דיוק היחס להוויה, גוף המשולש, והסיפור הגדול

דיוק היחס להוויה, גוף המשולש, והסיפור הגדול

1.

הגוף חשוב, הקהילה חשובה, אורח החיים חשוב, הייעוד חשוב, אבל חשוב מכולם הוא טבעו של היחס להוויה. הוא זה העומד במרכז המשולש, ומכוון ממקום מנהיגותו גם את כל החלקים האחרים. הוא הנוסך בהם את טעמם והם בתורם מדייקים את טעמו.

אם יש משהו שמזמין ריפוי הוא נמצא קודם כל ברמה הזו, בתיקון היחס להוויה.

זהו רובד שהוא לא בדיוק גופני פסיכולוגי, ולא בדיוק חברתי בין אישי, אלא גם וגם ויותר מכך – שייך הוא לרובד הערכי והאמוני.

דיוק ההליכה של האדם אינה תיקונו של איזה תוכן פנימי, ארגונו מחדש של האני או דבר מה בדומה לכך, אלא עניין הנוגע לנקודת המגע בין האדם לעולם, ולחלקו של האדם בהנהגתה של נקודת המגע הזו.

2.

אפשר לנסח זאת גם כך:

מה שעומד במרכז אומנות החיים הוא דיוק היחס אל הוויה – דיוק המאפשר יתר חיבור לממשות – אבל היחס הזה הוא השראה של ערכיות מקיפה, סיפור גדול יותר המדריך את דיוק היחס להוויה רגע אחר רגע. בלי השדה הערכי הזה המגולם בדרך כלל בקהילה, אורח חיים וייעוד, קשה לדייק, לבטח קשה לדייק באופן בר־קיימא.

ואם כך, אפשר להשלים את האיור שהובא בפרק הרביעי ולהוסיף את המעגל המקיף המייצג את השדה הערכי, הסיפור הגדול.

איור 3

אפשר להתייחס למשולש כאספקלריה אשר בה משתקף הערך המקיף (המעגל הגדול) בדמות היחס להוויה (העיגול הקטן שבמרכז), או להפך – שבה משתקף היחס להוויה בדמות הערך המקיף. כך או כך העיגול שבמרכז והמעגל המקיף מהדהדים זה את זה, ובתווך נמצא המשולש, הגוף הממשי של האדם.

3.

שתי דרגות יש למשולש:

קודם כל יש ברכה בעצם קיומם של קהילה אורח חיים וייעוד, בלי קשר לאיכותם של אלה. הקהילה יכולה להיות מסוכסכת, ואורח החיים קשה, והייעוד מפוקפק, ובכל זאת בקיומם השלם הם תומכים באדם יותר מאשר בלעדיהם (עד כמה שזו בכלל אפשרות קיימת להיות מחוץ לקהילה).

אבל, אפשר כמובן שיהיו אלה קהילה בריאה אורח חיים בריא וייעוד בריא, המרכיבים את המארג השלם, ואז הוא תומך באדם בדרך כפולה: הוא מזין את האדם ואת התייצבותו, ובה בעת הוא גם מגן על האדם מפני השפעות סביבתיות מזיקות.

4.

בספרו "החיפוש אחר משמעות" מספר ויקטור פרנקל על מקרה שבו נזדמנה לו ולחברו האפשרות לברוח ממחנה הריכוז, אבל כרופא, הוא בחר בסופו של דבר לא לעשות כן, כדי שיתאפשר לו להמשיך לטפל בפצועים. זה היה מאבק פנימי גדול, אבל כשהתקבלה ההחלטה, השתרר שקט עמוק בנפשו.

כך הוא כותב:

"החלטתי עוד פעם לקחת את גורלי בידי, יצאתי מן הצריף במרוצה ואמרתי לידידי כי לא אוכל ללכת עמו. כשאמרתי לו סופית כי גמרתי אומר להישאר עם החולים שלי סרה מעלי אותה הרגשה לא־נוחה. לא ידעתי מה יביאו הימים הקרובים אך אני זכיתי באיזו שלווה פנימית שלא ידעתי כמותה קודם. חזרתי אל הצריף. ישבתי על הקרשים למרגלות בן ארצי וניסיתי להרגיעו. אחר כך פטפטתי עם האחרים והשתדלתי להרגיע את רוחם." (האדם מחפש משמעות עמוד 76)

אמנם קשה לחשוב על מחנה ריכוז בתור קהילה בריאה, אבל התגלמו כאן שלושת המרכיבים שאפשרו לפרנקל לדרוש בהם ולפרשם כתומכים בו, וממילא גם באנשים סביבו. יעיד על כך השקט שהוא חווה – סימנו המובהק של המרכז.

