פרק א
מטרתי בספר הדרכה קצר זה לבאר ולדייק.
לבאר, שהרי יש כאן שאלה גדולה – איך אפשר שבחירה מקרית בקלף תוכל להניב משהו שיש לו טעם של משמעות אישית ואולי אפילו שליחות? ואני רוצה לגשת לשאלה הזו במלוא החקרנות ישרת הלב, שאמנם מטילה ספק, אבל גם משאירה סדק. מתוך הסדק הזה יתגלה אופייה המיוחד של האפשרות הזו, מה היא כן, מה היא לא – טבעה ואיכותה.
ולדייק, שהרי המעשה הזה עצמו – "פתיחה בקלפים" – יכול להיעשות בכל מני דרכים ותחת כל מני כוונות, ואני רוצה לדייק את הדרך שאינה עוד טכניקה רוחנית, מיסטיקה הגובלת בעבודת אלילים, אלא מעשה מברך בחירות ומעמיק בחוכמה.
ומתוך הביאור יבוא גם הדיוק, ומתוך הדיוק יעלה גם הביאור.
הנה, אם כן, אדם שעולה אצלו שאלה, והוא ניגש לחפיסה, שולף קלף, קורא מה כתוב בו, ומה משתמע מתוכו, ומוצא בו תשובה למה ששאל.
איך זה? מה פתאום?
והרי הבחירה הייתה מקרית. איך מין עניין מקרי שכזה יכול לענות למשהו? איך ידע הקלף מה הוא שואל, שלא לדבר על זה שידע להשיב נכון?
והפסיכולוגיה תסביר שכמובן אין פה שום דבר יוצא דופן. זה לא הקלף – זה האדם, או ליתר דיוק יכולתו המופלאה להשליך ולהעניק משמעות על דברים שמצד עצמם הם נטולי משמעות. במילים אחרות הקלף אכן סתמי, אבל האדם, מתוך משאלות ליבו וחיפושו, מצליח למצוא בו רמזים והדים ושיקופים לאיזו אמת שאולי הוא מחזיק כל הזמן ברוחו. הכול פסיכולוגיה, ובעולם בחוץ – בערמת הקלפים למשל – אין שום ייחוד.
אבל אני דווקא מתעניין באפשרות האחרת, הלא סבירה, שאף על פי שהבחירה היא מקרית, בכל זאת היא לא מקרית, והתשובה שכביכול ניתנה באופן סתמי, בכל זאת מכילה משמעות שהיא מעבר לנתון ברוחו. שיש שם משהו, גם בחוץ, ולא רק פסיכולוגיה.
ואיך דבר כזה יכול לקרות בלי שנצטרך להאמין באיזה הוקוס פוקוס אלילי?
ולפני שאני עונה לשאלה הזו חשוב לי להאיר את עובדת הפלא.
יש משהו מופלא בעובדת הקיום – שיש בכלל משהו ולא רק כלום. שאחרי מי יודע כמה זמן של כלום, פתאום נעשה משהו, ואם זה באיזה בום גדול או בדרך אחרת זה עניין קטן מול האפשרות שגם היה יכול שלא להיות דבר – רק ריק מתמשך – ובכל זאת יש משהו. ואפילו אם היה המשהו הזה שקיים רק כוכב קטן של אבן, גם זה פלא, ועל אחת כמה וכמה שהיש מסועף ומורכב ומלא כל כך. מה פתאום? מה פתאום יש משהו ולא רק כלום? זה פלא.
ויש פלא שני שעונה כהד לפלא הראשון והוא העובדה שאני קיים. כי אפשר היה לדמיין עולם מלא בדברים אבל שהוא לעצמו, לא מטריח אותי לקיום. והנה, לא רק שהעולם קיים אלא שאני קיים באיזשהו אופן בתוכו. וזה פלא גדול. ולהגיד "אני" זה לא רק להצביע על עוד משהו שקיים בעולם בצד הישים האחרים, אלא זה תמיד להגיד "דווקא אני". שאולי היו יכולים להיות אינספור אחרים – ישויות, תודעות – אבל הנה מכולם דווקא אני כאן – וזה פלא.
