שייכות סימביוטית ושייכות דיאלוגית

שייכות סימביוטית ושייכות דיאלוגית

כל עוד התינוק נמצא ברחם אימו – חרדתה היא חרדתו, שמחתה שמחתו, גופה גופו, ועולמה עולמו. אבל גם כאשר הוא נולד ולכאורה הם כבר שניים, עדיין בשבילו הם אחד, והוא חש חלק משלמות בלתי מובחנת. כשכואב לו, הוא עוד לא יודע למקם את הכאב בפנים או בחוץ, כשהוא רעב או מתוח, רגוע או שמח – זה הכול קורה בתוך ה"אנחנו". אנחנו כואבים, אנחנו שמחים.

אל האחד הזה אנחנו ממשיכים להתגעגע בחלומותינו, ולכמוה בשאיפותינו הדתיות.

אלא שסחף הבגרות אינו מתעכב עם חלומותינו וכמיהותינו. הזרם הגדול הזה מתמיד לקחת אותנו הלאה מן השייכות הסימביוטית.

הלאה לאן?

אם תשאלו את השייכות הסימביוטית, האופק לא נראה מבטיח. הילד מזהה בבגרות את מחוזות הגלות. שם צריך להשתדל הרבה כדי להתקיים באוויר הדליל של אי־השייכות, להתאפק ולא לבכות. זהו עולם של היעדרות ובדידות, שבו לא רק הנוכחות האינטימית של אימו חסרה, אלא הרבה ממה שיכול להעניק טעם של בית.

על רקע התיאור הזה, אפשר להבין שכל מה שאנחנו רוצים לפעמים הוא לברוח חזרה, לעצום עיניים, להיצמד לשד, להיעלם בתוך הסימביוטיקה. שמישהו אחר ייקח אחריות.

לו היינו מכירים בקיומה של שייכות אחרת הממתינה לנו חלף זו הסימביוטית שאובדת לנו, אולי לא היינו מתנגדים כל כך לסחף הבגרות, ולא נאבקים, ללא הועיל, לשחות בחזרה.

אך מה הוא טבעה של שייכות דיאלוגית זו?

על פי מדרש אחד של סיפור בראשית האדם הראשון נברא כאנדרוגינוס. היו לו ארבע ידיים וארבע רגליים פנים מאחור ופנים מקדימה. אותה צלע שלקח אלוהים מן האדם כדי לברוא את האישה, לא הייתה עצם יחידה, אלא צד שלם (כמו צלע/פאה של קובייה), ולמעשה אלוהים ניסר את האדם הקדמון לשניים, וכך נולדו האיש והאישה. האדם הקדמון נהנה משלמות גדולה, אבל כנגדה זכו החלקים המנוסרים בדיאלוג. שני החלקים, שברגע הראשון עוד פנו זה אל זה בגבם היו מסוגלים עתה להסתובב זה אל זה, להתייצב פנים אל פנים, ולחולל את קסם המפגש הנוכח. הפרידה שפגמה ב"אחד" המקורי, הייתה המבוא והתנאי להתרחשותה של אחדות מסוג חדש. בלעדי הפרידה לא הייתה נולדת התודעה המסוגלת לזהות את האני האחר, ולתת נוכחות לאני המקורי דרך השתקפות הדדית זו. מה שנוצר כעת במרווח היה יותר מניסיון חרדתי להידבק בחזרה ולחזור למצב הראשוני, זה סימן את תחילת מעשה היצירה ואת הולדת הזיקה.

במרווח הזה נבעה כעת הנוכחות, אותה רטיטה של תודעה מתעוררת המגלה עם התעוררותה, שמראש היא חלק משיחה. זוהי השייכות הדיאלוגית.

מה טעמה של שייכות דיאלוגית זו שנוצרת במרווח בין אדם לזולתו? איך היא מרגישה? במה היא שונה מן השייכות הסימביוטית?