סיפורו של פרנקל הוא דוגמא להפיכת גורל לייעוד. הוא מדגים שגם בתנאים קשים מאוד, איכות חייו של האדם וחירותו קשורים ביחסו אל ההוויה, כפי שפרנקל מעיד על כך בעצמו:

"אנחנו שחיינו במחנות־ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת־לחמם האחרונה. אלו הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו." (שם, עמוד 85)

5.

אלה אם כן שני היבטים של היחס להוויה:

נקודת מוקד מרכזית. כאן מתגלם היחס להוויה במעמד אנרגטי, באופי חילוף החומרים, בריקוד החי עם המצוי. כמעט אפשר לומר שזהו עניין גופני – משהו שאדם לומד לעשות עם גופו באופן גמיש ומשתנה כדי להיטיב את הזרימה רגע אחר רגע. הבריאות המתגלית כאן איננה איכות פנימית הסגורה בדל"ת אמותיה, אלא תנועה המבטאת את היכולת של האדם לפגוש את המחלה הפוטנציאלית ולהמיר אותה לבריאות. כשהאדם פוגש את המציאות באופן ערני, הוא מוציא את המיטב מן המפגש עמה, ומביא לידי ביטוי את עצמאותו, עוצמתו ועצמיותו. זה מתבטא בחיוניות שלו, בזרימה שלו, בחיבור לממשות, וזה מתבטא בפוטנציאל הגדילה שלו שהולך ומתממש כאן.

וסיפור מקיף כללי יותר העוזר במיקוד הזה ומדריך אותו. כאן היחס להוויה מתייחס לשדה הערכי. אין זה רק הכוונון המקומי מול כל פיסת מציאות, אלא עניין כללי יותר – עמדה עקרונית פרי בשלות וחוכמה, ויותר מכך – פרי הכרעה אמונית וערכית, שגם לה יש היבט מקומי והיבט מקיף ומצטבר.

6.

אפשר לדמות את דיוק היחס להוויה לכוונון העדין של משקפת העוקבת אחר להקת ציפורים בשמיים. כשהמשקפת לא ממוקדת הצופה מאבד בקלות את הציפורים, וממילא גם מתקשה לדעת באיזה כיוון הלכו. אחרי שכבר מצא אותן, יותר קל לו להמשיך לעקוב אחריהן, והן כמו מנחות אותו לגבי הכיוון והמיקוד הנחוצים.

כל עוד הוא שומר על תנופת המעקב, התנופה מדריכה את הצעד הבא שלו. אבל כשהוא לבד כל הסחת דעת, גורמת לו לאבד את התנופה ואת הקשר עם הציפורים. על פי המשל הזה, כשאדם משובץ בתוך גוף של קהילה בריא ומגובש, גם אם הוא מתעייף, הולך לנוח, שומט את האחריות, עדיין הקהילה מחזיקה עבורו את הסיפור הגדול, ומול המשבר הבא הוא מוצא מחדש את הדיוק במהרה. זה אולי לא פוטר אותו מן הצורך להתייצב בייחודו, אבל הוא לא צריך לחפש מהתחלה בכל מרחבי השמיים.

לשמור על התנופה גם כשהיחיד שומט את האחריות באופן מקומי זה משהו שעושה הסיפור הגדול. הסיפור הגדול הוא יציב יותר מן המוקד, שמתאפיין בגמישותו הרבה המתאימה עצמה רגע אחר רגע למתהווה. ואמנם, תיאורטית, גם אדם יחיד יכול להחזיק בסיפור גדול, ששומר עבורו את התנופה, אבל שכיח הרבה יותר שתעשה זאת הקהילה עבורו.

7.

ההזדקפות המקומית יכולה להפתיע ולהפציע גם שלא בתנאים המיטיבים, אבל ההתנחלות בממשות זקוקה למארג הרחב יותר הכולל בתוכו את השייכות, אורח החיים, והייעוד.

כך גם אפשר להבין את הצלחתם של מורים רוחניים לשמור על ערנותם לאורך זמן, ולהוות השראה לרבים אחרים. הם מצאו את הנוסחה, שתלמידיהם המקשיבים בקפידה, עלולים להחמיץ: העובדה הפשוטה שיש קהילה של אנשים סביבם, ותורתם היא חלק מאורח חייהם, והוראתה ייעודם. בהנחה שאכן התנאים המסוימים הללו תומכים בהזדקפות אנושית, האדם שרוצה ללמוד מלקחם, צריך בעצמו להפוך למורה רוחני. אבל כמה מורים רוחניים כבר יכולים להיות? זו לא נוסחה שיכולה לעבוד עבור כולם. כמובן, ישנה גם האפשרות להסתפח לקהילה כתלמיד, ואם הסתפחות כזו מציעה גם פרנסה וגם ייעוד, הרי שזה שלם למדי, והבועה שנוצרה יכולה לתמוך בהזדקפותו הערנית של התלמיד לאורך זמן.