ולבסוף ישנו פלא שלישי הכורך את השניים הראשונים, והוא אולי רק צורה אחרת להגיד אותם ולחזור עליהם: העובדה שישנו כאן וישנו עכשיו. כי אפשר היה לדמיין מין עולם כזה המתמיד בדרכו, שהוא ארוך לאורך הזמן כשם שהוא ארוך לאורך המרחב, ואין בו שום נקודת ייחוד שמבדילה בו בין עכשיו לאתמול בין כאן לשם, אלא הוא פשוט מתפרש לו ככה סתם. אבל הרי זה לא כך. מכל הזמנים האפשריים ישנו הרגע הזה שהוא עכשיו, והמקום הזה שהוא כאן, מין צומת גורלית שכזו. וגם זה פלא, אולי אפילו גדול מן השניים הקודמים.
ואני אומר את כל זה לא כדי להתחמק מביאור, בניסיון לקשור אפשרות תמוהה אחת (שבחירה מקרית בקלף תהיה בעלת משמעות) בתימהון גדול יותר (הכול פלא), אלא כדי לחקור את השאלה הזו על רקע אחר, רחב יותר, נושם יותר, שמצליח דווקא להשתחרר מן הכבילות הרציונאלית.
כי זה שהתרגלנו לשלושת הפלאים הללו, לא עושה אותם לרגע אחד פחות פלאיים. לכל היותר גם זה שהתרגלנו עניין תמוה הוא לכשעצמו.
מה, אם כן, מאפשר לבחירה מקרית להפוך לעניין לא מקרי?
הרבה קשור לעצם היכולת לשאול.
והיכולת לשאול מקבלת משנה מרץ ממעמד ה"קריאה בקלפים". עצם העובדה שעומד אדם בפני חפיסת הקלפים, ועצם העניין שהוא לא רק משלח שאלה לחלל, אלא שואל בכוונה לקבל תשובה, כבר עוזר לו למקד, לדייק, להבין מה הוא בעצם הדבר שהוא שואל. זהו מעמד ששולף אותו מתוך הפוטנציאל התיאורטי אל תוך ממשות הניסוח.
והשאלה, אם כן, היא העיקר.
ומה שהעיקר בה מלבד דיוק הניסוח (שהוא לכשעצמו כבר ברכה ותהליך של ריפוי) הוא זה שהאדם מתפנה להקשיב, לקבל, לבקש.
במילים אחרות, שאלה אינה רק עניין דקדוקי, היא מעמד נפשי. והמעמד הנפשי הזה – שערמת הקלפים עזרה להביא אותו בעצם קיומה הקונקרטי – כבר הוא חריגה מן הסתמיות שהורגלנו בה. כבר הוא מכניס איזה משהו שמצד עצמו הוא לא רק פסיכולוגיה.
זה כך, בין היתר, משום שהשאלה במעמד הזה היא לא רק שאלה – היא גם בקשה.
והרי תיאורטית אפשר גם לשאול סתם, מתוך איזו סקרנות או אפילו בלי, כתרגיל בשאלות. אבל כאן המעמד מזמין גם בקשה לתשובה. הוא הופך את מה שהאדם נושא בתוכו כעניין טורד ומעורפל, לבקשה, שהיא כבר המתנה למשהו, ציפייה פתוחה, מהלך שהוא כבר צעד ראשון בהתגלות.
כך שאף על פי שנדמה שאין הבדל בין לשאול שאלה לבין לבקש תשובה, בכל זאת יש הבדל, והמעמד עוזר לעשות את ההפרדה הזו ולהטות את הכף לכיוון הבקשה.
(מזכיר לי שפעם ניסיתי לאתר בתוכנת הוורד שאני משתמש בה את מקש הקיצור לחיפוש, ניסיתי את ctr+s מלשון "חפש" (search) וראיתי שזה לא זה, עד שלבסוף גיליתי שמדובר ב ctr+f (find) שהוא קיצור למילה "מצא". צחקתי. איזה חוסר בטחון נמצא בשורש המילה "חפש", מול הביטחון הישיר במילה "מצא" – בדיוק ההבדל בין לשאול שאלה לבין לבקש תשובה).
בניסוח הזה, השם את העיקר על מעמד השאלה, הקלף והקלפים בכלל הם רק תרוץ, עזר, פיגום. והפלא של הפיכת המקרי ללא מקרי טמון בעיקר באדם.
ויחד עם זאת זה לא עושה את המעמד למעמד פסיכולוגי גרידא. המהפך לא חייב להיות רק סוג של פרשנות – המצאה פנימית סובייקטיבית המוטלת על המציאות – הוא יכול להיות ביטוי לפתיחות, ואפילו לסוג של מעורבות בעולם – הצעד הראשון והמכריע לכך שגם בחוץ יקרה משהו.
