פרק ב

נחזור אל חפיסת הקלפים ואל הקלף שאני שולף באופן אקראי. מה שנאמר עד כאן הוא בעצם זה: מעמד פתיחת הקלף תומך בכך שיהא האדם פונה ומבקש. וזו פנייה זו, שיש בה כבר את רטט ההימור וגרעין האמונה, שגם מכשירה את האפשרות של הפיכת המקרי ללא מקרי.

ואני אומר את זה באופן נושא הפכים, כי בו זמנית אני יודע שזו בחירה מקרית אבל מצד שני רואה כאן עניין גורלי לחלוטין. איך זה? איך אני נושא את ההפכים האלה בו זמנית?

ולא ארצה לבטל את הספקנות שאומרת שהכול מקרי, היא שומרת על עולמי.

אבל מנגד גם לא ארצה לוותר על ההשגחה הפרטית שאיני מבין אותה אבל חווה ופוגש.

נשיאת הפכים והמרחב התלת ממדי – שני מושגים משלימים.

המשל שאני מרבה לתת בהקשר הזה הוא של זוג העיניים בראשנו: למרות שכל עין קולטת תמונה אחרת, סותרת את האחרת במשהו, בכל זאת מה שהאדם רואה הוא לא טשטוש, וגם לא איזו הכרעה לתמונה האחת או האחרת, וגם לא פשרת אמצע, אלא דווקא עומק שמחדד את הראייה, ומוסיף לה ממד שלא היה קיים אלמלא הסתירה.

והמשל פשוט, ואת הקשר אל הנמשל אולי גם אפשר להבין, אבל איך זה קורה בפועל שאדם נושא הפכים, ואלה, במקום למחוק אותו בתסכול, מרימים אותו אל המרחב, זה קצת יותר קשה להסביר.

אבל גם בלי יכולת להסביר, זו השמחה הרב ממדית שלי, הנושאת זה לצד זה את "הכול מקרי", ואת "שום דבר לא מקרי". ואם הייתי מתכנס רק אל האחד, הייתי מיד משתטח אל תוך המישור.

וכעת, שאני חוזר למעמד הקלפים, אני רואה שמיהרתי להתכנס לתשובה. הייתי רוצה להתעכב עוד קצת על השאלה, לפלרטט מחדש עם התופעה בדמותה הלא מבוררת לפני שאני קורא לה בשם מפורש.

כי אצלי השאלה עלתה עוד לפני עניין הקלפים, נבטה מול היכולת המופלאה הזו לדרוש בתוך טכסט ולהעלות בו גלים גלים של פרושים.

הנה אני ניגש לטכסט שבקריאה ראשונה מרגיש שטוח, לא מובן ונטול משמעות, אבל כשאני שב ודורש בו, הופך ודופק, לפתע – השקט! קול עולה ממעמקים, ובהדרגה מציף את הניגון כולו וממלא את הטכסט במשמעות עמוקה, אישית, מדברת.

איך זה קורה?

וה"טכסט" יכול להיות כל טכסט כתוב, אבל הוא יכול להיות גם אירוע, מפגש, עבודה – החיים עצמם. איך קורה שהמקומות הסתומים האלה שבהם הדברים נתקעים ומסרבים לזוז מתחילים פתאום להתמלא חיים בעקבות פעולת הפרשנות? מה היא האומנות הזו המזרימה ומחיה אותם?

זו אינה האומנות של מראית הפנים המדביקה משמעות מבחוץ, אבל גם לא הגילוי המכאני של איזו אמת פנימית יחידה שרק המתינה שיגלו אותה. זו האומנות של המפגש, וההתייצבות המוסרית – ההתעוררות לשיחה.

אבל מה זה אומר? במה כרוכה פעולה זו המעירה את המשמעות, המלבה את המובן, מנביעה את הטוב, ועושה עניין מקרי למפגש גורלי? מה היא אותה התמסרות שלמה, מחיה, אישית, המסכימה להיות כתובת נוכחת למציאות?

