שייכות, סיפוריות, וגירוש
שייכות, סיפוריות, וגירוש
1.
אם חירותו הרבה של היחיד עלולה להביא להיסוס ולכרסם בתנופתו, אפשר לתאר עד כמה הדבר נכון לקבוצה של אנשים, שם דרגת החופש, כפי שבאה לידי ביטוי באינטראקציה בין פרטים רבים, גדולה אף יותר. בהינתן מרחב האפשרויות הגדול, ללא סיפור שיאספן וינהיגן, הן בקלות יכולות להפוך לגורמים המפרקים את לכידות הקבוצה, ומפוררים את השייכות.
הרבה ממטרתה המקורית של הסיפוריות בא לתמוך בשייכות של הקבוצה בלכידותה ובתנופתה. סיפורי "אנחנו" מייצבים את הקרקע המשותפת, מזכירים את המנהגים והנורמות, גוערים בנוטים מדרך הישר, מעלים אתוס, מרגיעים, מאלפים, יוצרים נכונות לשתף פעולה, הזדהות, זהות, מקצב שבו לכל אחד מקומו בתוך הסדר החברתי. מחקרים מודרניים מראים שכאשר אדם מקשיב לסיפור (בשונה מהקשבה למידע) מופרש אצלו אוקסיטוצין, שהוא ההורמון האחראי על קשר ומגע בין אנשים.
שייכות היא מלאות המקיפה את המשתתפים ומחלחלת ביניהם ומזינה את הישות הקבוצתית, שהיא מעין ישות עצמאית – אורגן־על, שאינספור פרקטיקות, הרגלים ואינטראקציות אורגים יחדיו את גופו החי. זו השייכות והשראתה כגוף מלוכד, שגם מסדירה את חיי היחידים בתוכה ואת אינספור המסורות והטקסים המשרתים את חיי הקהילה. הסיפורים רק מתווספים כשכבה על פני השייכות, מעבים אותה, ומגדילים את כוחה המארגן.
גם היום יש לסיפוריות תפקיד חשוב בהנהגתה של השייכות. משפחות, קהילות, עמים, שיש להם סיפור משותף הדוק ומשמעותי, גם יתאפיינו בלכידות קבוצתית רבה יותר, והדבר יתמוך בהישרדותן לאורך זמן. ומתוך הבנת חשיבותה של הסיפוריות לחיי הקהילה, אפשר גם להבין את חשיבותה עבור האדם היחיד המשובץ בקהילה זו. בין היתר כי היא גם עוזרת לו באופן אישי להיפתח לשייכות ולהשתלב בה.
ועם זאת, התיאור הזה לבדו לא יכול להסביר באיזה אופן החלה הסיפוריות לחרוג מן השייכות ולהיעשות חשובה ממנה. מדוע התפתינו להחליף את השייכות בסיפוריות, עד כי במקרים רבים אנו מעדיפים אותה על פני השייכות הממשית?
2.
להקות של בעלי חיים, ובכלל זה קופי אדם, מצליחות לשמור על לכידותן גם ללא כל סיפור, או לפחות ללא שימוש בשפה. גם אצלם יש בוודאי דרגות של חופש – לא את הכול מכתיבה הגנטיקה – ועם זאת יש מספיק מנהגים, נורמות, טקסים, הרגלים, האוספים את דרגות החופש הללו ומנהיגים אותן באופן גמיש. גם אם אין שפה דבורה, יש אינטראקציה ותקשורת המסדירות ללא הרף את היחסים הבין-אישיים, באופן כזה ששומר על הלכידות הקבוצתית, ונותן ללהקה את אופייה המיוחד, והשונה מלהקה סמוכה.
ומה יתרונה הגדול של השפה?
אם אכן כל פיסת התנהגות אנושית מונהגת על ידי סיפור, במה שונים בעלי החיים?
בהרבה מובנים הסיפוריות קודמת למילים, ואפשר לראות בכל המרקם המורכב של חיי הקהילה על מסורותיה והרגליה כבר התחלה של הסיפוריות באותו מובן עלילתי, שבו הארתי למעלה. כל בוקר יוצא אדם לטייל על כלבו, הכלב רואה שהוא נועל את נעלי הטיול שלו, הוא כבר יודע שהם יוצאים לטיול, וקופץ בשמחה. הוא גם מכיר את מסלול הטיול, את האופן שבו הוא מתפתח, והיכן הם עוצרים בדרך כלל לנוח. וגם אם האדם משנה את תוואי הטיול, זה מה שזה: שינוי, חידוש, תפנית בעלילה, עניין שמוערך ונמדד ביחס לעלילה המקורית. מתוך התפנית הזו הכלב יכול לקרוא את עצבותו של אדונו, את אובדן חיוניותו, או להפך, את רוח ההרפתקה שקפצה עליו. גם אם הכלב אינו מדבר, ואדונו אינו מדבר, עדיין הם חיים בתוך סיפורים מגוונים המייצבים את מציאותם המשותפת.
ועם זאת, השפה ללא ספק עיבתה והעמיקה את הסיפורית לאין שיעור מול מה שהייתה קודם לכן, ובאופן הזה היא נתנה מענה למורכבות החברתית האנושית שהלכה והתפתחה והייתה זקוקה להנהגה מתאימה. אני מדבר על אותם נורמות והרגלים שאנו רואים גם בעולם החי, רק כאלה שהגיעו לרמת מורכבות מובחנות ודיוק גדולים הרבה יותר, ונדרשו לשפה שתספר את סיפורם ותאחדם מול הפרוק והשחיקה הצפויים לכל מורכבות גדולה שיש בה הרבה דרגות חופש.
חלק מן המורכבות הזו נבעה מהשפה עצמה ומה שהיא הכניסה אל תוך הקהילה, ובכלל זה שימוש בכלים. וגם את המורכבות הזו היה צריך להנחות באמצעות סיפורים ולהובילה אל תוך מרקם השייכות.
ועדיין, אלה היו סיפורים שתמכו בשייכות, לא סיפורים שהחליפו שייכות.
3.
מה קרה, אם כן, שגרם למעבר הזה אל הקוטב הסיפורי?