משמע, אמנם בזכות האדם, אבל בכל זאת בעולם ממש מתהפך המקרי ללא מקרי.
ואיך זה קורה, אם בכלל, עדיין נותר כשאלה.
האלכוהוליסטים האנונימיים ניסחו שנים עשר צעדים חיוניים לריפוי וגמילה מאלכוהוליזם. והצעד הראשון, שבלעדיו אי אפשר, הוא הנכונות של האדם להודות שהדברים כבר לא בידו – הוא איבד שליטה, האלכוהול חזק ממנו.
זה חשוב מכיוון שחלק בלתי נפרד מכל אלכוהוליזם (למעשה מכל התמכרות) הוא האמונה של האלכוהוליסט שאם רק ירצה באמת, יוכל בכל רגע להפסיק את שתייתו.
ויותר משזו עמדה מקומית כלפי האלכוהול, זו תפיסת חיים, המעמידה אצלו את תחושת השליטה מעל הכול.
זו מלכודת גדולה.
דווקא ניסיון השליטה ומאבק השליטה הם אלה שמסבכים אותו יותר עמוק אל תוך המערבולת, קושרים אותו אל תוך מחזורים של חוסר אונים, ייאוש, ביקורת עצמית, תחושת קורבנות, המרפים את עוצמתו ומעמיקים את שקיעתו.
האלכוהול ואשליית השליטה הם מעגל אחד. הוא בורח אל האלכוהול כמנוס מכישלונו, שנחווה במלוא צריבתו, דווקא משום הצורך העמוק כל כך בשליטה.
וכך אני רואה גם בדברים רבים אחרים – השליטה היא תמיד עניין דו צדדי – מה שאנו מנסים לאחוז בו ולשלוט בו, גם שולט בנו.
נוסף לכך, דחף השליטה ופחד האי-שליטה גדולים כל כך, עד שהם ממסכים את המציאות, ומונעים מאתנו לראות שזה מה שקורה – ששליטתנו היא אשליה, סיפור שאנו לכודים בתוכו הרחק מן המציאות הממשית.
הצעד הראשון, אם כן, לריפוי וגמילה, הוא הוויתור על אשליית השליטה, והקבלה של חוסר האונים הגמור כנקודת המוצא. זו ממילא גם ההודאה שאין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לעזור לעצמי.
ההודאה הזו, שהיא גם סוג של הרפיה, היא מדרגה חשובה – אם תרצו – אדם צריך להגיע לשפל המדרגה, וכל החזקה ולו קצת, כבר היא פוגמת בגודל (קוטן) המעמד.
כי רק כאשר אדם נכנע לחלוטין ומסכים להכיר בחוסר השליטה שלו הוא יכול להתפנות סוף סוף לבקש עזרה מבחוץ.
שזה אומר שהוא מתפנה בכלל להסתכל החוצה. ואפילו זו עדיין רק שאלה, רק רסיס חשד שמא יש שם בכל זאת מישהו בחוץ, הנה כבר בהצצה הזהירה הזו החוצה יש משום תנועה בכיוון חדש.
לבקש עזרה, אם כן, הוא הצעד השני בשנים עשר הצעדים שממליצים עליו האלכוהוליסטים האנונימיים.
ליתר דיוק, הם ממליצים לבקש עזרה מכוח גדול מן האדם – מאלוהים.
ועוד לפני שאני נכנס בכלל לעניין האלוהים – שהרי "האלכוהוליסטים האנונימיים" איננה דת – חשוב לי להאיר את הכפילות הזו שכורכת זה בזה את ההסכמה להיות חסר אונים וההסכמה לבקש עזרה.
אמנם נכון, אם האלכוהוליסט לא היה מוותר על השליטה הוא לא היה מתפנה לבקש עזרה.
אבל מצד שני אם לא היה לו אופק של בקשה, אולי לעולם לא היה מסכים ממש לוותר.
וכך בשבילי שני הדברים כרוכים יחדיו – הוויתור על השליטה והבקשה – שניהם חלק מתנופה אחת, התייצבות חדשה, פתיחות שבה לא רק האדם אומר וקובע, אלא נוצרת מוכנות לדיאלוג.
