ויסות רגשי

ויסות רגשי .1

מה מבדיל בין ויסות רגשי לבין דיכוי רגשי?

במיוחד אני שואל את השאלה הזו על רקע הפילוסופיה המתקנת ,שבאה כביכול לווסת את היחס להוויה ,ולהציע דרך חדשה של התייחסות – אבל בה במידה עלולה גם להוות שכבת דיכוי שמקהה את הרגישות ליש ,ואשר במחוזות רעיונותיה המופשטים יכול אדם ללכת לאיבוד ולאבד קשר עם המציאות.

מתי האמירה למישהו "לך לאט" – היא וויסות רגשי שמדייק ומעמיק את חיבורו לממשות ,ומתי זו צורה שנכפית עליו מלמעלה למטה ובדרך מאבדת את כל עושר הצמיחה מלמטה למעלה ,שבאה בזמן של הקשבה רגישה למתרחש?

.2

לכאורה ,וויסות והקשבה ,הן שתי תנועות נפש הפוכות.

למעשה ,אין הקשבה שאין בה אלמנט של וויסות .החל מן הבחירה למקד את תשומת הלב בעניין מסוים ,ועד לדיוק אופייה של הקשבה זו ,המאפשר לה להפוך לצינור מתואם ,צלול ופנוי להקשיב.

ניתן לנסח זאת כך :הוויסות נועד לכייל את מערכת ההקשבה ,כך תפעל במיטבה.

זה כך בין היתר בשל ריבוי היש וממדיו האינסופיים ,ששום הקשבה ערה ,רחבה ככל שתהיה ,לא תוכל להכילו .להקשיב ליש בפתיחות אינסופית – זה כמו לא להקשיב בכלל .כל הקשבה היא רגישה במיקודה .וכל הקשבה היא אקטיבית בפעולתה המקשיבה.

מזכיר הדבר את הצינור הארוך שאפשר להפנות לשמיים באור יום ,כדי לראות את הכוכבים .קירות הצינור ,מסוככים את ריבוי האור ,ומאפשרים לאור העדין להתגלות במחשכי הצינור.

ואם כן ,השאלה היא לא מתי להקשיב ומתי לווסת ,אלא:

איזה וויסות מאפיין את ההקשבה ,ואיזה וויסות סותם אותה.

.3

אפשר להתרשם מתנועותיו הלא מווסתות של תינוק ,ידיו נעות לכל הכיוונים ובאופן לא מתואם כביכול אין שום דבר מסוים שהוא רוצה להשיג בתנועותיו או מנסה להגיד .וגם כשכבר מתעורר אצלו רצון מגובש לגעת בדבר מה ,ידיו מתקשות לבצע את המשימה.

עם הזמן גדלה מיומנותו ,ותנועותיו נעשות מווסתות יותר .בניסוח אחד אפשר לומר שהוא למד לשלוט בתנועותיו ולכפוף אותן לרצונו – ניסוח זה ישים את הדגש על השליטה ועל המרכזיות של השליטה הזו – אבל אפשר גם לראות בוויסות דבר מה שקשור לחיבור ,ואת הרצון והשליטה להניח בסוגריים .ככלות הכול ,הוויסות הזה רלוונטי גם אם אין רצון מסוים ,או גם אם הרצון הזה אינו נובע משליטה מרכזית, כמו שקורה למשל כאשר זהו החפץ הוא שקורא לילד לגעת בו ,ומארגן את נתיב הנגיעה על פי הטמון באופיו .הוויסות בפרשנות זו ,יותר משהוא מבטא שליטה (מלמעלה למטה) הוא דרך ליצור תאום בין האדם למציאות .זה לא האדם שמווסת – זה הדיאלוג כולו – אדם-עולם – שמוצא את הדרך לווסת את עצמו עם הזמן.

פרשנות אחרונה זו רואה בוויסות דרך לדייק את ההקשבה ,ואת החיבור לממשות .דומה הדבר לאופן שבו אפשר לכוון את בורר התחנות ברדיו כדי להגיע לתדר שידור מסוים ,גם כאן ,הדגש הוא על ההקשבה .לאדם צריכה להיות שליטה על בורר התחנות ,אבל הבורר הוא רק "צינור ההקשבה" שצריך להפנות אותו בצורה הנכונה לעולם ,והעיקר הוא בתוכן שכעת האדם יכול להקשיב לו – ולזה אין הוא אדון.

