פרק שנים עשר: המדינה והלאומיות
מבנים חברתיים
התחלתי לתאר את שיתוף הפעולה בין אסטרטגיות אישיות פגועות למבנים חברתיים קלוקלים, ואת האופן שבו הם הולידו את ה"שיבוש הגדול". כיניתי זאת: "זרות כפול זרות". כל אחת מן הזרויות מתקיימת ברמתה היא, אבל הן תומכות זו בזו וביחד מרחיקות את האנושות מן הפוטנציאל האדיר הטמון בה לחיים של שלום ושגשוג.
בפרק הקודם התעכבתי על המנגנונים האישיים, ובפרק הנוכחי אני רוצה לבחון את המבנים החברתיים. אעקוב אחר השפעתן של האסטרטגיות האישיות על עיצוב אופיים של מבנים אלו, כמו גם על האופן שבו הצורך בשייכות ואינטימיות נרתם לשרת מנגנונים ציבוריים החוזרים ומייצרים ניכור. זו תהיה גם הזדמנות לעסוק בלאומיות, מה היא פותרת ומה היא לא פותרת, ולאן אפשר לקוות לנוע מכאן.
שדה המיוחדות
בהיעדר שדה השייכות היכול לעזור לבני אדם להתמצא במרחב החברתי, נוצר שדה חדש – שדה המיוחדות – שצירי הקיום שלו שונים מאלה של שדה השייכות. בתוכו אנשים אולי מצליחים להתמקם חברתית, אך לא תמיד באופן מיטיב לעצמם ולאחרים.
כאמור, ייחודיות היא מושג חמקמק מבחינה פילוסופית, ומוקד לבלבול גדול. לא פעם האדם מחליף אותה ב"מיוחדות" ומדמה שאותה הוא בעצם רוצה. ואכן, על פני הדברים נראות הייחודיות והמיוחדות דומות מאוד, אלא שמצד מהותן – הן ממש שני קטבים. מצד אחד, האדם מבין את קיומו במונחים מכלילים (הכוליות של לוינס) ומצד שני, מכיוון שהניסיון להיות כמו כולם לא נותן מענה לאינסוף שהינו, הוא מתחכם לאותה כוליות על ידי הניסיון להשיג יתרון – בשדה שבו הכול דומה, הדרך היחידה לשמור על ייחודו, זה לבלוט. בכך הוא לכאורה משיג שתי ציפורים במכה אחת – הן את ההקפה של השייכות (כמו כולם) הן את האינסוף (יותר). בפועל, הוא מאבד את שניהם.
שווים יותר ושווים פחות
אנחנו חיים בחברה שמצהירה על שוויון כל בני האדם, אבל בפועל מאמינה שיש אנשים חשובים יותר וחשובים פחות, עליונים ותחתונים, וחשיבות מיוחדת מוענקת למנהיגים. אפשר להצהיר שחייו של החייל הפשוט הם שווי ערך לחייו של המפקד הבכיר, אבל בפועל עמים יכולים לפתוח במלחמה בשל הרג מפקד בכיר, והצטדקות לקונית תספיק לפייס מותו של חייל פשוט. הוא חייל, ככלות הכול.
ניתן אולי להצדיק את צורת התייחסות השונה בכך שהעצב על מותו של מפקד בכיר אינו העצב עליו בתור אדם פרטי, אלא על הייצוג שהוא מגלם את השבט מתוקף מיקומו ותפקידו – משמע, זה השבט שנפגע ולא הוא כאדם. להצדקה זו יש מעמד רעוע כשמדובר בשלם אורגני-הולוגרמי, שהרי כאן כל בן שבט נושא את רוח השבט ובזה אין עדיפות לבכיר על פני כל בן שבט אחר.
מעבר לכך, כל אדם, לפני שהוא ממלא תפקידו בשבט, הוא יחיד. ולאורך כל חיבור זה הדגשתי את המעמד השווה של היחיד מול השבט, כתנאי לקיום של שיתוף פעולה בריא ביניהם. בעיקר במובן הזה אין חייו של הבכיר שונה מחייו של הפחות בכיר. ובטח ברגע מותו, שהוא היבט כה מהותי של קיומיותו, אין לשכוח זאת.
כך שבעצם, ההצדקה הזו – אנו עצובים יותר על הבכיר כי הוא לא אדם פרטי אלא מייצג את השבט – היא בעיקר סיפור כיסוי לפטישיזם הנוטה הערצה ל"אובייקטים" מסוימים בלי קשר לרוח השבט – שדווקא היא חסרה במקרה הזה.
מה שנראה לנו כל כך טבעי – אינסטינקט ציבורי – אולי אינו יותר מביטוי לאובדן השייכות הבריאה במרחבינו הציבוריים.
המנהיגים המגיחים
אני סבור שמנהיגים הם מופע טבעי של החברה האזרחית. הם מותאמים לדרכו של השלם האורגני, מופיעים כאחת מצורותיו הגמישות, ומבטאים את מבנה העומק של הקהילה.
ובדרך כלל לא מדובר במנהיג אלא במעגל מנהיגים הפועלים בתחומים רבים, ובאופן מתחלף. כמו החוסן של היחיד המתבטא בגמישותו הפסיכולוגית, כך גם חוסנה של הקהילה מתבטא בגמישות המנהיגותית הזו, התומכת במופעים שונים של מנהיגות על פי צרכי השעה. לא רק שהגחתה של המנהיגות מסוג זה לא סותרת את הריבונות של היחידים, היא אחד מביטוייה הצלולים ביותר. התייצבותו האמיצה של היחיד – של כל יחיד – היא גם מנהיגותו.
מה שמייחד את אותם מנהיגים טבעיים אינו זה שהם מחלקים הוראות לאחרים, אלא הקשבתם העמוקה לשלם ופעולתם בשירותו. כך הם נרתמים לעזור לתהליכי הליכוד והאיחוי הקבוצתיים ומשכינים שלום בקרב אנשיהם. אולי יותר מכל אחד אחר הם עוזרים להביא את השכינה למעגלי הקבוצה. לפעמים הם גם נדרשים להוביל, לתת כיוון, לפעול ראשונים – תפקידים אקטיביים יותר – אך רוב הזמן הם פשוט נוכחים, עוזרים להשרות סדר בעצם הסכמתם לקחת חלק. במובן הזה הם מייצגים את העיקרון המארגן שנדון בפרקים הקודמים – אותו מטה שהוצב בעבר במרכז הכפר ואשר חיי הכפר ההומים חגו סביבו.
המנהיגים הרודנים
אבל לא כל המנהיגים הם כאלה, ולא פעם גם המנהיגים שהתחילו בתור שכאלה – מנהיגים מגיחים שהם בשר מבשרו של העם – "נחטפים" על ידי מנגנונים חיצוניים ומודלים בירוקרטיים של מנהיגות, המתקיימים כעניין מודבק שחוקי קיומו נפרדים מזה של העם.