וכמובן, ההתמכרות לאלכוהוליזם אינה שונה מכל התמכרות אחרת מבחינת המנגנון שלה. היא רק יותר מוגדרת. לפעמים האדם מכור בלי אפילו לדעת לֵמַה, או להבין את הצורך בגמילה.
ואם לחזור עכשיו לקלפים, יש במעמד הזה פוטנציאל לעצור ולו לרגע את אשליית השליטה, ולהשהות את המחשבה שהכול צריך להיפתר מבפנים – בכוחו העצמי של האדם.
וכך הוא משחרר, מרפה, ומסכים לבקש.
למשך רגע אחד הוא לא רק יודע, אלא גם מסכים להשאיר סדק ללא נודע, וזה פוסע לקראתו באופן גורלי מתוך הקלף שבחר.
אבל כמובן, הקלף הוא לא הקלף, יש פה משהו אחר שהאדם נפתח אליו.
ועדיין אפשר לשאול האם אחרי שהתייאשתי משליטה, ולמדתי לבקש עזרה, האם אז העזרה באמת באה מבחוץ, או שגם כאן זו רק מן פסיכולוגיה, ועצם השינוי שקרה בי בעקבות המעמד הוא שעשה את כל העניין.
(כי אפשר לנתח את זה פסיכולוגית ולהגיד שאם השליטה כבלה את האדם למערבולת, אז עצם זה שהוא למד לבקש כבר התיר את המערבולת, והפתרון לא מבחוץ בא, אלא מעצם השינוי שעשה בעצמו).
על כן יש לשוב ולשאול:
האם יש משהו שאכן מגיע מבחוץ מלבד מקריות? האם ישנה תשובה שהיא תשובה אישית?
אני חושב שהצעד הבא הוא צעדה של האמונה. כך או כך, נצטרך לפסוע אותו.
להכיר בקיומה של השגחה פרטית.
השגחה פרטית? האם זה לא ללכת רחוק מדי מהר מדי? ומה אם איני מאמין באלוהים?
ועוד יותר מזה: הרי אפשר להאמין באלוהים, למשל שהוא ברא עולם, שהוא גם התגלה פה ושם, בלא להזדקק לתפיסה זו כאילו הוא גם עוקב באופן אישי אחרי כל אחד ואחד, ואפילו טורח להשגיח עליו. איך יש לו כל כך הרבה זמן? שלא לדבר על סבלנות ורצון?
ואפשר להביא את סיפורו של ביל כפי שהוא מובא ב"ספר הגדול" של האלכוהוליסטים האנונימיים. הוא מספר כיצד יום אחד הגיע לבקרו חבר, אלכוהוליסט שהוא הכיר. מיד כשזה פסע אל ביתו, הבחין בשינוי העמוק שקרה לחברו. הוא עצמו היה שקוע בשלב זה בחייו באלכוהוליזם קשה וחסר תקווה. אבל בכל זאת הוא הקשיב לחברו ששיתף אותו, ובישר לו שיש תקווה – אפשר לבקש עזרה מאלוהים, כי לבד אי אפשר.
וביל, שהיה מן אתיאיסט ממוצע, לא פנאט או משהו כזה, אבל בכל זאת לא דתי בשום צורה מוכרת, חש דחייה מעצם הרעיון. והיה צריך חברו להגיד לו ולדייק לו שאלוהים זה לא אלוהים של היהודים או המוסלמים או הנוצרים, אלא אלוהים כפי שהוא, ביל, מבין אותו.
וזה היה חידוש גדול, מרענן, מזעזע.
וכך הוא מתאר זאת:
"למרות הדוגמא החיה של חברי, עדיין נשארו בי שרידים של הדעות הקודמות הישנות שלי. המילה אלוהים עדיין עוררה בי התנגדות מסוימת, והרגשה זו עוד גברה כשרמזו שיכול להיות אלוהים אישי שלי. לא אהבתי את הרעיון. יכולתי לקבל רעיון של אינטליגנציה יוצרת, מוח אוניברסאלי או רוח הטבע, אבל התנגדתי למחשבה של השליט על השמים, אפילו אם שלט באהבה. מאז דברתי עם עשרות אנשים שדברו בדרך דומה.
"וחברי הציע דבר מה שנדמה בזמנו כרעיון חדשני. הוא אמר: 'מדוע לא תבחר את האלוהים לפי המושגים שלך?'
"הצהרה זו הכתה בי קשות. היא המיסה את ההר הקפוא של השכלתנות שבצלו חייתי ורעדתי שנים רבות. לבסוף עמדתי באור השמש.