אני מנחש שרוב המורים הרוחניים לא היו נותרים בהארתם לו היו צריכים לעבוד לפרנסתם כפועלי בניין. הסיבה העיקרית לכך איננה בטיבה של עבודת הבניין, אלא בסיפור התרבותי המצוי, שללא עבודה ערנית ויומיומית היה סופח אותם אליו, ומשכיח מהם את העיקר, אפילו זכו בהארה בעבר, ולא משנה עד כמה היא הייתה רחבה ומוחלטת.

אבל, תיאורטית, לפחות, זה לא בלתי אפשרי לשמור על ערנות גם בתור פועל בניין.

אם אותו פועל בניין מצליח להחזיק סיפור אחר, הרי שעבודת הבניין יכולה לספק באופן ממשי גם שייכות, גם אורח חיים וגם ייעוד. הוא מצליח באמצעות סיפורו – שהוא תמיד כנראה סיפור על שייכות לקהילה אחרת – לתרגם את הסביבה שבה הוא חי בפועל, לסביבה שתומכת בהזדקפותו. כך קרה לפרנקל בתיאור למעלה, וכך אפשר למצוא אצל פעילים חברתיים אשר בוחרים לחיות בשכונות מצוקה ולעזור לדרים שם. האופן שהם מפרשים את הימצאותם שם, כמו גם העובדה שבחרו להיות שם, מקנה לשהותם אופי אחר לחלוטין מזה של שכניהם שחווים את עצמם כקורבנות של הסיפור התרבותי המצוי. אותם פעילים יכולים להשתתף בחיי היומיום של שכניהם, להתקרב אליהם מאוד, לספוג מהם תמיכה ועידוד, ובכל זאת כל שיחה וכל תמיכה מפורשת על פי סיפורם האחר, סיפור שמדגיש את המרכז שלהם, ומזכיר את מקורו החירותי.

8.

מיליארדים של שנים עיצבו את הגוף האנושי כך שיתאים לסביבתו. אינספור תהליכים קורים מעצמם ולוקחים חלק בתהליך הזה. זהו נהר גדול של דיוק, שממשיך ומשתכלל עם כל אדם חי. ובכל זאת יש גם תוספת קטנה הקשורה בכל אדם יחיד ובחירותו, ושם הוא מוזמן לדייק בערנותו. זו אומנות חייו.

הדיוק הזה אינו קביעה מוחלטת, וכל אחד יש לו את הדיוק שלו השונה מזה של רעהו. אנחנו כבר נולדים מיוחסים להוויה, והרוב כבר נמצא בתנופה, ממשיך את שיחות אבותינו. מה שנדרש מאיתנו הוא דיוק זעיר ביחס לתנופה זו שכבר קיימת. צורתו היא מן הסוג של "חצי מעלה ימינה סנטימטר וחצי קדימה", משמע, תיקון יחסי, המדייק בקטנות.

אין מדובר בדיוק חד פעמי, שאדם הלומד את היחס הנכון, כבר פטור מהמשך לימודו. ההיתאמות ההדדית הזו שמבטאת את היחס שנעשה מדויק היא עניין שמשתנה מרגע לרגע ומעמיק משנה לשנה.

ואף על פי שביחס לתנופה הקיימת הדיוק הזה הוא קטן – השפעתו גדולה, והוא נחוץ משתי סיבות: קודם כל כי אנחנו חיים במציאות אנושית מורכבת שבה אותה תוספת של יחס שלמדנו עם חינוכנו לא תמיד משרתת אותנו ואת החיים. במובן הזה, אפשר לומר שהדיוק האישי בא לתקן את האי־דיוק החברתי והבין־אישי. אבל הדיוק הזה נדרש גם כי אף על פי שהאדם הוא פרי המציאות וחלק ממנה, ושמטעם זה הכול מלכתחילה מדויק וממשיך להשתכלל כדי להיענות לסביבת החיים המורכבת שבה אנו חיים, יש גם מובן שבו האנושי מכונן את עצמו. ואקט הכינון הזה – הוא מערכת הוויסות הדורשת את דיוק היחס להוויה.

9.

כל תנועה כזו של אמונה ממוססת סברות ועמדות של אי־אמונה.

וזה, כמובן, קשור לזרם הפואטי, שכבר הוזכר: ההיזכרות בעיקר חודרת דרך המעטה המכני תפקודי, ומעגנת את הקיום מחדש בתוך העולם הפואטי-אמוני. דיוק היחס אינו דיוק מכאני – זהו דיוק שירי. מה שמאפשר לחיות את החיים כך שהשירה תבקע ממקורה.

מה יש בה בשירה שעושה אותה למדויקת יותר?

אין זה עניין של כמות – יותר עוצמה, יותר עצמיות, יותר עצמאות – אלא שכל ה"יותר" הזה מצטבר לאיכות, הלא היא האיכות הפואטית-דיאלוגית.