הזכרתי את מקורו של השבר – עם כובש שנטש את מקומו והחל לנצל עמים אחרים לתועלתו תוך שהוא תולש אותם מתוך סביבתם הטבעית. ומכיוון שסוג התרבות הזה נעשה כה דומיננטי בעולמנו, המנהיגות מן הסוג הזה גם נעשתה לייצוג של המנהיגות באשר היא: תלושה כנגד הקהילתיות התלושה.
ברבות השנים, וגם אחרי שלכאורה שוב אין מדובר בשודדים מאורגנים, הדפוסים הללו נשארו כמבנה עומק של החברה, ומנהיגים מגיחים, שרק בנדיר חוו בעצמם מנהיגות בריאה, מגיעים למסקנה שכך צריכה להיראות המנהיגות ומתפתים לנוע על פי תבניות אלה. בדרך הם גם מאלחשים כל מיני צרימות שהם חשים בנפשם, ועוזרת להם בזה האידאולוגיה שחוזרת ומכריזה את תפקידם החשוב בצורתו זו דווקא.
גם אם מלכתחילה הם היו מנהיגים אורגניים הקשובים לשלם, בהיעדר תודעה אנו ברורה, ומכיוון שעל פי רוב הם עצמם פצועים, הם נסחפים לתבניות המקובלות, ותבניות אלה משרתות הן את מבני הכוח הקיימים והן את זרותם הפנימית שלהם והאינטרסים הלא מבוררים של פצעיהם. זו מן ברית של חולים בין החלקים הפצועים בתוך האדם, לחלקים הפצועים בתוך התרבות.
מן הסתם בכל אדם יש גם מזה וגם מזה – הן יכולת הקשבה לשלם ונאמנות אליו, הן אסטרטגיות בידוד המעדיפות את האינטרסים שלו על פני כולם. המבנים החברתיים המצויים מעודדים את הסוג האחרון ונותנים לו את הבכורה בתוך האדם ומחוצה לו.
ומדוע בכלל צריך מנהיגים? הסיבה נשכחה בתוך אותם מבנים פורמליים, וכך, במקום שהמנהיגות תהיה תופעה מינורית, היבט מהיבטיו של השלם האורגני שיש לה את מקומה המכובד אבל גם המצומצם, היא הופכת להיות לתופעה מנותקת המתרחבת והופכת לעיקר העולם. כמו הערכים המוצהרים שהיה נדרש לכותבם כיוון שאנשים איבדו את רגישותם לשלם השבטי, כך המנהיגים המוצהרים נעשו ישויות עצמאיות, שאיבדו קשר עם מורשתם המקורית.
מלחמות עמים
רוב "מלחמות העמים" אינן באמת מלחמות עמים. אלה מלחמות מנהיגים. זה היה מאוד בולט בעבר בשעה שהעם הרגיש עצמו נפרד מן האצולה שכתבה את ההיסטוריה, אבל זה כך במידה רבה גם היום.
מלחמת מנהיגים – כלומר, מלחמת האידאולוגיות שמנהיגים אלה מייצגים בחירשותם לזהות העמוקה יותר של עמם. זה הם והאסטרטגיות הפגועות שלהם, אשר מוצאים לעצמם פרטנרים למלחמה מן הצד השני של הגבול.
ומדוע מסכימים לזה האנשים ומצטרפים בגופם ובנפשם?
מתוך תודעתם הכוזבת ואובדן הזהות האורגנית של הקולקטיב שהם לוקחים בו חלק. וגם – מתוך אובדן המנהיגות הפנימית. כך הם משתכנעים שזו מלחמתם שלהם. בפועל אלה מלחמות של עקורים בעקורים. עקורים במובן הזה שהם זרים לאדמה המקומית. הם אינם מרגישים בני בית בעולם ובקהילותיהם, ולא יודעים לעשות את חלקם.
ברקע הדברים כדאי להזכיר שמנהיגות לא ראויה אין פירושו רק מנהיגים לא ראויים, אלא בראש ובראשונה דרך לא ראויה של אנשים ללכת בעקבות המנהיגים ולהעביר להם את כוחם.
שליטה למען שליטה כוח למען כוח
זו אמת ידועה, שמרוב היותה ידועה, כבר חדלים להתייחס אליה ולהבין את משמעותה: העובדה שעבור מנהיגים רבים עמדת הכוח איננה אמצעי אלא מטרה. הם משתמשים בכוח שהם מגיעים אליו כדי לדאוג לכך שהכוח הזה יישאר בידם.
את מה הם בעצם משרתים בזה? וכיצד תאוות השלטון נעשתה לכוח כה דומיננטי בחייהם? הרי אמרתי בעבר שלאדם מצד עצמו אין עניין באמת להיות "מיוחד", זה בלבול של כמיהת הייחוד, איך הבלבול הזה יכול לכבוש כל כך את האדם עד שישכח כליל את מקורו?
הייתי אומר שזו תופעה מגיחה הקשורה בדרך זו או אחרת לממסדיות.
בהתבוננות חומלת אפשר לברך על כך שקיימים אנשים כאלה המונעים על ידי תאוות הכוח, אחרת קשה לדמיין מי ירצה לפעול במסגרת אותם ממסדים הנחוצים לקיומנו. בהסתכלות פחות חומלת לא לממסדים הללו אנו זקוקים, והם משתמשים בנו כשם שהם משתמשים באותם מנהיגים תאבי שלטון כדי לבסס את אחיזתם בעולם. יש לממסדים הללו חוקי קיום משלהם. הם זקוקים אמנם לאנשים שיאמינו שתכליתם טובה, והם יעשו רבות כדי לשכנעם בכך, אבל עניינם האמיתי הוא בקיומם שלהם. זהו מנגנון של פחד שהצד השני שלו הוא הכוח. הפחד מזין את תאוות הכוח ותאוות הכוח מזינה את הפחד.
כזהו סיפורה של השררה, ומנגנון פעולתה.
הסיפור בקליפת אגוז
אף שבירוקרטיות (וממסדים) הן יצירה אנושית שבני אדם עמלו לשכלל כדי לעזור לעצמם להתנהל בעולם, הנה, משלב מסוים בקיומן הן כבר התנתקו מבני האדם ומניעיהם, והפכו לסיבות עצמן – פועלות ברמתן, מתחזקות את עצמן, ומשמרות את האינטרסים של עצמן.