"זו הייתה רק הנכונות להאמין בכוח גדול ממני. לא נדרש ממני שום דבר נוסף על מנת להתחיל. ראיתי שמנקודה זו אפשר להתפתח…"1
אם תשאלו אותי, זה המובן העמוק של אלוהים שאין לו דמות. שיקוף לעצמיות שגם לה אין דמות. כי מה זה אומר "אלוהים שאין לו דמות" – לא דווקא שלא עשו ממנו פסל במובן הגשמי, אלא אלוהים שפורץ מכל רעיון של אלוהים. וכל עוד אני חושב על אלוהים במונחים של אלוהים שלהם (אלוהי הנוצרים או היהודים או המוסלמים), הרי כבר הוא בעל צורה, גדור ברעיון, מתהדר בדמות. ורק כאשר אני מבין לעומק שאלוהים יש רק אחד – הוא האלוהים שלי, משמע, כפי שאני מבין אותו, רק אז באמת אין לו דמות.
אי-דמותו היא הד לאי-דמותי.
את הכול אני יכול לראות, והוא נעשה לי לדמות, אבל לא את עצמי. (וגם במראה לא אותי אני רואה, אלא את השתקפותי). וכך גם אלוהים – אי דמותו הוא הד לאי-דמותי, נחווה הוא מן הנקודה היותר פנימית של האינטימיות שלי.
מכל מקום, את ביל זה שכנע. זה אפשר לו ליצר מחדש את אותו מגע אינטימי המפגיש בין יחידות עצמיותו ליחידות האלוהים.
אם תרצו אלוהים הוא הצד השני של פלא הכאן והעכשיו, והתשובה לעצמיות.
הכאן והעכשיו מצביע על מציאות שיש לה מרכז אחד שממנו הכול נובע – זהו המוקד של העצמיות, ואלוהים מתגלה תמיד בתור התשובה למוקד העצמיות המתנכחת בצומת הכאן והעכשיו.
אז מה, האם אלוהים באמת עונה לי?
האם יש דבר ודאי מזה?
ומה הוא אלוהים זה שאיני יודע אותו, ואין לו דמות?
אני לא יודע – רק זאת שבהיות אני – יש אלוהים, וככל שאני עצמי יותר כך יש אלוהים יותר. וכך אינני מבדיל בין אותה עבודה של עצמיות, שהיא עבודת החירות, לעבודת אלוהים.
אבל רגע, מה היא עבודת עצמיות זו?
לא על כותרות אני מדבר, ולא על פרויקט עצמי חדש, אלא על תנועה החותרת אל החירות במונחים של הנני.
ובו בזמן מתמסרת לאמונה.
זו עבודת העונג של העליזות הרוחנית.
כותב על כך בובר ברוח זו:
"…האמת האחת, שכל בני האדם שקראו לאלוהים, התכוונו לו לבדו. שכן כל ההוגה את הדיבור 'אלוהים' ובלבו הוא מתכוון באמת לאתה, הרי הוא קורא – ויהיה שרוי בבולמוס ההזיה כאשר יהיה – לאתה האמיתי של חייו, שאינו עשוי להצטמצם על ידי כל אתה אחר, והרי הוא עומד בזיקה אליו, הכוללת כל שאר הזיקות.
"אולם אפילו מי שמתעב את השם ומדמה בנפשו שכופר הוא באלוהים – בזמן שהוא קורא בכל ישותו לאתה של חייו, שאינו עשוי להצטמצם על ידי כל אתה אחר, אף הוא קורא לאלוהים."2
וזו עוד דרך להגיד את מה שאמר חברו של ביל – אלוהים כפי שאתה מבין אותו.
או:
אלוהים כפי שאתה מוכן לפנות אליו,
כי במה שנוגע לאלוהים ההבנה אינה רק עניין אינטלקטואלי, סוג של סברה "הנה כך וכך אני מכיר את מושג האלוהים, אוכל לתת הרצאה על כך", אלא הסכמה פעילה הבאה לידי ביטוי בעצם הפנייה. הוא האלוהים המתגלה לי כתשובה לפנייתי וכעצם התוכן של אותה זיקה של פנייה. אלוהים כפי שלבי המתגעגע מוכן להתמסר אליו, להתפלל אליו, לומר לו אתה.
לא אלוהי הפילוסופים, כמאמרו של פסקל, אלא הקצה השני של תנועת ההתגלות שאני מקורה.
