מה הם רגשות? סקיצה

מה הם רגשות? סקיצה

חלק ראשון: הרגשות ביצור החי

בכל פעולה של חישה יש גם אלמנט של הגברה מצד האורגניזמים, העוזר לכנס את המציאות אל תוך פרשנות אחת, שמתוכה גם אפשר, בין היתר, לקרוא באופן מיטבי את הערך (בעד/נגד) של המציאות עבור היצור החי.

בתהליך הזה רמז קטן מן המציאות מעלה נטייה מסוימת מצד היצור החי, הוא מחפש במציאות סוג של אישור לנטייתו, וכשהוא מוצא אותו, הרמז גדל, ובתורו שולח הזמנה להמשיך לחפש בכיוון זה, וכן הלאה בתהליך הדהוד המגביר את עצמו ולבסוף מתכנס לפרשנות. כל זה קורה מהר מאוד, וקורה בכל פעם שאנו מזהים דבר מה – הנה תפוח.

* * *

הפרשנות הזו היא לא מודל שמתקיים בראש (במוח) בתור ייצוג – היא ריקוד שעיקר קיומו הוא בדינאמיקה של התקיימותו. כאשר אדם מזהה עצם מסוים כתפוח, הוא ממשיך לרקוד את הריקוד של התפוח למרות (ולמעשה בזכות), הכאוס שמאיים כל הזמן לפרק את הפרשנות הנוכחית.

[איור בקובץ המקור — יש לבדוק לפני פרסום]

במילים אחרות: התפיסה דורשת את האקטיביות של היצור החי המבקש לחוש את העולם.

אפשר להתייחס לאקטיביות הזו כמה שפועל נגד השחיקה של המשמעות הנובעת ממקורות שונים,

ואפשר להגדיל ולומר שהחישה נמצאת בתוך האקטיביות, ובמקרה כזה אותה שחיקה שרק לפני רגע הובנה כהפרעה היא בעצם הדבר שבזכותו רואים, שהרי היא הטריגר לאקטיביות.

* * *

זה מדגיש עד כמה כל תפיסה חושית היא מעלל – הישג של היצור החי – ולא רק קליטה פסיבית של אינפורמציה ועיבודה. זהו שיח פעיל, שעיקר המשמעות שלו קשור בדיאלוגיות שלו, באינטראקטיביות שלו – במימד הנמצא מעל האורגניזם ומעל העולם.

העולם החזותי הוא הרבה יותר מורכב ממה שאנו יכולים להעלות בדעתנו כאשר אנו מתבוננים מבעד לחלון ורואים נוף של עצים, בתים, שמיים, עננים, סלעים וכן הלאה באופן יציב ושליו ומואר¹. למעשה, הפשטות שבה כל זה נחווה, מוליכה שולל גם את הזהירים שבחוקרים. אף על פי שהם יודעים שכל זה לא קיים בעולם בחוץ כפי שהוא מתגלה לנו בצורותיו וצבעיו, ואף על פי שהם מבינים שאנחנו רק מתוודעים אל כל זה דרך חושינו – קשה להבליג על האינטואיציות הנאיביות המעניקות ליצור הרואה מעמד של עד למה שמתקיים גם בלעדיו, ועל כן צריך לשוב ולהגדיש שהנוף הזה לא קיים בעולם – הוא קיים בממשות. הממשות היא אותו מימד אינטראקטיבי.

* * *

לנו, כיצורים חיים, יש תפקיד חיוני, תרתי משמע, בקיומו של הנוף הזה כממשות.

אני אומר "תרתי משמע", כיוון ש"תמונת" הנוף הזו חיה. זו לא רק מטפורה – הנוף אכן חי, יותר מזה: החיות הזו היא העיקר שבו.

את החיות הזו, אנחנו הערנו לתוכו.

* * *

אנחנו כבר חיים בממשות הזו, וממשיכים לקיים אותה בעצם החיים שלנו בתוכה. אנחנו לא חיים בתוך "עולם לכשעצמו". אנחנו חיים בתוך "שיחה" לא בתוך "יש המונח לעצמו".

ואנחנו כבר חיים בתוך הנוף כממשות. בניגוד למטפורה של עיבוד מידע המדברת על התפיסה החושית כתוצר של עיבוד אינפורמציה שמגיעה "מבחוץ" – תוצר שמומצא כל פעם מחדש מאפס – במציאות אנחנו כבר מראש בתוך הנוף הזה שהוא ממשי, וממשיך להתקיים עבורנו גם ברגע הבא, כשם שעשה זאת ברגע הקודם. ומה שאנו רואים עכשיו, לפיכך, תמיד מהווה חלק מרצף של תפיסה. בשונה, נאמר ממחשב, אנחנו לא יוצרים את התמונה כל פעם מחדש מחומרי הגלם. זו התפיסה של הרגע הקודם שמניבה את התפיסה של הרגע הבא. או בניסוח שלם יותר: הממשות של הרגע הקודם שמולידה את הממשות של הרגע הבא.

* * *

חישבו על היצור הראשון שהיה רגיש לאור, בשבילו שום דבר מכל זה לא היה קיים. כל מה שהוא חווה זה רק רמז קל בטרום-חוש לא מפותח. הוא חווה זאת כעין הפרעה קלה בשדה החזותי (שרק התחיל להתרקם) – יכולת זעירה להבחין בין יש אור לאין אור (אולי בין לילה ליום). שום דבר ברור, רק תחושה עמומה של הבדל.