הנה אפוא מה שאני טוען בתמצית:
המדינה היא בראש ובראשונה ארגון בירוקרטי אשר המציא את הלאום המודרני כחלק מתעמולת קיומו. בד בבד הלאומיות גם עונה על הצורך של יחידים וקולקטיבים בזהות מרכזית, אשר קיבלה את צורתה והמוטיבציה הגדולה שלה על רקע אותה מגמה אוניברסלית מכנית מאיינת, שהבירוקרטיה הייתה אחת ממקורותיה העיקריים.
בסוף, זו התוצאה:
הממסדים כובשים את העולם, ולאדם הממשי נשאר פחות מקום.
אמנם, אם מניחים שהממסדים פועלים בשירות האדם, אפשר להקיש שעלייתם של הממסדים היא גם עליית האדם, אבל אם רואים בממסד עניין שהתחיל להתקיים למען עצמו ושכח למען מה נוצר – השתלטותו על העולם, היא מניה וביה גם גירושו של האדם.
עם ככל העמים
קבוצות אתניות החותרות לעצמאות מדינית מבקשות, מצד פנימיות קיומן, להתייצב כנגד המגמה המאיינת של האוניברסליות המכנית והמנוכרת. אנשיהן, שאיבדו את האלים שלהם ואת תחושת השייכות העמוקה לשלם, רוצים להחזיר את המקומיות ולתת לה פנים אישיות חדשות. ומכיוון שהדת, שבעבר החליפה את האמונה הפולחנית, כבר אינה מצליחה להחזיר את הממד הפואטי לחייהם, הם פונים כעת אל הלאומיות כמקור חדש לזהות ומשמעות.
אולם, כפי שהרצון לייחודיות עלול להתבלבל עם השאיפה למיוחדות, כך גם הכמיהה של קבוצות אלו להיות "עם ככל העמים" מתגלמת בצורת לאומיות שהיא למעשה אחידה בכל מקום, רק עם שינוים קוסמטיים. אותו הדבר כמו כולם (רק אחרת).
מפתיע לגלות כיצד כל לאום מודרני, בעודו מצהיר על רצונו לשמור על ריבונותו וייחודו, למעשה מחקה את הלאומים האחרים, ופועל על פי אותה תבנית בין־לאומית, העושה את כל הלאומים דומים זה לזה:
לכל הלאומים יש דגלים הנראים פחות או יותר זהים, והמנונים המבוססים על אותו רעיון. הם עורכים מפקדי אוכלוסין, מנפיקים תעודות זהות ודרכונים, שומרים על גבולותיהם, פותחים שגרירויות, טובעים את מטבעותיהן, מקיימים מערכות חינוך, הופכים את מפת ארצם ללוגו אותו הם מחדירים בתודעת בני ארצם בצד סמלים לאומיים אחרים, מקימים מוזיאונים, משמרים את המורשת, ממציאים לעצמם היסטוריה, מטפחים מערך שלם של משרדים ממשלתיים, ועוד ועוד.
עבורנו היום, שגדלנו בתוך המציאות הזו, כל זה נראה מובן מאיליו – כך אמורים להיראות עם או מדינה (שוב איננו מבחינים ביניהם). אולם, למבקר מבחוץ זה היה נראה בוודאי מוזר שכל עם מתהדר בזהותו האתנית, אך בסופו של דבר לובש את אותן מחלצות של לאומיות שהיא למעשה תופעה רב־לאומית לחלוטין, וביטוי למודרנה של המאות האחרונות ותהליכי החילון שלה.
כל זה רק מוסיף לדורסנותה של תפיסת העולם האוניברסלית, הרואה עצמה כאמת היחידה האפשרית. ואכן, היום מפת העולם מחולקת בצפיפות בצבעי האומות ולא יעלה על הדעת שיישאר איזה שטח אדמה לא ממופה ולא צבוע בצבע של לאום כלשהו. לרובנו זה נראה מובן מאיליו. אם תשאלו אדם לאיזה לאום הוא שייך, והוא יגיד שהוא אינו שייך לאף לאום, זה יראה מוזר כאילו הוא נולד ב"שום מקום". ואיך זה שאין לו תעודת זהות או דרכון? האם הוא בכלל קיים?
סימפתיה ואמפתיה והלאום
אנשים שצופים בסרטי וידאו של כף יד שננעץ בה שיפוד יגיבו בקפיצת בהלה כאילו זו היד שלהם, גם אם זה רק סרט ומדובר ביד של מישהו זר שהם אינם מכירים. יש לנו יכולת עמוקה להזדהות, ולפרש את הדומה לנו, כאילו הוא אנו עצמו – בשר מבשרנו. אבל, אם יסמנו את כפות הידיים השונות בתוויות כגון "יהודי" "מוסלמי", "נוצרי" וכן הלאה, פתאום תיווצר הבחנה והיד בת הלאום הזר תכאיב פחות מכף היד של הלאום שלנו. הופעל כאן מנגנון מבחין שעיקרו הוא השונה שבדומה – כולן כפות ידיים אנושיות, אבל תחת ההשוואה מסתבר שיש יד שהיא שלי ולפתע גם יד שהיא לא שלי – יחי ההבדל!
מה שמעלה את הצורך להבחין בין סימפטיה לאמפתיה.
יש לנו יכולת הזדהות רבה והדבר ניכר גם בתגובה של תאי המוח שלנו, אבל בשלב הסימביוטי בחיינו, אנו מתקשים בו־זמנית לאחוז בשני מוקדים, וכך כשאנו מזדהים עם זולת אחד, אנו מאבדים את היכולת להזדהות עם זולת אחר. ולפעמים אף מעבר לכך – הסימפטיה לאחד נעשית לנאמנות שמתרגמת לחוסר סימפטיה לאחר.
לא כן האמפתיה המבטאת את היכולת הבוגרת לשאת הפכים – להזדהות עם הזולת בלי לאבד את נקודת המבט האישית. כך נוצר אותו עומק דיאלוגי (לא דיאלקטי) שכבר דיברתי עליו, המעלה אותנו קומה. ה"גם וגם" במקרה הזה אינו פשרה מרדדת, מין סימפטיה פושרת לכולם, זו אמפתיה שיכולה לגשר בין הקרוב לרחוק, ולהחזיק בשניים יחדיו.
הלאום, בתור "השונה שבתוך הדומה", הוא תשתית נהדרת לחוש סימפטיה והזדהות עמוקה עם בני שבטנו, אבל בה במידה הוא גם הקושי לייצר אמפתיה למה שאינו שייך לשבט שלנו. כדי לטפח אמפתיה יש צורך להחזיק בו־זמנית את זהותנו המקומית ואת זהותנו העולמית. לשם כך זהותנו המקומית לא יכולה להיות זהות של ה"מיוחד", והזהות העולמית לא יכולה להיות זו של ה"כוליות". אלה ואלה צריכים להיות מבעים של האינסוף.