.4

ישנן מערכות וויסות ובקרה רבות מאוד בגופנו ,והן פועלות במקביל או באופן היררכי .אלו מערכות קיברנטיות – מערכות של היזון חוזר – שמכוונות לשמור על איזון.

דוגמא טיפוסית היא חום הגוף ,שלא משנה מה הטמפרטורה בסביבה ,הוא נשמר בטמפרטורה אחידה. לשם כך על הגוף להיות מצויד בחיישנים המאפשרים לו לזהות מתי הטמפרטורה במגמת עלייה ,ולאזן אותה בתהליכי קירור ,ולהפך .מנגנון מכני כזה של היזון חוזר אפשר למצוא גם במקרר.

כך זה נראה בשרטוט מנקודת המבט החיצונית:

ומנקודת המבט של מערכת הבקרה:

מערכות כאלה מתאפיינות בכך שהן לא מגדירות מראש את הפעולה ,אלא נותנות לנתונים שבאים מן השטח להגדיר אותה .במובן הזה הדגש בהן הוא לא על ההפעלה (הרצון) אלא על ההקשבה .הצורך לשמור על איזון ,הופך אותן ל"איבר חוש" שמומחיותו היא לזהות אי־איזון .האיזון קשוב לאי־איזון, והתיקון של אי־האיזון מכשיר את האיזון הקשוב הבא.

.5

הרבה ממערכות בקרה אלו רוכבות על מערכות בקרה בסיסיות יותר ,ומווסתות את הוויסות ,ולפעמים זה משתרע על פני כמה קומות הרוכבות זו על זו .כל קומה מקבלת את האינפורמציה מן הקומה שתחתיה ,ופועלת לאזן את המציאות בקומתה היא.

היררכיה זו של מערכות בקרה מאפשרת להגדיל את הרגישות והדיוק .זה מזכיר את תיבת ההילוכים ברכב המאפשרת לעבור ממסגרת תנועה אחת לאחרת .במהלך ראשון יש הרבה כוח אבל פחות מהירות ,במהלך חמישי יותר מהירות ופחות כוח .דוושת הגז היא מערכת אחת המווסתת את כמות הדלק המוזרקת למנוע ,ותיבת ההילוכים היא זו שמתרגמת את תנועת המנוע ,ובמובן זה מווסתת את השפעתה של דוושת הגז .אמנם זו לא דוגמא למערכת של היזון חוזר – אין צורך בכך שהרי האדם הוא זה שסוגר את המעגל בנהיגתו – אבל היא מדגימה את האופן שבו מערכות בקרה רוכבות זו על גבי זו.

ואם לחזור אל האדם ,הוא עשוי בגיל צעיר ללמוד שאסור להשתמש במילים גסות – כל פעם שהוא מתפתה לפתוח פיו כדי להגיד מילה כזו ,מיד באה מערכת הבקרה/וויסת וסוגרת את פיו מחדש .אבל בגיל מאוחר יותר הוא ילמד לווסת את מערכת הוויסות הזו ,ולצמצם את פעולתה במקומות שבהם מילה גסה דווקא יכולה להתקבל בברכה.

אף על פי שלכאורה אפשר לשטח את מערכת הבקרה בת שתי הקומות לכדי מערכת בקרה אחת מתוחכמת המתבססת על כללים מורכבים יותר ,והדבר יסתכם באותו דבר – הנה ,בנפש האדם היא בכל זאת נשמרת כמערכת כפולת קומות ,על פי המתווה ההיסטורי שלה .קודם כל ישנו ה"לא" הראשוני למילה הגסה ,ואחר כך ה"לא" שמרסן את הלא הראשוני ומאפשר בכל זאת את המילה האסורה.

.6

השפה והמודעות ,יכולות גם הן לשמש כמערכת בקרה.

