הרגשה, גירוש, ורגש
הרגשה, גירוש, ורגש
1.
הפועל "להרגיש" משמש כדי לציין למעשה שני דברים שונים. מצד אחד ההרגשה מבטאת היבט של התפיסה החושית, שעליו דיברתי בפרק על ההרגשה. דוגמה אפשר למצוא בביטוים כמו "אני מרגיש שאתה עצוב", או אפילו "אני מרגיש שזה קשה". ההרגשה מתייחסת למציאות, והיא כמו מדגישה מימד יותר אינטואיטיבי של התפיסה. "אני לא יודע בוודאות – אבל אני מרגיש". גם אם היא ידיעה פחות ברורה, היא שייכת לסדר של הידיעה, ומגלמת איכות של קשר בין האדם למציאות.
מצד שני אנחנו משתמשים בפועל להרגיש גם כדי לציין סוג מיוחד של "יצירים נפשיים", שמתאפיינים בכך שהם דווקא עצמאיים ביחס למציאות – רגשות. אנחנו אומרים "עולה בי רגש", ואפשר לדמיין איך עיני האדם סובבות לאחור ומתבוננות פנימה. ובאמת, לא פעם, האדם עשוי לעצום את עיניו כדי להתפנות לעולמו הרגשי – "האם זו קנאה שאני מרגיש?". מן הסתם, הרגש הזה לא מנותק מן המציאות – לא סתם עולה הקנאה – ובכל זאת בשונה מההרגשה שכמו מעשירה את התפיסה, הרגש הוא אובייקט בפני עצמו, ולא פעם גם כזה ש"תוקף" את האדם, כביכול למרות רצונו. כך, למשל, עולה ומציפה החרדה.
אני מבחין, אם כן, בין הרגשה לרגש. ההרגשה היא השם למימד ה"צבעוני"-אינטואיטיבי של תפיסת המציאות, ואילו הרגש הוא שם של התרחשות פנימית מיוחדת.
2.
ועם זאת, הערבוב בין הרגשה לרגש, והשימוש באותו פועל כדי לציין את שניהם, אינו מקרי. יש מובן שבו השניים יונקים ממקור אחד, או ליתר דיוק – רגש הוא גלגול של הרגשה.
כשאדם, מסיבות שונות, מנסה לווסת הרגשה באופן שמדחיק ומוחק אותה, היא לא נעלמת – היא רק יורדת למחתרת, צוברת שם כל מיני תכונות ואיכויות, ולבסוף מתפרצת לתודעת האדם מן הדלת האחורית, כשהיא מנכיחה את עצמה בעוצמה ובצורה חדשה.
בניסוח אחר: הרגש הוא הרגשה שגורשה.
מה שבמקור היה חלק מן "הימור" שנועד להגביר ולדייק את המציאות, החל לפעול על עצמו, להיות נושא לעצמו, ולהדהד את עצמו כיצור עצמאי. התחושה של האדם שהרגש חזק ממנו ומשתלט על עולמו, אינה נובעת מכך שהרגש הוא אמיתי וקדמוני יותר – "אני מקנא!" – אלא היא פועל יוצא של מעשה הגרוש, שבמהלכו האדם מאבד את תחושת הקשר עם מה שהוא מרגיש, וזה נעשה לו זר ומנוכר, עניין עוצמתי שתוקף אותו כביכול מבחוץ. הוא לא מרגיש שזה הוא שעושה את זה לעצמו, ומכאן גם תחושת ה"אמיתיות" שכביכול מתקפת את ההרגשה. זה לא הוא מרגיש – זה קורה לו – הוא התאהב, והוא חסר אונים מול זה.
3.
ומכיוון שכמעט תמיד המקור לתהליך ההגליה של ההרגשה קשור להלך הרוח ההנדסי, לרצון לפתור את הבעיה, ולארגן את המציאות הרגשית על פי הנכון והראוי, הרי שבניגוד לתפיסה המקובלת המציבה את הרגש כניגוד לרציונל, אלה בעצם שני צדדים של אותה המטבע. רגש הוא דבר רציונאלי. הוא דבר רציונאלי במובן העמוק של המילה – חלק שנותח מן המציאות החוצה, וכעת הוא עומד מבודד וזועק לחזור אל מקורותיו.
זה לא שאנחנו מדחיקים רגשות. אלא שפעולת ההדחקה היא עצם המהות של כל רגש, ומה שעושה אותו. כל זה קורה בזריזות מדהימה. עוד בטרם התחלנו אפילו להרגיש, בחלקיק השנייה הראשון, כבר קם כל מנגנון ההגליה ולפני שאנו מבינים מה קורה, כבר אנו ניצבים לפני עובדה כפולה זו: אנחנו לא מרגישים, ומלאים ברגשות.
לכאורה סתירה, אבל לא באמת.
