מדוע אנחנו מדברים?
מדוע אנחנו מדברים?
מדוע אנחנו מדברים?
או ליתר דיוק, באיזה אופן עוזרת השפה לעיבוד החוויה ומה משמעותו של עיבוד זה, ומדוע דווקא המילים?
הנה ילדה שחלמה חלום וכעת היא מבקשת לספר אותו לאמה. אז ברור, היא זקוקה לאמה שתקשיב, אבל היא לא מספרת לה רק כדי שתדע, יש לה צורך להגיד את החלום הזה, ואמה מספקת את המיכל להגדה הזו. אבל מדוע חשובה לה ההגדה?
אותו צורך אפשר למצוא אצל אדם הפונה אל מחברתו וכותב בה כחלק מן הצורך "לחשוב" על הדברים שעבר, גם אם איש לא יקרא זאת. ולפעמים נראה שהחשיבה עצמה, משמשת לאותו עניין – סוג של עיבוד פנימי. אם מתייחסים למחשבה כ"דיבור פנימי" זה מתכנס לאותה שאלה –מדוע, אם כן, נזקק האדם לדיבור הזה?
2.
דבר אחד אני כבר רוצה להגיד מן ההתחלה – ההסמלה לא מספקת אותי בתור הסבר.
כשאדם רואה דבר מה שאינו מובן, נניח פרח מוזר, ומישהו אומר לו שמדובר בפרח וזה שמו – זה עשוי להרגיע אותו, ובמובן מסוים להיות שווה ערך לתהליך העיבוד של ההגדה. אבל זה גם יכול להטעות, שכן נדמה שהעיקר שקרה בהסמלה הוא שנמצא המכסה לבור, הוכנס החומר לתבנית, והלא ידוע עבר אל הידוע. זה פרח וכך קוראים לו. ועליו הוא כבר שמע סיפורים רבים בעבר. אבל גם אם להסמלה יש תפקיד, בשבילי לא זה העיקר, אלא תהליך העיבוד והעיכול שבאים לידי ביטוי במהלך ההגדה, כתהליך של התגלות המתרחש בזמן, שפעל גם במקרה הזה, למרות שהוא קיבל תשובה מוכנה. מכיוון שהייתה אצלו השאלה, התהייה, ורחש העיבוד הראשוני שנותר ללא מענה, התשובה שניתנה המשיכה בתהליך העיבוד, והלאה משם לצעד הבא. אז גם כשלכאורה קורית הסמלה – גם בה יש היבט תהליכי הוא העיקר.
3.
יושב אדם ומודט. מקשיב בשקט למתרחש, ותוהה וחוקר – מה קורה? מה הדבר המרכזי שקורה?
לגבי מה שקורה, נראה שפשוט יחסית לענות על כך: כל דבר שהוא שם לב אליו – הוא הדבר שקורה. הוא מקשיב כך לנשימתו חש כיצד האוויר זורם במורד אפו, ממלא את ריאותיו, משפיע על כל גופו. עם כל נשימה בית החזה עולה, וזה משפיע על כתפיו, על בטנו, ראשו, והאופן שבו הוא נשען על הקרקע, הוא יכול כעת להפנות את תשומת ליבו לנקודת המגע של גופו עם הקרקע, ולאופן שהוא נשען עליה. לחוש כך את מימד ההישענות, ההרפיה או המתח, הנמצא גם באיברים אחרים של גופו. משם הוא יכול לחוש את המרחב סביבו, את האוויר, את חומו, את רעידותיו, את תחושת החלל, את הקולות השונים סביבו. יש כאלה רחוקים מאוד, ויש ממש קרובים. וכשהוא מקשיב לרחוקים, הוא פתאום שם לב לאיזה רחש רקע שנעלם, הרוח בחוץ דממה. אם הוא רוצה הוא יכול להפנות את תשומת ליבו כעת לחושך של עיניו העצומות, לתהות כמה שחור הוא, ולגלות שגם כאן יש כל הזמן התרחשות. משם הוא יכול לנדוד אל מחשבותיו הנודדות. זה לא שהם לא התקיימו עד עכשיו, הן כל הזמן היו ברקע והוא היה ער להן ברמה מסוימת, אבל כעת הוא ממש עומד על מרקמן. משם הוא גם יכול להקשיב להרגשותיו, ולחקור עוד ועוד את כל השפע הזה של היש שקורה ומתרחש עכשיו. במובן מסוים היש הזה עשיר לאינסוף, ומתקיים גם ללא שהוא מפנה אליו את תשומת הלב. המון קומות של הוויה, שהוא הווה אותם, באופן כלשהו גם בלי שהוא מפנה את תושמת הלב. כל זה מרכיב את מה שקורה.
אבל מה הוא הדבר המרכזי שקורה?
