הרהורים על רצינות

 

הנה בקשתי לסוף השנה שכל אחד יכתוב סיכום אישי,

ותהיתי כמה מכם אכן ייענו לבקשה.

וזה הצית בי הרהורים:

מדוע אני תוהה?

מן רושם כזה נוצר אצלי שאולי אחדים מכם יבחרו לא לכתוב (אם הפועל "לבחור" מתאים לאותה גלישה חצי מודעת במורד השגרה של אי-הפניות על כל ערפילי העומס האופפים אותה).

כמובן, וזה ברור, ונאמר במוצהר – לעשות או לא לעשות זו תמיד בחירתכם. אוהב אני את החירות שנוקטת עמדה, ומפלסת דרכה בהרגל התלמידות ומוצאת מה מתאים לה ומה טוב לה.

אבל אני מדמיין שאולי בקורס אחר, שהיו בו, למשל, יותר מרחק, יותר פורמאליות, יותר "ידע" מסודר – אם הייתה עולה בקשה כזו, אנשים היו שמחים להתמסר לעניין, ואף על פי שאולי הדבר היה לא נוח ומרגיש כמו משימה, הם בכל זאת היו מוצאים דרך להוציא את המיטב מתרגיל הסיכום. אני משער. לא רק למלא חובתם. היה להם עניין כי משהו במעמד ההקראה לפני כל הכיתה, על הטקסיות הפורמאלית שלו, היה אולי קורא לרצינות התואמת.

אבל כאן, שרבים מאתנו שוכבים בנינוחות (וזה נפלא), ושהדברים לפעמים הם פתוחי-קצוות – ובכן כאן, גם יש אולי פחות "כבוד" למעמד, וממילא גם פחות נכונות להתמסר ולהשקיע?

ואני מהרהר – האם אפשר לחבר את הרצינות (שראינו עד כמה היא חשובה) לחירות?

ואולי, בגלל שאנחנו כל כך למודים מן הבית-ספריות, החופש תמיד מובן על רקע העבדה הקשה, כניגודה, משמע כ"חופשה" והרפיה של כל טונוס עדי כדי שטחיות?

כמובן, זו לא שאלה רק לגבי הקורס הזה או הסיכומים האישיים של סוף שנה – אלא בכלל לגבי סוג החינוך הזה המעמיד את החירות במרכזו. האם בהכרח חירות הולכת עם חולשת הרצון?

* * *

אבל כמובן, יכול להיות שאני מתפרץ לדלת פתוחה, ולהרהוריי אין כל אחיזה במציאות,

ובאמת, זו על הרצינות שלי שאני תוהה.

אולי אף פעם לא מדובר ברצינות של הלומדים, אלא תמיד אך ורק ברצינות של ה"מורה", ובמעמד המורכב והמבלבל של חירותו ורצינותו בתוך מרחב פתוח וחוקר, כשהמקצועיות שלו אינה קשורה ב"חומר" שיטתי ומסודר שהוא מוסר ממוריו שלו, אלא במשהו אחר.

במה?

כמובן, לא רק עליי אני מדבר, אלא על כל אחד מאתנו שהוא גם מורה, ואשר מבקש במורותו להשתחרר מן התלמידות.

תוהה ומהרהר.