כך ש"אלוהים כפי שאני מבין אותו", דורש לחדש את המילה "הבנה", להרחיב את מובנה השכלי שיקיף גם את שורשה הזיקתי-אמוני.
אלוהים כפי שאני מבין אותו, משמע, כפי שאני, שהנני, פונה אליו בישותי, ומוכן להתמסר אליו. ולא רק באופן כללי, עקרוני, על-זמני, אלא עכשיו ובקיומי הנוכח, המוגבל, האישי, הכואב, המתענג.
הקפיצה לעולם האמונה, אם כן, היא לא מעשה דוגמטי הכולא את האדם בגדרי אמונה עיוורת חדשה, כמין דעה קדומה שנותרה סיבתית למרות חזותה המעורפלת. אדרבא, מדובר במעשה של השתחררות מגדרי ההיגיון הסיבתי-מקבילי המקובל, ויציאה אל החלל הפתוח, הרחב, הנושם.
זה נעשה בלי לבטל או למחות את ההיגיון (שאז היינו חוזרים אל התוהו), כמעשה של "אף על פי כן ולמרות הכל", כצעד אישי, יחידי, אמיץ, שאי אפשר לא לתרץ אותו ולא להסביר אותו. הוא נעשה בלא שיהיה על מה להישען מלבד אותה נוכחות שהוא קשוב לה.
הוא מקשיב למה שיש. גם אם אין לו הסבר, הוא מוכן לראות לא רק בעיני השכל, אלא גם, אם אפשר לומר כך, בעיני הלב. הוא עומד מול המרחב – ומהמר בחיוב. מסכים לפסוע את הצעד הזה אל התהום.
ואף על פי שאינו מבין, בכל זאת השפה הזו לא זרה לו.
זו שפת ילדותו, עת האמונה לא הייתה דוגמטיות, אלא פתיחות אל המרחב ורצון לגעת. זו שפה פנימית, מוכרת, אינטימית, מדברת בקול אישי. הייתי אומר – השפה של האני.
הוא אמנם אינו מבין, ולא מסוגל להסביר (להסביר ציבורית), אבל במובן אחר הוא הכי מבין בעולם.
אכן, הצעד של האמונה, הוא צעד של הימור.
האדם משחרר את השליטה, את ההיגיון הסיבתי, ומסכים להיקסם מניצוצות הפלא – מאותם צירופי מקרים שבהיותם מקריים, בכל זאת הם לא.
זהו הימור. אין כאן שום וודאות, שום הוכחה.
אבל מצד שני ייתכן שזה לא דבר כל כך יוצא דופן. ייתכן שזה מה שהם החיים מצד טבעם היותר בראשיתי – מסכת הימורים.
בשונה מן המהנדס שחייב לדעת הכול לפני שהוא פוסע, ובפרט לדעת שהאדמה יציבה, החיים פוסעים אל תוך החלל הריק, ובאורח פלא מוצאים כל פעם מחדש מדרך לרגליהם. ובלי הפלא הזה אי אפשר.
אם תרצו, האופן הזה שבו דבר מקרי הוא בכל זאת לא מקרי, (כלומר האופן שאנחנו מהמרים בהצלחה) מבטא את הדבר הבלתי מושג הזה – "השגחה פרטית" – שאי אפשר להסביר אותו, אבל הנה הוא בכל זאת כאן.
לא לא, אל תגידו לי שבאמירות מסוג זה אנחנו גולשים חזרה לאי-הגיון שבו ממילא הכול אפשרי ואין טעם בכלל לדבר. במצב כזה שבו הכול אפשרי אין פלא – רק תוהו.
אבל הפלא הוא לא וויתור, ולא אוזלת יד, לא פרוק, ולא רפיסות, אדרבא הוא הולדתו של המרחב האמוני, המתקיים באקט של עוצמה ותעוזה. זהו סוג אחר של סדר הנסמך על כך ש"רז ברז יוסבר".
משמע, אין זה רק פלא שאני המוגבל בדעתי איני מצליח להבין ולהכיל, אלא פלא שמהדהד עם נקודת הפלא שבי עצמי, ודווקא מכיוון ששנינו בנויים מאותו חומר – פלא – אנו יכולים להבין זה את זה בדרך השייכות הישירה, שהיא גם דרך השירה.
הנה כי כן, פלא כפול פלא – הנני כאן.