יושר
יושר
1.
כשאני אומר שהכול הוא מוסר, בין היתר, אני מצביע על כך שזהו מקום מולדתן של רוב המצוקות האנושיות. הן מבטאות קשיי אוריינטציה, ומזמינות לרענן ולדייק ולזכך את היחס להוויה. ומכיוון שגרעין היחס להוויה שייך לרובד המוסרי, הרי שמה שנדרש הוא "תיקון מוסרי". כשאדם מצליח לשנות כאן את יחסו למציאות, מצוקתו מקבלת מענה.
היה אפשר להגיד שעיקר הריפוי התמצה בשינוי תפיסת העולם – תיקון האמונות השגויות – אלא שבסופו של דבר מה שמנכיח אמונה כזו או אחרת ועושה אותה ממשית בחייו של אדם, אינם הרעיונות שנמצאים ב"ראשו", אלא האופן שרעיונות אלו מתגבשים בנקודת המגע עם המציאות, ומעצבים את יחסו להוויה ברגע נתון. כלומר, זו עמדת השיח (המוסרית) שמתוכה הוא פוגש את מה שבא לקראתו, ודבר זה – הוא תמיד יותר מאמונה דעתנית.
בשפה שלי: אין זה רק שינוי אמונה, זהו שינוי אמוני, שמביא עמו רפואה.
2.
וכך, אני רואה, שגישות תרפויטיות נבדלות זו מזו לא רק בתוכנן – בתיאוריות שלהן ובפרקטיקה המעשית שלהן – אלא בעיקר במעטפת המוסרית שלהן.
מעטפה מוסרית זו קשורה בין היתר ליחסו של המטפל אל המטופל, לאופן שהוא מבין את תפקידו, מה הוא רואה במטופל, כיצד הוא מבין את תהליך ותכלית המפגש ביניהם, ומה יחסם של אלה לתיקון עולם רחב יותר. בסופו של דבר עיקר כוחה של גישה טיפולית הוא במעטפת זו, אותה מחזיק המטפל באופן אינדיבידואלי, ומבשר גם למטופל.
אני אומר "מעטפת", ומדמה מצב שבו אותה פרקטיקה טיפולית מקננת במעטפות מוסריות שונות, אבל למעשה, בשלב הזה זו כבר לא אותה פרקטיקה. המעטפה המוסרית מחלחלת כל הדרך פנימה ועד למרכז, ועושה את הפרקטיקה לאחרת. כך, למשל – בפרקטיקה המושתתת על מגע פיסי בגוף המטופל – לאותה יד נוגעת יש כבר טעם אחר כשהיא משובצת בשדה ערכים חדש. מבחוץ, אולי זה יראה דומה, אבל מכיוון שהמעטפת המוסרית השתנתה, גם השפעתו של המגע תהיה שונה. המגע הזה יכול להיות פולשני או מקשיב, אוהב או אדיש, ענייני או מתמסר, מוכן מראש או מתהווה, נותן או מקבל, דוחף או נוכח, מתקן או מאפשר – ומה שהוא לא יהיה (עיסוי, פיסיותרפיה, ריפוי) הוא תמיד בא עם "אג'נדה" מוסרית, משמע, עם "איכות רצונית וכוונתית" מסוימת, המבטאת איכות של אכפתיות המגובה בעמדה מוסרית בסיסית.
לאורך השנים פגשנו גישות טיפוליות רבות, ואימצנו דרכי עבודה מגוונות, וקלטנו כלים שונים ומגוונים אשר חלקם גם מצאו את דרכם לליבה של אומנות החיים – אבל העיקר נותר באותה עמדת יסוד דיאלוגית-אמונית, שהחלק הנוכחי מבקש לדייק אותה.
3.
אחת הדוגמאות ל"תיקון" היחס האמוני קשור להבנת המצוקה האנושית, והמעבר מן השימוש במילה "בעיה" למילה "קושי" בהתייחסות למצוקה זו.