אבל אותו יצור-רואה ראשון התעניין בהבדל הזה. הוא למד לשים לב אליו, והלך ו"הגביר" אותו בעצם פעולת תשומת הלב. והנה אנחנו כאן, אחרי אבולוציה של מאות מיליוני שנים – תוצר של התעניינות זו. מה שהיה כתם אור זעיר הלך והשתכלל ונעשה לעולם החזותי העשיר שאנו מכירים. עולם שנולד מאינספור אינטראקציות בין היצור החי לעולמו, ומגלם את סכום האינטראקציות האלה.

זהו סיכומה של השיחה לעת עתה, ובמובן עמוק הוא מכיל את כל השיחה הזו משחר היותה על כל נקודות השבר והגילוי שלה. כל זה מתכנס לחיות של הראייה שלנו היום. כל אקט ראייה, מגלם את תולדות המפגש החזותי של החי עם העולם.

* * *

תיארתי את תהליך ההגברה האבולוציוני שהפך תחושה זעירה של אור לעולם עשיר בצבעים. אבל יש מובן שבו כל אקט חישה בהווה מגלם את אותו תהליך. גם במובן הזה של ההגברה, אבל גם במובן הזה שכל זה ממשיך להתפתח מבחינה אבולוציונית ומכיל את מתח ההתפתחות כחלק בלתי נפרד מכל חישה חדשה. כל אקט חדש של ראייה הוא עדיין חלק מתהליך התפתחות כללי, והוא בעצמו תהליך התפתחות. כל אקט של ראייה הוא עדיין חלק ממהלך התפתחותי, והוא תהליך בעצמו.

תהליך ההגברה הזה אמנם קורה מהר מאוד, ובדרך כלל בלתי מובחן למודעות, אבל הוא קורה מחדש בכל אקט של חישה וזיהוי. בכל אקט של חישה ישנו חשד קל, שיוצר חיפוש, שמגביר את החשד לכלל וודאות, בהדהוד שהולך ומתחזק ולבסוף מתכנס לפרשנות: אכן מה שיש שם במרכז הנוף זה איש עודר במעדר. האיש קטן מאוד, וייתכן שאם היו מנתקים אותו מן ההקשר, הוא לא היה מזוהה ככזה, אבל כעת זה הימור די בטוח.

כל ראייה היא סוג של הימור כזה, שיוצא לדרך עם חשד קל ומקבל הגברה בהדהוד.

כל חישה, בבסיסה, היא הערכה, ניחוש פרוע, שמחפש את תוקפו באופן אקטיבי.

* * *

והנה, אותו חיפוש אקטיבי, שהוא תחילתו של מסע ההדהוד וההגברה, מקורו בעניין של היצור החי בעולם. ומהות העניין של היצור החי, תעשה הבדל במה שנתפס. שונה מבטו של האריה הרעב ממבטו של האריה השבע.

אין זה עניין אקדמאי, זהו עניין חי.

בין היתר מכיוון שיכולה להיות כאן משמעות של חיים ומוות. אבל משמעות זו של חיים או מוות היא זה רק הקצה הקיצוני של עניין זה, בדרך יש עוד הרבה גוונים של עניין המבטאים את העובדה שהיצור החי הוא לא אדיש למציאות – אכפת לו ממנה. הוא רוצה בה, משתוקק בה, מחפש בה, חי בה. הוא לא סתם חי – הוא רוצה לחיות (שימו לב הוא רוצה לחיות, לא רק לשרוד).

* * *

היבט זה כמעט תמיד מוחמץ בניתוחים/ניתוקים האקדמאים שלנו. ובכל זאת עיקר מסע החישה תלוי ועומד על אותו מעמד קונוטטיבי, שבו היצור החי עומד נוכח המציאות לא רק כאבן, אלא כתשוקה ותקווה.

זה נוכח בכל אקט של תפיסה חושית – היצור החי רואה כי הוא רוצה לראות – כי יש לו איזה עניין בעולם, ולעולם יש איזה עניין בו. האקטיביות שלו איננה רק תגובה מכאנית, היא מגלמת משהו שהוא יותר ממכאני – את נוכחותו בעולם. משמע, את חירותו ורצונו. בלי זה הכתם החיוור של האור לעולם לא היה הופך למציאות החזותית העשירה שאנו מכירים, ובלי נוכחות של רצון זה בכל אקט של חישה מחדש, לא היה התפוח נראה. אנו רואים כי תמיד, בכל רגע, יש איזה עניין במוקד, שלאורו מתקיים כל העולם החזותי שברקע. ואם היינו מאבדים עניין מוחלט בחיים (עניין תיאורטי לחלוטין), הינו חדלים לראות².

* * *

אותה הליכה לקראת המציאות, (יצר ההדהוד המגלם את העניין) היא הבסיס לעולם הרגשי שלנו. רגשות כפי שאנו חווים אותם הם מופעים מורכבים, אבל בבסיסים שייכים לאותו חלק מכונן זיקה, מחפש עניין, ומגביר ערך.

הוא נוגע לעניין החיוּת, ולכפל המשמעות הזו שיש לחיוּת כעניין חומרי-אנרגטי, וכעניין של משמעות.