4.
כל השפע הזה של מה שקורה, עשוי לבלבל, לפזר. מה תכליתו? מה טעמו? מה זה אומר?
כי מעבר לפירוט הזה המאוד ממוקד בכאן והעכשיו, נדמה שיש עוד רבדים למה שקורה הקשורים לסיפור שלו – מאין הוא בא ולאן הוא הולך. לא רק מה שקורה לו, אלא מה הוא בעצם עושה כשהוא יושב. מה המוטיבציה שלו? וכשהוא מקשיב לזה הוא יכול לגלות פתאום שהוא בעצם דואג. ההקשר הרחב יותר של ישיבתו מואר ובאותו רגע הוא גם מבין מה הוא הדבר המרכזי שהוא עושה.
שזה תמיד מה הוא עושה כמי-שהוא.
וכשהוא פוגש את זה, קורה המפגש האינטימי שלו עם עצמו, כפי שנעדר מכל תיאורי "מה קורה?" שהיו עד עכשיו. לפתע הוא מרגיש. דגש על ההוא, ודגש על המרגיש.
הוא מתעורר לרובד של ההרגשה. מבין הבנת עומק של מי שהוא.
זו לא סתם הכרה בדבר המרכז שקורה, אלא ההתאחדות עמו, והמעבר לחיים ברמתו הוא. כעת הוא יכול לשטוף ביצירה, ובאותו מעמד, הוא מגלה משהו שהוא עמוק יותר מן הדאגה. כן, עצם הכרתו בכך שבצעם כל הזמן הזה הוא היה בדאגה, היא אקט של ידידות, המנכיחה את המרחב הידידותי.
זה היה יכול לקרות גם בשיחה עם זולת קשוב. הוא היה מדבר את בלבולו, אוסף ומסמן המון פרטים של מה שקורה בדקדקנות רבה – הכול נכון, ועם זאת לא מתחבר, אבל מגיע הרגע שעם הזיקה אל האחר כמו נעשית פרספקטיבה תלת-ממדית, ובבת אחת (לאט לאט) הוא מתעורר לנוכחותו. הוא מבין ומתאחד עם הדבר המרכזי שקורה.
5.
הוא יושב ומודט, מנסה לא לאחוז בתוכן, ולא להתערבב עם המחשבות, רק להיות עד להן, ולכל הרבדים האחרים שקורים. לא להשפיע – רק לתת למה שצריך לקרות שיקרה. ועם זאת כל הדבר הזה – הוא משהו שהוא עושה. וזה בכלל לא משהו טריוויאלי שהוא עושה. להשהות את יצר התגובה, לחזור שוב ושוב לכאן ולעכשיו – זה משהו שאפשר להתאמן עליו ולגלות מיומנות. אבל בכל מקרה – וזו הנקודה – אין זו עמדה ניטראלית כלפי המציאות – זו תמיד סוג מסוים של פרשנות. מדוע אם כן הוא עושה זאת? מה הטעם משלווה אותו בכך? הוא נותן לעצמו את ההנחיה, אותה כבר שמע מפי מורים רבים: "אל תאחז, תתן למחשבות לחלוף כמו ענים בשמים" וכך הוא אכן עושה. אבל מה המוטיבציה שלו? הישיבה שלו אינה סתם היא נתונה בתוך הקשר היסטורי אישיותי ותרבותי. מה הוא שהוא עושה? מה הדבר המרכזי שהוא עושה כשהוא לא נאחז במחשבות? מה היא הדרך המיוחדת הזו ליצור משמעות? דרך שמבקשת לא להתערב? בהכרח נגיע על הערך והשדה הערכי.
ולכאורה כשהולכים כל הדרך בשורשי המוטיבציה ואל היסודות הראשוניים שלה יש שתי מוטיבציות בסיס: זו ההישרדותית וזו הידידותית. האם למשל הוא יושב ומודט כדי לעשות לעצמו מקום בעולם? כלומר, מתוך הנחה שאין לו מקום כזה, והוא חייב להילחם עליו? האם הוא בעמדה של הצטדקות? אלה לא דברים שבוחנים תיאורטית, אלא הם נמצאים שם ממש ברמה של בשר ההרגשה הבסיסי ביותר. האם זו תנועה של הישרדות או תנועה של ידידות שנפשו עושה כשהיא יושבת? אז לכאורה הו צריך להכריע ולהבין מה הוא הדבר המרכזי שקורה עכשיו. והסיבה שאני נוקט לשון "לכאורה" היא שבאמת, עצם המחקר הזה, הוא כבר שייך לידידות, וכך, כשהוא מכיר בדבר המרכזי שקורה, לא משנה מה הוא, עצם הכרתו והתאחדותו עמו, הוא כבר מציב אותו בתוך הקשר אנושי של חסד, הכרת טובה, ועשיית טוב. אלה רק הסחות הדעת, וההתפזרות המתעלמת מן הדבר המרכזי שקורה – משחק המחבואים ששיחק עם עצמו – שבהם הייתה נתונה ההישרדות. ההסתתרות. ומרגע שהסכים להודות, גם מצא את דרכו להודות.
