמינים בקומוניזם, אז גם העם הזה הוא גמיש. קודם כל כי לא כולם מאמינים בקומוניזם וזה משתקף במציאות, ואחר כך מכיוון שגם אלה שכן מאמינים, הם גמישים מן הטעם שהואר למעלה.
אבל במה שנוגע לאמונה שכולם מאמינים, כאן המצב שונה, ולא גמיש בכלל, וגם לא יכול להרשות לעצמו להיות סובלני. כאן כל אדם מנסה לחקות את "המאמין האמיתי" כדי למכור את תדמית עצמו כמאמין, ולהסתיר את זה שהוא לא מאמין. הוא צריך לשכנע אחרים, ולשם כך לחדור למחשבתם ולנסות לתפעל אותה, כתחליף לאמת, שהוא אינו יכול להרשות לעצמו שיראו אותה. כחיקוי, הוא כמובן נוטה לקיצוניות. כולם מנסים לחקות את ה"מאמין האמיתי", מלבד המאמין האמיתי, שדמותו יכולה להיות מאוד שונה מזו של "המאמין האמיתי", אבל בשלב הזה כבר בכלל לא משנה איך נראה מאמין אמיתי, משנה מה רוב האנשים חושבים על איך אמור להיראות "מאמין אמיתי". ליתר דיוק: מה רוב האנשים חושבים שאחרים חושבים על איך אמור להיראות "מאמין אמיתי".
8.
כמובן יש לכל זה במקרה של הבדרן השלכות כלכליות, אבל לא צריך להתבלבל: הכסף בעצמו הוא חלק מתופעת הקהל, והחשש של האדם מדעת הקהל השלילית עליו עשוי מאותו חומר של החשש מאובדן פרנסתו.
השימוש הרגיל שלנו במונח "דעת הקהל" מתייחס בדרך כלל לעולם התקשורת, ולקנה מידה המוני, אבל זו לא התקשורת שהמציאה את דעת הקהל, וגם אם אדם רחוק מאוד מעולם התקשורת, עדיין הוא חי כאשר ברקע נמצא הקהל כסוג של נמען העוטף את חייו – ומשבש אותם. על זה כנראה אמר שיקספיר – כל העולם במה. מרגע שהגיחה תופעת הקהל אל העולם, כל מעשה ומעשה של האדם נעשה להצגה. סיפור שהוא טורח לספר, ולשכנע בו את הקהל. במעמד זה הוא מוותר על ייחודו כממשות חיה, ונעשה ל"בן-קהל". מי שקיומו מוגדר ומופעל על ידי הקהל.
9.
אנשים מסתודדים ומדברים זה עם זה, ומקיימים מציאות נסתרת שאינה נוכחת מול האדם שעומד על הבמה, אינה בשליטתו, ואינה כוללת אותו. אבל, כשהוא מיומן, הוא יכול למשוך את תשומת ליבם אליו, ולהניע את מחוגי תשומת לבם על פי קווי הכוח של סיפורו. באותו רגע, ובאותו מעמד, הוא פטור מן החשש שמא ינדו אותו. כמספר מיומן, הוא יודע שהם שלו, ויכול להיווכח על חי, שהם לא מתפזרים לכל מני כיוונים לא רצויים. הם כאן אתו ולא יכולים בו זמנית לקיים מציאות נסתרת. זה מקום בטוח, אבל גם תלותי מאוד. מה יקרה כשישחרר? כשתגמר ההופעה? אפשר להבין שהוא מתמכר למעמד. חיית במה שכמותו. והמעמד הזה נעשה לעיקר חייו.
ויש לזה גם דרגות שונות. אדם לא חייב בפועל לעמוד על במה, יש דרכים אחרות שבהן הוא יכול לכוון את מחוגי תשומת הלב אליו, ולנסות להחזיקם במצב הזה כמה זמן שרק אפשר.
10.
אחרי שפרשנו את תופעת הקהל למרכיביה אנחנו יכולים לחזור לאחדה, ולהתייחס אליה כשלם העומד מול האדם ולראות כיצד בממשק מולה האדם נגרר לפרויקט העצמי, שבתורו רק מעצים את תופעת הקהל עד שזה נעשה לצל המלווה אותו לכל אשר ילך. כעת, הסיפורים שהוא מספר הם לא סתם סיפורים, הם סיפורים של הקהל, ומבטו של הקהל אינו סתם מבט הוא מבט שולל, מחוק, מבטל, מבקר. לחץ אטמוספרי, שאם זהותו של האדם איננה עמידה מספיק, עתיד לרמוס אותו כמו שהוא עושה לבקבוק פלסטיק מרוקן מאוויר.
הוא מצחצח שיניים, ויש סיפור שהולך עם זה ותומך בעשייתו, אבל ברקע לסיפור הזה ישנו הקהל שגם הוא מכוון את עשייתו, ומוסיף לתנופה את המגבלה של מודל המעשה הראוי. הסיפור המלווה בקהל לא רק מגשר על פערים ותומך בתנופה, הוא מכנס אותו על פי תכתיב האדם הטוב והראוי, ומוסיף לו נימה של איום. מה שהופך את המעשה למעשה סמלי, מעין הצגה של הדבר הנכון, שאגב כך גם מאבדת את פנימיותה וטעמה. זה במקום הזה שצחצוח שיניים הוא תמיד יותר מצחצוח שיניים – הוא מעשה "מוסרי" ערכי. תנאי לאי-גירוש.