איך נקרא לפעולה הזו שאדם עושה כאשר הוא פוגש דבר והופך אותו בכוח התכוונותו מדבר של סתם, אטום סתום, לדבר חי, משוחח, בעל משמעות? איך נקרא לאותה פעולה של התעמקות בטכסט ההולכת ומגלה בו רבדי משמעות, והופכת אותו לא רק למובן, אלא גם לאישי, לאות, להתגלות?

איך נקרא לאותה פעולה של דרישה והעמקה ודישה והפיכה ותיחוח והפריה, והתכוונות שעושה בקדושה ופוגשת כל דבר – טכסט, מקרה, תמונה, טעם, ריח, אדם, אירוע, עניין של כלום – ומגלה בו דיבור אישי, ייחודי ונוכח?

ושוב, אין זו רק הפרשנות שכביכול מכניס הקורא בטכסט – פרשנות העושה את האדם אקטיבי ואת הטכסט פסיבי – אלא שמתוך זיקה זו נדמה שהטכסט מתעורר לחיים, חיים שבדיעבד תמיד היו שם וחיכו שיגלו אותם. אמנם אפשר היה לתת פרשנויות אחרות, ובכל זאת הפרשנות הזו היא ייחודית וגורלית, כאילו לא המתין הטכסט אלא לרגע זה של מפגש, ואין אמת שהיא עמוקה יותר מן האמת של הרגע הזה, והן הקורא והן הטכסט יודעים זאת באותו רגע בכל ליבם – שהתקיים כאן דיבור אישי.

יש לשוב ולומר: הפרשנות הזו היא לא המצאה. החיים הנובעים מרגע זה מוכיחים כי שורשה הוא אמת.

משמע, סימן האמת הוא לא בתוכן הדברים אלא באותה התעוררות של הנפש שהנה שמעה הד, וההד הזה, כמו בנשיאת הפכים, מבליט לה את המרחב.

היא שמעה אותו, לא דמיינה. ובשעה שההיגיון מפנה גב ואומר הכול דמיון, היא עצמה מתפנה לצעוד לקראת הדמיון.

זה מה שנקרא להמר.

איך, אם כן, נקרא לפעולה זו של הימור מחיה שהיא יותר מפרשנות? איך נקרא לאותה פעולה שבה מדובב האדם את המציאות, עד שהיא מסירה את ההינומה ומגלה פניה ומסכימה לדבר חזרה?

איך נקרא לאותה פעולה של מיקוד וקריאה בשם? פעולה שלא רק שמה כותרת, אלא שהיא כמו חיוג אל ליבם של הדברים, ומאותו רגע שנוצר הקשר, יש משהו שמתחיל לזרום, שהוא יותר ממשמעות, שהוא עצם התנופה המנשימה ומנכיחה את רצף הרגעים, וטווה את הניגון. איך נקרא?

הנה הוא המושך בקלפים, ומקבל טקסט או אפילו מילה יחידה.

ולכאורה, מה לו ולמילה זו? ומדוע שיחפש כאן משמעות? ובכל זאת הוא מתעמק בקלף. מפעיל עליו את אותה סגולה שלו – מפרש אותו, מדובב אותו, קורא בו, דורש בו והנה פתאום נדלק מובן חדש. המובן הזה, הוא משוכנע, אינו מקרי. הוא ממש המתין לו.

אמנם נכון, יש פרשנויות שהן משחק מוחצן, אבל יש אחרות שהן התגלות. רובן אולי הן לא יותר מקליפה שמדביקים לדבר – לבוש שכמותו יכולים גם להיות רבים אחרים, הכול לפי צוו האופנה והקהל – אבל יש אחרות שהן מעשה של קילוף החותר עמוק, וחושף את האמת במלוא תלת ממדיותה החיה והמדברת.

אך מה טבעה של פרשנות חושפת זו? מה היא עושה בפועל, וכיצד היא יכולה להפוך עניין מקרי לכאורה, למפגש גורלי, מבשר, מדויק, שמשמעויותיו התמירות ממשיכות להדהד עוד שנים רבות לאחר מכן?

וגם – אם זה מעשה שנעשה מהצד של האדם, כיצד פתאום זה הופך בדיעבד, בפעולה לאחור, לעניין לא מקרי שכביכול היה צפון בצד של המציאות? ההיגיון מתקשה להבין – מקרי או לא מקרי?

