הנייר הכתום – חלק ב

הנייר הכתום – חלק ב

1

המחשבה על משבר גלובלי שישאיר אותי ואת הקרובים לי רעבים וחסרי אמצעים, מעירה אינסטינקט קדום, ומציתה את הדמיון בכל מיני רעיונות הישרדותיים של התבודדות והגנה – בניית מקלט, אגירת מזון, חפירת בורות מים, אגירת זרעים, אימון בנשק, נגישות לאמצעי ייצור וכן הלאה. הדרך הזו מוכרת, ואם כי יש לה את חוכמתה שלה, הנה היא חוטאת במחשבת בדידותה.

עייפתי ממנה¹.

אני לא בטוח שאני רוצה להילחם בכל כוחי על הישרדותי כנגד כל האחרים (שלא היו חכמים מספיק להתכונן כמוני). אני מבין, לעומק, שאם יש דבר מה שאני רוצה להמשיך לקיים זה דווקא את שיתוף הפעולה האנושי. אני לא רוצה להילחם לבד ולדאוג רק לעצמי, אני רוצה להישען על העובדה שיש רבים מאתנו, ואנו יכולים להיעזר זה בזה כדי להתמודד. יכול להיות שבמסגרת שיתוף הפעולה הזו יצטרך כל אחד מאתנו גם לדאוג להישרדותו האישית – אבל אז למאמץ ההישרדות הזה יהיה טעם אחר – אנחנו לא ננסה לקיים אותנו ואת הקרובים לנו למרות האחרים, אלא כחלק ממאמץ שימורו של דבר מה שהוא גדול מאתנו.

2.

הבעיה היא שסוג שיתוף הפעולה האנושי הנפוץ בתרבותנו כבר יותר מעשרת אלפים שנה, הוא שיתוף הפעולה הפירמידי. זהו מבנה שליטה ריכוזי היררכי שיש בו מנהלים ועובדים, מלכים ומשרתים וגישתו היא גישה של הפרד ומשול ויצירת תחרות של הכול בכול. ואם כי עד עכשיו שיתוף הפעולה הפירמידי הוביל את האנושות כברת דרך ארוכה – החל מן הפירמידות של מצריים, דרך הכלכלה המודרנית, המדינה והמשפט המודרני, ועד לאקדמיה המודרנית – היו לו לאורך כל השנים גם בעיותיו שלו, וייתכן שהגענו לרגע שבו בעיות אלו, שהלכו והצטברו והעצימו עם השנים, גדלו לקנה מידה כזה שמצדיק בחינה של דרכים חדשות.

לא רק שבעיות אלו של המבנים הפירמדיים דחפו את העולם למשבר האקלים הנוכחי, אלא שבסופו של דבר, עם התגברות המשבר, הן גם עלולות להביא לקריסתם של מבנים פירמדיים אלו עצמם, ולהותיר את האנושות בכאוס חברתי וללא יכולת התארגנות אחרת. בין היתר, מכיוון שמבני שיתוף הפעולה הפירמידיים, לא מהווים רק דרך שכיחה להתארגנות אנושית, אלא לאורך השנים נטו לבלוע כל סוג אחר של שיתוף פעולה אנושי, והשכיחו מאנשים מיומנויות יסוד הנדרשות לסוגים אחרים של שיתוף פעולה.

ורגע לפני שאני ממשיך בהצעתי אני רוצה להעיר שאני מאמין בנחיצותה של מנהיגות ובחשיבותה לקיום המארג החברתי, אבל אני מבדיל היטב בין המבנה הפירמידי-ממסדי לבין מנהיגות אורגנית. אחרי שזה נאמר אני יכול לחזור לשאלתי, אותה כבר הצגתי בנייר הכתום הראשון:

האם יכול להתקיים שיתוף פעולה אנושי מסוג אחר, אשר עם קריסתם של המבנים הפירמדיים המוכרים יוכל לצוף על פני הכאוס החברתי, ולהוות מבנה יציב שאליו יוכלו לחבור אנשים נוספים ולשמר שיתוף פעולה, למרות הכאוס החברתי?

3.

