עוד על שביתת הרעב של דוד בן יוסף.

היום, יום העצמאות תשע"ג, היום השישי לשביתת הרעב של דוד בן יוסף (80).

נניח שאדם שובת רעב על משהו. הימים חולפים, יש הד מסוים לשביתתו, אבל בעיקר דואגים לשלומו, ואילו העניין עצמו… ובכן, לא לגמרי מבינים. המשהו הזה אמנם חשוב, אבל לבטח יש דברים חשובים ממנו, ולמה לשבות רעב דווקא על זה? האם חסרות עוולות בעולמנו? והחשד מתגנב ללב, שמא הוא מקים כאן מהומה על לא מאומה.

האם בכלל יש משהו שראוי לשבות עליו רעב? האם זה לא המצב שכל דבר חשוב יש דבר חשוב ממנו? והרי שביתת רעב זה לא סתם רעיון, זה בגוף ממש, זה רעב ממש, וזה לוקח את כל האדם. האומנם יש איזה רעיון או אידיאולוגיה שיצדיקו מהלך כזה?

לא רעיון ולא אידיאולוגיה.

אם כבר לשבות רעב, אז לעשות זאת על העניין החשוב ביותר בעולם.

פחות מזה לא יסכון.

והדבר הזה, החשוב ביותר בעולם, הוא לא משהו, הוא מישהו.

וכך אני חייב להגיע למסקנה שדוד בן יוסף שובת רעב על עצמו.

לא רעיון ולא אידיאולוגיה. על כל אלה אפשר להתווכח, להתהפך, לשנות דעה, להחליף את ההיגיון, לעמוד מימין או משמאל, אבל יש עניין אחד שהוא תמיד במרכז. לא, לא האגו, שהוא גם סוג של רעיון, אלא הנוכחות, החיות, נקודת המבט הייחודית, והצורך האותנטי לזעוק את עצמו. ובשביל דוד זה לגמרי עניין של חיים ומוות.

לפני שפתח ברעב ניסתי להניא אותו מכך. בעצת יועצי תקשורת שונים, אמרתי לו שאם כבר שישבות רעב ביום אחר, אולי אחרי יום העצמאות, אולי לא לפני שבת, שתהיה הזדמנות לאנשים לשמוע, להבין, לתת את דעתם. שזו לא תהיה שביתת רעב לחינם. אבל כל זה בכלל לא היה שייך אליו. נכון, חשוב לו שזעקתו תישמע, הוא לא אוטיסט, אבל אין לא עניין בניהול מהלך תקשורתי. הוא חייב להשמיע את זעקתו, זו שליחותו עלי אדמות, מהות קיומו, וכאן הוא נמצא וכאן הוא עושה.

הבה נראה מה הוא אומר:

שבכל אחד מאתנו חבוי תינוק משווע לביטוי. שהתינוק הזה הוא אהבה. נקי מכל חשד. ושאינספור תהליכי חינוך הערימו עליו שכבות של טומאה ופסולת. ולמרות זאת התינוק הזה לא מת – הוא מת לחיות.

שהשורש של כל המחלות, מנזלת ועד סרטן, קשור בחינוך. באופן שבו מפתים ילדים לעבודה זרה – משכנעים אותם שתפקידם בחיים הוא להיות לא הם. שאובדן הזהות הזה הוא מה שמחלחל אל תוך כל תא בגוף, שמחוסר זהותו שוכח את מקומו ומתחיל להתרבות ללא מנהיג שיזכיר לו את עצמו. דוד מדבר מניסיון. ארבע פעמים היה חולה בסרטן. ולפי תחזיות הרופאים הוא כבר היה אמור להיות מת לפני עשרים שנה. הוא הצליח לרפא את עצמו רק מכוח חזרתו אל התינוק שהוא, מתוך אותו דיוק שעזר לו להסיר מעל עצמו כל עבודה זרה, כל קליפה של טומאה. והיום הוא ממשיך לגשש את דרכו, להיות נאמן לחיותו וחיוניותו. זה לקח לו חמישים שנה ללמוד את זה, ועדיין הוא רואה את עצמו תלמיד. תמיד תלמיד.

ועל זה, אם כן, הוא זועק – על כך שמחנכים את הילד על פי דרכו של משרד החינוך ולא על פי דרכו של החניך. שגם אם למשרד החינוך יש כוונות טובות, וחוכמה רבה, עדיין, אם החינוך הוא על פי דרכו של משרד החינוך ולא על פי דרכו של הילד – זה אסון גודל. אפילו לא ראוי לקרוא לזה חינוך, לכל היותר חינוק.

אני יודע, היום מרבים לדבר על הצורך להעמיד את הילד במרכז התהליך החינוכי, ולהתאים את תוכניות הלימודים אליו וכן הלאה. אבל

אני לא בטוח שהשיח שסובב את הרעיונות האלה זהה לאמירה הפשוטה של דוד – "חינוך על פי דרכו של החניך". קודם כל, כי אם כבר, לא הילד הוא במרכז אלא דרכו. מה שאני קורא לו "מאבק היציאה לאור", או מה שדוד קורא לו "לחיים" (ראשי תיבות של חדוות יצירה ייחודית משמעותית). ואחר כך, הדרך ש"דרכו" תהיה במרכז, יכולה להיות מאוד שונה מן המשתמע בתפיסות המקובלות, שלא פעם מתבלבלות בהבדל בין חירות להפקרות, ובמקום לתמוך בילד לבטא את מלוא עוצמתו עצמיותו ועצמאותו, מושכות אותו להתמכרויות מכל סוג ומין.

הנה כי כן, על כך זועק דוד, על מותם בחייהם של אינספור תינוקות.

ובשבילו זה בכלל לא תיאורטי. התינוקות הקבורים הללו הם השורש לכל השנאה והמלחמות בעולם. זה לא רעיון, הוא חווה ורואה זאת ישירות, ומדבר מקרקע בשרו. זעקתו היא זעקתו של תינוקשיש, הקשוב לקולם של תינוקות- אחים, שמול גוויעתם האיטית הוא לא יכול לשתוק.

וכך הוא כותב זאת כנ.ב.

"נ.ב. אפשר להקים ועדה ממשלתית שתהיה מורכבת משופט ונציג שיטת החינוך על פי דרכו של החניך, ונציג שיטת החינוך על פי דרכו של משרד החינוך. הועדה תזמין עדים ותחליט החלטה מחייבת."

בברכה,

דני לסרי

סופר ומחנך.

מזמין גם לקרוא את מחאתו של דוד

ואת: "חינוך אפשרי".