* * *

הנוף הוא חי, אם כן.

והחיות שלו היא ביטוי לאותו ריקוד חי שממשיך ומתקיים כל עוד אני רואה את הנוף.

והריקוד ממשיך ומתקיים כי אני מתעניין בו, לוקח בו חלק, מהווה גורם של אכפתיות בקיומו.

במצבים הקיצוניים זה מה שמאפשר לי לזהות בתוך המציאות את האיום שדורש שאברח או אתקוף. אבל, כאמור, זה קיים בכל חישה – גם כשאני רעב ומזהה אוכל, מתרגש לפגוש אישה, או כשאני "סתם" סקרן ובוחן פרח. ברמה זו או אחרת, חייב להיות סוג של עניין כדי שאוכל לראות.

* * *

במילים מפורשות: כל תפיסה חושית נרקמת מסביב ל"ערך" שיש במרכז התפיסה החושית. לא הצבע, לא הצורה ולא כל מימד אחר מהווים את הגרעין הזה.

בראשית היה הערך (העניין, התקווה, ההתרגשות, המשמעות, החיות). אחר כך כל השאר.

ה"ערך", כמו מושג ה"איכות" של ההוגה פירסיג³, מבטא את המעמד האינטראקטיבי ועוד יותר מכך את המשמעות שיש למציאות עבור היצור החי על ציר החיוּת. ציר שהוא מלא גוונים רבים של חיות וחיבור וזרימה, שכולם מהווים חלק מן העושר, מן הטעם, מן הנחת, מן העונג, של החיבור לעולם.

אני רק יכול להזמין את הקורא לשוב ולהתרשם מן הנוף שהוא צופה בו, ולזהות את אותו מימד של חיות ההומה בו.

* * *

אפשר, אם כן, להתייחס למערכת הרגשית כאיבר החוש שנועד לזהות ערך במציאות (ערך או מידת חיות, או משמעותיות).

אבל ניסוח כזה יכול להביא למחשבה מוטעית כאילו מדובר בשתי מערכות נפרדות שיכולות להתקיים בנפרד – חוש הראייה למשל, וחוש הערך.

ולמעשה, לראות, בעומק הדברים, זה לראות ערך, ושאר המימדים החזותיים, צבע, צורה, אפורדנס⁴, וכדומה, רוכבים על הגרעין הזה. אפשר להתייחס אל הערך, אם כן, כעוד מימד של הנראה – מימד העומק של הנראה.

* * *

לקחתי את הראייה כדוגמא, אבל כמובן, כל זה נכון באותה מידה לגבי כל אופנות חושית אחרת – שמיעה, טעם, ריח, מישוש, וחישה פנימית (proprioception).

השמיעה, למשל, מנכיחה עבורנו לא רק רעשים, אלא משמעויות מוסיקליות טמירות המרגשות אותנו ומניעות אותנו. אנו מזהים את האיכות – את הערך, את החיות, את המשמעות ומתחברים אליה, ועל רקעה מובנים כל גווני הגוונים שיוצרים את המוסיקה.

ונדמה שבמוסיקה במיוחד, אנחנו מתוודעים לאותו ערך שקודם לכל ערך – לטעם של הטעמים, לעצם החיבוריות ועוד לפני שברור מה ערכה ומה צורתה. אותו חיבור של חיות אל המציאות, הכורך את הצופה והנצפה לריקוד אחד, לאחדות ריקודית.

* * *

הרגש, אם כן, הוא המימד של העניין במציאות ושל החיבור אל המציאות. הוא הדבר האחראי לתהליך ההדהוד וההגברה – הוא החיות שמכניס היצור החי אל תוך הממשות, ובו זמנית החיות שהוא מקבל ממנה חזרה עם כינון החיבור.

אבל בו בזמן הוא גם זה שמכין את היצור החי לפעולה.

זה מוטמע בתוך מושג הערך. הערך הוא הזמנה לפעולה.

כאשר איילה מזהה דבר מה כמסוכן, היא בורחת. ייתכן שרגע לפני כן היא הריחה סכנה אבל עדיין לא במידה שתצדיק בריחה. היא המשיכה לרחרח, הלכה ונדרכה, ולבסוף ברחה. פעולת הבריחה נדמית כדבר מה בסדר גודל אחר מפעולת הרחרוח לפני כן (ואכן יש הבדל בדרגה), אבל אני רוצה לא להבדיל ביניהם: הבריחה מגלמת את חישת הסכנה.

ואני לא מבדיל משני טעמים:

קודם כל אנו יודעים שכל פעולה של חישה היא פעולה אקטיבית שכל הגוף מעורב בה. ולכאורה היה מקום להבחין בין פעילות שהיא חישה פרופר, לבין פעילות ביצועית, כמו הנעת הגוף ממקום למקום. אבל, גם הזזת הגוף ממקום למקום היא סוג של פעילות שבעזרתה חווה היצור החי את עולמו. לא רק שכל הגוף הוא חלק מאיבר החוש, אלא כל הגוף בתנועתו ובפעולתו הרצונית. כאשר אדם, למשל, עסוק בשיחה, מה שיתגלה לו מבחינה חזותית יהיה קשור לפעילותו זו. הוא יראה את הנוף לא רק בעזרת עיניו אלא גם בעזרת שיחתו.