יקל להבינה על רקע גלגוליה המאוחרים של השייכות הסימביוטית, שאותה ניתן גם לכנות "שייכות סימביוטית שלא בעתה", או "שייכות של הדומה", או אפילו "שייכות אוטיסטית" (בלי קשר להבחנה הקלינית).

אמנם אי־אפשר לעכב את סחף הבגרות כשם שאי אפשר לעכב את הגדילה הפיסית של הגוף, אבל אפשר ליצור אשליה כאילו כן, ולמצוא תחליפים שיידמו את השייכות הסימביוטית, ולפחות בתוך בועה קטנה ומקומית – יעניקו את התחושה שהשייכות מעולם לא אבדה. תחליפים אלו, שהאדם מתמכר להם מתוך כמיהת ליבו העמוקה ביותר, לא רק שאינם עושים את העבודה, הם גם מעכבים את הדבר היחיד שבאמת יכול לתת לו מענה.

בדרך כלל אני משתמש במושג "שייכות סימביוטית" כקיצור למושג המלא "שייכות סימביוטית שלא בעתה". "שייכות שאינה בעתה" אינה רק עניין של זמן – היא מבטאת אופי מאוד שונה של שייכות, מזו של הינקות. אתפנה, אם כן, להאיר קצת את אופייה של השייכות הסימביוטית הזו, כרקע להבנת ייחודה של השייכות הדיאלוגית.

שייכות סימביוטית אצל האדם המבוגר נוטה לקבל את הצורה של "פנטסיה" שבה לא מתקיימת שניות וכל המתרחש מוכל בתוך סדר אחד. זה בולט בהתארגנויות קבוצתיות המלבישות את חבריהן במדים, ומזהות את ה"ביחד" במונחים של צבע אחד, אמת אחת, ודמיון בין כולם.

במקום הזה חירות ושליטה נתפסים כדבר אחד. אוטונומיה זהה לציות. ואם כי יש כמובן סתירה בלתי פתירה במשוואה הזו – שהרי הזהות בין ה"אני" לשליטה של הארגון, במוקדם או במאוחר תתנפץ על הפער המציאותי בין שליטה זו לרצונו העצמאי – אבל בפנטזיה כל זה משתלב יחדיו, ונדמה שכל מה שצריך כדי להמשיך לקיימה, הוא שכולם ידבקו באידיאולוגיה האחת, שמייצגת את הסדר הטוב, המייתר כל צורך להבחין בין "אני" ל"אנחנו". מבחינתו, הסדר הוא צורה של האני שלו. וכל עוד הוא מתקיים הוא יכול לשגות באשליה שזו אותה שייכות סימביוטית אבודה.

מכאן גם ההיאחזות בצורה ומתן הכוח לשמות ולכל מיני סוגים של כישוף, שהטכנולוגיה היא ייצוגם המודרני. כאן נמצא גם את אותה מכאניות שמאפשרת להניע דברים ללא חיכוך, ולשמור על הפנטסיה שהכול הוא אחד, והאחד הוא אני.

מתבלבל המבוגר הסימביוטי ובדמיונו הקדם מודע האחד של ינקותו מתמזג עם האני של בגרותו. ברור, הוא מכיר בקיומם של אנשים אחרים, ויודע שהוא לא לבד בעולם. בשום צורה מודעת הוא לא אומר שהוא רוצה שכולם יהיו "אני" – זה מופרך. הוא לא אידיוט, ומבין את הצורך בהתאפקות וכן הלאה. לכן הוא מדבר במונחים כלליים של אמת גורפת, תבניות וצורות. זה לא אני – זו האמת, זה ה"אנחנו", זו האידיאולוגיה, הצדק או כל צורה אחרת שכביכול מאשרת את הגיונו. אבל למעשה, כל אלה צורות מתוחכמות לומר "אני". הן שייכות לסדר של הדומה, שעליו האדם צריך לשלם בפשרות ושקר עצמי, כחלק מן העסקה של השייכות הסימביוטית.