הדגל
אחד הביטויים העוצמתיים ביותר של הזדהות לאומית הוא הדגל הלאומי והיחס העמוק של אנשים אליו.
הדגל, במובן מסוים, הוא כמו הפנים של האומה. אנשים מרגישים קרובים אליו כמו שילד עשוי להרגיש קרוב לאימו ותמונתה. אפילו מחקרי מוח מאשרים את התגובה המיוחדת של אנשים לדגל ארצם, ויש בזה כדי להסביר את העוצמה הרגשית הנלווית למראה הדגל, והמשמעות המיוחדת שמקנים לו. מדינות יכולות להעניש אנשים המרימים דגל של מדינת אויב, ומנגד, אנשים עשויים לשרוף את דגלו של האויב כאקט של השפלת גאוותו הלאומית.
אבל מה הוא הדגל הזה?
במבט מקרוב, נראים הדגלים של כל אומות העולם מאוד דומים – החל בעצם קיומם, עבור בפרופורציות שלהם, וכלה בסמלים המופשטים המרכיבים אותם, שהם בדרך כלל צורות פשוטות וסימטריות. לא מפתיע שילדים, הנמצאים בשלב אסתטי מסוים בהתפתחותם, נמשכים לדגלים. איננו נותנים את דעתנו לכך שהצורות המופשטות הללו הן ביטוי נוסף לרוח האוניברסליזם ולמכניות שזו לבשה. וכך, הדגלים שבאו לסמן את ייחודו של העם, כמו גם לוגו של מפת המדינה וסמלים אחרים58, חושפים בפועל את האופן שבו הייחודיות הוחלפה במיוחדות.
אותם בדים מעופפים שבמקור היו דרך של אוניות לאותת זו לזו מרחוק, הפכו רק במאות האחרונות להיות גם סמלם של הלאומים. לא סתם סמל, אלא כמאמרו של הרצל במכתב לברון הירש: "עשוי אתה לשאול בלגלוג: 'דגל? מה זה? מוט עץ ועליו פיסת־בד?' לא, אדוני, דגל הוא הרבה יותר מזה. בדגל מוליכים בני־אדם… למען דגל, בני אדם חיים ומתים. על־פי האמת, הרי זה הדבר היחיד לשמו מוכנים הם למות בהמונים, אם מחנכים אותם לזאת".
השליטים והבירוקרטיה
מה מקומם של המנהיגים בכל זה?
לכאורה הבירוקרטיה היא מנגנון טכני העוסק בנהלים, חלוקת תפקידים, פריון עבודה, יעילות ותיאום, ושאר הליכים שנועדו לתמך בשיתוף הפעולה האנושי. אבל, במבט אחר הרי זו היררכיה של נותני פקודות ולא פחות מהתפקודיות העניינית, חשובה ההיררכיה של יחסי המרות, ופערי המעמדות המתפרשים מכך.
הממסד הוא המקום שבו אנשים יכולים להפעיל אלימות זה כלפי זה באופן מוצדק ומסודר – בין אם מדובר במפעל תעשייתי, במשרד ממשלתי, או בצבא.
יותר מכל מקום אחר, הממסד הרגיל אותנו לחשוב על מנהיגות במונחים של מפקדים. ברור ומובן לכולנו שאם מנהל העבודה מחלק פקודות, הרי זה כדי לייעל את העבודה ולאפשר את התפקוד של החברה. אבל אחרי שממתחילים לתהות עד כמה הממסד אכן משרת את בני האדם (אולי הוא סיבת עצמו), אפשר גם להתחיל לחשוד שמא חלוקת הפקודות היא סיבת עצמה, ויש פה עניין מיוחד בטיפוחן של משמעת ופורמליות החורגות מכל ענייניות. ואם זה אכן כך, אז בצד ההיגיון הכלכלי והתפקודי, מסתתרת כאן ברית בין הצורך של הממסד להתקיים והצורך של אנשים מסוימים לשלוט. אלה מזינים את אלה.
מעמד הפקידים
ציינתי את תפקידם של "השודדים המאורגנים" בגיבוש המבנה החברתי שהתפתח לאורך אלפי שנים ובסופו של דבר גם הפך להיות למבנה של הלאומיות המודרנית. אולם, השודדים לא פעלו לבדם. מראשית דרכם, הם נעזרו במעמד של פקידים ואנשי בירוקרטיה, שסייעו בתרגום עוצמתם הצבאית לשליטה יומיומית.
במסע מלחמה אפשר לכפות שבויים, אבל כדי לרתום אותם לעבודה לא די בכוח החרב. צריך להאכיל אותם, לארגן את עבודתם, לתאם את פעולותיהם וכן הלאה. כלל לא בטוח שאותם מנהיגים כריזמטיים שידעו לאחוז בחרב, גם ניחנו בכישרון הניהולי הנדרש. כאן נכנסו לתמונה הפקידים בעלי הכישרון לפרטים ומוטיבציה היומיומית לחלק פקודות לאחרים. השותפות בין הלוחמים לפקידים הפכה לברית סימביוטית המשרתת ומשמרת את עצמה ומשתמשת בעם כחומר גלם.
הבירוקרטיה, שהיא בעצם סוג של היררכית פקודות, משתמשת בחוקים חיצוניים כדי להניע אנשים, מילאה תפקיד מכריע בעליית ערי המדינה הראשונות, בקיום אימפריות לאורך זמן, ולבסוף בהתפתחות הלאומיות המודרנית.
במובן מסוים ניתן לראות במדינה המודרנית תוצר של אותם מנגנוני בירוקרטיה שהלכו והשתכללו עם המהפכה התעשייתית והפכו למבנה כוח "חיצוני", המקיים את עצמו על פי חוקיו שלו, וללא קשר הכרחי לצרכי האדם. הממסדיות משמרת את הממסדיות. ובין היתר, לצורך קיומה, גם מייצרת את התעמולה, המשכנעת את העם שהיא לטובתו.
הבירוקרטיה, כמעין מכונה ענקית המקיימת את עצמה, איננה זהה לחלוקה המעמדית (אם כי יש יחסי גומלין בין שני סוגי המבנים החברתיים הללו) – הפקידים הם לא בהכרח העשירים באוכלוסייה, אך הפקידות, גם אם מאוישת באנשים פשוטים, קשורה למנגנון הכוח הזה, אשר בסופו של דבר משתמש גם ב"שליטים" כחומר גלם.
תיארתי את "השיבוש הגדול" כהצטלבות של שתי זרויות – הזרות הפנימית של היחיד, והזרות של מבני כוח החוטפים את יוזמותיה של החברה האזרחית. ויש אפוא עניין מיוחד להבין מנגנון ה"חטיפה" הזה שכולנו נופלים לו קורבן שוב ושוב. אין בכוונתי לשלול את הצורך במנגנונים ארגוניים שיסיעו לאנשים בשיתוף הפעולה ביניהם, אלא רק לבקר את סדר הדברים, והשכחה המלווה אותו.