"בעיה" היא כמו חור במארג הסדר, דבר מה שחרג ממסילתו ומורה על היעדרות. מייד מתעוררת מיומנות פתרון הבעיות, אשר עיקר כוחה הוא במאמצה הפעיל לכסות על הבור, ולהחזיר את הסדר על כנו. לקרוא לדבר מה בעיה זה לשלח אותנו כמעט כאינסטינקט אל "איבר פתרון הבעיות" ואל היחס ההנדסי שמבקש להעלים את הבעיה. לא רק שברוב המקרים זה לא עוזר, אלא שלא פעם יחס זה עצמו הוא החלק הארי של המצוקה.
לכן חשוב לי להדגיש: מצוקה אנושית איננה בעיה.
היא איננה שגיאה בהוויה, דבר מה שלא היה אמור להתקיים, ואשר נבחן דרך שלילתו. קודם כל היא עניין נתון וחיובי – כאב שנוכח. לפני שממהרים להעלים אותו – כדאי להתוודע אליו, להכיר בו כחלק ממארג היש, ולהכיר את פניו השונים. אם הוא קיים, אי־אפשר להגיד עליו שהוא לא אמור להתקיים.
ואם כן, להתייחס למצוקה כקושי ולא כבעיה מזמין להבליג על אינסטינקט פתרון הבעיות המכני, ולטפח את תשומת הלב ליש. זו הסכמה לרדת לקומה התהליכית, להתחכך עם הממש, ולפגוש וללמוד את הכאב בקומתו הוא.
זו עמדה שלא מנסה לסדר את הקושי, אלא רוצה לאפשר לסדר לקרות.
4.
אלא שלהבליג על אינסטינקט פתרון הבעיות זה לא קל, והוא קשה גם לאנשים מיומנים מאוד.
אני מדבר על "פתרון בעיות" כאילו היה כלי יחיד, אבל בפועל מדובר במכלול של כשרים המפוזרים על פני מיומנויות רבות, והצגתו ככלי יחיד באה לעזור לי להאיר את הדחף הקשור לשימוש בו.
בחלקו הדחף הזה הוא פשוט עניין של הרגל, והאדם אינו שולט בו יותר משהוא שולט בעצימת עיניו למשמע קול נפץ. הוא רואה בעיה ושכלו אץ לפתרה.
בחלקו זה עניין של צורך פעולה, רצון להשתמש, וביטוי לעוצמה. פעוט שיראה מספריים ישלח ידיו להשתמש בהן לגזירה רק מן הטעם שזה מה שהן יודעות לעשות והוא מוכשר בכך. כביכול אלה המספריים עצמן הלוחשות לו – "גזור איתי, גזור איתי".
אבל בחלקו יש לשימוש היתר הזה ב"איבר פתרון הבעיות" שורשים עמוקים הקשורים במצוקה. האדם בורח אל פתרון בעיות כדרך להתחמק מכאב, לפעמים כדרך להסיח את דעתו מן הכאב, ולפעמים מתוך אמונה תמימה בכוחו "לפתור" את הכאב בדרך זו. ברוב המקרים שלושת הענפים הללו פועלים יחדיו ומגבים זה את זה – האדם גם בורח, גם מנסה להרגיע, וגם מנסה לפתור, והכול מכונס אל תוך אינסטינקט הממהר להגיב ולא נותן לאדם שהות לפגוש את מה שכואב ולעמוד על טיבו.
5.
דוגמא נפוצה ופשוטה לפעילותו של כלי זה היא הנטייה למהר להציע פתרונות לאדם המביע את מצוקתו. בדרך כלל אף אין מבחינים שזה מה שעושים. וגם האדם עצמו, אף שלא ביקש עצה או הדרכה, ירגיש נבוך מול עצת זולתו ולא ידע לדייק מה כאן בעצם מציק לו.
רוב האנשים שמשתפים את זולתם במצוקה, לא עושים כן מתוך רצון שהזולת יפתור את בעיותיהם. הם בעיקר רוצים לחלוק את כאבם וזקוקים למישהו שיקשיב להם וישתתף עמם במצוקה שהם חווים. אחר כך הם כבר ימצאו את הכוח למצוא תשובה למצוקתם.
