הערך התלוי

הערך התלוי

איזה מן שריר אדם צריך להפעיל כדי לאהוב את עצמו?

הנה אדם שחש שאין בו שום דבר מיוחד שמצדיק אהבה, לא מצד אנשים אחרים, וגם לא מצדו. הוא אולי מבין בשכלו שאי־אהבה עצמית אינה בריאה, אבל מצד שני – ואולי מאותו צד עצמו – מה הטעם לטרוח לדאוג לבריאותו של אדם זה, שלא הוא ולא אחרים אוהבים אותו? הרי יש כל כך הרבה אנשים בעולם, ומה יוסיף או יוריד אושרו, הוא, שאינו מן החשובים דווקא?

כן, זה משנה לו עצמו, ברור, בשבילו זה עשוי להיות חשוב, אבל הרי זה בדיוק העניין: מה זה משנה שלו זה חשוב, מי הוא בכלל? עבור אחרים, אנשים חשובים, ראוי לטרוח, אבל מה מועילה הכרתו שלו באושרו, שמחתו בשמחתו? כמידת חוסר ערכו, כך גם חוסר משמעותה של הכרתו באושרו. וכך הוא נותר מובס במעגל ששב ומוכיח את עליבותו, ונראה שאין כל דרך לפרוץ ממנו. אי-אהבה עצמית, תחושת חוסר ערך, כל המשקע הזה הוא ביצה ששום התעמלות נפשית לא תוכל לחלצו ממנו.

בהיעדר תחושת הערך קשה לכוון את המבט רחוק. זה אותו אובדן תקווה של תינוק שאמו טרם חזרה. חיים מן היד לפה, מחזיקים מעמד, לא משקיעים אנרגיה בהתפתחות, לבטח אין טעם בטיפוח – מחכים לרגע שאפשר יהיה להתרווח מחדש בשייכות. שהרי השייכות איננה רק מה שמזין, היא גם הטעם שראוי עבורו לטרוח.

מלכתחילה אלה ההורים שבילדות נתנו את הטעם, ואם לא להם – אז למי עוד אפשר לשיר? הקהל, אפשר לומר, הוא סוג של תחליף, ובכל מקרה הוא מצביע על אותה נקודה – זה אותם שאפשר לשמח ולהרשים, עבורם יש ערך לעבוד ולטרוח. "הנה, תראו, מה עשיתי, מה הצלחתי, מה מצאתי!". ובלעדיהם, רק למען עצמו, מה הטעם?

מנקודת המבט הילדית הזו הטעם תמיד נגזר מערכו למען מישהו – הורים, מלכים וכיוצא באלה דמויות מפתח. זהו הקהל שחשוב והוא חשוב לא רק כעוד אובייקט (גדול ומרובה אנשים ככל שיהיה), אלא בעיקר בשל מעמדו המיוחד כצופה. הוא לא סתם בעל הערך – הוא מקור הערך. הוא הנותן לערך את ערכו. זו מן קטגוריה משל עצמה שבה המילה "ערך" מקבלת משמעות חדשה. טבעו של האובייקט להיות נצפה, וערכו קשור להיותו קיים עבור מישהו, אבל במה שנוגע אליהם – הקהל, הצופים, ההורים, המלכים – מה שעושה אותם בעלי ערך הוא דווקא היותם בלתי ניתנים לצפייה – הם לא "עבור מישהו" הם המישהו שהכול עבורו, ושאלת הערך, במובן הישן, בכלל אינה רלוונטית לגביהם.

באופן מטפורי, זה משקף את האדם שטורח הרבה כדי לצאת לציבור מרשים ונוצץ, בעוד שבביתו, הפיסי והנפשי, שרויה ההזנחה. מה שאין אחרים רואים (מה שרק הוא רואה), אינו ראוי בטרחה. הכול מתקיים עבור הקהל, ומקבל את ערכו ממנו.