היו הרבה גורמים שהשתלבו כאן:
קודם כל הסיפורים תפסו משקל על פני השייכות הממשית כשזו עצמה התדלדלה. התרחבות השבט, הישיבה על הקרקע, הבעלות, מלחמות, אובדן מנהגים ומסורות, אובדן חיי שבט פעילים יחדיו, כל אלה כרסמו בשייכות, והעניקו לסיפוריות משנה כוח על פני השייכות הממשית. מה גם שנוצר כאן תהליך היזון חוזר, שעשה את האנשים יותר ויותר תלויים בסיפורים אלו שנדרשו להשלים את הפערים של היעדר שייכות ממשית. כל סיפור במקורו נועד לדלג מעל הפערים באמצעות תנופתו, והשייכות אינה שונה. אבל כשהפערים גדלו וזו נעשתה לדרך הדומיננטית לדלג מעל הפערים, התלות בה גדלה.
אחר כך היו כל אותם תהליכים הקשורים בחשיבה ההנדסית אשר אפשרו את ההדמיה של המציאות גם ללא המציאות. תהליכים אלו עזרו ליצור את הסיפורים כישויות עצמאיות, והפכו אותם מסיפורי רקע, סכמות שעוזרות לסגור מעגל סנסומוטורי עם המציאות, לסיפורי-דימוי, שסוגרים מעגל סנסומוטורי ללא צורך במציאות. כאן גם נולד הבלבול בין המילים למציאות, שגורם לפעוט לנסות להתיישב על כיסא קטנטן רק מכיוון שהוא מייצג כיסא, ולפחד מנמר הנייר מכיוון שהוא מייצג נמר. כל זה קשור להולדת המכניות ולהצלבה בין היכולת השפתית ליכולת המכנית – זה כאן שלמדנו להפוך אפשרות ל"אפשרותיות", קטעי מציאות לאובייקטים, ואחר כך גם אנשים לאובייקטים. אייחד את הדיבור על ממדים אלו בפרק נפרד בהמשך.
ועם זאת, כל הגורמים הללו היוו שינויים הדרגתיים על פני רצף, ואין בהם להסביר את המהפך הדרמטי שהפך את הסיפור לחשוב מן הממשות ושייכותה, שלמעשה, הפך את המציאות רק לעוד מרכיב אחד בתוך הסיפור.
נדרש כאן עוד חלק חשוב על מנת להבין את התמונה השלמה.
4.
אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחיי קהילה הוא גירוש יחידים מקרבה.
גם זה אינו ייחודי לבני אדם. להקות של קופי אדם, פילים, וחיות אחרות, עשויים לגרש יחידים מתוך הקבוצה, ולפעמים זה חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות של הלהקה או של יחידים בתוכה. הם אינם זקוקים לסיפורים כדי לגרש את מי שצריך לגרש. והמגורש, או המגורשים, מוצאים את עצמם עד מהרה מחוץ למעגל השייכות. עניין שהוא כמובן לא עובדה אגבית – השייכות היא נוזל החיים שעד עכשיו הזין אותם, והגירוש הוא אירוע מכונן, שמשאיר אותם מחוץ לרחם, מחוץ למנהגים ולמסורות, מחוץ לסדר השבטי, ובתוך החלל הריק והעקר שנמצא "בחוץ".
וזה נכון במיוחד לגבי האדם, שהגירוש הוא האירוע המסוכן ביותר בחייו, גם ברמת ההישרדות וגם ברמת הנוכחות. בוודאי שזה נכון עבור הילד, שאז סיכוייו להמשיך לחיות קטנים מאוד, והרי הילד הוא אבי האדם ונטיות שמתגבשות בילדותו (פחדים, ודרכי התמודדות עם פחדים) ימשיכו ללוותו כל חייו, אבל זה גם נכון במידה רבה עבור האדם הבוגר. ללא השבט סיכוייו לחיות ברווחה, קטנים. יותר מזה, ללא השבט הוא מאבד את הטעם, את ה"בשביל" את הנוכחות. כל עוד הוא בשבט, אפילו הוא נטרף על ידי נמר, הוא ממשיך לחיות בזיכרון השבט, וברוב המסורת השבטיות, הוא מצטרף בזה לזקני השבט המתים וממשיך לחיות בעולם הבא. אבל האדם המגורש, נמחק מזיכרון השבט וממעגל החיים שאחרי המוות.
כמו כל האירועים האחרים בשבט, גם האירוע המשמעותי של הגירוש לווה בסיפור שהסדיר אותו. ואמנם היה כאן אירוע מיוחד שהצדיק סיפור מיוחד, אבל לפחות בשלב ראשון, הסיפור הזה השתלב במרקם הסיפורים האחרים, והיה חלק אינטגרלי מוויסות השייכות, ולא בהכרח חרג ממנה. זה נכון שסיפורים יכולים לגרש, אבל אלה לא באמת הסיפורים שמגרשים – זו השייכות שמגרשת (השבט, האנשים, הקהילה, המנהיגים שלה). השייכות אולי נעזרה בסיפורים, אבל מקור כוחה לא היה בסיפורים, אלא באחדות השבט החי, בשייכות שקדמה לכל סיפור.
אלא שזה לא נשאר כך הרבה זמן, ואולי גם לא היה כך מלכתחילה. היה לסיפורי הגירוש מעמד מיוחד, שכמו הפקיע את עצמו מעל השייכות, והפך אותם מסיפורי גרוש, לסיפורים מגרשים. להבנתי זה היה הקטליזטור שבהצטרפו לכל המרכיבים האחרים שמניתי למעלה, ערבב את התמיסה ויצר את התפנית הגדולה לכיוון הסיפוריות כתחליף שייכות.
5.
לסיפורי גירוש יש מעמד מיוחד לא רק בשל היותם אירועים דרמטיים בחיי היחיד והקהילה, אלא גם בשל טבעם המצוקי, המשאיר אחריו חלל ריק. כל סיפור אחר נשאר בתוך השייכות, ויש לו המשך, ואילו כאן נעצר הכול. ולא מכיוון שהסיפור נגמר כדרכם של סיפורים להגיע לסופם, אלא מכיוון שבמעמד הגירוש ישנה חריגה מן הסיפור, קפיצה מחוצה לו, שבו בזמן, ולו לרגע אחד, מביטה על כל הסיפור כולו מבחוץ.
