מספר נקודות של סיכום בעקבות המפגש הראשון של "חיים בלתי רגילים" בהנחיה משותפת שלי ושל דוד בן יוסף.
דוד טוען ששורש מחלת הסרטן הוא אובדן הזהות העצמית. התאים הסרטניים – אותם תאים המתרבים בלא קשר לתפקידם בגוף – הם תאים שאיבדו את זהותם (את מידתם) והם שיקוף לאובדן הזהות של האדם. (או בניסוח אחר: כשהאדם מאבד את זהותו, הגוף מאבד את מנהיגו, וכל אחד כטוב בעיניו). כל מה שצריך אדם כדי לרפא עצמו מסרטן זה לחזור לזהותו (לא ניתוח, לא הקרנות, לא כימותרפיה). כלומר די בפעולה פנימית.
אני אמנם לא מתעניין במיוחד בסרטן, אבל יש לי עניין גדול בשאלת הזהות. ברמה האישית, ברמה הפילוסופית, וברמה החינוכית. בשביל דוד, מחלת הסרטן היא המחלה שהכי קל להירפא ממנה – כל מה שצריך הוא שאדם יחזור להיות הוא. אבל הנה עניין זה ממש, הוא לא פשוט בכלל.
יותר מכל ביטא דוד את מצוקתו מכך שהוא לא מצליח לעזור לאחרים. הוא לא יודע איך ללמד. איך לעזור לאנשים להבין שכל עניין הסרטן הוא שאלה של זהות, ולא רק כהבנה תיאורטית, אלא ממש כתנועת נפש מבריאה. הוא אומר שאי אפשר ללמד, אבל גם שלא צריך ללמד – שהרי כל תינוק יודע להיות הוא. והתינוק הזה ממשיך לשכון באדם (חבוי לא כבוי) גם בבגרותו וכל עוד הוא חי. (לכן – ללמד אולי אי אפשר אבל להזכיר אפשר ואפשר).
ואמנם יש כאן פרדוכס. אפשר לעזור בעניינים רבים ושונים, אבל דווקא כאן זה מסובך – כי אם אדם מאמץ דוגמא של מישהו אחר, מחקה את המודל שלו, נשען על עצתו, ממתין לעזרתו – דווקא בכל אלה במקום להיות הוא, הוא מישהו אחר. וכל העניין הוא שהאדם משורש השורשים של הווייתו ייזום את תנועת הבראתו, כהגשמה של האני הייחודי שלו שאין כמוהו בעולם. הוא לא מחכה לאף אחד, אלא מקשיב פנימה. הוא יוצא לעצמאות הרדיקלית הזו, שצוחקת צחוק רך לכל הניסיון שניסה להתאים את עצמו לקריטריונים חיצוניים. הוא זה הוא – זרימה חיונית של עצמו.
והרי לא בסרטן מדובר, אלא בחיים שלנו שכל כך הרבה פעמים נתון ההגה שלהם בידי אחרים – לכאורה אנחנו אנשים חופשיים העושים את רצוננו, ולמעשה יש אינספור קולות ואנשים שנוהגים במקומנו. בשפה שלי: אנחנו מוצאים את עצמנו משחקים בסיפורים של אחרים. שוכחים לא יודעים את המשמעות של להיות המספר.
להיות אני זה להסכים לחיות חיים בלתי רגילים. זה להבין באופן הרדיקלי ביותר שאי אפשר "לחיות כמו כולם" (שכל המושג הזה ממילא הוא מופרך, ועצם הניסיון הוא סבל), שהתביעה העמוקה ביותר של החיים היא שנסכים לפסוע את דרכנו הייחודית. אין הכוונה כאן לכל מני עניינים מוחצנים ויוצאי דופן, אלא דווקא להסכמה לוותר על ההשוואות החיצוניות לטובת בטחון זורם. שקט שלא נאבק על מקום – הוא הנו המקום.
וכל כך הרבה פעמים קורה שאנחנו מסרבים במקום הזה. מוכנים למות תוך שמירה על מקומנו הנוח והמוכר, ובלבד שלא להתייצב באופן חי ונוכח, בלתי יודע.
ואם כך, איך אפשר לעזור לעצמנו ולאחרים למצוא את זהותנו? דוד אומר יש עניין אחד שהוא בגדר מפתח – וזה ללמוד לזהות את ההבדל בין זרם מענה של אין אונות, לבין זרם מהנה של און אונות. הוא קורא ללימוד הזה בשם "אומנות הזיהוי". זו כל התורה כולה על רגל אחת – להיות אני – זה ללמוד להפוך זרם מענה של אין אונות, לזרם מהנה של און אונות (גידול ממאיר לגידול מאיר, הפרעה להפריה, צרימה לזרימה). ומכיוון שעניין זה כה חשוב הוא לקח את השאלה הזו – איזה זרם זורם בי עכשיו? – והפך אותה למילה אחת שואלת, מבררת, מגששת, אומרת – איזרם.
ומדוע לבחור דווקא ב"איזרם" כביטוי לזהות האדם? הרי האדם הוא עניין מורכב ודברים רבים בונים את זהותו. לפעמים הוא עצוב לפעמים שמח, קולות בו רבים, איך אפשר לכנס את כול זה לעניין אחד? אבל בחירה וכינוס זה עוזרים לחדד את ההבדל בין הרמה של התוכן (הסיפור) לרמה האנרגטית (הנוכחות). ומאפשרים לאדם לגעת ישירות בלב העניין. כמו שאומר דוד – זה כמו לכוון את זרם המים החמים באמבטיה. האני קודם לסיפור. הנוכחות קודמת לתוכן.
כל מה שנותר, אם כן, (לאחר שלמדנו לזהות באופן חי וישיר מתי אנחנו בזרם מענה של אין אונות ומתי בזרם מהנה של און אונות) זה ללמוד לכוון את הברז – ללמוד להפוך את הזרם המענה לזרם מהנה. ללמוד להתייצב מול המציאות (גלי זעם) ובברכה להפוך כל צרימה לזרימה, כל זרות שמאיימת באובדן הזהות בהתייצבות חגיגית, בחניכה פנימית – הנה אני. זה לא עניין של "נעימות" או "רוחניות" – איזה סוג של עיסוק עצמי מוגבר – אלא עניין ממשי אשר בצד זה שהוא עניין של חיים ומוות הוא גם המפתח ליכולת שלנו לברך ולתרום גם לאחרים. אמנם "כל מה שנותר" הוא לא כל כך מעט, אבל בבסיס הוא גם בכל זאת פשוט. אפשר להשאיר את זה פשוט, ולהחזיר את זה כל פעם מחדש אל הפשוט.