אלא שרוב המקשיבים, בדרך כלל, ימהרו לתת עצה, כביכול הוגשה בעיה לפתחם, והם צריכים עכשיו לפותרה. זו הטיה שקשה מאוד להבליג עליה גם כאשר אדם מודע למתרחש, ומבין שלא ביקשו ממנו עצה. ההטיה הזו קשורה לקושי לשהות עם הכאב, לפעמים לתחושת אשמה מורכבת (ולו רק על כך שהזולת במצוקה בעוד שהמאזין עצמו לא, לא כל שכן הוא אם אחראי באופן כלשהו למצוקה של זולתו), ובעיקר לאינסטינקט פתרון הבעיות שתואר למעלה. כל אלה לא נותנים לו לנוח בשקט, ומיד הוא נדרך לספק את הסחורה: "אולי פשוט תגידי לו את מה שאת מרגישה…".
כן, עצות יכולות לעזור לפעמים, במיוחד הטובות שבהן, אבל בלי קשר לטיבן הענייני, הדחף עצמו יכול להיות דורסני. לא רק שהוא מבטא הקשבה מצומצמת שלא מצליחה להתפנות לזולת, הוא גם עלול להעביר את המסר שמה שהזולת מרגיש בכאבו אינו לגיטימי. אם אתה סובל, כנראה שעשית דבר מה לא נכון, ואתה אשם בכך…
טובה מכך, היא ההתייחסות החומלת, המכירה בכך שקושי וכאב תמיד היו חלק מן המציאות האנושית, וכנראה תמיד גם יהיו. אלו לא בעיות – דברים מקולקלים שמקורם בטעות, ואשר יש למהר להכחיד את קיומם המיותר – אלא פיסות חיים שמבשרות דבר מה. לא רק עניין תיאורטי המודבק על האדם, אלא הוא עצמו ובשרו. הניסיון להכחיד את הבעיה כמוהו כניסיון של אדם לגרש את ידו מגופו.
6.
הקושי אינו בעצם מיומנות פתרון הבעיות, שגם הביאה הרבה ברכה לאדם, אלא בדחף הפועל ללא הבחנה וכמענה לכל קושי. לא כל קושי הוא אכן "בעיה" הדורשת "פיתרון". והשימוש הלא מידתי והלא מתואם באורח המחשבה ההנדסי כדי "לפתור" קשיי חיים לא רק שאינו מביא עמו מזור, אלא שכאמור, הוא חלק בלתי נפרד מן המצוקה שהולכת וגוברת.
דוגמא יפה לכך היא ניסיונו של אדם חרד להשתלט על חרדתו. הוא מסביר לעצמו בהיגיון, מפעיל כל מיני טקסים מרגיעים, מנסה להתעלם, להדוף הלאה, לסור בעצמו ממה שנראה כגורם לחרדתו, ובסופו של יום חרדתו רק הולכת ומתעצמת ומקומו הבטוח בעולם הולך ומצטמצם. החרדה איננה דוגמא יוצאת דופן, נדמה לי שהמנגנון שתואר כאן פועל ברוב המצוקות האנושיות כחלק ממה שמשמרן ומעמיקן.
לא בלבד שהמאמץ לפתור הוא חלק ממנגנון שימור המצוקה, אלא שהוא גם התשתית להלך רוח כללי יותר – אישי וחברתי – שממנו צומחות מצוקות רבות מלכתחילה. אני מצביע על סוג מסוים של התכוונות רוחנית-נפשית הפועלת במרכז העשייה ומניעה אותה, ואשר שבה ומפעילה את הכלי ההנדסי ללא קשר למציאות, כשם ששבים למשש בלשון חור בשן. בקוטב אחד של התופעה אפשר למצוא את פותרי התשבצים ואוהבי החידות ומשחקי הלוח – וזה שייך לתחום הבידור בדרך כלל – אבל הקוטב השני עשוי להיות הרבה יותר אינטנסיבי, ועל פי רוב אינו מבדר בכלל.
7.
מול המגמה הזו לא די להקשיב לקושי, יש צורך גם להכיר את אינסטינקט פתרון הבעיות, ולהפעיל מיומנות חדשה שאפשר לקרוא לה: "השהייה".