כל עוד מדובר באירוע שקורה בתוך השייכות, נניח עונש על התנהגות לא ראויה, אפשר לאדם לשכנע את רעיו לשנות את גזר הדין, וגם אם לא ישנו, הוא הרי נשאר בשייכות. אם לא ישכנע אותם היום, ישכנע אותם מחר, וגם הזמן יעשה את שלו, כפי שהוא יודע. דברים משתנים כל הזמן. ואפילו לא ישתנו – שוב, שום דבר נורא לא קרה – הוא הרי נמצא בתוך השייכות. אבל בעניין הגרוש הסיפור שונה. מה שהוא לא יצליח לשכנע אותם היום, הוא כבר לא יצליח לשכנע אותם מחר. ומכיוון שכך, עליו להקדים תרופה למכה. בכל עניין אחר הוא צריך לשכנע את האנשים, והוא עשוי לעשות שימוש בסיפור על מנת לשכנע את האנשים, אבל בעניין הזה, הוא צריך לשכנע את הסיפור. וגם אם הוא פונה לאנשים, הוא פונה אליהם בתור הנציגים של הסיפור, ודרכם הוא מנסה לשכנע את הסיפור.
וזה כאן שהאדם התפתה להקדים את הסיפור לממששות, ומכיוון שהתפתה כאן, אז כבר נסחף לעשות זאת בכל שאר תחומי חייו, עד שזו נעשתה לאחת העובדות הדומיננטיות של האנושי. ומלבד זאת, ובניגוד למה שאמרתי, המציאות מלאה באירועי גירוש קטנים, שעל אף שלכאורה הם נשארים בתוך השייכות, הם נושאים עליהם את האופי המצוקי של הגירוש הגדול, והם עילה מתמידה להמשיך לעשות את הדבר הזה שעושה את הסיפור לגדול יותר מן המציאות.
סיפורי גירוש
6.
הבה נסתכל על זה יותר מקרוב:
אדם לא צרך לשכנע את ה"קהל" לגבי אירועים שונים בתוך השייכות – די לשכנע אנשים. יש פה גוונים, חופש, מנעד פעולה, אבל מאבקי צדק הם לא רק מאבקים על דרך, הם תמיד מאבקים כנגד גירוש אפשרי. כי הגירוש הוא לא עוד אירוע שיכול להשתלב בתוך הסיפור. זה אירוע הכניסה והיציאה מן הסיפור – זה לא אקט סיפורי, מהלך בתוך הסיפור. וכנגד הדבר הזה שהוא לא אקט סיפורי, יש צורך לחולל מעלל נגדי, כזה שיכניס מחדש לסיפור. זה לא עוד מהלך בתוך הסיפור, זה מהלך שמתייחס אל הסיפור כשלם (כמו גם אל הקהל שלו, אל ה"הם" שלו), ומנסה לחדור דרכו מבחוץ ובאמצעי שהוא לא הליך סיפורי – הוא משהו אחר.
משום כך גם לוויכוחים על צדק יש אופי הישרדותי דיכוטומי. גם אם הם מתווכחים על הגוונים, לכאורה, הם בעצם נאבקים על שאלת הבפנים-בחוץ, שהיא שאלה של שחור לבן, הנושאת אופי מצוקי. מי שיקשיב להם יכול לזהות את תדר המאבק על החיים ועל המוות, אבל יש מובן שבו הם נאבקים על דבר שהוא חשוב מחיים ומוות – הם נאבקים על השייכות. וזה שהמאבק הזה קיבל אופי של שחור לבן, מי בפנים ומי בחוץ, קשור להיסחפות הזו לקוטב הסיפורי הנובע ממעמדם המיוחד של סיפורי הגירוש כסיפורים מגרשים – סיפורים עוקפי אדם.
וכך בעודם מתווכחים בחירוף נפש על רעיון כזה או אחר, הם בעצם פונים אל ערכאה עליונה מהם – אל ה"הם", ה"קהל", הסיפור. זה אותו שהם צריכים לשכנע שלא יגרש אותם מן השייכות/סיפור. מי שמולם הוא רק נציג מקומי שלו.
וכמו כל התופעות אשר מתגבשות עם השנים והופכות לעובדות קיימות במציאות האנושית, ההתמד שלהן קשור לכך שיש כאן מעגל של היזון חוזר. בלי להבין את המעגל הזה ומרכיביו, נוכל להבין אולי את הגחת התופעה, אבל לא את השתלטותה על המרחב האנושי כולו. וכמובן, היום, כשאנחנו מדברים על התופעה, הדומיננטיות הזו שלה, היא חלק בלתי נפרד מאופייה.
7.
היום אנו מאמינים בהפנוט ההמונים, בהזיה המשותפת, בקהל ובדעתו.
לא היינו כל כך מאמינים בהזיה ההמונית אלמלא היינו חושבים שאחרים מאמינים בה. למעשה, במקור, בכלל לא האמנו בהזיה ההמונית, אנחנו רק העמדנו פנים שאנחנו מאמינים בה ושכחנו שהעמדנו פנים. מה שכן, האמנו בזה שאחרים מאמינים בהזיה הזו. זה תמיד היה ברור לנו. אף על פי שהיינו יכולים ללמוד מן המקרה שלנו ולחשוד שאולי גם האחרים לא כל כך מאמינים. אבל לא חשדנו, או לא מספיק חשדנו, כי ידענו שגם אם הם לא היו מאמינים ממש אל רק מעמידים פנים שהם מאמינים, לצורך העניין זה בכלל לא היה משנה.
היום אנחנו צריכים לשכנע את ההזיה שלא תגרש אותנו – את הקהל שהתרומם מעל הקהילה הממשית, וחרג מן האנשים. על האנשים האחרים אנחנו יכולים לסמוך יותר – לו היו שם כדי שנתייצב מולם, אבל כשהם כולם מתחבאים מאחורי סיפור, הסיפור מקבל כוח על חשבונם. וכעת צריך לשכנע את הסיפור שלא יגרש אותנו מן השייכות. לא רק בגלל שמנהיגים חלשים יכולים להיעזר בסיפור כדי להצדיק גירוש אלא כי הסיפור יכול להשתמש במנהיגים (או באנשים אחרים) כדי לגרש מן השייכות. אלמלא האיום בגירוש, לא היינו צריכים להתאמץ כל כך להשתלב בהזיה. הזיה שכל כוחה הוא בזה שאין שם מישהו שמגה אותה. לכן היא גם קיצונית ומסוכנת.