עליית הבירוקרטיה
תיארתי את היחס הבריא המהותי של היחיד לשבט כיחס שבו שניהם מכבדים זה את זה ועצמאים זה ביחס לזה, והנה היפוכו של זה בא לידי ביטוי בממסד שכלל אינו מכיר בקיומו ועצמאותו של היחיד. בשבילו יש רק פרטים, פונקציות ותפקידים.
את ההתמסרות של יחידים הדרושה לקולקטיבים בריאים, מחליפה כעת המשמעת, ואינספור שגרות פורמליות. רק לכאורה המשמעת עונה ליצר הזהות, ולבטח היא אינה משביעה את הצורך של הזהות האורגנית.
במילים אחרות, המדינה, שהיא גלגול של מבנים בירוקרטיים שקדמו לה, היא המצאה של הבירוקרטיה, שמשתמשת בלאומיות כדי לקשור אליה את האנשים.
לא צריך להתבלבל מלאומים חדשים המקימים מנגנונים בירוקרטיים משלהם יש מאין. המנגנונים הבירוקרטיים אולי חדשים לארצם, אבל שאבו את השראתם ממנגנונים בירוקרטיים של ארצות אחרות, ובמובן הזה, הם זרעים שמנגנונים בירוקרטיים עתיקים פיזרו בעולם, וכעת, עם התעוררות הלאומיות, הם מצאו קרקע נוספת להתפתחותם.
הלאום כאידאה מודרנית
על פי התפיסה המקובלת בקרב רוב חוקרי הלאומיות, הלאום הוא רעיון מודרני שהתגבש במאות האחרונות59. הוא נוצר מהתלכדות של גורמים שונים – ביניהם מהפכת הדפוס, תהליכי חילון, עידן הנאורות, האצת העיור, צמיחת מעמד הביניים, והתפתחות המנהל הציבורי.
בעבר, תפיסת הזהות של אנשים הייתה שונה מאוד. הם לא ראו עצמם כחלק מקהילה לאומית רחבה, אלא הזדהו בעיקר עם כפרם או מחוזם. עיסוקם היה בענייניהם המקומיים, ויחסיהם עם השלטון התבטאו בעיקר בקשרי נתינות ואריסות עם האצולה. האצולה עצמה הייתה מקושרת ברשת סבוכה של קשרי משפחה ונישואין, כשלכל אציל היו אחוזות משלו. גבולות האחוזות והממלכות היו מטושטשים ונזילים, ונקבעו לפי יחסי כוח ורצון להשפעה ומלחמה.
זו לפחות הייתה המציאות בימי הביניים באירופה. אולם, חשוב לזכור שבעולם העתיק התקיימו אימפריות גדולות, שבהן נולדה לראשונה תודעה רב־לאומית, ועמה גם הדתות הגדולות על עקרונותיהן האוניברסליים.
לכן אני רואה בלאומיות את התחליף המודרני לדת. היא מכילה בו־זמנית את השאיפה לאוניברסליות לצד הרצון להתגונן מפניה ולשמר זהות ייחודית. חשוב להזכיר שמה שקדם לדתות הגדולות לא היה "דת" במובן המוכר לנו כיום. אלו היו אמונות ופולחנים הקשורים לאלים מקומיים, משולבים עמוק באורח החיים השבטי – לא מערכות אמונה מוצהרות, אלא מסורות חיים אתניות.
המנהלה שיוצרת עם – דוגמה מדרום אמריקה
אני חוזר על זה:
לכאורה הטכנולוגיה הארגונית היא רק אמצעי טכני להשיג מטרה – לשרת ארגון או קולקטיב מסוים לנהל את עניינו באופן מתואם ויעיל, אבל כמו שאנו יודעים – המדיום הוא המסר – ולטכנולוגיה יש בדרך כלל השפעה מרחיקת לכת על עיצב אורחותיו של האדם.
אמריקה הדרומית, רק בתור דוגמה אחת, התפצלה אחר תום הכיבוש הספרדי והפורטוגזי למדינות רבות שמלכתחילה לא היה שום דבר שילכדם למדינות הללו דווקא. השאיפות הלאומיות הנבדלות של הלאומים הללו היו נגזרות מן היחידות המנהליות שקדמו להן, שגבולותיהן הוגדרו על ידי מגבלות טכנולוגיות-ניהוליות.
כך, לדוגמה, ונצואלה וקולומביה היו שתיהן חלק מהרפובליקה של קולומביה הגדולה, אך התפצלו ב-1831 בשל סכסוכים פוליטיים ומנהליים. פרו ובוליביה, היו שתיהן חלק מהאימפריה האינקה, אך הגבול ביניהן נקבע בעיקר על פי חלוקות מנהליות ספרדיות. ארגנטינה ואורוגוואי, למרות הדמיון התרבותי הרב, נפרדו בשל מאבקי כוח בין בואנוס איירס ומונטווידאו. אקוודור נוצרה כמדינה נפרדת מתוך הרפובליקה של קולומביה הגדולה, בעיקר בשל קשיי ניהול מרחוק.
גם אם הגבולות הללו לא היו שרירותיים לחלוטין ועקבו בחלקם אחר מתווי נוף וגבולות טבעיים אחרים (כמו רכס האנדים בין צ'ילה לארגנטינה), הם בכל זאת לא שיקפו איזו אמת אתנית עמוקה שהצדיקה חלוקה לעמים נפרדים. האוכלוסייה הילידית בפרו, בוליביה ואקוודור חולקת מורשת תרבותית ולשונית דומה (שפת הקצ'ואה), אך מחולקת בין מדינות שונות. האוכלוסייה הקריאולית (צאצאי המתיישבים האירופאים) בארגנטינה, אורוגוואי וחלקים מברזיל דומה מאוד מבחינה תרבותית, אך מפוצלת בין מדינות שונות, וכן הלאה.
כל זה ממחיש כיצד גבולות מנהליים, שנקבעו מסיבות פרקטיות או פוליטיות, הפכו עם הזמן לבסיס לזהויות לאומיות נפרדות. הצורך ביעילות, הקביעה של נהלים, ההפרדה של תחומי שיפוט, ההאחדה של השפה הניהולית, התנועה הפנימית של הפקידים בתוך היחידות המנהליות, והצורך המתמיד של אנשים מחוץ למנגנון הניהולי להתייחס ליחידות הניהוליות הללו, הן שבסופו של דבר עשו אותן למספיק דומיננטיות כדי ללכד את שגרות החיים סביבן.