כותב בובר:

"כל אדם מאתנו נתון בתוך שריון, וזה ייעודו: תריס בפני כניסתם של אותות. אותות מתרגשים ובאים אלינו תמיד ללא הפסק, חיים משמעם להיות נקרא, ואין אנו צריכים אלא להיות מוכנים ומזומנים, אלא להאזין.

"אולם ההעזה מסוכנת בעינינו יתר על המידה, הרעמים ללא קול דומה מאיימים לכלותינו, והרי אנו משכללים מדור לדור את מנגנון המגן. כל סדרי מדענו מבטיחים לנו: 'השקט, כל שמתרחש מתרחש כהלכתו, כהכרחו, אבל שום דבר אינו מכוון אליך'."³

הנה הוא העולם המקבילי שאנו שבים ויוצרים בכוח פחדינו – עולם המתנהל כהלכתו. שאין בו קול ואין עונה, רק סיבה והכרח, ושתיקה גדולה.

וברוח דבריו של בובר אני רוצה להתיר את החידה, ולהציע שהממשות היא דיאלוגית במהותה.

משמע, האדם לא רק נתקל במציאות, אלא הוא שרוי ועומד עמה בשיחה. גם אם אינו ער לכך, היא מזמינה אותו ללא הרף להשתתף בדיבור, לוחשת לו ואליו, מבשרת לו תמיד.

אלא מה – חומות של הסתר מגוננים על האדם מפני פגיעתם של ה"אותות". וכאשר אדם, במסירות רבה, דורש במציאות וממקד את תשומת לבו, אפשר שיקרה הנס ויקרע צוהר במעטה החומה.

באותה עת יסתבר לו שמדברים אליו והוא יוכל לאחוז בקצה חוט השיחה ולהשתתף בה.

אם רוצים, אפשר לנסח זאת גם כך: המציאות כל הזמן רוצה לדבר אל האדם ומנצלת כל סדק כדי לפרוץ אל תודעתו.

ואם זה קלף או מילה או ספר או אירוע, זה לא משנה לה. הקלף אולי מקרי, אבל הדיבור שהוא חושף הוא לא מקרי. למציאות יש דרכים רבות להגיד את מה שהיא רוצה להגיד והיא משתמשת בכל הנקרה בדרכה.

ויותר משהיא רוצה להגיד לו דבר זה או אחר, היא רוצה לשוחח עמו, לחוש בנוכחותו, לבטא את אהבתה, להשיב לשאלתו, ולשאול לתשובתו.

וכך, אף על פי שהיא תתנסח ותענה בעניין מסוים, בלב הדברים היא תמיד אומרת לו דבר אחד.

ומה הוא עניין זה – זה דבר שכל אחד צריך לשמוע באופן פרטי ואישי.

פעולת הפרשנות והדרישה, אם כן, מבטאת רצון להשתתף בשיחה, ועם הרצון הזה גם את פתיחת החלון לשותפות זו.

גם אם האדם אינו שומע עדיין – הוא רוצה לשמוע. והזיקה שהוא מכונן ברצון זה ובעשייה זו, שופכת (גם בפעולה לאחור) חיותה על הדברים שהיו רק אמצעים לשיחה, והופכת עניין מקרי לעניין גורלי. והוא עניין ההשגחה הפרטית.

וכך, אפשר להסתכל על פעולת הפרשנות כתהליך של מיקוד הפותח צינור, דרכו זורם כעת משהו שהוא יותר מן הצינור עצמו.

ואמנם, אנחנו המוגבלים, נחזור ונצמד לצינור, שהרי התוכן העובר בצינור הוא במובנים רבים בלתי מושג עבורנו, אבל את ערכו מקבל הצינור מן החיות והנוכחות והקדושה שעוברות דרכו ואותן אנו חשים גם בלא שנדע להגדירן בשם..

ומה שעושה את ההבדל בין פרשנות פותחת צוהר, לכזו שרק מוסיפה עוד קליפה, קשור למקום שממנו האדם מקשיב ומאמין, מפרש ודורש – לשורש המוסרי של חיפושו. בו זמנית זו גם נכונותו לקבל את ברכתה של המציאות, אשר מאפשר לו להיות שותף בהתגלותה.