אז הנה האדם שמאמין (או מעמיד פנים שהוא מאמין) במה שאחרים מאמינים מן הטעם היחיד שהאחרים מאמינים בו. הוא ער לכך שאמונתו לא לגמרי שלמה (ושום אדם ממשי אין אמונתו שלמה) וזה רק מעמיק את שביו בתופעה. לו היה מאמין באמת הייתה אמונתו גמישה, משתנה בהתאם למקורה, אבל ככה היא נדחקת לקוטב הקליפתי צורני שלה, כחיקוי שצריך לשמור על צורתו, כיוון שאין שום מהות שתגבה את הצורה הזו מבפנים. הוא צריך להוכיח שהוא לא-לא מאמין. וזה נעשה דחוף, כיוון שהוא צריך להסתיר את האמת שהוא יודע מבפנים.
ההסתרה לוקחת את כל הקופה. אבל מכיוון שגם אצל האחרים זה רעוע באותה המידה, וגם הם צריכים להסתיר את זה שהם לא מאמינים, זה נעשה אף מסוכן יותר, ונדחק עוד יותר לקוטב הסיפורי, סמלי מנותק הממשות. כך אפשר להסביר איך עם שלם יכול להתחייב לאמונה (קומוניזם למשל) שבאמת כמעט אף אחד בפועל אינו מאמין בה.
סיפורי גירוש עוסקים בשוליים, במקום של הכן-לא, ועם זאת השוליים הללו מחלחלים פנימה ומנגעים כל חלקה של שייכות בחשש מפני נידוי, נטישה, דחייה – כולם צורות פחות מוחלטות לכאורה של גירוש מתוך השבט, אבל נענים לאותה לוגיקה שלו, ומהווים נציגים מאיימים ומקומיים שלו.
8.
אז סיפורים יכולים לגרש משייכות.
וכנגד כוחם בגירוש, האדם צריך לפנות אליהם ישירות, להקדים תרופה למכה, להשתלט על המנגנון הזה כדי לנטרל את איומו. עם הניסיון הזה להקדים תרופה למכה נסגרת עליו המלכודת. כעת הוא נסחף לתוך הסיפוריות הגדולה מן השייכות.
סיפורים יכולים לגרש משייכות בגלל הכוח הרב שניתן להם בהזיה המשותפת ובממשק שלה עם השייכות הממשית. ולמעשה הם כבר מתחילים לגרש את האדם באותו מעמד שהם הופכים את הסובייקט לאובייקט. מעשה שהוא מנוגד לחלוטין לשאיפת הייחוד של האדם והחיים.
להפוך אדם לאובייקט בו בזמן שהוא כבר מעשה גירוש, גם שואב אותו לאותה מלאכה המזרימה יותר ויותר אנרגיה לתוך הסיפוריות. האפשרות המאיימת והמאיינת הזו של מבט הקהל, טמונה כבר כפוטנציאל בכישרון הבסיסי של המהנדס להפוך דברים לאובייקטים, אבל היא התעצמה והתעתה למלוא משמעותה מול האפשרות ששימוש זה יופנה כלפי אדם כחלק ממהלך גירושו.
ושוב, נוסיף לזה את המלכוד: האדם מאוים מזה שמתייחסים אליו כאובייקט, איום ישיר ופשוט, אבל הוא גם מאוים מזה שהוא לא מצליח להזדהות באופן שלם עם האובייקט הזה, ולהיות דמות בתוך סיפור. כאובייקט הוא מועמד לגירוש, אבל הוא מתפתה לאשליה שזה קשור לטיבו של האובייקט וכך הוא מתאמץ בכל כוחו להיות האובייקט הטוב, שבסתר ליבו הוא יודע שהוא לא ושלעולם הוא לא יוכל להיות. גם אם יהיה המפורסם בעולם, הוא נתון תחת אותו איום, כפי שקרה לכל כך הרבה אנשים מפורסמים שנשאבו לביצה הזו עד שקצו בחייהם. הוא חושש מן הגירוש שנעשה על ידי אחרים שהשתכנעו שראוי לגרש אותו, ועל כן עליו להקדים לשכנע אותם באמצעות יספור שהוא בעצמו אינו מאמין בו ושהוא צריך בעצמו להסתיר את זה שהוא לא מאמין בו. זו האמת המרה והמורכבת של עולם הסיפורים ומלחמת הסיפורים.
9.
למעלה אמרתי שסיפורי הגירוש היו הקטליזטור שהצטרף לגורמים האחרים שמניתי למעלה – הקהילתיות שנחלשה, הסחף אל הסימולציה, המכאניות – ואכן אפשר לראות למשל איך הסיפורים נעשו חשובים יותר מן השייכות מכיוון שהשייכות נחלשה, והמנהיגים, שהם מבנה העומק של השייכות, איבדו את כוחם הישיר לגרש. מנהיג חסר עוצמה, שבסיס השייכות שלו רעוע (כי מן השייכות באה עוצמתו האמיתית כמנהיג) עורף ראשים פה ושם כדי להפגין סיפור של עוצמה. הוא צריך לשכנע אותם. מי זה "אותם"? הם לא קודמים למעשה השכנוע – הם התוצר שלו.
. ברגע שהסיפורים החלו ללוות את טקסי האדם הם החלו ללוות גם את
כמו שיש לאדם אפשרות לעשות סימולציה של המציאות ולהיעזר במילים לצורך זה, כך יש לקבוצה אפשרות לעשות סימולציה של המציאות באמצעות אותן מילים, ולמעשה, היכולת של האדם להשתמש במילים כדי לעשות סימולציה יונקת מן השימוש הזה בקבוצה.
ואולי זה המקום שבו האדם חרג מחיפושו אחר שייכות ממשית וחיפש את דרכו להתמקם בסיפוריות. וזה בעצם שורש כל רע, שורש ההישרדותית כתפיסת עולם, כמו גם מרכיב ההתמכרות שבה. שהרי הסיפורים הם לא הדבר עצמו, רק אמצעי. זה המקום שבו האדם התחיל לספר על עצמו בגוף שלישי מבחוץ בעודו חי, לדבר על עצמו בלשון עבר בעודו בהווה.
ולא במקרה. זה חלק מן התפיסה המכאנית, שעיקר כוחה בביטול הזמן, אלא שכאן בחסות היכולת הזו הוא השתמש כדי לתת תשובה לשייכותו הפצועה.