אפשר לראות זאת אצל פעוטים שנוכח פיתוי אסור ,הם מדברים אל עצמם בקול רם ,אומרים" ,זה אסור" ,ונתמכים בשפה כדי לווסת את עצמם .אחר כך יבואו הדיוקים שיווסתו את האיסורים ,ואחר כך הדיוקים שידייקו את הדיוקים – כל קומה פועלת ביחס לקומות שמתחתיה ,ומקבלת מהם את משמעותה.

ולפעמים יש מודעות יתר וויסות יתר – שליטה רודנית של השפה והסופר אגו ,בעיקר בגיל הנעורים, שמקפיאה לגמרי את הרגישות והגמישות של האדם.

.7

גופנו כולל מערכות וויסות רבות ,החל בשיווי משקל ,דרך איזון הורמונאלי והמערכת החיסונית ,ועד לרמת התא והבקרות המצאות בו .לכל מערכת בקרה כזו יש את חיישניה ,ואת דרכי פעולתה בהתאם למידע המתקבל .רבות מהן הן מערכות רב-קומתיות .וכולן מכוונות לשמור על איזון ,שבהתקיימותו האדם גם נמצא ברגישותו הגדולה ביותר למציאות.

ככל שהאדם יותר במרכז כך הוא רגיש יותר .כשהמערכת מאוזנת היא הכי רגישה ,קשובה יותר למציאות ,מסוגלת לשוב ולאזן את עצמה בגמישות .כשהמערכת לא מאוזנת ,לא מכוילת ,היא פחות רגישה ומתקשה לנוע באופן יוצר משמעות ,ומחזיר איזון.

.8

אפשר לראות את ריבוי קומות הוויסות כנובעות מן הצורך להגדיל את רמת הרגישות למציאות ,בלי בדרך לאבד את שיווי המשקל באופן קיצוני מדי.

מערכת בקרה שטוחה שמסוגלת להגיב לשינויים קטנים בסביבה ,תאבד את שיווי המשקל כאשר שינויים אלה יהיו גדולים מדי .ואז יש מחיר לרגישות היתר שלה ,והיא צריכה להכריע בין יציבות לרגישות יתר. סלע הוא יציב מאוד ,אבל לא רגיש בכלל .לכן חשובות הקומות השונות של מערכת הוויסות .הקומה התחתונה עוסקת בחומרים היותר גסים ושומרת על שיווי משקל ,אבל בתוכה יש חלקים גמישים ורכים יותר – הקומות העליונות – שמסוגלות להיות קשובות לרגישויות בלי שכל המערכת תתמוטט.

כך למשל פעוט שרוצה לשתות מקש ,יטה את הכוס עם הקש וישפוך על עצמו מים .ובשלב מאוחר יותר ,הוא ילמד להטות את הקש ,בלי להטות גם את הכוס .או בדוגמא דומה – הוא ילמד לשמור על גופו יציב ולהניע רק את היד ,ולא להניע את כל הגוף עם תנועת היד כשהדבר לא נדרש .כלומר רמת ההבחנה שלו תגדל ,והוא יצליח לשמור על אחדות המשמעות ,גם אם לא הגוף כולו משתתף בתנועה.

כמובן ,אחר כך בסדנא לתנועה המנחה יעודד את האדם הבוגר להניע את כל הגוף ,כיוון שהניתוק הזה בין היד לגוף ,נעשה לסוג של וויסות יתר ,שבו התחלף הצורך ביציבות – בתקיעות ,בעודף יציבות .וזה קרה גם הרבה בהשראה של תפיסת עולם מסוימת ,והרגלים חברתיים מסוימים .אבל עצם היכולת להפריד בין הגוף ליד ,היא סגולה טובה .כשהיא מתואמת ,היא הופכת את כל המערכת לקשובה יותר

למציאות .במקרה כזה אף על פי שישנה מובחנות בין היד לגוף ,המובחנות הזו לא מפצלת את המציאות הגופנית לשניים ,אלא אדרבא ,זה חלק מתהליך כיול המערכת השלמה ,הנשארת באחדותה המאפשרת לה להיות צינור פתוח ורגיש יותר למציאות.