בהיעדר מרכזים רוחניים חזקים יותר (ולמעשה בשל ריבויים של אמונות מקומיות מצד אחד, ובשל הדת הנוצרית האוניברסלית מצד שני) שיתבעו את זהותן, היחידות הניהוליות הללו בסופו של דבר גם הגדירו את גבולות הלאומים המתהווים, והפכו להגדרתם העצמית. פתאום נוצרו לאומים שנאבקו זה בזה וטענו לשורשים אתניים מקוריים.
התסריט הזה רלוונטי גם למקומות אחרים בעולם, שהתחילו כיחידות ניהוליות בתוך מעצמה קולוניאלית גדולה, שגבולותיהם נקבעו משיקולי נוחות ובשל עניינים טכניים ופוליטיים מורכבים, אבל בסופו של דבר היתרגמו לזהויות לאומיות. הזהויות הללו לא היו קיימות לפני כן. לא בצורה הזו בכל אופן. החלוקה השרירותית מלמעלה עודדה את הדמיון המשותף, אבל קודם לכן היא קשרה את האנשים זה לזה מתוקף הפרוטוקולים המנהליים. אם אנשים צריכים לשלם מיסים למרכז מנהלי אחד, ולתת דין וחשבון ולהישפט מול אותה יחידה, בסופו של דבר הם מזדהים תחת הגורל הזה, אף שייתכן שהוא נכפה עליהם מלמעלה ולא היה לו שום קשר למי שהם מצד עצמם.
באופן הזה אפשר לראות את מדינות הלאום המודרניות לא דווקא כהמשך לקבוצות אתניות עם זהות מוגדרת חזקה, אלא דווקא ביטוי לאוניברסליזם, שמחק את ההבחנות הללו וכך אפשר חלוקה מחדש שבה כולם היו דומים.
כולם נעשו אזרחים דומים זה לזה, ושונים רק בהשתייכותם ללאומים שונים, עניין שיש בו הרבה מן השרירותיות. רק אחרי שהייתה תפיסה אוניברסלית, יכלה להיוולד גם תפיסה שמחלקת באופן כה הרמטי את כל העולם בין הלאומים ולא משאירה חלקת עולם פנויה לאדם.
מכאן שהלאומיות המודרנית והאוניברסליזם הם שני פנים של אותה המטבע ולא כפי שמקובל לחשוב – זרמים מתנגדים. שניהם מדגישים את המיוחדות מתוך שכחת העיקר.
אפשר לדמיין את אי־ההבנה שמתחוללת במפגש בין שבט לא נודע, ששמר על זהותו האתנית, לבין הממסד הלאומי שמבקש לספח אותו אליו כי הוא "בתחום שיפוטו". הממסד ירצה אולי לקרוא לו ברזילאי כי הוא מתגורר בברזיל, אבל לבני השבט הללו, שחיים דורות רבים ביערות האמוזנס, ההגדרה הזו היא שפה זרה.
המדינה כיצירת הבירוקרטיה
בהתבוננות יותר מקרוב על עלייתה והתבססותה של הבירוקרטיה במבנה המדינה המודרני, אפשר לראות כיצד היא נדרשה לסטנדרטיזציה, אשר בתורה יצרה האחדה של שפה ומערכות מדידה וכתב וקשרה אנשים יחדיו תחת ההאחדה הזו. בסוף כולם צריכים לשלם את המיסים באותן מטבעות, ועל פי קנה מידה אחיד, ולהשתתף באותם פרוטוקולים מכניים – ראש הממשלה לא פטור מזה יותר מכל אזרח אחר. גם הוא צריך לתעודת זהות, דרכון, ואישורי מעבר מגבול לגבול.
בדרך כלל חושבים שהבירוקרטיה היא פשוט המנגנון הטכני של המדינה לניהול ענייניה, אבל אפשר לראות במדינה את סכום המנגנונים הללו, ועל פי זה יש לראותה כתופעת לוואי של המבנים הבירוקרטיים.
הבירוקרטיה היא שמפתחת מערכות תקשורת ממלכתיות, סוללת את הדרכים ומסילות הרכבת המחזקת את הקשרים בין האזורים השונים במדינה, מקדמת שפה רשמית אחת, ותורמת בכל אלה לגיבוש זהות לאומית משותפת. דרך מסמכים רשמיים כמו תעודות זהות ודרכונים, הבירוקרטיה הפכה את הזהות הלאומית למשהו מוחשי ורשמי. ניהול גבולות וזהות לאומית באמצעות דרכונים ומסמכים רשמיים חיזק את תפיסת ה"אנו" מול ה"הם", והשפיע על תפיסת היחיד את זהותו כ"מאושרת" על ידי המדינה. מבנים בירוקרטיים גם מספקים לגיטימציה לשלטון המדינה דרך מערכות חוק משפט ומנהל. הם יוצרים את התלות של האזרחים במדינה לשירותים בסיסיים.
ובעיקר הבירוקרטיה מאפשרת את ההפשטה של הכוח השלטוני, ויוצרת את כל המערך המורכב הקשור בחלוקתו של הכוח הזה וניהולו בתוך היררכית הכוח.
לצד זה הבירוקרטיה גם מטפחת את תאוות השלטון לשמה, ודווקא משום שחלוקת פקודות אינה דבר נוח בהכרח. אלמלא האפשרות הזו להתקדם במעלה סולם הכוח אולי אנשים לא היו נעתרים למלאכת הפקידות, ואלמלא תאוות הכוח האישית, אולי גם לא מסכימים לאכלס את העמדות הבכירות ביותר בתוך המערך הזה. בסוף, סוג זה של התייחסות מכנית, נשאר הציר הרשמי של היחסים בין בני האדם, ודמות פניה של הציבוריות באשר היא.
בהמשך הבירוקרטיה המשיכה לשכלל את הזהות הלאומית תוך שהיא משתמשת במנגנונים נוספים: גיוס חובה והקמת צבאות לאומיים שיצרו מסגרת משותפת ותחושת הזדהות לאומית, מיפוי שסייע להגדיר את הטריטוריה הלאומית באופן חזותי, מערכות חינוך ממלכתיות שהמשיכו לשכפל את הרעיונות הלאומיים (גם אם באופן בנאלי), בצד מוסדות תרבות ממלכתיים כמו מוזיאונים לאומיים אשר תרמו לטיפוח נרטיב היסטורי משותף, וכן הלאה.
כוח הדמיון שהצטמק
ואם כן, הלאום המודרני הוא תוצאה של האחדה והפרדה. בסיסו, במידה רבה, שרירותי, ורק בדיעבד נמצאו כל מיני תירוצים אתניים ואחרים שיצדיקו ויעבו ויטשטשו את ההיבט השרירותי שבחלוקה זו.