וכך, בעצם, לא רק שסיפוריות מביאה להוויה הישרדותית, אלא שלסיפוריות ההישרדותית יש את המאפיינים של הסיפור המכאני. זה בתוך הסיפור המכאני שהאדם בבלבולו מנסה לתפוס לעצמו מקום.
3.
הבה ניקח דוגמא, ונקצין אותה קצת, בלי לפגוע בעקרון עבודתו של המנגנון: נניח אדם שחובש לראשו כובע מוזר ושמשום כך מתרחקים ממנו ידידיו. לכל ידיד בנפרד אין שום בעיה עם הכובע הזה, אבל הם יודעים שזה לא כובע מקובל, וחוששים להיראות בקרבתו, שמא אחרים יחשדו בהם שהם אינם מכירים את הסיפור המקובל. מאין הם יודעים מה מקובל ולא מקובל? ובכן, הם משקיעים המון משאבים בניסיון לברר זאת. ההתרחקות ממנו היא התחלה של גירוש. אבל זה לא הם באופן אישי שמגרשים אותו, הם רק הנציגים של מגמת אופנה מסוימת, שלאיש לא ברור מי באמת מכתיב אותה. אם הוא היה רוצה לשנות את גזר הדין, זה לא היה עוזר לו לנסות לשכנע חבר כזה או אחר. זה את הסיפור הגדול שהוא צריך לנסות לשכנע. וברגע שהיה מתחיל לנסות לשכנע הוא היה מעביר אנרגיה למה שרק היה מוסיף ומשעבד אותו.
ושוב, חלק מן הקושי של השכנוע קשור בחשד העצמי שהוא בתור "אני" לעולם לא באמת יכול להיות הדבר הזה שחובש את הכובע הנכון – כל התשתית מלכתחילה מעורערת והיא כזו גם אצל מי שלכאורה יודעים בדיוק מה היא האופנה וכל האחרים נושאים אליהם עיניים כדי להבין איך צריך להתלבש. אפילו הם, נמצאים תחת איום הגירוש.
הכובע הוא רק משל, ואפשר לצורך הנמשל להחליפו בכל תכונה טובה וראויה שאנו עמלים להפגין אותה כלפי חוץ כחלק מגיבוש הזהות העמידה שלנו, שאמורה לספק את השכנוע מדוע לא לגרש אותנו.
גיות אותן.
ז אפשר להבין את חשיבותה של את המנהגים והנורמות, את החוקים והכללים. הם לא רק מנהיגים את החירות של היחיד,
נהיגן, הן יכולות בקלות רבה
הסיפוריות תומכת בשייכות של הקבוצה ודרכה גם בשייכות של היחיד. היא גם תומכת באופן ישיר בהיפתחות של היחיד אל השייכות הקבוצתית וממילא גם בשייכותו. זו אחת הדרכים שהיא תומכת בשייכות הקבוצתית. הסיפורים
העלילה
1.
לא דומה סכמת הגוף לדימוי הגוף – הראשונה נמצאת ברקע הלא מודע של פעילות האדם – מצד הסובייקט שהינו, השנייה מתגבשת במוקד, קודם כל בחלק המודע ומצד האובייקט שהינו. אחר כך דימוי הגוף גם ינדוד לרקע, ויתערבב עם סכמת הגוף, ויצור עמה קשרים מקשרים שונים, וישפיע עליה, אבל בתור התחלה טוב להבחין באופן דיכוטומי ביניהם.
כשאדם רוצה לעבור במקום צר, הוא יכול להעריך מראש האם יצליח לעבור בו וכיצד להנהיג את גופו כך שאכן יוכל לעשות זאת. גם בלי לחשוב על כך הוא יודע אם הכוס שנמצאת על השולחן היא בהישג ידו, ואם הוא עייף מכדי לזוז, גופו כבר יודיע לו שהוא לא מסוגל להתארגן כדי להגיע אליה. בוודאי כשהוא מחולל מעללים מורכבים עם גופו, מתגלגל או נלחם – הוא חייב לקחת בחשבון את גופו, גודלו, צורתו, גמישותו וממדים אחרים שלו. ועם זאת, האופן שבו הוא לוקח אותו בחשבון, אינו מודע, מוצהר, או בהכרח דומה ל"אובייקט" כפי שיצטייר מבחוץ. הוא יודע את גופו, אבל הוא יודע באופן אחר ממה שאפשר לדווח עליו או לצייר אותו.
למעשה, אם לא היה רואה את עצמו מבחוץ, ומתבקש לצייר כיצד הוא נראה, ייתכן שהיה מצייר משהו מאוד שונה מן האופן שהוא נשקף מבחוץ (כדמות האדם הקלאסית). מה שהוא היה מצייר במקרה הזה, הוא ההשלכה של סכמת הגוף. אבל ראוי לשים לב, שגם הציור הזה, שעבר דרך פעולת ההשלכה והשתנה בעקבות זה, אינו זהה לסכמת הגוף. למעשה, כל ציור לא יהיה זהה לסכמת הגוף, כיוון שבמהותה, סכמת הגוף קודמת לכל דימוי, ואינה יכולה להתמצות בו.
בזמני דמדומים, בחלום, בילדות, בשעת מחלה, אפשר שתוקרן סכמת הגוף במודעותנו באופנים שנראים לכאורה מעוותים וגרוטסקיים – נדמה לנו שיש לנו שני אפים, ידיים ארוכות במיוחד, או לשון שממלאת את כל חלל הפה – דימויים שלא מתיישבים עם דימוי הגוף האנושי המצוי. חלק מזה מוסבר ומודגם דרך דמות ההומונקולוס שממפה את גודל האיברים באופן יחסי על פי ה"שטח" שהם תופסים במוח. ויחד עם זאת, גם הדמות המעוותת הזו (שראשה שפתיה גדולים במיוחד), היא רק צורה אחת להקרין את סכמת הגוף, צורה המשנה את הגודל היחסי, ואינה עומדת על מלוא הממדים של סכמת הגוף והבדלה מדימוי הגוף. בכל מקרה לא מדובר רק בהבדל בנראות (בצורה) אלא במעמד המהותי השונה – בהבדל בין מה שהוא נצפה ולפיכך יכול לקבל מעמד של אובייקט, לבין הצופה, אשר בתור שכזה תמיד הוא חלק מן הסובייקט, ומצד עצמו אין לו כל דמות ואי אפשר לציירו. הוא חלק מן האופן לראות ולפעול בעולם.