.9

אז מה הוא השיבוש של וויסות היתר?

וויסות יתר קורה כאשר נסגר מעגל מוקדם מדי ,כאשר מתהווה קיצור דרך ש"חוסך" מעצמו את המציאות .התוצאה :במקום להיות צינור שמחובר לממשות ,המערכת סוגרת את עצמה באמצעות הדמיה ,פנטסיה.

למה הדבר דומה :נניח שישנה מערכת בקרה שאחראית לאיזה עניין וכשהיא כושלת בו היא מדליקה נורה אדומה למערכת הבקרה שרוכבת עליה .תכליתה של מערכת הבקרה העליונה היא לדאוג לכך שהנורית האדומה תכבה .זה יבטא את העובדה שהמערכת חזרה לאיזונה .אבל נניח שמערכת בקרה עליונה זו במקום להפעיל את הפרוצדורות שיאזנו את כלל המערכת ,מוצאת שיטה מקוצרת לכבות את האור האדום או אפילו להסתיר אותו מעצמה .בזה לכאורה היא פתרה את הבעיה וחזרה לאיזונה ברמתה היא ,אבל ,כמובן ,מכיוון שאיזון זה סגר מעגל שלא ברמת המערכות שיושבות תחתיה כל הדרך ועד למציאות – זה לא מאפשר לכלל הגוף-נפש להגיע לאיזון אמיתי ,רגיש ליש .האדם נסגר בתוך פנטסיה.

דוגמא קלאסית היא חרדה :יש משהו שמפחיד את האדם ,אבל באין יכולת להתמודד עם האיום באופן ישיר ,האדם מנסה להתמודד עם הפחד ומוותר על ההתמודדות עם המציאות .הוא סוגר מעגל ברמה של הדימוי ,אלא שבמקרה הזה ,נוצר הדהוד שרק מגביר את עצמו.

כאן אנו רואים שהמציאות ,קרקע המציאות ,היא עקרון מאזן .היא ,הממשות ,השייכות ,נחוצה כדי לסגור מעגל של שיווי משקל.

במובן מסוים המציאות משמשת כהארקה .האדם החרד שסגר את המעגל קודם למציאות ,החל ,במעגל של היזון חוזר ,ליצר אנרגיה שאין לה כל מפלט ,והיא הולכת ומגבירה את עצמה .במקום לפעול על המציאות הוא פועל על עצמו ,מנסה להרגיע את עצמו ,לפזר מחשבות טורדניות ,לנקוט באסטרטגיות של התעלמות והדחקה ,אבל כל אלה לא מצליחים להיות מווסתים על ידי המציאות ,כיוון שהוא איבד קשר עם המציאות .כאן אנו רואים את החשיבות של זיהוי מערכת הוויסות כמערכת הקשבה ,הפתוחה כל הדרך עד למטה (עד למציאות).

.11

אדם מווסת את כעסו כדי להיות מכויל יותר למציאות ,ולא לשקוע אל תוך פנטסיה .אבל כשהוא מווסת את כעסו יותר מדי ,הוא בעצם מאבד קשר עם המציאות .זה רק הוא והניסיון שלו לכבוש את כעסו. הוויסות הרגשי ,נעשה לדיכוי רגשי – לחוסר רגישות.

עקרון המציאות הוא עקרון הפתח.

משמע ,שכל מערכות הבקרה שומרות על מרכיב של אי־ידיעה ,שלא מזין את עצמו ברמתו הוא ,אלא רק ברמה שמתחתיו ,וכך כל הדרך עד למציאות. מערכת הבקרה העליונה שומרת פתח אל מערכת הבקרה שמתחתיה, ששומרת פתח למערכת שמתחתיה וכן הלאה ,עד למציאות ,שהיא זו שסוגרת מעגל ,ולמעשה ,באחרותה ,עושה את סגירת המעגל הזה לדיאלוג.