ואחר כך אני לא מבדיל מכיוון שאותה פעולה פוטנציאלית, עתידית – נאמר בריחה – כבר נטועה בתוך אופן הרחרוח של הסכנה. לחוש סכנה זה להתכונן לבריחה ממנה. להתוודע לערך הסכנה שיש במציאות, זה להתכוונן למציאות באופן מסוים. וגם אם האיילה לא ברחה בפועל, זו המשמעות של הסכנה – הרך האינטראקטיבי הספון בה.

ג'נדלין⁵ מתאר את האדם שהולך בלילה בסמטה חשוכה ומרגיש שעוקבים אחריו. גם אם הוא לא פורץ בריצה, כל הגוף שלו דרוך בריצה פוטנציאלית, שבעזרתה הוא חש את הסכנה ההולכת אחריו.

במילים אחרות:

כל פעולה של חישה היא סוג של פעילות מאוד מורכבת שהגוף כולו לוקח בו חלק תוך שהוא מתאים עצמו למציאות, ומהדהד עמה. כמו בורר ערוצים ברדיו – לחוש משהו זה לארגן את הגוף באופן כזה שהוא יכול "לרקוד" עם המוחש. ההתארגנות הזו של הגוף איננה עניין סטטי – כוונון חד פעמי – זו תמיד פעילות, ותמיד פעילות מייצרת משמעות. פעילות ששזורה בתוך פעילות רחבה יותר, השלובה בכלל החיים של היצור החי. במובן הזה, הבריחה שיוצאת לפועל כאשר סף הסכנה מגיע לגדותיו, אינה שונה מהותית מן הסכנה שנחוותה מתחת לסף. גם אז לחוש סכנה זה באופן כלשהו לרקוד ריקוד של בריחה, להדהד את הפרשנות המצריכה בריחה.

* * *

המימד הרגשי, אם כן, הוא אותו מימד של התכוונות למציאות, המכין את הגוף לפעולה הבאה, כחלק מהמשך העמקת הערך, והמשך העמקת המשמעות.

ממילא יש לרגש גם מימד של תפיסה-גופנית (proprioception). אם זה בריחה, היצור החי חווה את הגוף מתמלא בכל אותם חומרים הדורכים אותו לקראת בריחה, הוא חש את דריכות שריריו, את פעימות לבו, קצב נשימתו המואץ, וכל אלה מהווים חלק בלתי נפרד מתחושת הערך שהוא מזהה בתוך המציאות. וזה נכון כמובן לכל מימדי החישה האחרים – תמיד החישה כלפי חוץ נעשית על רקע חישה גופנית, ערנות למצב הגוף.

* * *

ושוב, אני רוצה להדגיש את הצורך בהדהוד ובהגברה כחלק מהנכחת המוחש. אין זה הדהוד סתמי שבא לברור בין אפשרויות חזותיות שונות, זהו הדהוד מוכוון ערך גם כשהוא צופה באופן אדיש לכאורה באבן המונחת במרחק. ההדהוד לא רק בורר בין הרמזים החזותיים ועושה שיקולים של הגיון המביאים אותו למסקנה שקרוב לוודאי שזו אבן. ההדהוד מבטא את תשוקתו של היצור החי ויוצר את משמעות האבן כעניין שהוא לעולם לא רק אדיש.

ואכן, המשמעות, גם ברמה החזותית, מזינה בחיוניות. הזכרתי זאת למעלה: ההיבט החומרי-אנרגטי של החיות מתמזג עם ההיבט של המשמעותיות. המשמעותיות יוצרת חיוניות בדרכים דומות לאופן שהגוף מעכל מזון חומרי ויוצר חיוניות.

אפשר להתייחס אל הרגש, אם כן, כאתו מימד בתפיסה המכוון לחיוניות ומגביר אותה.

חיוניות=ערך.

* * *

הנירולוג דה-מיסיו מתאר נפגעים שאיבדו את היכולת לחוות רגש כתוצאה מפגיעה מוחית. ולכאורה היה אפשר לצפות מהאנשים האלה שיקבלו החלטות בקור רוח, לא יושפעו מכל מני סערות רגשיות, וממילא יעשו זאת מהר יותר ומדויק יותר מאנשים אחרים. והנה אחד הדברים שמאפיינים אנשים אלה הוא הקושי לקבל החלטות וההחלטות השגויות שהם מרבים לקבל למרות כל ההיגיון (שלכאורה לא נפגע).

מסתבר שהעולם הוא הרבה יותר מורכב ממה שאנו מדמיינים לעצמנו בהגיון הקר שלנו. ועל מנת לקבל החלטות, חייבים לאפשר לאינטואיציה לעבוד. האינטואיציה היא זו שיודעת לקרוא ערך ולהגביר אותו לכיוון כזה או אחר. היא זו שיכולה לחוש הטיה מסוימת לכיוון מסוים, אבל לא להסתפק בהטיה הזו, אלא להגביר אותה בעזרת אותו עניין רגשי. היא זו שמוכנה לעשות את ההימור שמבחינה הגיונית לא ראוי אולי לעשות אותו, אבל מבחינת החיים זה כל מהותם. החיים דורשים את הנכונות להמר, ולגלות תוך כדי התנועה האם ההימור אכן היה מוצדק. החיים מזמינים לפעול על המציאות, ולראות האם היא נענית להגברה. לא רק להמתין למציאות אלא ללכת לקראתה.