אמנם בהכרח אדם רואה חלקים של גופו – כשאדם מושיט יד לגעת בכוס הוא רואה גם את הכוס וגם את היד והדבר חשוב לתיאום הקואורדינציה המאפשרת את האחיזה, אבל היד הזו שהוא רואה שונה מן היד של דימוי הגוף. קודם כל כי היא נראית מפרספקטיבה ייחודית ולא שכיחה בציורים של דמות אדם, ואחר כך מכיוון שמעמדה הפעיל ממיס את נראותה, ודוחק אותו לרקע. דבר זה נעשה מודגש, למשל, כשאדם מחטט באפו. הוא אינו מרגיש את האצבע המחטטת, היא איבר הפעולה (הצופה) באמצעותו הוא חש את אפו (הנצפה). אם היה אדם אחר שולח אצבע לאפו (נניח רופא שצריך לבדוק שם דבר מה) הוא היה חש את גסותה של האצבע ההיא, ואגב בחינת ממדיה הפולשניים, הוא היה גם עומד על טבעה כפי שלעולם לא היה חוקר את אצבעו שלו. זה לא מצב שכיח שאצבע אחרת נכנסת לאפו, וזה היה מפריע לו כפי שלעולם לא תפריע לו אצבעו שלו, אף על פי שלכאורה אלא אותם "נתוני חושים" שמגיעים אל המוח. אבל כשמדובר באצבעו שלו, היא מותכת עם כוונתו, וחלק בלתי נפרד מן הסובייקטיביות שלו, שמולה האף עצמו נעשה לאובייקט שמתמסר לגישוש ומאבד את תכונות הסובייקט שלו, ובמובן מסוים, לא מרגיש שנוגעים בו.
2.
סכמת הגוף משתנה ומתאימה את עצמה למצבו של האדם, אם הוא עייף או חולה או תקוע גב, כל גופו מתארגן באופן אחר בפעילותו על המציאות. מכיוון שהוא חי דרך גופו, פועל ומתבונן דרכו, בהתאם לסכמת הגוף המשתנה גם יראה עולם באופן שונה. כשהוא עייף, ההר שעליו הוא צריך לטפס נראה גבוה יותר. כשהוא נוהג במכונית, שבמעמד זה מותכת אל תוך הסובייקטיביות שלו, המרחקים מתקצרים, כשהוא נוהג ומפעיל מחפרון, קשיותה של הקרקע ומשקלם של סלעים נמדדת על פי כוחו של המחפרון שנתון בידו, ואם זה מאבד כוח הוא ירגיש שמשהו מוזר קורה.
למעשה, סכמת הגוף היא שדה הפעולה האפשרי לאדם, המעוצב על ידי נתוני הגוף. אבל לא רק על ידי נתוני הגוף – גם על ידי גורמים אחרים, נפשיים או חברתיים, ובין היתר גם על ידי דימוי הגוף. כאשר אדם רוצה לעבור במעבר צר, אבל יש לו דימוי גוף של אדם שמן. ייתכן שהוא לא יעריך נכונה את האפשרות שלו לעבור במעבר הצר. ואם יש לו דימוי גוף של אדם זקן או חלש, ייתכן שגם לא יעריך נכונה את אפשרותו לחולל כל מיני מעללים עם גופו.
דימוי הגוף, הוא עניין שמושפע מאוד מסיפורים חברתיים. אישה יכולה להרגיש מגושמת ו"כבדה" כשהיא מסתובבת בקהל של נשים אחרות, רזות משקל. לפעמים אין לזה כל קשר למשקלה האמיתי, כפי שאנו רואים בתופעות פתלוגיות, כמו אנורקסיה.
דימוי גוף, כמובן, יהיה הרבה יותר דומה לדמות האדם הקלאסית, ועיוותיו השונים לא יחרגו יותר מדי מן המראה הקיצוני ביותר של אדם שאפשר לפגוש במציאות. אבל הוא גם נושא ממדים נוספים מלבד הצורה הפיסית, ענייני יופי, וגיל, חיוניות, גמישות וכן הלאה. לפעמים דימוי הגוף הזה נאמן לאופן שבו גם אדם מבחוץ יכול להתרשם ממנו, ופעמים רבות הוא סוטה, שהרי ממילא הרבה מממדים אלו אינם ממדים פיסיים אובייקטיביים אלא בעיני המתבונן. אדם יכול לראות עצמו כמכוער, עם ידיים גדולות, ורגליים מגושמות, בלי קשר לנתונים הפיסיים של גופו. מן הסתם הדימוי הזה ישפיע על האופן שבו הוא יתנועע ויפעל בעולם, ופעמים רבות גם יושלך על אנשים אחרים, כך שגם הם ילמדו לראות בו את מה שהוא רואה בעצמו. אבל בכל אופן דימוי הגוף הזה השרוי בגבולות הסבירות, אינו זהה לסכמת הגוף.
ואכן, המחקרים המודרניים בחקר המוח, מצביעים על כך שסכמת הגוף ודימוי הגוף ממוקמים במוקמות שונים של המוח. סכמת הגוף קשורה יותר לפעולה, ואילו דימוי הגוף לחלקים המודעים. גם פתולוגיות שונות, יכולות לחשוף את ההבדלים הללו, שאצל אדם בריא קשים יותר לבחינה, מכיוון שהם חלק ממערכת אחת המתפקדת בחיי היומיום בשלמותה.
3.
העיסוק בהבדל בין סכמת הגוף לדימוי הגוף בא לתת דוגמא קונקרטית להבדל הקיים גם בממדים אחרים של הזהות על שני היבטיה – הפנימי (כסובייקט), והחיצוני (כאובייקט). ההבדל הזה חוצה את כל ממדי האנוש, ונוגע גם לסיפוריות.
מלבד הסיפורים שאנחנו מספרים זה לזה במודע, ועליהם כבר אמרתי שאנו חיים בתוך ים של סיפורים, ישנם גם הסיפורים שאנחנו לא מודעים להם, שהם בבחינת רקע והמקבילה לסכמת הגוף. אם נעצור ונפנה תשומת לב, נוכל לזהות את הסיפורים הרבים שאנחנו מספרים לעצמנו באופן חצי מודע – קטעים מן העבר, או מן העתיד, תכניות, הזיות, וכן הלאה. אבל כל התוכן הזה שהוא המקבילה לדימוי הגוף, לא בהכרח יחשוף את הממדים האחרים ואת הסיפורים האחרים השוכנים ברקע חיינו ומעצבים את פעולתנו בעולם. גם במובן הזה, אנחנו חיים בתוך ים של סיפורים, מלא זרמים הלוקחים אותנו פעם לכאן ופעם לשם.