אנחנו לא מרגישים: כלומר אנחנו מאבדים קשר עם המציאות, ואגב כך גם מאבדים את החיוניות והחוכמה הנובעים מן הקשר עם המציאות, וממילא גם נעשים שטוחים וחסרי רגישות. כעין קיר חוצץ בינינו לבין המציאות, ומה שאנו רואים וחווים כמו נמצא תחת הרדמה. בהיעדר ההרגשה אנחנו מסוגלים לתפקד באופן מכאני, אבל מאבדים את הטעם. אנחנו פועלים כמו אנשים שהלכו לאיבוד בעיר זרה.
מלאים ברגשות: החרדה אוכלת בנו, אנו חוששים, אנחנו מקנאים, אנחנו לא בטוחים, והכול תוסס ומתערבב ורוטן ודורש, סובב סחור סחור, מעלה דמיונות, לא מרפה, ומתמיד למרות כל הניסיונות "לכבות את הרעש", ולהשתלט על המהומה הרגשית.
לא תמיד שני הדברים קורים בו זמנית, אבל גם אם רק אחד מהם קורה או שהם קורים בזה אחר זה, הם חלק מאותה תופעה: במקום להיות בעולם, אנחנו כלואים בעולמנו הפנימי. ההיגיון המשווה, ההצטדקויות, ניסוחי הצדק, המאמצים להכניס כאן סדר ושאר מחשבות טפיליות שמלוות את הסערה הרגשית, הם כולם חלק בלתי נפרד מן המנגנון המקיים אותה.
4.
אני מזכיר שהרגשה היא היכולת של האדם לזהות ערך בתוך המציאות, והיא מבטאת את העניין והאכפתיות שלו. זו הדרך שבה הוא לא רק רואה את מה שיש, אלא גם מרגיש את מה שיש. ואם לא היה מרגיש גם לא היה רואה. החלק החשוב בהגדרה זו הוא כפול: גם המכוונות אל המציאות, וגם הזרימה הלאה כפועל יוצא ממכוונות זו. עקרון המציאות הוא עקרון יצירתי, הוא מביא את החדש עמו. להרגיש את המציאות, זה להתקדם לצעד הבא.
רגש, לעומת זאת, הוא תופעה המוכוונת הלאה מן המציאות. האדם שנסחף לתוך מעגל רגשי, במובנים רבים מפסיק לחוש את המציאות. ההתאהבות עיוורת. הוא מתנתק מן המציאות ונשאב אל תוך תוכן רגשי שחוזר על עצמו שוב ושוב בלא יכולת לזרום הלאה. המעגליות היא מרכיב מכריע של הרגשנות, כמו גם חוסר היכולת להתחדש.
חוסר היכולת להתחדש הוא מובן – אם ההרגשה היא הדבר שמאפשר את החיבור אל המציאות ואת הזרמת הרעננות והחיוניות, הרי שההתנתקות מן המציאות היא ממילא גם אובדן היכולת להתחדש. משום כך הרגש משטח את האדם. הוא יכול להיות עמוס וסוער, אבל כיוון שזה בא במקום להרגיש, אז כמו סרט מצויר רעשני, חסר לו מימד של עומק.
5.
הבחנה זו בין רגש להרגשה מעוגנת בהבחנה בין שייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.
כאמור, הערך המרכזי ונושא העניין של האדם הוא השייכות. במובנים רבים, איבר השייכות הוא איבר ההרגשה. היכולת של האדם לשאת הפכים ולהכיר בזולת כישות נפרדת ממנו, היא חלק בלתי נפרד מבגרותו הדיאלוגית והביטוי הבשל של איבר ההרגשה. בעזרתו הוא מתפקד בתוך העולם החברתי מתוך הקשבה לנוכחותם של אחרים. יתר על כן, בשל אופייה של השייכות כשכבה אבולוציונית מאוחרת, זו גם דרכו להבין את העולם בכלל. להרגיש את העולם, בשלב הזה, אינו רק להיוודע אליו באופן מכני, אלא בהכרח גם באופן פואטי יותר, הצבוע בצבעיה של השייכות ובטעמיה. למציאות המורגשת באופן זה, כמו בציטוט של טאגור שהבאתי באחד הפרקים, יש טעם של אישיות. מימד האישיות הזה אינו סימן ל"השלכה" והאנשה מיותרת – כביכול האדם לכוד בתוך עולמו הפנטסטי ומתקשה להכיר בעולם אחר ממנו – אלא להפך, היא ביטוי לבגרות תפיסתו, ולחיבור העמוק שיש לו עם היש.
שייכות פצועה היא פצע באיבר השייכות – ההרגשה. האדם הבוגר הוא האדם המרגיש, אבל כאשר האדם מתעקש לדבוק בשייכות הסימביוטית, ומתוך כך מתקהה אצלו איבר ההרגשה, הוא נותר ספון בעולם רגשני-רציונלי מנותק מתחושת היש, ומברכת התלת מימד האפשרית לו.