אם קיים מודל כזה לשיתוף פעולה אנושי, כדאי לתרגל אותו לחקור אותו, ולטפח אותו כבר עכשיו.

לא יהיה חכם לחכות למשבר, ורק אז להתנסות בו. קודם כל כי יכול להיות שבהמשך יהיו חסרים לנו האמצעים שיכולים להתחיל ולבסס שיתוף פעולה כזה, אבל בעיקר משום שהתנאים ההישרדותיים שישררו אחרי משבר כזה, לא בהכרח יתמכו בהלך רוח מחקרי של ניסוי ותעייה, שם כל טעות עלולה לשאת עמה מחיר כבד.

גם אם המבנה הפירמידי לא יקרוס בעתיד – נוכח הבעיות החברתיות והמוסריות של המבנים הפירמדים, זה יכול רעיון טוב לחקור מבנים חלופיים, ולבסס אותם ברמה גלובלית, כאלטרנטיבות שיכולות לשכון לצד המבנים הפירמדיים המוכרים, ובקיומם להקטין את הבעיות, ולהגדיל את המגוון והעומק של האנושות.

ושוב, אפשר להביא את המצאת האינטרנט כדוגמא – הוא התחיל מתוך מחשבה הישרדותית לבזר את כוח המחשוב בעת מלחמה, והפך להתארגנות אנושית עשירה ומברכת.

4.

כשאנו מדברים על התארגנות בקנה מידה ציבורי – אנשים היום יודעים בעיקר לנהל ולציית. כשבמדינה מסוימת קורס השלטון המרכזי, קמות תחתיו מליציות חמושות, שהן פחות או יותר העתק של המבנה הפירמידי היררכי בקנה מידה קטן יותר. ייתכן שזה כך מכיוון שמבנה זה של שיתוף פעולה אנושי הוא הדבר היחיד שבאמת עובד, אבל ייתכן גם שזו פשוט ברירת המחדל הנובעת ממסורת של עשרת אלפים שנה – אנחנו פשוט לא יודעים אחרת.

עדיין.

כלומר, אין זה מדויק שאנחנו לא יודעים אחרת. בקנה מידה קטן ומקומי מתקיימים איים של התארגנויות מסוג אחר (במשפחה, למשל), ויש בסיס להניח שזו גם הייתה צורה ההתארגנות האנושית במשך עשרות אלפי שנים לפני מהפכת החקלאות, אבל ברגע שאנו מגיעים אל הציבור, דומה שהמחשבה היחידה שעולה בדעתנו היא לחזור ולשחזר את מבני הכוח המוכרים. בהקשר הזה ראוי לציין שאף על פי שהדמוקרטיה מתחככת בשוליה באפשרויות של מבנים אחרים, במרכזה היא בעיקר עוד סוג של מבנה פירמידי.

5.

באסופת מאמרים על אי-ציות ודמוקרטיה שיצא בהוצאת שלם, המאמר הפותח של יורם חזוני מציג את העבריות הקדומה כסוג של תנועה חברתית שקמה כמרד בערי המדינה ששלטו בעולם העתיק וכוננו צורת שלטון שהייתה אמנם יציבה מאוד (מצריים הקדומה התקיימה שלושת אלפים שנה – שושלת הפרעונים), אבל גם פוגענית מאוד. הפירמידות של מצריים, רק בתור דוגמא מטפורית, יושבות על גבם החשוף של מיליוני אנשים שפעלו בתנאי עבדות, והיוו חלק ניכר מן העם המצרי.

ואכן, כשקוראים את התנ"כ מחדש לאור פרשנות זו אפשר למצוא לכך סימוכין רבים. החל מסיפור מגדל בבל (אב טיפוס לערי מדינה), דרך אברהם העברי שעזב את עיר המדינה לטובת הנדודים, דרך המורשת של "יציאת מצריים" מעבדות לחירות, ועד למאבק של הנביאים נגד המלוכה הריכוזית, מאבק שהתקיים בתקופת השופטים שהייתה תקופה של פריחת העבריות, ושהציגה חלופה לערי המדינה הגדולות. גם ההלכה והחוק העבריים, ובכלל זה האמונה באל שפניו לא יראו, יוצאים חוצץ כנגד המבנים האנושיים הרודניים שבהם, למשל, פרעה היה גם האל וגם מקור החוק.