4.
אם הגדרנו את סכמת הגוף כשדה הפעולות האפשריות, הרי ששדה זה מוגבל לא רק על ידי נתוני הגוף הפיסיים, אלא גם על ידי הנתונים החברתיים. גם אם פיזית אפשר לרוץ בספרייה אוניברסיטאית שבה כולם מקפידים על שקט – ברוב המקרים זו אינה אפשרות חברתית. כשאדם לבוש בבגדי השבת שלו, זה יעצב את הליכתו בשביל עפר מלא בוץ, וכשהוא פועל במסגרת תפקידו הבכיר בוועדה, הוא יתנהג בה שונה מאשר בביתו וללא החליפה. בכל אחד מן המקרים הללו שדה הפעולות האפשרי הוא אחר מזה הנתון בגופניות גרידא, מכיוון שהסיפור החברתי מוסיף עוד נדבך לפעילותנו בעולם. זה לא בהכרח אומר שהאדם מסוגל לתת דין וחשבון על כך, וזה לא אומר שהדין וחשבון שהוא ינסה לתת יהיה אכן זהה לסכמה של הזהות החברתית שמתוכה הוא פועל.
במילים אחרות – בדרך כלל אנחנו לא ערים לסיפורים המארגנים ומנחים את פעילותנו. הם נמצאים ברקע, מושפעים מסיפורים שאנו שומעים ומספרים בעצמנו, אבל גם שונים מהם. מן המקום הזה, כשאנו פוגשים בן-מיעוט, למשל, אנו מתנהגים באופן המשקף את דעותינו הקדומות על המיעוט האתני הזה, וייתכן שאפילו לא נהיה ערים לכך. בוודאי ההתנהגות הזו מעוצבת על ידי הסיפורים ששמענו, ועל פי הדימוי שעולה מהם, אבל יש בה גם מרכיבים שבאים ממקומות אחרים, ולמעשה זה היה קורה גם אלמלא שמענו איזשהו סיפור מוצהר ומודע. די היה שנראה את הורינו מתנהגים באופן מסוים כלפי אנשים ממיעוט אתני זה, גם בלי שדיברו אתנו אי פעם על כך, כדי שנאמץ את סיפורם. מכיוון שמהתנהגות, משתמע סיפור, ואת הסיפור הזה אנו יכולים לקבל על עצמנו כסכמה שכלל אינה מודעת לנו.
וכמו שאמרתי על סכמת הגוף שכל מה שנצייר ממנה יהיה כבר תרגום, כיוון שהיא הווה במישור אחר של קיום, כך אפשר לומר על אותם סיפורי רקע שהנחותיהם הלא מודעות מכוונות את חיינו. הם לא משהו שאפשר להאיר באופן ישיר. אבל באופן עקיף אפשר לזהות את עקבותיהם, וליצור אט אט תואם בין הסכמה לסיפור המוצהר. ייתכן, למשל, שמה שנספר לעצמנו על מה שאנו מאמינים בו על בני המיעוט ההוא, יהיה סיפור שונה מסיפור הרקע שמנחה אותנו בהתנהגותנו עמו. נדמה לנו שאנחנו סובלניים וללא דעות קדומות, וזה אמור לשרת את הדימוי שלנו בעיני עצמנו, בשעה שבפועל אנחנו מונחים על ידי שיקולי אחרים. תהליך של ערנות יכול בהדרגה לחשוף את הנחות היסוד של הסיפור שאנחנו נתונים בו, ואגב כך גם לעדכן אותן.
5.
אבל, מדוע לקרוא לסכמה סיפור? מדוע לא לקרוא לזה פשוט "תיאוריה לא מודעת", או מבנה, או שדה אפשרויות וכן הלאה?
בגלל העלילה.
באחד המחקרים הראשונים והמוכרים בתחום הסיפוריות, עוד באמצע המאה העשרים נתנו לאנשים לצפות בצורות גיאומטריות פשוטות הנעות בחלל, וביקשו מהם לתאר מה הם רואים. מתוך מאה נבדקים רק שלושה תיארו את ה"עבודות" היבשות, כל השאר סיפרו סיפור, וכל אחד את סיפורו שלו, לפעמים על משולש אהבה רומנטי, לפעמים על מרדף ואלימות. ואכן, קשה שלא לראות בתנועות של הצורות על המסך עלילה.
במובן מסוים העלילה היא כמו ההבעה שאנו קוראים על פניו של מישהו. קשר שלא לזהות כאן את השמחה או העצבות, העוינות או ההפתעה, וממדים אחרים הקשורים לאישיותו וסיפורו של האדם שאנו רואים את פניו. לעולם איננו רואים רק תצורה גיאומטרית, מיקום בחלל של עיניים גבות אף ופה, כל זה מתחבר מיד למשהו שלם אחד שאומר משהו. והיכן נמצאת בדיוק ההבעה הזו? מאיזה חומר היא עשויה?
אפילו בצורת סטטיות אנו יכולים לזהות את האיכות ההבעתית, אם אנחנו בוחרים בכך. הבעה אומרת דבר מה על ידידות או תוקפנות, על בעד או נגד וכל גווני העלילה שיכולים להתפתח בין שני הקצוות הללו. ההפתעה למשל יכולה להיות עלילה מיוחדת במעבר בין אדישות לשמחה.
כל פועל שאנו משתמשים בו, הוא למעשה מקטע של סיפר שהופשט מעלילתו, במהלך המכני. כך למשל, אנו משתמשים באופן ניטראלי בפועל "לרוץ" אבל כשאנו רואים בפועל אדם רץ, במקור, תמיד הוא רץ מעטם מסוים, וכחלק מהקשר רחב, תמיד "לרוץ" יהיה יותר מתנועה כזו וכזו של גפיים וגוף, אלא נדבך בעלילה.
5.