כיום, במאבקם של לאומים להגדרה עצמית ולעצמאות, האנשים ממשיכים לדבר באותה שפה אוניברסלית מאחדת שלמעשה זרה למקורם. כבר אין להם שפה אחרת – האוניברסליזם חלחל לנפשם ולא הותיר אלא את "השונה בתוך הדומה". הם שואפים להיות "מיוחדים" כיוון שאיבדו את "ייחודם" ושוב אינם מבחינים בין השניים.
מכאן שהלאום יכול להיות "קהילייה מדומיינת" גם במובן השלילי – לא כיצירה אמיצה של שותפים לדמיון המחוללים מציאות, אלא הזיה המרדימה את חושיהם, מטשטשת את תפיסת המציאות שלהם, ומוסרת אותם בידי מלחמות אידאולוגיות שבאמת לא שייכות להם.
והרי כוח המדמיין שלנו בעולם המודרני בקושי מספיק לנו כדי לדמיין שבט קטן – איך יהיה בכוחו לדמיין עם גדול?
אנו, שמתקשים לחיות ביחד גם בקנה מידה מקומי, ושאיבדנו את הכישרון להקשיב לשלם, איננו מוכשרים להיות חלק מקולקטיב חי ואורגני. אנו יודעים בעיקר לציית. וציות, אף שדורש דמיון מסוים, אינו דומה לדמיון המפואר המסוגל לחולל שלם – אותו דמיון שאפיין את שבטי העבר והיה ערש האנושות, ומי שנתן לה את תנופתה, מי יודע, אולי אלפי שנים קדימה.
על רקע זה, מה שמאחד היום אנשים תחת זהותם הלאומית, הוא הסכמה שבשתיקה המתוחזקת על ידי תאוותם של מנהיגים לשלוט. אלה "דבקים" ממסדיים, מנהליים, המחזיקים את עצמם, ואגב כך מאפשרים ללכד תחת קורת גג אחת אנשים רבים ושונים. אין זה כבר הסיפור וכוח המדמיין שלו, זו האידאולוגיה וכוח התעמולה שלה.
עם זאת, כדאי לחזור ולהזכיר את כשרונם של האנשים לשתף פעולה בכל מקום שבו הם נמצאים. גם אם הסיבות שכינסו אותם ביחד הן זרות או מלאכותיות, ברגע שהם מתכנסים הם מתחילים לרקום יחדיו זהות משותפת אמיתית, ולבסס מצע של שייכות שעליה היא יכולה להישען.
וויכוחים פוליטיים
המאבקים בין השמאל לימין וכדומה באלה, שממלאים היום את התקשורת, וסוחפים אנשים יותר ויותר, נדמים כמציגים את זהותם האבודה, ובעצם הם אידאולוגיות של מנהיגים, אשר אנשי העם, בחוסר הבנה גמור לניתוקם של מנהיגים אלה, ובתמימותם הרבה, נרתמים אליהם כאילו מדובר בזהותם שלהם. של עמם ממש.
פעם כשמעמד האצולה היה ברור יותר, גם היה ברור יותר לרוב העם שמדובר במאבקים של השליטים והם לא נוגעים להם. הם לא הרגישו הזדהות, אף על פי שהיה לזה מחיר כמובן, כיוון שהמלחמות הללו עשויים היו להבעיר את אדמותיהם. על כל פנים הם לא מיהרו לשלוח של בניהם למלחמה.
הזדהות היתר של המון העם עם מלחמות לא שלו התהוו כזהות מזויפת הקשורה לאובדן הזהות הממשית. מכיוון שאיבדנו את זהותנו הקולקטיבית, אפילו בקנה מידה קטן, נעשינו חירשים, ושוב איננו מבחינים בצרימה של סגנון הדיבור הזה, הפוליטי, שנעשה עבורנו זהה לדיבור הציבורי. התרגלנו שכך אמורים אנשים לדבר בציבור. אנו מתרשמים מן היכולת הזו, ושוכחים שוב ושוב את הקשר לאמת60…
כיצד נותקה המנהיגות מן העם והפכה לפוליטיקה
כיצד נוצרה, אפוא, השפה הפוליטית ונוצרו אותן תבניות מנהיגות, שכל מי שמרים את ראשו כמנהיג בתחום החברה האזרחית, מוצא את עצמו נשאב בכוח לספֵרה שלהן, ומאבד קשר אל שאר האדם?
זה סיפור ארוך פרי אבולוציה של שנים רבות. את עיקרו כבר תיארתי בקצרה: מאבק המעמדות שקיבל משנה חשיבות בשל האכזריות שהקצינה. מכוח המגמות הללו, המעמד התחתון לא התהווה פשוט כמעמד ש"יש לו פחות", אלא כמרחב אנושי מדוכא שכל מי שכוחו במותניו יפעל בכל כוחו להיחלץ ממנו, בדרך כלל תוך כדי דריכה על אחרים. בתנאי מאבק אלה, הצורך להתנתק ולהשאיר מאחור את המעמדות הנמוכים קיבל משנה חשיבות, וכך נוצרה מגמה של קיטוב והתנתקות, שתמכה בקיומו של מעמד שליט נפרד, החי כמו טפיל על גבי העם.
כיום, אמנם, המעמדות מעורבבים יותר, אבל אותם דפוסי אצילות נותרו כדפוסי המנהיגות בכל ארגון וארגון ובכל רמה. דפוסים שבחברות הקדמוניות שהיו בריאות ורגישות לשלם, היו נורמות מורכבות שעניינן היה לאזן אותם.
דוגמאות לפרקטיקות מאזנות
בתרבויות ילידיות מתקיימות פרקטיקות רבות שמטרתן לרסן את יצר השלטון שעלול לקטוף מחוץ לעם את האדם הנמצא בעמדה המנהיגותית.
כך, למשל, בשבטי ההדזה בטנזניה הצייד המצליח אינו אוכל מבשר הציד שלו. במקום זאת, הוא מחלק אותו לאחרים בקבוצה. ואילו בשבטי הבושמנים בקלהרי כאשר צייד מצליח במיוחד, השבט עשוי לבקר אותו או להקניט אותו כדי למנוע התנשאות. האבוריג'ינים באוסטרליה, מקיימים טקסי חלוקת מזון מורכבים המונעים הצטברות של עושר ומעמד אצל יחידים, ואילו בשבטי האגטה בפיליפינים הצייד המצליח נדרש לשיר שיר צנוע המייחס את הצלחתו למזל או לעזרת הרוחות, ולא לכישוריו האישיים. הדוגמאות הללו, כמו טקסים ושגרות אחרים בכל רחבי העולם, מדגישות כיצד תרבויות ציידים-לקטים פיתחו מנגנונים חברתיים מתוחכמים לשמירה על שוויון ולמניעת צבירת כוח.