6.

לאפשרות קיומו של שיתוף פעולה מבוזר ולא פירמדי יש שני היבטים:

1. גילוי מערך של עקרונות צורניים – "מתמטיקה" של הסכמות חבירה.

2. ולימוד ותרגול של איכויות אנושיות שמאפשרות לאנשים לחבור אל התארגנות כזו.

אנחנו יכולים לייצר באופן תיאורטי מודל נפלא של התארגנות אנושית מבוזרת, להגדיר את עקרונותיה והסכמותיה, ואף ליצור את התשתית הפיזית לקיומה, אבל מכיוון שבסופו של דבר מדובר באנשים ובהסכמה שלהם, אם האנשים לא יטפחו ויתרגלו את האיכויות הנדרשות על מנת להשתלב במבנה כזה, הוא יישאר תיאורטי.

בהקשר הזה אני רוצה להעיר שהמידות הנדרשות כדי לקיים התארגנות אנושית מבוזרת, אינן בהכרח מידות "נחמדות" הנדרשות לאיזו פסיכולוגיית עומק המניחה שהאדם הוא יצור אוהב במיוחד וכן הלאה. אדרבא, היא מניחה את המגבלות האנושיות, ומטפחת את האיכויות הנדרשות להתארגנות כזו, לא בניגוד לטבע האנושי אלא בהשלמה אליו.

מכל מקום, חקירה של מבני התארגנות אנושית חלופיים צריכים לקחת בחשבון את העבודה המשולבת של "מתמטיקה" ו"פסיכולוגיה". זה נכון על השלם, וזה נכון עבור כל הסכמה מן ההסכמות המרכיבות את מארג ההסכמות – יש לה צד "מתמטי" וצד פסיכולוגי.

7.

אחרי כל ההקדמות הללו אפשר לנסח שוב את השאלה:

בהנחה שיש אפשרות להתארגנות אנושית לא פירמידית – כיצד נראית רשת ההסכמות המבססת סוג התארגנות אנושית מבוזרת – מה עקרונותיה המתמטיים והפסיכולוגיים?

אם אכן אנו ניצבים לפני משבר גלובלי, אני חושב שזו השאלה החשובה ביותר שאנחנו צריכים לחקור כדי להיערך לתוצאותיו. לחפור בור מים יכול להיות נחמד, אבל אם ישרור כאוס חברתי, אני אצטרך לשמור עליו מפני אנשים אחרים, ובקלות אני יכול לדמיין אותי נגרר למלחמת הכול בכול המנמיכה את האנושי למקום שאולי כבר עדיף שאכן יכחיד את עצמו.

זה את דרכי הידידות שאנחנו צריכים לחקור, ואת האפשרות המעמיקה לכינונה, ולא את ההישרדותיות בכל מחיר. הידידות, אני מאמין, היא גם המפתח להישרדות. זה נכון בכלל, אני חושב, אבל בעיקר בכפר הגלובלי שבו אנו חיים היום – שוב אי אפשר לנוע לאחור. נהוג לחשוב על פירמידת הצרכים, המעמידה את ההישרדות הפיזית בבסיס הפירמידה כתנאי לאפשרות להעמיק גם בדברים אחרים "רוחניים" יותר. ובכן, אני רוצה להפוך את הפירמידה הזו על פיה ולומר שאם נבסס את הידידותיות, ה"רוחנית" לכאורה, גם ההישרדותיות תקבל מענה. כמארג של אנשים משתפי פעולה, יש לנו חוכמה, כוח ואומץ לב יותר מכל מאמץ הירואי הישרדותי. הגבורה שאנו נדרשים לה כבר לא יכולה להיות הגבורה של בעל הכוח והתושייה שמחזיק מעמד כנגד האחרים (כמו בסרטים האמריקאים), אלא הגבורה הבוגרת המתעקשת כל פעם מחדש להמיר הישרדותיות לידידות, גם בתנאים הקשים ביותר.