היפוכו של האדם המרגיש, אינו בהכרח האדם האטום-אדיש – לפעמים זה גם האדם הרגשני, שעדיין מנסה להשתלט על עולמו באמצעות הפנטסיה הסימביוטית. למעשה, פעמים רבות הצד האטום אדיש, מלווה בהיבט רגשני. הוא יכול להיות מאוד רגשני, ועם זאת חסר רגישות. הוא מתרגש ממוסיקה טובה, ורגע לאחר מכן נוהג באכזריות. בוכה על עניין אישי, אבל לא רגיש לכאב זולתו. מלא רגשות חזקים ומסוגל להזדהות כשזה שייך לעולמו, אבל לא יכול להחזיק בו זמנית בשתי נקודות מבט שונות, ולא לפגוש את האחר שנמצא מחוץ לעולמו. הוא יכול אולי לגלות סימפטיה, אבל לא אמפטיה. הרגשה היא חלק מן השייכות ומבטאת היכולת שלנו להיות בקשר עם אנשים ולגלות אמפטיה לקיומם. ואילו רגש הוא תגובה של חסימה.
6.
בדרך כלל כשמשתמשים בפועל "להרגיש" מתכוונים לרגש. הוא שכיח יותר ומעורר המהומות. על כן חשוב לי לחזור ולהדגיש שרגש הוא לא התופעה הבסיסית, אלא, במובן מסוים, סוג של שיבוש. אמנם עדיין אנחנו עוסקים כאן באותו מנגנון הגברה והדהוד וחיות ומשמעותיות – כל זה שייך להרגשה – אבל על זה נוסף הבלבול שהפך את ההרגשה לרגש, גרם לאובדן הרלוונטיות שלה כאופן חישה של המציאות, והפך אותה למלכודת שמהדהדת את עצמה.
שורשיה של כל חוכמה היא ההרגשה. וחוכמה שנעקרה משורשיה הופכת לחוכמה זרה – דעת צרכנית ומתועשת, שבמקום להעצים את האדם רק מוסיפה ומדכאת אותו. זה מסביר את הפרימיטיביות של הרגשות: הן גדלות בגולה. בתור שכאלה הן נעדרות שורשים, ועל כן הן לא מסוגלות להתפתח ולינוק מן האנרגיה החיונית המפרה, המבריאה, המפתחת, היוצרת. על כן רגש הקנאה של אדם בגיל שבעים ושלוש יכול להיות מאוד דומה לרגש הקנאה שלו בגיל שלוש. שום דבר לא השתנה במשך שבעים שנה. לא כן המצב לגבי הרגשה. הרגשה, בהיותה ביטוי של האני, ויונקת משורש השורשים של האדם, מתפתחת ומשתכלל ללא סוף. כשההרגשה מתרחבת ומתבגרת היא מסוגלת להכיל יותר ולראות יותר.
באותם מקומות שבהם האדם מרגיש – שם הוא לומד. באותם מקומות שהוא רגשני, כלומר, משקיע את מיטב האנרגיה שלו בהגליית הרגשות – שם הוא מתקשה ללמוד. למעשה, למידה היא לא דבר שונה מהרגשה. אותו תהליך הגברה שנמצא בכל אקט של חישה, ונמצא באבולוציה של התפתחות החיים, הוא גם זה שמנחה ומניע את תחום הביניים של הלמידה. על כן באותם מקומות בהם האדם מרגיש, שם הוא הולך ומשתנה ומתפתח.
6.
ועם זאת, למרות ההבדל בין הרגש להרגשה, וההבדל בין הלכי הרוח של שניהם, הרגש הוא גם מפתח חשוב להרגשה.
כשמסכימים להרגיש רגש ולא רק לארגן אותו בניסיון לגרשו או למזער את נזקו, הוא יכול להוביל אותנו בחזרה אל מקורו – אל ההרגשה – ולחבר אותנו מחדש אל העולם. הפוטנציאל הזה קיים בכל רגש, ולמעשה זו עיקר מטרתו. הוא אמנם בא בתחפושת, אבל מטרתו היא לחזור ולאחות את חלקי האדם המפוצלים, ולאפשר לו לרפא את השייכות הפצועה. ההסכמה לכאוב, היא כבר תנועה בכיוון חדש – לא הלאה מן המציאות, אלא חזרה אל העולם.
וגם כאן חשוב לדייק את ההבדל בין רגשנות לבין הסכמה להרגיש. הרגשנות סובבת בתוך הרגש, וכמו יודעת את עצמה בעודף. התחתית כאן חסומה. להסכים להרגיש את הרגש, זה לפתוח את התהום שם למטה, ולאפשר לרגש לצלול ולהוביל אותנו אל מקורותיו החיים. לשם כך, צריך פחות לדעת. במובן זה, להרגיש, זה גם להסכים לא לדעת.