הוא מתעלם מריבוא הפרטים המעידים שלא הכול נכנס לתוך הסדר של ה"אני". וכשהפרטים הללו ממשיכים להפריע, הוא נוקט בכל מיני מנגנונים שנועדו להשתיקם. המתבונן על כך מקרוב, יוכל לזהות כאן את האופי הילדותי, הצורך בשליטה, והעיסוק המתמיד בפרויקט העצמי – כדרך לפתור את הסתירה. הבלתי פתירה.

על רקע התיאור הזה של "שייכות סימביוטית שלא בעתה", אפשר לנסות כעת ליחד את אופייה של השייכות הדיאלוגית. אני אומר "לנסות", כי כל תיאור כזה חייב להניח שהקורא כבר התנסה בשייכות דיאלוגית ואני רק עוזר לכוון את תשומת ליבו ונותן שם להרגשתו.

אתחיל בזה ששייכות דיאלוגית היא שייכות לכל דבר. ככזו היא נותנת מענה שלם לכמיהת ליבנו לאחדות. אין זו האחדות השטוחה – אחדות הדומה – כי אם האחדות התלת־ממדית שתיארתי בחלק הראשון של ספר זה במשל העיניים: כל עין רואה בנפרד, אבל במקום ראייה מסוכסכת או מתפשרת, נפתח בראייתנו מימד חדש – העומק – שבו בזמן שהוא איכות חדשה, הוא גם מדייק יותר במונחים הישנים. העומק הזה הוא פרייה של נשיאת הפכים.

עם ההתקרבות והתפתחותה של האינטימיות דומה שיש כוח גדול המושך אותנו זה לזרועותיו של זה, ושואף לעשותנו אחד. המרחק, בשלב הזה, הוא כמו סוג של כאב המהדהד עם הניסור הקדמוני, ונדמה שההתמזגות תביא לתיקונו.

אבל אם אנו משהים את האינסטינקט לרוץ זה אל זרועותיו של זה, וממתינים במקום הלא נוח הזה שדומה שכל כאבי העולם מתנקזים אליו, אפשר שיקרה הדבר: נוכחות חדשה תגיח – הלא היא מימד העומק שבצאתנו אליו שוב איננו בודדים. אכן, יש פה אנחנו, ואנחנו חזק שנוכחות ערנית מפכה בו, אבל ה"אנחנו" הזה לא בולע את האני ולא מסיים את הזמן. אדרבא, הוא מדגיש את הייחוד של כל אני, ומחבר אותם בשיחה יוצרת.

כעת מתהפך אינסטינקט המשיכה, ומפנה את מקומו לחדווה גדולה. כאב המרחק שרגע לפני כן היה כה בוער להשקיטו, מתמלא בערנות והכרת תודה שקטה. היכולת לשאת שתי נקודות מבט שונות בו זמנית היא גם האפשרות להרגיש חלק ממשהו גדול יותר בלי לחוש אובדן ייחוד.

ושוב עליי להדגיש שלא דומה היכולת להזדהות ולהיכנס לנעלי הזולת, ליכולת לשאת הפכים. הסימפטיה שאדם מגלה במקרה הראשון ממהרת להתחלף כשהוא צריך להתמקד במשהו חדש, אבל האמפטיה, בשונה מן הסימפטיה, שומרת על אופק רחב. האדם אמנם צריך לוותר על משהו כדי להיכנס למרחב החדש הזה, אבל לא על האני כייחוד, אלא על אותה בועת אני שהוא כיווץ – משמע, האני שהוא המאמץ המתמיד לפתור את בעיית האני (פרויקט העצמי). מה שנותר לאחר וויתור כזה הוא התמסרות. חירות תינוקית משולבת באחריות תהומית, תחושת שותפות שאינה חוסר אונים, אבל גמולה מאשליית השליטה.