לכאורה ה"תיאוריה" היא נטולת עלילה. זה רק תיאור היש. למעשה, אפילו ב"תיאוריה" יש תמיד עלילה, גם אם היא עלילה מסוג מיוחד שמחביא את עלילתו. זה מה שמאפיין אותנו כיצורים חיים. לא רק עצם התנועה בזמן אלא המשמעות של התנועה הזו, המאבק שבה, ההיבט הדרמטי שיש בחיפוש ובמציאה, בתשובה ובאכזבה.
העלילה הבסיסית שכל העלילות האחרות נגזרות ממנה היא עלילת החיים והמוות. אפילו תא יחיד, אמבה או חיידק, אכפת לו אם ימות או יחיה והוא נאבק על חייו. מטעם זה העולם בשבילו כמו מתפצל לשניים – מה שבעדו, ומה שנגדו. ולא משנה שהרבה פעמים מה שנגדו הוא מה שעוזר לו לנוע לקראת ייחודו ולחשל את עוצמתו (ובמובן הזה הוא דווקא בעדו), ומה שבעדו עלול דווקא להרחיק אותו מייחודו (ובמובן הזה הוא נגדו) – כל חייו מתרחשים במתח הזה, וגווניהם השונים מצטרפים לעלילת חייו. על ריבועים ועיגולים הנעים על מסך, אנחנו יכולים להגיד שהעלילה שאנו רואים היא השלכה של רוחנו, אבל במקרה של החיידק, גם אם איננו מבינים את טבעה – חייו הם עלילה, וכל דבר בעולמו מקבל את תפקידו וטעמו על רקע אותה אכפתיות – הטוב והרע, הקודמים להכרה, וקודמים לתיאוריות היבשה.
מה ש"עלילתי" בעלילה, וחורג מן התיאור הפשוט, מן התיאוריה, קשור בשני ממדים אלו: זמן, ואכפתיות. ואמנם אפשר לתאר גם את הזמן וגם את האכפתיות במונחים מכניים, משמע, כתיאור, ולא כעלילה, אבל זהו מהלך של עיקור הזמן והאכפתיות הממשיים, המשאיר אחריו רק את העקבות הסטטיים והאדישים. ולמעשה, גם התיאורים הניטראליים ביותר, שלכאורה השלימו את המהלך הזה של עיקור הזמן הממשי והאכפתיות הממשית, משובצים במרחב החי ולא באמת חיסלו את העלילה. הרי הצופה בעצמו הוא יצור חי, ובתור שכזה הוא לא יכול שלא לראות עלילה, גם אם זו עלילה מסוג מאוד מסוים ולא מאות "עלילתית". בלעדי עלילה זו, גם התיאוריה הכי מופשטת לא הייתה יכולה להתקיים. אמנם התרחקנו מאוד מן החיידק, אבל כל מה שאנו מסוגלים לנסח, להבין, לראות, עדיין מעוגן בעלילה ראשית זו של החיים והמוות.
7.
במובן הזה, אפשר לומר, שהסיפוריות קדמה למילים. באופן אינטואיטיבי בעלי חיים מזהים את העלילה של מה שמתרחש לפניהם, והם עשויים "להציל" בעל חיים אחר מטביעה רק מטעם הזדהותם עם העלילה המתרחשת לנגד עיניהם.
הבה נדמיין חיי קהילה ללא דיבור, לפני שהומצאה השפה. אף על פי שהאנשים כאן אינם מדברים, הם מוקפים בהרגלים, ומסורות, וערב רב של פרקטיקות משותפות שאורגים את כלל השותפים במארג הקהילתי. כל בוקר יוצא אדם לטייל על כלבו, הכלב רואה שהוא נועל את נעלי הטיול שלו, הוא כבר יודע שהם יוצאים לטיול, וקופץ בשמחה. הוא גם מכיר את מסלול הטיול, את האופן שבו הוא מתפתח, והיכן הם עוצרים בדרך כלל לנוח. וגם אם האדם משנה את תוואי הטיול זה מה שזה יהיה: שינוי, חידוש, תפנית בעלילה, עניין שמוערך ונמדד ביחס לעלילה המקורית, מתוכו הכלב יכול לקרוא אולי את עצבותו של אדונו, את אובדן חיוניותו, או להפך, את רוח ההרפתקה שקפצה עליו. גם אם הכלב אינו מדבר, ואדונו אינו מדבר, עדיין הם חיים בתוך סיפורים מגוונים המייצבים את מציאותם המשותפת.
כל סיפור-סכמה כזה יוצר ציפייה. הוא אומר משהו לא רק לגבי מה שקורה עכשיו אלא גם לגבי התפתחות העלילה, ולאן שהיא יכולה ולא יכולה ללכת. אנחנו מבקשים לחזות את העתיד באמצעות העלילה. יש לכך חשיבות עצומה עבור היצור החי, זה מובן, אם הוא יודע שנתיב מסוים יוביל למותו והוא יכול למנוע זאת עכשיו, הוא הרוויח. זו לא רק השאלה המוחלטת של חיים ומוות אלא כל הרצף של החיוניות. וחשוב לו לזהות איזה כיוון יביא עמו חיוניות, ואיזה כיוון ידלדל את משאביו.
הילד נולד כבר אל תוך מרחב של אינספור פרקטיקות, המרכיבות יחדיו את חיי הקהילה, הוא נולד אל תוך ים העלילות הללו, למשל, יחסי כוח היררכיים, המציאות הפרושה לפניו מרושתת בשבילים בהם הוא לומד ללכת. כל סטייה משביל, היא תפנית בעלילה, התחלה של שביל חדש, או של מבוי סתום. אם ינהג כלפי המנהיג כפי שהוא נוהג אל חברו, זו תהיה חריגה שתכלול תגובה בהתאם.
אנו מוקפים ים של סיפורים, חיים בתוכם קודם כל כסכמה של הזהות שלנו, וכמתווים את פעילותנו בעולם. הם אולי במקור לא סיפורים בעלי דמות, כלומר לא בהכרח סיפורים שניתנים לסיפור, אבל הרבה מן הסיפורים שאנו מספרים במודע אנו מספרים מתוכם ולאורם, ובסופו של דבר הם עצמם, בין אם אנו מספרים אותם במילים או במעשים, מעצבים את הרקע הלא מודע הזה שבתוכו אנו חיים, את האקלים הסיפורי. אם אנו נוהגים בקשיות לב או בנדיבות, בתוקפנות או בהססנות, בתחושת גאווה או בגנבה זה הרבה קשור לים הסיפורים הזה ולהתמקמותינו בתוכו.