במונחים של הפסיכאליזה הקלאסית, זהו הסופר אגו.
אותו שבט אפריקאי שמרבים לבקר אותו תיירים כדי להתרשם מן האופן שבו חיים אפריקאים ילידים, עשוי להציג לתיירים את הדימוי, שהם עצמם כבר לא חיים אותו. מנסים לקלוע לדעת הקהל, ומרגע שנכנסו למלכודת הזו, סיכוי סביר שתלווה אותם גם ללא התיירים ברקע.
. –
ושנ מן המהלך שבו אנו מנסים ל
ריה הוז, שכן ו, אז הוא לא שער לשום מקום. לכן אנחנו יכולים
אליו. ,
הוא היה מנסה להרשים, איזה "גורל" א עובדת הנסתרות אינה קשורה לקיומם הממשי של אנשים אחרים אלא לכך שהם מחוללים משהו יחדיו.לה שאינם כאן, אבל ששמו של המופע עשוי להגיע אליהם דרך האלף שהיו בו, ואמצעי התקשורת שפרסמו את מופעו. אלא שגם דעתם של כל אחד ואחד מן המיליונים הללו שהוא אינו מכיר ולעולם לא יוכל להכיר את כולם אינה חשובה לו – חשוב לו מעמדו של
ולמעשה
בהפסקה של האירוע הם יצאו וידברו זה אל זה וישכנעו זה את זה שהמופע הוא לא משהו והם יפתחו את התפיסה הזו ש"המופע הוא לא משוה" לא מכיוון שהם עצמם מאמינים בכך אלא משום שהם סבורים שעליהם להאמין בכך מתוקף הברית שלהם.
כלומר, מה שעושה את הקהל זה קודם כל הקשרים שהם מנהלים ביניהם בלעדיו, ואחר כך איכות הקשר המתבססת על ברית. וזה "הם" כתופעה מורכבת שיכולים לגרש אותו מן העולם סיפורים. והם יכולים לעשות זאת דווקא משום שחשובה לו כל כך דעתם עליו.
מה שעושה אתה קהל הוא לא עצם הריבוי של היחידים שמולו, אלא העובדה שהוא כאן והם שם (או ליתר דיוק שהם כאן והוא שם). מה שבמקור היה יכול להיות אנחנו, בעצם, נעשה ל"הוא" ו"הם". הם מאוחדים מכוח הברית, הרכילות, והוא נותר נפרד מהם.
4.
אז שני דברים, קודם כל עצם רשת הרכילות שמתקיימת ללא האדם, אגל גם טבעה של רשת זו.
הקהל הוא תמיד יותר מאוסף של יחידים, ואפילו יותר מאוסף מחשבותיהם וסיפוריהם. הוא הברית שהם עושים, ואשר במהלכה הם נעשים נאמנים לסיפורים מסוים.
זו ברית מיוחדת בפני עצמו, גם הם, כל אחד לעצמו רק נציג של הקהל.
7.
אז אף על פי שקהל קיים בכל אדם שמולי, וזה אותו שאני מנסה להרשים כשאני מנסה להרשים את דעתו של הזולת – כיוון שהוא השער אל הסיפור – בכל זאת עמידה מול קהל ממש נותנת בשר לתופעת הקהל, ומנכיחה אותה כפי שלא קורה מול אדם יחיד.
לכן גם אנשים רבים ימצאו את עצמם מבוהלים לפני קהל של אנשים, ולפעמים דומה שזו תופעה רציפה – ככל שיש יותר אנשים (או ככל שהם יותר חשובים), כך האם מוצא עצמו מבוהל יותר. האנשים הרבים או מידת חשיבותם, כולם מורים על סך השערים וגודלם אל הקהל וממילא גם כוחו לגרש משייכות.
אם אני טועה מול אדם יחיד, מילא, אם לא ילך לספר זאת לאחרים, זהותי לא ממש נפגמה, מכיוון שהאדם שמולי נושא רק מעט מן הקהל, יתרה מזאת בכוח המפגש הנוכח בינינו נעשית השייכות הממשית שנוטה לגרש את הקהל וליתר אותו. אבל אם אני טועה מול קבוצה גדולה, ובכן, לזה יש משקל גדול יותר.
ועם זאת, אם הקבוצה הזו היא קהילה, אז אפילו יותר מן היחיד, יש לה הכוח לגרש את הקהל, וזה חלק מברכתה של קהילה תרפויטית. בקיומה, היא מגרשת את הקהל ומחזירה את השייכות. לקהילה חיה, יש את הפוטנציאל להציל מן הקהל.
אבל קהילה אינה עניין תיאורטי ולבטח לא קהילה ממשית. קהל גדול מדי לא יכול להיות קהילה, ולכן ממספר מסוים קרוב לודאי ששוב אי אפשר להציל את היחיד מתופעת הקהל.
וכל סיפור, במובן הזה, יש לו נמען. ם הללו של