כותב על כך הפיסקאי בוהם, שחקר גם את הדיאלוג וקבוצות דיאלוג: "אם אנחנו משהים את הכעס, אז אנחנו הולכים לראות שלכעס יש מספר מחשבות והנחות מוקדמות שממשיכות להניע אותו. אם תקבל את המחשבות הללו תמשיך לכעוס. או שאתה יכול להגיד 'אני לא צריך לכעוס, אני לא באמת כועס' ובדרך זו תאבד את המודעות לכך שאתה כועס בשעה שתמשיך לכעוס. זו תהיה מודעות מדחיקה. עדיין תהיה אלים. מה שנדרש כאן הוא לא הדחקה של מודעות הכעס, ולא הדחקה או הפעלה של הכעס, אלא השהיה שלו באמצע, במין נקודה לא יציבה – כמו על להבו של סכין – כך שתוכל להתבונן בתהליך כולו."
ואם כן, השהייה איננה הבלגה במובנה הפשוט – עצירה של התנהגות לא ראויה – אלא מיתון התגובתיות במידה כזו שמתאפשר למרחב חיים חדש ולא מוכר להיפתח. זה השלב שבו מתחיל להיווצר סדר ספונטאני, שאינו הסדרה שהוכתבה על ידי מנגנון פתרון הבעיות, אלא מגיח ממימד אחר של המציאות. בהתחלה, לא נראה שמשהו קורה – בין היתר כי אנחנו רגילים לחפש את התנועה לאורך ורוחב המישור – אבל אז לפתע מתרומם מבטנו אל התלת־מימד ואנו מבחינים בסוג חדש של תנועה.
8.
ההשהיה מזמינה ליצור מרחק מן התוכן ולהקשיב לגוף האנרגטי של המתרחש.
אפשר לראות זאת למשל כאשר מקשיבים לאדם אחר, ומתרשמים פחות ממה שהוא אומר, ויותר מאופי הנוכחות שלו והמתח הגופני שלו, ודרכם אנו מבינים את מה שהוא באמת מנסה להגיד. וכמו שלגבי דברי הזולת אפשר להבדיל בין התוכן לבין הרמה האנרגטית כך גם לגבי מחשבה. גם למחשבה יש "גוף אנרגטי" ולא רק תוכן. היא איננה רק עניין אוורירי-רעיוני אלא תהליך בזמן, התרחשות שיש לה אופי מסוים, ומימד "חומרי" אותו ניתן לחוות באופן ישיר ובלי קשר לתוכן.
למעשה, היכולת להקשיב למימד הזה, קשורה פעמים רבות ליכולת ליצור מרחק מן התוכן – וברוב המקרים המשמעות של זה היא להבליג על היצר לפתור בעיות, שהוא התהליך העיקרי שמדביק אותנו לתוכן, ולא משחרר את תודעתנו להבחין במימדים האחרים של הקיום.
9.
הפסיכולוג והפילוסוף ג'נדלין הבחין במחקריו שיש משהו שעושים מטופלים מסוימים באופן טבעי, ושעושה הבדל משמעותי בכוחה של התרפיה לעזור להם.
למעשה, יותר מאשר שיטת הטיפול וזהותו של המטפל – זהו המנבא הטוב ביותר להצלחת הטיפול. מדובר בהפניית תשומת הלב לתחושה המורגשת – לממד אנרגטי ששורשו בגוף אבל שהוא יותר מתחושת הגוף במובנה הישיר והפשוט. כך למשל אם אדם חש תחושה של אי־נוחות בעקבות התרחשות שהיה עד לה, ובמקום לשוב פעם אחר פעם למראות ולקולות (לתוכן) הוא מתעכב על ה"מרקם" של התחושה הזו עצמה. נכון, זה קשור לכיווץ מסים בגוף, אולי למתח בכתפיים, אבל זה תמיד גם יותר מזה, ועם כל ריבוי הפרטים שקשורים בזה, זהו עניין אחד מסוים וקונקרטי שמלכד בתוכו את הסיטואציה המורכבת שבה נתון האדם. הגישוש הערני אחר המרכז של אותו עניין הוא תהליך מאוד מדויק אף על פי שהתחושה המורגשת עצמה יכולה להיות עמומה למדי. מאוחר יותר ג'נדלין פיתח את גישת ה"התמקדות" במטרה ללמד באופן מכוון את מה שאותם מטופלים ידעו לעשות באופן ספונטאני.
