אני זוכר את זה אצלי ורואה זאת גם אצל אחרים המבקשים להקים מסגרות חינוך אלטרנטיביות – יש זמן של דיבורים ומחשבות ודיונים, שכביכול מכינים לקראת משהו, אבל באמת מטרתם העיקרית היא להבשיל את הרגע שבו מבינים שבעצם אין למי ולמה לחכות. זמן ההבשלה הזה לא מיותר גם כאן – אנו שממתינים להתגלות הסוד – יגיע הרגע שבזכות הזמן הזה נתייאש, ונבין שאין למי או למה לחכות – חייבים לבד.
ועוד בהתחלה אומר דוד: כולנו דוברים שפות זרות, אל לנו להתפלא שאיננו מבינים זה את זה, אדרבא, אם בכל זאת מגיעים לאיזו הבנה קטנה, זו סיבה לחגיגה. ואני אהבתי במפגש האחרון את הממד המגשש-לומד שהיה קשוב להתרחשות חדשה, ועשה את הדברים חיים ונוכחים.
ישנו, אם כן, רגע של היפוך. העיקר שבו, אני חושב, הוא ההיזכרות של האדם בחירותו. אין זה גילוי אגבי, מעין ידיעה שאנו שבים ונזכרים בה, אלא התרחשות שעוברת דרך הזרם המענה של אין-אונות, וההליכה לאיבוד, ומרטיטה את כל הגוף ממש – ועל כן תמיד יש לה טעם של גאולה, ומיד זה גם עושה הבדל במציאות.
ועצם ההיזכרות בחירות, ואפילו לא קרה דבר, כבר היא שמחה. כבר היא התעוררות.
וכך אנו מגיעים לשאלת המיליון דולר – אותה תפנית אל החירות מביאה אותנו לזרם המהנה של און אונות – ומכיוון שכאן זכינו, אנחנו יכולים גם לתת. או במילים אחרות שאלת אהבת הזולת איננה השאלה של ניהול מערכת יחסים עם הזולת, של גיוס אנרגיה נפשית הממוקדת באחר, אלא האפשרות להיות אהבה (כמו שאמר מורי במפגש הראשון על הקשבה (איפה הוא בכלל?)). וממילא אם אני אהבה אז גם האחר נתרם. וככל שיש יותר ממני, כך יש גם יותר לאחר.
ברקע השאלה המעשית (ירון): רגע רגע, בסופו של דבר יש גם דבר שצריך להיעשות. צריך לנקות את הקקי, לעזור לנזקק, או להתגייס למטרה כזו או אחרת, וזה, בסופו של דבר השורה האחרונה. ואם תעשה את זה בחשק או באי חשק, בזרם מענה או בזרם מהנה, זה כבר פחות חשוב, אדם נבחן לא בדיבוריו, אלא במעשיו. העיקר שעזרת, תרמת, הוספת. (בסוף ירון שם בכל זאת סימן שאלה על השורה האחרונה הזו – אבל כמובן השאלה בעינה).
מה שמחזיר אותנו למפגש השני ולשאלת המותר – האם מותר להיות כל כך ממוקד, באופן כל כך אגואיסטי, בשאלת האיזרם? האם אין לזה מחיר של אדישות? כלומר, נניח אפילו שאני רק נראה אדיש וייקח חמש עשרה שנה לצד השני להכיר באמת האחרת, זה עוד נסבל – אבל האם יש בכלל אמת אחרת, או שמא זה פשוט מה שזה – אדישות?
אומרת טל – אם כן, הכול עניין של סיפורים, יש סיפור שמוביל אותנו לזרם מענה של אין-אונות ויש סיפור אחר (אולי בריא יותר) שמוביל אותנו לזרם מהנה של און-אונות – הכול עניין של פרשנות. וזה נכון, ויחד עם זאת לא לגמרי. כי גם האמירה הזו לוכדת אותנו אל תוך סיפור. ואני מאמין שישנה ממשות שהיא חוץ סיפורית, וכאן גם נקודת האל-חזור – המקום שבו מתמוסס החשד העצמי, המלומד, ונפתחת האמונה.
אנסה לדייק: מול גלי הזעם שהמציאות מכה בי אפשר שאתפרץ או אתכווץ. לא זה ולא זה אין בהם חידוש. אדרבא אלא שתי דרכי התגובה שעליהן נאמר האנושות חולה אנושות ואני כלול. אבל ישנה אפשרות שלישית, היא האפשרות שאני קורא לה לנקוט עמדה, ושדוד חידש בה את המילה "להתאמץ" (מלשון אומץ), שזה אומר במקום לברוח מן המציאות (להתנגד לה) לחבור אליה. משמע, שתי דרכי התגובה הראשונות, אף שהאחת נראית אקטיבית (להתפרץ) והשנייה פסיבית (להתכווץ) בעצם הן במהותן פסיביות – אנחנו בגדר קורבנות של מציאות, ופעולתנו בעולם היא בעיקר תגובה (אין בה ממד יצירתי, וממילא גם לא חדוות יצירה ייחודית משמעותית), ואילו הדרך השלישית, גם אם לכאורה אין בה שום ביטוי פעלתני כלפי חוץ, היא לגמרי אקטיבית, ערה. הערנות הזו שבה העולם אינו רק מה שנמצא שם, אלא גם מה שאני פוגש ביצירה – זו הממשות החוץ סיפורית.
במקום להתכווץ או להתפרץ – להתעורר. שזה אולי מלכתחילה מה שרצתה ממני המציאות, שאולי בכלל אינה גלי זעם ככלות הכול…
אם תרצו זה גם ממד המרד או המשיחיות שמביא עמו דוד. נקיטת עמדה, בניסוח אחר, זו ההתייצבות המוסרית, הבחירה בחשק (תרתי משמע). ובעוד ניסוח אחר, אותה התייצבות מוסרית היא הפרידה מן הממד התיאורי-סיפורי – המקום בו אני מסופר – והמעבר לממד היוצר שבו אני המספר. והנה, במה שנוגע לסיפור שאני מספר אותו, הוא אינו דומה לשום סיפור אחר בעולם, גם אם יש בו ממד תיאורי-סיפורי, זרימתו היוצרת היא ממשותו. (שזה מה שאמרתי פעם לעזוב את התוכן לטובת הרמה האנרגטית).
ולבסוף בקשה שלי ושל דוד, אותה התכוונתי לבקש בסוף הפגישה אבל בשל הזמן לא ביקשתי: אנא, נסו לנסח לקראת שני המפגשים האחרונים שאלה שנותרה פתוחה מבחינתכם. שאלה שהייתם רוצים להתמקד בה. נסו לדייק, לגעת במה שנשאר לא פתור מבחינתכם – שאלה אחת, מרכזית. שלחו לי במייל, ארכז את זה במסמך אחד ואעביר בפגישה הבאה לדוד, וזה יהיה הנושא של המפגש השישי. כמובן, ליכולת לדייק את השאלה, יש עוצמה בפני עצמה גם ללא קשר לתשובה כזו או אחרת.