* * *

[איור בקובץ המקור — יש לבדוק לפני פרסום]לפעול על משהו, או להגביר אותו בפעולה חושית, אלה, אם כן, שני היבטים של אותו עניין הממוקד מסביב לערך.

הביטו למשל בידית הדלת.

חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אנו חווים אותה קשור במקרה הזה לערך שלה כפותחת דלת אותו אנו מתגברים באמצעות פעולת היד הפותחת גם כאשר אנחנו לא עושים את תנועת היד בפועל. הגוף שלנו מתארגן לאחוז בידית ולפתוח את הדלת, וזו התארגנות זו שבה הגוף והידית מתקשרים באופן ישיר, שחושפת את הערך, את המשמעות, את החיות של ידית זו.

בניסוח אחר: כל מערך רגשי הוא מערך התנהגותי המגלם אותו.

* * *

על דרך הסיכום אפשר לומר:

שבכל חישה יש היבט רגשי, שבלעדיו החישה לא הייתה יכולה להתקיים.

ההיבט הרגשי הוא אותו היבט המטעין את החישה בטעם, בעונג, בזרימה (או הפוך מכך), ובכך יוצר סוג של כוח משיכה שסביב גרעינו מתלכדת החוויה החושית.

כאשר אדם מתענג על טעמו של תפוח הוא גם חווה את הטעם במובן האינפורמטיבי – הא, זה תפוח, אבל הרבה יותר מכך, הטעם הזה טעים לו, עסיסי לו, מביא לו נחת, מחייה אותו, והיבטים אלה שהם חלק בלתי נפרד מן הטעם הם הדבר שאנו מכנים "ערך".

הערך הוא ביטוי לצד האקטיבי בריקוד החישתי. ביטוי לכך שהאדם רוצה במציאות, ומחפש אותה, ומשתמש לצורך זה ביכולת ההגברה שלו.

הערה מאוחרת – ובאשר ליונק, כל זה קשור לשייכות.

חלק שני – רגשות בעולם האנושי

נניח שאני פוגש נחש בדרך.

[איור בקובץ המקור — יש לבדוק לפני פרסום]אני קופא במקומי ושומר על קשר עיין עם הנחש תוך כדי זה שאני מתרחק ממנו. בד בבד אני מעריך בכל רגע כמה מהר הוא נע, לאיזה כיוונים, מה כוונתו, האם הוא תוקפן או רק נבהל ממני. כל זה קורה בדריכות מרבית והוא מחובר לחלוטין לנחש שזוחל לפניי. כמובן, אני מפחד, אני מזהה את הסכנה שבנחש. אולי רק לאחרונה שמעתי על אדם שמת מהכשת נחש. אבל הפחד הוא לא משהו השונה מכל מה שאני עושה כדי להימנע מן הנחש. ויש מובן שהוא נעלם יחד עם הנחש. (כלומר עדיין הגוף מלא באדרנלין אבל זה ילך וישקע ויעלם אם לא אמשיך להניע את המעגל הרגשי).

הפחד הוא חלק מן הערך שאני מזהה במציאות. הוא חלק מן ההתארגנות שלי מסביב לערך הזה. ההתארגנות והערך הם שני היבטים של אותו עניין. לכאורה זה זיהוי הסכנה שגרם לי להתארגן, אבל לא פחות נכון לומר שזו ההתארגנות שזיהתה את הערך. אין להבדיל בין השניים. ההתארגנות, הזיהוי, המשמעות הצומחת מכך, אכן קשורים למימד הזה של החיוניות. אבל שוב, בכך לא שונה הנחש מכל דבר אחר. לכל חישה יש מימד של חיוניות, אשר בלעדיו הוא לא יכול להתקיים.

* * *

אבל לאדם יש גם יכולת דמיון.

אחרי שפגשתי את הנחש אני יכול להניע את אותו מעגל רגשי רק מתוך זה שאני מדמיין את הנחש. העניין הוא שבמה שנוגע למציאות, תהליך ההדהוד הזה שמוליד לפעולה גם משחרר את האיום (מרחיק מן הנחש) – מה שמרגישים אותו מרגישים אותו הלאה – לצעד הבא, אבל לפעמים זה דבר שיותר קשה לעשות עם הנחש שבדמיון.

למעשה, כל פעם שאני בודק בדמיון כדי לוודא שהנחש עדיין שם, אני מגלה שהוא אכן שם. זה ברור: זו בדיוק פעולת בדיקה זו שמקיימת את הנחש. מעגל כזה, אם אין מה שיעצור אותו, יכול להיגרר לפוביה. וזה, בתורו, קשור להלך הרוח ההישרדותי המהווה את הרקע לבדיקה חוזרת זו.

* * *

במילים אחרות, כשאנו מאבדים את היחס אל המציאות, ומתחילים להתייחס אל הדמיון, אותה יכולת הדהוד שהיא המהות של כל חישה, נעשית כאן לרועץ – היא מקיימת את מושא הפחד, שממנו אי אפשר לברוח. שום התארגנות גופנית לא יכולה להזרים אותו הלאה.

האדם נקלע אל תוך מעגל רגשי.

ובדרך כלל, כשאנשים מדברים על רגשות, הם מדברים על מעגלים רגשיים.