כאשר אדם מצליח באופן הזה להתמקד בתחושה המורגשת – בכוליות של הסיטואציה כפי שהיא באה לידי ביטוי בגופו ובנוכחותו – משמע, כאשר הוא מצליח להתנתק מרמת התוכן, ולהיות קשוב לקומה האנרגטית – כמעט תמיד מגיבה לכך המציאות הנפשית-גופנית בצורה של תפנית – משהו חדש קורה, והצעד הבא מציע את עצמו.
10.
רובנו, כחלק ממורשתנו ההנדסית, מוכווני-בעיות.
להגיד שאנו מוכווני בעיות זה יותר מאשר להגיד שאנחנו מוכווני קושי. זה להצביע על האופן שבו נשאבת תשומת ליבנו אל תוך עיסוק מסוג מאוד מסוים המצמצם את זהותנו אל תוך אותו דבר שאנו מזהים כבעיה. ככזו בעיה היא אף פעם לא רק בעיה – היא כיווץ ורעש שלא נותן לנו לנוח במקומנו.
אף על פי שכמובן אין סיבה מיוחדת שהתוכן שאליו נפנה את תשומת ליבנו יהיה דווקא "בעיות", הנה, תחת המנגנון הזה, השניים כמעט מתלכדים, עד כי אפשר לומר בלשון גורפת שלהיות מוכוון תוכן זה להיות מוכוון בעיה. ברמה האנרגטית פירושו של דבר להצטמצם אל תוך בועה צרה שלוקחת את תשומת ליבנו ממרחב החיים הממשי שבו אנו נתונים ונועלת אותנו בסוג של מציאות וירטואלית. יש המכנים סוג זה של הצרת תשומת הלב בשם "להיות מוכוון אגו". ואכן ה"אגו" מגלם סוג של "בעיה" או "חידה" שיש צורך דחוף לפתור אותה.
ההשהיה וההתמקדות, כמו גם תהליכי ערנות המאווררים את ההיצמדות לתוכן, מאפשרים להיות מחדש מוכווני־חיים. כלומר, קשובים למנעד הרחב של ההתרחשויות הקורות מחוץ לבועה. ובמקום לשרת את הבעיות – לשרת את החיים.
11.
לשרת את החיים הוא עמדה מוסרית של יושר.
ויושר הוא דוגמא ליחס מוסרי להוויה.
אנחנו מזהים את כשרון פתרון הבעיות שלנו עם האמת והחיפוש אחריה, אבל פעמים רבות הוא הרבה יותר תועלתני, ודווקא בנכונות לפגוש את הכאב יש נכונות להכיר באמת. להיות מוכוון חיים זה להסכים לפגוש את העובדות.
יש אנשים שהשיחה איתם מיד נעשית לדיאלוג – נאמנותם לאמת קודמת לנאמנותם ל"צדק" ולדמותם המשתקפת בתוך סיפור. הם מוכווני מציאות ומחפשים את המגע עמה לא במונחים של פתרון בעיות אלא במונחים מוכווני חיים. בלי קשר לשאלה אם קיימת אמת אחת, וכיצד ניתן להיוודע אליה – זו מגמתם. ברור להם שהשיחה מיועדת לברר את האמת הזו, ואם תתברר שהאמת שונה מדעותיהם הם יהיו שמחים על כך, בדיוק כמו שאדם שמח על מפגש עם אהובה, גם אם המפגש קרה בעקבות "טעות". התוכן הוא לא מה שמשנה, חשוב ממנו הוא המפגש, והוא זה שנושא את האמת. ואדרבא עצם העובדה ש"טעו" בדרכם אל האמת, אפילו משמחת אותם יותר, כי היא מדגישה את המהלך של היציאה מן האשליה העצמית. כל נתיב כזה אל מחוץ לבועה, יקר בעינם. בשבילם, אין דבר יפה מציפור המשתחררת מכלוב.
אצלם מתלכד מושג היושר עם המוכוונת לחיים, והדרך הזו כמו עוקפת את כל "רשויות האמת" ומאפשרת להם לסמוך על עצמם בדיוק על פי אותה מידה שבהם הם משרתים את החיים.