היפוך מוזר פועל כאן:

ההורים, כצופים המוחלטים וכמאשרים המוחלטים, הם מעבר לשאלת הערך, אבל בו זמנית הם גם הדבר היחיד שהוא באמת בעל ערך, שמתוקפו כל דבר אחר מקבל ערך. הילד, לעומת זאת, ודווקא משום שהוא אינו יכול להיות אובייקט ולקבל ערך של אובייקט, נעשה לנטול ערך באופן עקרוני ומוחלט. לכוס יקרה יש ערך. הנה מציגים אותה בארון של האורחים, אבל ערכו של הילד קשור למעשיו הטובים ולתועלת שהביא. על פי הפילוסופיה הילדית הזו, ההורים והתוצאה/תועלת הם חלק מאותה עסקה. אם התוצאה של מה שהוא עושה היא בעלת ערך, אז גם המעשה הוא בעל ערך, ובאותה תנועת הסקה לאחור, יש סיכוי שגם מי שעושה את המעשה – הילד – יקבל את הערך הזה.

נכון, בהצהרה התרבותית האדם/ילד הוא ללא ספק חשוב מחפצים. אבל בפסיכולוגיה הפנימית לאבן יש ערך: מישהו יכול לבנות אתה בית, לפסל ממנה פסל, להשתמש בה לאיזה עניין – אבל איזה שימוש יש לאדם לכשעצמו? הוא רק מבזבז משאבים שהיו יכולים לשמש לעניינים אחרים. לא רק שאינו כוח עבודה המפיק תועלת, הוא גם שבר את הכוס היקרה.

ועוד משהו: בהיגיון של התועלת – הערך תמיד נמצא אחר כך.

פועל כאן אותו היפוך מוזר: התועלת קשורה לעתיד, שהוא בעל הערך המוחלט, ואילו ההווה, בדומה לילד, מוקרב לצורך אותו עתיד, והוא לכשעצמו, אם אין בו תוצאות, פירות, השפעה על העתיד וכן הלאה – נטול כל ערך מצד עצמו.

אם אדם נהנה ממקלחת, זה לכשעצמו נטול ערך, אבל אם זה יעשה אותו נקי, ימנע ממנו חולי, יאפשר לו לעבוד יותר טוב מחר – הנה, זה בעל ערך. לשיר זה כלום, אבל אם השיר הזה עתיד להביא כסף בעתיד (הקהל ייהנה, ימחא כפיים יקנה כרטיסים) – הו, עכשיו אתם מדברים!

ההיגיון הילדי הזה, שהתעכבתי לפרטו כאן, ברור למדיי. כולנו מכירים אותו ומקבלים אותו על עצמנו ברמה לא מודעת. גם אם אנחנו לא יושבים לנסח אותו, הוא מפעיל אותנו, ומגולם בהרבה מעשים שאנו עושים שמטרתם למשוך את אהדתם של ההורים ואחרים שבאים במקומם לאורך חיינו.

אבל ההיגיון הזה הוא כידוע היגיון פריך, שרומז על כך שהעניין כאן הוא בכלל לא עניין של היגיון ולא יכול להיפתר בעבודה של מחשבה. כי מצד ההיגיון, אי אפשר שמושג הערך יהיה תלוי רק במה שמחוצה לו. וכי מה התועלת בתועלת? ובתועלת של התועלת של התועלת? נהייה חייבים להיעצר היכן שהוא ולומר: הנה הדבר הזה הוא בעל ערך לא כי הוא מחובר אל דבר אחר שמצדיקו, אלא לעצמו. ואם אנחנו נעצרים היכן שהוא במורד השרשרת, האם לא נוכל באותה המידה לעצור כאן ומיד, ולמצוא את הערך לעצמו בדבר המונח לפנינו?

אמנם אפשר לטעון שהערך מלכתחילה לא באמת נבע מן ההורים או העתיד או התועלת הנמצאים בסוף שרשרת הערך, אלא מן המוחלט, שההורים והעתיד הם נציגיו המקומיים. אבל גם על זה ראוי לתהות – אם דבר אינו בעל ערך למשך שעה, כי זה זמן קצר מדיי, מדוע אריכותו האינסופית, תעניק לו ערך? ומתוך התהייה הזו עולה ומסתמן הגיון חדש: או שיש לדבר ערך או שאין לו. ואם יש לו, אז יש לו. ואם ההוויה ככלל היא בעלת ערך, אז כך גם כל פיסה שלה. הילד, למשל.