* * *

אבל נדמה לי שההגברה הרגשית הזו המתרחשת מסביב לנחש המדומיין – הגברה שמסמנת סכנה, בלי יכולת לנוע ממנה הלאה – מקורה הוא לא רק בטעות של הדמיון, אלא היא מגובה גם על ידי אופן הוויה מסוים הקשור בתרבות ובחיים בחברת אנשים אחרים.

במילים אחרות, משהו בחיים בקרב אנשים אחרים יצר סוג של הרגל שאותו לוקח האדם לכל מקום כאופן של הוויה, וזהו הרגל זה שאחראי לכך שהדמיון נהפך לפנטזיה.

הוא אחראי לכך שהדמיון שוב אינו חלק מעקרון המציאות – ההילה העוטפת את הממשי ומקנה לו משנה עומק – אלא חלק מעקרון הפוך, המטשטש את הגבול בין דמיון למציאות ומשעבד את האדם למה שאינו מציאותי – לפנטזיה.

אני פונה, אם כן, כעת לממד החברתי של ההרגשה, ולאותו אופן הוויה שנולד ממנו. ניתוח זה, במקביל להבחנה בין דמיון לפנטזיה, יעזור לנו להבחין בין הרגשה לרגש, ובכך ישלים את התמונה שאני מנסה לשרטט כאן על מהותם של רגשות.

* * *

נתחיל בעובדה הפשוטה שמהיותנו יצורים חברתיים – העניין המרכזי של האדם בעולם הוא אנשים אחרים. העולם בכללותו זה נחמד וטוב – אבנים, עצים, בתים, פרחים, אבל מה שבאמת מעניין זה אנשים. ממילא זה גם מהווה את המומחיות החושית הגדולה ביותר שלנו. (האזורים במוח שאחראים על העיבוד החזותי של פנים, למשל, הם גדולים ביחס לכל דבר אחר).

[איור בקובץ המקור — יש לבדוק לפני פרסום]גם כאן, כמו בכל תפיסה חושית, עדיין הבסיס הוא אותו בסיס: לראות אדם, זה תמיד גם לראות את הערך שלו (לא במונחים שיפוטיים, אלא במונחים של איכות). ילד קטן יזהה אצל זולתו קודם כל את הערך הזה, ומסביב לו תתגבש כל המשמעות החושית. מבטו יישאל: הוא כועס עלי? הוא נחמד אלי? הוא לטובתי? הוא אוהב אותי? וכל שאלה כזו, כמו בכל פעולה חושית, לא תהיה רק שאלה של ברור, אלא סוג של הימור, שיצטרך לקבל אישוש או הפרכה מן המציאות, בפועל של הדהוד והגברה. וכך הוא ירגיש את הנחמדות של האחר, את תוקפנות שלו, את הכעס שלו, את האהבה שלו.

* * *

עד כאן, אף על פי שללא ספק יש עניין מיוחד ומפותח ומשוכלל באנשים אחרים, הבסיס להרגשה הוא אותו בסיס כפי שבא לידי ביטוי בכל תפיסה חושית. גם לראות תפוח זה להרגיש את התפוח. בהכרח.

נכון, העולם האנושי הרבה יותר עשיר – הדקויות כאן רבות ללא שיעור, מגוונות ועושות הבדל, דרכי ההתקשרות אל אנשים אחרים מורכבות ומסועפות – אבל עדיין אנחנו נשארים עם המודל הבסיסי שתואר בחלק הראשון: ההרגשה כהגברה חושית הנובעת מעניין.

עד כאן אין פה חידוש.

אלא שזה לא כל הסיפור.

יש משהו נוסף בהרגשה של הזולת: חיוכו, בשונה מן התפוח, מבשר לא רק את מה שהוא ביחס אליי, אלא גם את מה שאני ביחס אליו. להגיד שאני מזהה שהוא אוהב אותי, זה לא רק להגיד שהוא בעדי זה גם להגיד משהו על כך שהוא בעצמו מרגיש כמוני – הוא לא רק משהו בעולם, הוא עוד מישהו בעולם. כשאני קורא את פניו והתנהגותו, אני קורא דבר מה שלא קשור רק למה שהוא בשבילי, אלא גם למה שאני בשבילו.

לא רק ערכו בשבילי, אלא גם ערכי בשבילו.

או שמא עלי לומר – ערכי בשבילם?

* * *

תינוק נולד אל תוך העולם הפיסי, אבל עוד יותר מכך אל תוך העולם האנושי – אל תוך השייכות.

ובמה שנוגע לאותו "איבר-רגש" שלו המזהה ערכים במציאות, הרי שאחד הערכים המרכזיים שהוא מזהה בעולם האנושי הוא שייכות. לא רק את המידה שהוא שייך, אלא בעיקר את המידה שהאחרים מזהים אותו כשייך. כלומר, הוא קורא את המידה שהוא רצוי או לא רצוי בחברתם של אחרים. זהו סוג של ערך מורכב, הדורש את עבודת הדמיון, וכמו בכל קריאת ערכים דורש גם את האקטיביות המהמרת. זה ערך מורכב מכיוון שהוא קשור למבט של הזולת, מעין קומה שנייה, שבה הזולת מהווה לא רק ערך אטום, אלא גם מראה המשקפת לי את ערכי.