המערכת העליונה ,אם כן ,יכולה "להסתכל" במציאות דרך הפתח שלה ודרך הפתחים האחרים של מערכות הבקרה שתחתיה ,כל הדרך עד אל קרקע

המציאות .בכך ,למעשה הן נעשות כולן ביחד צינור שכמידת דיוקו ,כך עוצמת הקשבתו ,וחיבורו לממשות .הדגש הוא על שמירת הפתח ,על פתיחות להוויה ,שהיא מגמה של יושר העוברת באדם מלמעלה עד למטה.

.11

ושוב :מערכת בקרה שהיא לכאורה מלמעלה למטה ,יכולה לדייק הרגשה שהיא מלמטה למעלה.

כך למשל בתהליך של קריאה ישנם תהליכי וויסות שונים ,המאפשרים להתמקד בגירויים הרלוונטיים ולהפרידם מאלה שלא .ילד עם הפרעת קשב וריכוז מוסח ללא הרף על ידי ריבוי הגירויים הבאים מן הטקסט הכתוב (ולא רק) אותם הוא אינו יודע לארגן .כשהוא לומד לארגן ,כלומר ,לווסת – הוא גם מצליח לקרוא – להקשיב לטקסט .הוא נעשה צינור מחובר יותר לממשות ,המסוגל לחלץ מן הטקסט את משמעותו ו"לינוק" אותה פנימה.

.12

כל העניין הוא לשמור על שיווי משקל .זו השמירה על שיווי משקל שרואה וחשה ורגישה למציאות. הכול נמדד ביחס אליה .ויש צורך להבין את שיווי המשקל כמופע בתוך שדה משמעות מסוים .יש הרבה סוגים של שיווי משקל ואיזון.

ככל שאדם יותר מאוזן כך הוא יכול להיות יותר רגיש .וכאמור ,במערכת בקרה שטוחה ,רגישות זו גם הייתה הופכת אותו ל"רגיש מדי" באופן שהיה "מפיל אותו" מהר ,או לחלופין דורש ממנו להתקהות ולאבד רגישות .על כן יש צורך במערכת וויסות רב קומתית ,פתוחה אונטולוגית.

כך למשל אדם יכול להנחות את עצמו לא לדבר יותר מדי בקהל .זה יכול להיות עקרון חשוב ביכולת לחוות את המציאות ולפעול בתאום עמה באופן שמותיר אותו מאוזן ופתוח .צינור זורם .אבל אנחנו לא מחפשים מערכת מאוזנת ומתה .זהו איזון חי ,דינמי.

וקורה שאדם מדבר יותר מדי ,ונורות הוויסות נדלקות אצלו ומבקשות לתקן את המצב ,ואז הוא מדבר עוד ,כדי לתקן את המצב ,ונקלע למצב של הדהוד עצמי .גם זו דוגמא ,כמו החרדה ,לקיצור דרך וסגירת מעגל מחוץ למציאות .אין לו את ההרגל הזה להישען על המציאות ,להישאר פתוח אליה ,לקבל ממנה ולתת לה לאזן אותו .הוא מנסה לבד ,בבדידותו.

וכך אפשר לומר שזו העמדה העקרונית של רוחו – עמדה של פתיחות להוויה נכונות להישען על היש, או להפך ,התבודדות – שהיא הקומה העליונה ביותר של מערכת הוויסות .העיקרון הזה של "להישאר מחובר עם רגליים על הקרקע" – עקרון המציאות – הוא עקרון מוסרי.

הנה דימוי נוסף שעוזר להאיר את התנופה כל הדרך אל קרקע המציאות (תנופה המחברת בין השמיים הגבוהים ביותר לאדמה) :נניח שאדם עושה עיסוי לאדם אחר ,הוא יכול להתמקד רק באיבר מסוים של הגוף ,או דרך איבר זה ,לחוש את כל הגוף .כך גם הוא יכול לטלטל את הראש בתנועות קטנות והדבר יטלטל רק את הראש ,אבל אם יכוון ,הוא יכול בעזרת טלטול הראש להגיע עד לטלטול כפות הרגליים. העיקרון הזה המנחה את האדם להיות מכוון מציאות ,בא מן המקום הגבוה ביותר ,ונשאר נאמן כל הדרך עד לרגליים הנוגעות באדמה.