לא העתיד ולא הקהל, מתקפים את הערך הפנימי הזה, הוא שרוי כבר בחיים ובהוויה, וממילא גם בכל רגע שלהם. ההווה לא יכול רק לקבל את ערכו מן העתיד, והילד לא יכול רק לקבל את ערכו מבעלי ערך אחרים הצופים בו ומאשרים אותו. אם יש איזה מישהו שהוא בעל ערך בעולם הזה – המלך, אם תרצו – גם הילד הוא חלק ממלכותו.

אלא שההיגיון הילדי, מופרך ככל שיהיה מפרספקטיבה פילוסופית, מתקשה לקבל זאת. בסדר הדברים של עולמו, הוא נמצא בקוטב של התלות, וההורה בקוטב של האי־תלות. גם אם יחווה עונג, יתרשם מדבר, יצהל, ישמח – זה כאילו כלום. זה לא קיים. אבל כל קמצוץ של רגש שמרגיש ההורה, דיו לעצמו. וב"הורה", בשלב הזה, אין הכוונה להורים ממש, ואפילו לא לייצוג אידיאלי שלהם, אלא למעמד הנוכח, המגלם את מי שעבורו מציגים, והוא עצמו לעולם לא נדרש להציג לאחרים. המלך, הקהל, הצופה, המבקר, הנאור, החכם, המורה – כולם יכולים לשמש כאן באותה המידה.

ההיגיון הילדי הזה, כאמור, אין לו שום קשר להיגיון במובן הרגיל – זהו מעמד נפשי, הפועל ברמה הרגשית, ומתעקש על השאלה: איך ילד שאינו קיים לעצמו, ושלפיכך שום דבר שקורה בו אינו קיים – איך הוא יכול להביא את עצמו לידי קיום? או בניסוח אחר: אם אין אוהבים אותו – איך הוא יכול לאהוב את עצמו?

והתשובה היא כמובן שאין לזה פתרון. ילד שאינו קיים לא יכול להביא את עצמו לידי קיום.

ואם בכל זאת אנחנו רוצים לעקוף את המסקנה הזו, אנחנו חייבים להניח, הן בתור הנחה לוגית, והן כחלק מתהליך הריפוי – שהילד קיים. (הוא נוכח, הוא רצוי, הוא ראוי, הוא טוב, הוא חי בזכות). ואפילו לא סתם קיים – הוא כמו מעיין נובע ההולך ומתמלא ללא הרף ביש. לא מבחוץ – מבפנים. הוא הטעם של הטעם. הערך של כל יש, שהוא חולק עם כל יש. ומה שנדרש לו, לכן, זה לא לנסות לפתור את בעיית אי-קיומו – לעשות משהו חשוב וכך להביא את עצמו לידי קיום – אלא דווקא לחדול מלעשות, להרפות ולהקשיב. אז יגלה שזה לא מן רעיון שעליו להחזיק בו, אלא מציאות ממש – הוא הולך ומתמלא מעצמו.

הוא הנו פיסת יש, וכמו כל פיסת יש – ערכו בו. ואיך לא יהיה שייך לכל היש הזה? הוא לא צריך להתאמץ לאהוב את עצמו – רק לא להוציא את עצמו מן הכלל. האהבה כבר כלולה בפנים. אם יש לשבעה מיליארד אנשים ערך, בוודאי הוא חלק מן הערך הזה, בדיוק כמו שהאדום נותר אדום בכל פיסה של השטיח האדום. ה"אדום" זה הטעם, זה העונג, זו ההתמסרות. זה המפגש. זו הנוכחות. זה הרגע הזה. לא האובייקט, הנפרד לעצמו, זה שנצפה על ידי הקהל, ומדביקים עליו ערך מבחוץ. אלא מקור הערך עצמו. הטעם של הטעם.