המבט הזה שנעשה גם הבחינה של השייכות, מזמין את כל המהלכים המוכרים של נשיאת חן, ורצון להיות בסדר – התנהגות שכמו בכל פעילות אנושית היא חלק מהחישה של המציאות.

במובן הזה, להיות שייך ולהיות בעל ערך חברתי. אלא שני שמות לאותו עניין.

* * *

כעת אפשר לחזור אל הנחש, ולנסות להבין מה השתבש – מדוע הנחש שבדמיון הופך לפוביה – מעגל שקשה מאוד להשתחרר ממנו. דיון זה רלוונטי לא רק לפוביות או להפרעות נפשיות מובהקות, אלא במובן מסוים לכל עולם הרגשות האנושי שאיבד את עקרון המציאות שלו.

הסיבה שבשלה נתקע המעגל הרגשי מסביב לנחש המדומיין, לא קשור רק ליכולת הדמיון של האדם – יכולת שבמקרים אחרים רק עוזרת לו להתחבר ביתר עוצמה לממשות – וגם לא לסגולת ההדהוד – שגם במקרה של הדמיון יכולה הייתה להזמין את הזרימה הלאה – אלא בעיקר לתחושת חוסר הערך שבלעדיה כל זה לא היה יכול להיתקע באופן כל כך הרמטי.

זה דורש הסבר –

מה עניין הנחש לעניינים חברתיים?!

הרי במקרה הראשון מדובר בחיים ומוות (אולי), מפגש של אדם בודד עם נחש, ואילו העניינים האחרים קורים בזמנים אחרים, במקומות אחרים וקשורים בכלל לעניין אחר. איך זה קשור לכאן?

נלך לאט.

* * *

למעלה תיארתי זאת כסוג של הרגל – אופן הוויה מסוים – שאדם סוחב אתו מן העולם החברתי, והוא האחראי לכך שהמעגל הרגשי עם הנחש שבדמיון נתקע. הוא האחראי לכך שמסומנת סכנה בלי יכולת לנוע ממנה הלאה. כעת נתתי שם לאופן הוויה זה – תחושת חוסר הערך.

מה זה הדבר הזה?

תחושת חוסר ערך, מגולמת במערך התנהגותי תואם – קרי, בניסיון לחפש ערך במונחים חיצוניים. אי אפשר לנתק כאן בין שני הדברים: להרגיש חסר ערך זה להיות עסוק בחיפוש ערך.

לצורך הטיעון אפשר לומר שתחושת חוסר הערך היא תוצר של החיפוש אחר ערך במונחים חיצוניים, (ולא להפך), אבל האמת היא, שכמו בכל הרגשה, ההתארגנות הגופנית (הפעילות השלמה), היא הדרך בה מרגישים והרגשה זו עצמה בו זמנית. ובמקרה הזה להרגיש חסר ערך, הרי זה להיות עסוק בחיפוש ערך במבט עיניהם של אחרים. אין זו התנהגות תמימה, אלא מערך מאוד מורכב של נשיאת חן, וחיפוש אישור, והצדקה, והוכחה.

* * *

הפעילות הזו – הניסיון ליצור ערך בעיני אחרים – מסתכמת בסופו של דבר בסוג של פסיביות.

אני אומר סוג של פסיביות כי במונחים אחרים הרי אין אדם שהוא יותר עמלני מזה שעסוק ביצירת ערך דרך מבטם של אחרים. אבל זו עמלנות מסוג מאוד מסוים שבבסיסה יש דווקא פסיביות גדולה. כאן הוא מוותר על הכוח שלו כמייצר ערך, ונותן את כל הכוח שלו לידי אחרים. הם אלה שאמורים לספר את ערכו. הוא שומט את אחריותו, ומעניקה לאותם אלה שיאשרו אותה עבורו.

זה המקום שבו האדם חדל להיות מספר ונעשה מסופר על ידי אחרים.

זהו הרגל.

אותו הרגל שהופך את הדמיון – שהוא חלק מעקרון המציאות – לפנטזיה.

הפנטזיה היא עולם המראה. האדם מוותר על זכות המספר שלו כדי להשיג שייכות, מוותר על ההיבטים היצירתיים שלו, ולומד לא לזוז. להיות דמות בתוך סיפור. כעת מה שהוא מגביר בפועל הרגשתו שוב אינו יכול לנוע הלאה, הוא נתקע בתוך המעגל הדמיוני. ומעגליות זו עצמה נעשית לדבר המנתק אותו מן המציאות. היא סוחפת אותו בעוצמה, מחוללת עולם שלם של תוכן, דרמה המגבה את עצמה.

אני חושש שזה דינן של כל הרגשות,

ומכאן נולד הצורך להבחין בין הרגשות לרגשות.

* * *

כתבתי על כך בהרחבה במקום אחר, וכאן רק אסמן בראשי פרקים את מהות ההבחנה הזו:

הרגשה היא הדבר שהתייחסתי אליו עד עכשיו כשדיברתי על היכולת של האדם לזהות ערך בתוך המציאות. משמע, זו הדרך שבה אני לא רק רואה את מה שיש אלא גם מרגיש את מה שיש. ובלי שהייתי מרגיש גם לא הייתי רואה. מרגיש, קרי, מתעניין.

הרגשה מתייחסת לכל דבר בעולם, וגם, כמובן, בין השאר לאנשים אחרים – אני מרגיש אנשים אחרים. החלק החשוב בהגדרה זו הוא כפול:

גם המכוונות אל המציאות,

וגם הזרימה הלאה כפועל יוצא ממכוונות זו.