ואם כן,

לעניות דעתי, ההיערכות המרכזית למשבר, צריכה להתבסס על חשיבה מחדש על שלטון, חוק, כלכלה, וכן הלאה – כל דרכי התקשורת של ההתארגנות האנושית. אני גם משער שאלה אותם עקרונות צורניים ופסיכולוגיים שיונחו בכל התחומים הנפרדים הללו, ויהוו את הבסיס לתאוריה כללית של התארגנות אנושית מבוזרת.

עניין שלא מספיק שננסח אותו באופן תיאורטי – אנו נצטרך להתאמן בו.

נספח 1: דוגמא מתורת המשחקים

מכירים את התרגיל שבו נותנים לקבוצה של אנשים לבחור ולהניח פתקים בכובע כדי להכריע אם יקבלו או לא יקבלו ערמת שוקולדים?

אם כולם יניחו פתקים לבנים, כולם יזכו בשוקולדים, אם מישהו אחד יניח פתק שחור הוא יזכה בכל השוקולדים (ויוכל לאכול אותם לבד או לחלק לאחרים), ואם שניים או יותר יניחו פתקים שחורים, אף אחד לא יזכה בשוקולדים – כולם יפסידו. הבחירה היא חשאית, אסור לשתף במה שבוחרים. בתנאים הללו מה יקרה?

מה שקורה בפועל בדרך כלל הוא שכולם מפסידים את השוקולדים. רוב הפתקים הם לבנים, אבל יותר מאחד הם בכל זאת שחורים.

אפשר כמובן לנתח את תוצאות המחקר הזה ולהגיע למסקנות בדבר טבעו האנוכי של האדם, אבל מסקנה זו תחמיץ את העובדה שרוב הפתקים בכל זאת היו לבנים. הבעיה הייתה במערך. המערך הזה ביקש סוג של אמון שמתבסס על כך שכול משתתפי הקבוצה נקיים לחלוטין מאנוכיות (למעט אחד, אבל הוא רק הדרבון לתרגיל). זה לא ריאלי – בכל אחד מאתנו יש גם אנוכיות. השאלה צריכה להיות מה הוא המערך/משחק שיאפשר שיתוף פעולה למרות האנוכיות שיש בכל אחד מאתנו, מערך שיעצים את שיתוף הפעולה, ולא את ההתבודדות.

אם לגזור מן התרגיל הקטן הזה אפשר כבר לנסח כמה עקרונות: הראשון שבהם הוא השקיפות. אם כולם היו רואים מה שבוחרים כולם, זה היה מוציא מן התרגיל הזה את כל העוקץ. דבר זה מדגיש את החשיבות של התקשורת, והשקיפות של התקשורת, והאמינות של התקשורת בכל מערך של שיתוף פעולה אנושי.

עוד עיקרון הוא דבר זה עצמו – לא כדאי לבנות מערך שמתבסס על מאה אחוז הסכמה. המערך צריך להיות מספיק גמיש כדי להכיל סטיות. מה היה קורה למשל אם היו מנסחים את הכלל בדרך הבאה: אם עשרה אחוז מניחים פתק שחור, הם יזכו ויחלקו ביניהם, אבל אם יותר מעשרה אחוז, אף אחד לא יקבל. האם זה היה משנה את התוצאות?

וגם צריך להעיר שיש סיכוי שאותו אחד ששם את הפתק השחור, לא עשה כן רק מטעמי אנוכיות (כי הוא כל כך אוהב שוקולדים ורוצה לקחת את כולם לעצמו), אלא אולי מטעמי חוסר אמון. וכשיש הצדקה לאמון (כי תנאי הבסיס מעלים את הסיכוי לשיתוף פעולה), אז יש ממילא פחות חוסר אמון.

התרגיל הקטן הזה מבקש להדגים שיכולים להיות משחקים שונים, ושמערך המשחק – חוקיו והסכמותיו – יכולים לעשות הבדל גדול, יותר מאשר הפסיכולוגיה של הטבע האנושי. הטבע האנושי הוא רחב וגמיש, יש בו הרבה דברים: גם אנוכיות גם נדיבות, גם הישרדות גם ידידותיות. וזו חוכמת ההתארגנות שלנו, שיכולה לטפח מידות כאלה ולא אחרות.