ואחרי כל מה שנאמר עד כאן אפשר לחזור ולתקן ולומר שלכל דבר יש את מידתו, ובין האינסוף לבין הכלום, יש מידה מתואמת שביחס אליה לכל דבר יש את ערכו. מעט מדי או הרבה מדי, זה לפעמים עושה את ההבדל בין מה שהוא בעל ערך, לבין מה שהוא עוד לא או כבר לא.

בלי לסתור את מה שנאמר למעלה בדבר הערך שעומד לעצמו, שעל פיו אכן כל פיסת יש היא יקרה לעצמה, ויש לה את הטעם שלה, שאינו זקוק להצדקה מבחוץ כדי לתקף אותה, אפשר גם לראות שאין דבר כזה, "פיסת יש לעצמה". כל פיסת יש, בתור נוכחות, היא כבר בשביל. בוודאי כשמדובר באדם, שקיומו של הזולת, ומעמדו מול ה"אתה" מעירו למלוא נוכחותו. אז אולי אין צורך בשרשרת ארוכה המעוגנת באינסוף כדי לתת לאדם את ערכו – זו לא מוחלטותו של הנצח שמעניקה את הערך – אבל צריך את השניים, לפחות, כדי שתתקיים שיחה, וקהילה הקטנה כדי שתוגשם השייכות בשלמותה. זו המידה המתואמת, שהערך הפנימי נובע ממנה. היא שמה את הדגש, בעצם, לא על היש המנותק, אלא על הקשר. הוא זה שנושא את הערך.

זהו סירובם של ההורים לאשר (לכאורה), ואשר כנגד סירובם מתעקש הילד לקבל את אישורם, שמקטב את המציאות לצופים ונצפים ומרוקן את העולם מערכו, וזו החזרה בתשובה – הפרידה – שבה הוא מסכים להיות לבד, שמאחה מחדש את הניתוק וחושף את מלאותו של הערך הפנימי. הוא לא סתם פיסה של שטיח אדום הוא חלק מן השייכות, והשייכות היא שיחה. להיות חלק מן היש, זה לקחת חלק בשיחה. אפילו היא קורית בדממה דקה – הזיקה מתקיימת בה. ומה שהוא אוהב בה הוא גם ה"כן" הגדול שבו מתקפת המציאות את נוכחותו.

הוא שרוי ביש, בו זמנית לבד, ולא בודד. אני אבל גם חלק מ"אנחנו". גם בהיותו הכי "לא חשוב בעולם", שרוי באיזו פינה נידחת, שאיש לא שמע עליה, עדיין הוא חלק מן הפאר הזה, מרכיב במעגל הנוכחים שהם צופים ונצפים ומקיימים את השיחה.

וגם כאן ראוי להבחין בין הזולת שהוא כתובת בשיחה, לבין הזולת שנתלים בו כדי לקבל אישור. תנועת החיים, כתנועה של נתינה וכתנועה של הבעה, זקוקה לכתובת כדי לנוע במלוא תנופתה. אבל כשאדם מנסה לחייב את עצמו באמצעות אישורים, הוא מוצא את עצמו הולך ומתרוקן. ואילו בלבדותו, כשהוא לכאורה וויתר על הכול, הוא גם נותר עם הכול. ה"כול" הראשון מתקשר לעולם הבעלות, וכשהוא מסכים לוותר עליו, הוא מוצא מחדש את ה"כול" השני, שהוא כוליות ההוויה המתקשרת לעולם השייכות. אהבתו היא חיובו.

בזה גם שונה הקהילה מן הקהל – הקהילה היא מעגל האנשים הנוכחים, שמייצרים יחדיו מציאות של שייכות דיאלוגית. הקהל הוא העודף הסימביוטי, שבו מאבדת הקהילה החיה את ערכה. בהתקיים הקהל – האדם נאבק לקבל את אישורו, אבל לקהילה יש את הכוח למוסס את הקהל, והיא מזינה את ערכו הפנימי כפי שלא יכול לעשות זאת הקהל. כמו שנאמר בחלק הראשון, הקהילה, אורח החיים (ההרגל), והיעוד, מרכיבים את השלמות של הערך, שהוא לא יכול להשיג בבדידותו.