עקרון המציאות הוא עקרון יצירתי, הוא מביא את החדש עמו. להרגיש את המציאות, זה להתקדם לצעד הבא.

רגש, לעומת זאת, הוא תופעה המוכוונת הלאה מן המציאות. האדם שנסחף לתוך מעגל רגשי, במובנים רבים מפסיק לחוש את המציאות. זו אותה אהבה שעליה נאמר שהיא עיוורת. הוא מתנתק מן המציאות ונשאב אל תוך תוכן רגשי שחוזר על עצמו שוב ושוב בלא יכולת לזרום הלאה. המעגליות היא מרכיב מכריע כמו גם חוסר היכולת להתחדש.

חוסר היכולת להתחדש הוא מובן – אם ההרגשה, גם ברמה החושית, היא הדבר שמאפשר את החיבור אל המציאות וממילא את הזרמת הרעננות והחיוניות, הרי שההתנתקות מן המציאות המאפיינת את הרגש היא ממילא גם אובדן היכולת להתחדש.

האדם נקלע לאובססיה. הרגש משטח אותו. נדמה כחזק יותר ממנו, חוזר ו"תוקף" אותו, ודומה שלא שואל אותו בכלל – הוא מקנא!

* * *

בדרך כלל, כשמשתמשים בפועל "להרגיש" בשפה הטבעית, מתכוונים לאפשרות השנייה (משמע רגש ולא הרגשה). זה הדבר שהוא גם שכיח יותר גם נוכח יותר וגם מעורר יותר מהומות בעולם. קרוב לוודאי שמי שקרא את הכותרת למאמר זה – "מה הם רגשות?" – ציפה שהמאמר יתייחס לעניין זה.

ובכל זאת ראוי לראות שרגש הוא לא התופעה הבסיסית, אלא, במובן מסוים סוג של שיבוש, מעין מקרה פרטי של עניין שהוא הרבה יותר רחב – הרגשה.

במובן מסוים אפשר לומר שרגש הוא סוג של הרגשה שהתבלבלה.

כלומר, עדיין אנחנו עוסקים באותו מנגנון עצמו שתואר עד כאן – עניין ההגברה וההדהוד והחיות והמשמעותיות – כל זה שייך להרגשה, אבל שנוסף אליו דבר מה – סוג של בלבול – שהפך אותו מהרגשה לרגש, וגרם לו לאבד את הרלוונטיות שלו כאופן חישה של המציאות, ונהפך למלכודת שמהדהדת את עצמה.

* * *

הנחש המדומיין שהופך לפוביה הוא דוגמא.

טענתי היא שלעולם הוא לא היה הופך לפוביה אלמלא היה הדמיון נהפך לפנטזיה, והדבר האחרון קורה בגלל אותו חיפוש שבכלל בא מתחום אחר ואין לו שום קשר לנחש – החיפוש של האדם אחר ערך, שגרם לו לוותר על כוחו כמספר, וממילא על עקרון המציאות שלו. זו הפסיביות הזו שתיארתי למעלה, שבה הוא נעשה קורבן למעגל ההגברה בלא יכולת להמשיך ממנו הלאה. במקום להגביר את עצמו אל תוך המציאות, אל תוך החיות, הוא מגביר את עצמו למוות (הלאה מן המציאות).

מקורו של הדהוד זה הוא באי היכולת של האדם להיות יוצר – לספר את עצמו הלאה אל תוך הקיום. וכך אותו דבר שמלכתחילה אמור היה לחבר אותו ביתר חיות ועוצמה אל הממשות – ההרגשה – נעשה להיפוכו – למה שכולא אותו בתוך הפנטסיה.

בניסוח אחר: הנחש המדומיין הופך לפוביה – למעגל רגשי שנתקע בלי קשר למציאות – כיוון שהאדם מסר עצמו לידי הסיפור המקבילי – הסיפור כפי שהוא מסופר על ידי אחרים. הוא לבש על עצמו פסיביות עקרונית – הסיפור מספר אותו. זהו ההרגל להיות מסופר על ידי אחרים שכבש את נפשו גם כאן – הוא איבד את כוחו לפרוץ את המעגל אל תוך המציאות בעצם העובדה שוויתר על זכות המספר שלו – אותו כוח להתעניין במציאות ולהדהד אותה מסביב לרצונו שלו. במהלך הזה הפסיביות מגלמת את הקורבנות שלו. קורבנות שלא נולדה היום, עם הנחש, אלא שהיא הפרי של אותו אופן הוויה בקרב אחרים.

* * *

וכמובן, פוביית הנחש היא רק דוגמא. אותו ניתוח תקף לגבי כל רגש ורגש.

זהו ההרגל לרצות, שעמו מוותר האדם על עקרון המציאות שלו – על כוחו כיוצר, כאדם מרגיש, המסוגל להתחבר באופן ישיר אל המציאות – שהופך דמיון לפנטזיה, הרגשה לרגש, תנועה הלאה לתנועה במקום. והרבה פעמים הדרך לחזור אל המציאות, היא אותה דרך בה רגשות הופכים מחדש להרגשות – כשאנו מסכימים להרגיש אותם באופן אישי. (ולא דרך המבט של הזולת).