6.
כל כך הרבה קולות, כל כך הרבה מסיחים, כל כך הרבה דברים שהם חלק מן היש, אבל הם גם הדברים שמאחוריהם האדם נחבא. ופעולה של הפרשנות, בתנופתה, מנקה את כל זה ומחזירה את השקט אל המרכז. בהבחינה בין עיקר לטפל היא שוטפת עוברת בצינורות האדם, ומנקה את הסתימות. זה לא שהדבר המרכזי שקורה דורס את כל הדברים האחרים שקורים. להפך, המיקוד הזה, התנופה הזו, ההודאה הזו, ההודיה הזו, מחברים את הכול יחדיו, באופן שעושה משמעות מחדש לכל דבר ודבר, והוא פורח במקומו. הוא סיפר לחברו כל כך הרבה דברים שונים ומשונים שקורים בו, ולא מצא בהם מובן. אבל כשנמצא הדבר המרכזי, לפתע התחבר הכול. מסתבר שהוא דייק בכול – כל תיאור ותיאור של מה שקורה, הוא גם התיאור שהוא נותן עכשיו, ובכל זאת, עכשיו הכול הוא במקומו, ואילו לפני כן, מפורק ונטול משמעות.
7.
האופן שבו המילים נושאות משמעות הוא שונה לחלוטין מן האופן הייצוגי המקובל. העובדה שאפשר לכתוב מילון מסודר של מילות השפה מוליכה שולל. שפה איננה אוסף המילים שלה וחוקי הדקדוק שמאפשר לחבר אתה מילים הללו לכדי משפטים בעלי משמעות. מילים אינן משמעויות בדידות שמתאחדות למשמעויות מורכבות במשפטים. אלא שמשמעות של מילה היא אוסף כל השימושים שעשו בה בלי קשר למשמעותה הפנימית כביכול. כך שגם אם מילה מסוימת יכולה באופן תיאורטי להגיד דבר מה מסוים על פי המילון, אם איש לא טרח להגיד זאת, זה לא חלק ממשמעותה. לכן נוסחי הבעה קודמים למילה.
השפה נושאת עומס ועושר מטפורי, יש בה עומק היסטורי, לחשוב על שפה כאוסף מילים ואוסף משמעויות תהיה דרך ילדותית להתייחס לשפה.
וכשאדם עומד מול עץ וכותב עליו שיר. הוא לא מסמל או מייצג את העץ. וגם לא את ההרגשה שהומה בו – משהו אחר קורה שמחבר את השפה עם העץ ועם העולם הפנימי.
8.
מלכתחילה אנחנו מוצאים את עצמנו בעולם רווי משמעות, מוקפים סלעים, עצים, בתים, ואנשים אחרים. ואיננו ערים עד כמה יציבותם של כל אלה בחיינו הם בבחינת הישג של החיים.
מה אם כן קורה באקט הפרשנות שמנפתח את החוויה לתלת ממדיותה?
האם ייתכן שה"ההכרה" היא הצל של השייכות, בסך הכול?
מאג האינטראקציות יוצר שייכות ומארג האינטראקציות השפתיות יוצר הכרה. ואיך זה קורה?
כשאני מדבר אל ילד, אני מביא לפתחו כל כך הרבה יותר ממה שנדמה:
קודם כל ישנו כאן סובייקט שפוגש סובייקט. סובייקט פוגש סובייקט גם ללא מילים, אבל המילים משאירות את הנוכחות. ברובד הזה הן התירוץ לתשומת לב מתמשכת, שפליית קינים יכולה להיות עוד דוגמא שלה.
אחר כך ישנה ההצלבה בין הסיטואציה למילים,
והצלבה בין מילים אלו למלים מן העבר,
והאינטונציה, והזיקה.
אני נוגע בו בכל אלה – יד ההכרה.
מושיט לו יד של הכרה שהוא מתחבר אליה ומוסיף לה משלו. זו הכרה הדדית שתמיד בשוליה ישנה הכרה של הקהילתיות. הסובייקט לעולם אינו רק נציג של עצמו, הוא גם המבוא לסובייקטיביות הכלל אנושית.
וכשאני נוגע בו, בסובייקטיביות שלי, אני נוגע בו גם במימד ההיסטורי הטמון בסובייקטיביות זו (כמו בכל סובייקטיביות אחרת) ובשיח העשיר שהסובייקטיביות הזו היא כבר חלק ממנה.