נסיבות של יחידים מיוחדים
ומה הוא אותו יצר שלטון האוחז באדם וגורם לו לחפש את מקומו על ידי רודנותו דווקא?
פעמים רבות אלה אסטרטגיות כושלות של יחידים, הקשורות לטראומות עבר שנוצרו כתוצאה מנסיבות גורליות כמו מות אם, התעללות חברים, וגורמים אחרים שניתקו אותם מן השייכות, ושיבשו את התבגרותם. בשל אותן נסיבות הם איבדו את היכולת להקשיב לשלם האורגני ולחוש אליו אמפתיה, ובחיפושם אחר מקומם בתוך המרחב החברתי, הם מצאו לפניהם את הדרך הזו של השררה והכוח.
ואף על פי שמדובר ב"מנהיגים" שכביכול נמצאים מעל העם, במובן אחר, הם עשויים להיות "הנקודה החלשה" שסביבה השבט מתארגן, ועל משקל עיקרון ההכבדה, להתמיד לשמור על אחדותו.
כמו כל עניין לא פטור אחר, המנהיגים פצועים מעסיקים את האנשים המתגבשים סביב הרצון לפתור את הבעיה שהם מציבים. כמו הירח שכל הזמן רוצה ליפול לכדור הארץ וכך סובב סביבו יום אחר יום שנה אחר שנה, כך האנשים ממשיכים לפרנס את המנהיגות הבעייתית בניסיון לא מודע לרפא את כאבה. אף שהעם הוא יצור חי, מערכת אורגנית שכל מהותה קשור בהתחדשותה, לפעמים העם החי הזה מתרקם מסביב משהו לא חי, כמו מבנים אלה המשכפלים שוב ושוב את ניכורם.
מנהיגים השלובים בעמם
יש גם מנהיגים מסוג אחר – כאלה המשובצים בתוך עמם ונשארים נאמנים לו, ולא נסחפים אל תוך הספרה הפוליטית. מנהיגים המזכירים לעם את הרוח, ומאפשרים על רקע זה לאנשי העם להכיר בזהותם שלהם וממילא גם לא להיסחף אל תוך הרטוריקה הפוליטית. הם נדירים, לא בגלל שאין אנשים טובים ורגישים לסביבתם וקהילתם, אלא מכיוון שכאמור, הם נחטפים על ידי המבנים התרבותיים הקיימים, ובדרך כלל הם לא מספיק מודעים לכוח השואב של מבנים אלו, ולזהותם המזויפת.
וכך, יש בעצם שני סוגים של עמים. יש את העם ממש, ויש את העם של הפוליטיקאים כפי שהוא מצטייר בדמיונם ומועבר באמצעי התקשורת לאנשים. לצערי אנחנו מערבבים בין שני סוגי העמים ללא תקנה, ובניסיוננו להבין מי אנו, אנו עוטים את הזהות של עם הפוליטיקאים, על מלחמות העמים המשתמעות מסוג העם הזה, ובדרך אנו גם מאבדים את האנו הממשי על האחריות המיוחדת הנגזרת ממנו.
כיצד נחטפים מנהיגי החברה האזרחית
העולם מתוחזק על ידי המטפחים – ואין מניעה שבקרבם של אלה גם יקומו מנהיגים שיעזרו בתהליך גיבושה של החברה האזרחית ויעגנו את התודעה השבטית בזהות בריאה.
אלא, שכאמור, גם המנהיגים הללו (שממשיכים לקום כל הזמן על פי צורכי השעה), נוטים "להיחטף" על ידי תבניות המנהיגות המוכרות, והופכים כמעט בעל כורחם להיות גם הם למנהיגים מנותקים, הפועלים על פי חוקים משלהם המתייחסים בעיקר למנהיגים אחרים, מתוך שכחה מהותית של העם שבקרבו גדלו.
זה קורה שוב ושוב.
קשה מאוד לעמוד בכוח השואב הזה. אדם צעיר שמתחיל במסע אחריותו, מוצא לפניו כבר מבנים טיפוסיים של מנהיגות, וגם אם כוונתו המקורית הייתה מעוגנת בחוויית השלם של קהילתו, הוא ימצא את עצמו פועל על פי מתכונתם של אותם מבנים, ועד מהרה יתחיל לשרת את הגיונם ואת שפתם הכפולה, המפרידה אותו מאנשים אחרים. ניתן לראות זאת בדרכם של מנהיגים צעירים בתנועות סטודנטים או ארגונים חברתיים, שעם התקדמותם בסולם הפוליטי, מאמצים את השפה והפרקטיקות של הממסד שנגדו יצאו בתחילה.
בשלב זה או אחר של מנהיגותם, שאר בני האדם יהפכו להמון, חומר גלם במאבק הכוחות הפוליטי, ומי שיישארו בגדר סובייקטים עמם הם מנהלים את שיחם יהיו בעלי הכוח האחרים – אויבים או ידידים זה לא משנה – הם, המתקיימים באותה ספֵרת מנהיגות.
הניתוק הזה של ההנהגה אחראי למלחמת האידיאולוגיות שאנו מכירים בכל מקום. האנשים הפשוטים שאינם ערים מספיק לניתוק הזה שנכפה על המנהיגים, נסחפים גם הם ברוחות הקרב, ונעשים משרתים למגמות שאין להם כל קשר עימם, ובכל זאת הם לומדים לזהותן כ"עולם האמיתי" – וכך גם הם נעשים לאנשים פוליטיים.
יש בדיחה המספרת על שיחה בין שני חברים. האחד מעיד על משפחתו שהוא זה שמקבל בה את ההחלטות החשובות ואילו אשתו מטפלת בעניינים הפחות חשובים. ומה הם אותם עניינים פחות חשובים? תוהה חברו. הא, עונה החבר, אתה יודע, איפה נגור, באיזה בית ספר הילדים ילמדו, איזה בית נקנה, איך נרהט אותו… דברים כאלה. החבר מתפלא, אם אלה הדברים הפחות חשובים, מה הם הדברים החשובים שאתה מתעסק איתם? אתה יודע, מי יהיה ראש הממשלה, האם כדאי לצאת למלחמה, דברים כאלה…
כמו בבדיחה, אותם "אנשים פוליטיים" עוסקים בדברים שברומו של עולם, בלי להיות ערים לרובד היומיומי של חייהם ולאופן שהדברים המשמעותיים להם ולמשפחתם נזנחים בשעה שהם עסוקים במלחמות העמים.
דימוי מזויף של עם
כך נוצר דימוי מזויף של עם שמתיישב על רגשות מקוריים (משמע אותם רגשות שמגלמים את היכולת לחוש את השלם ולהתמסר אליו) ומחליפם באידאולוגיה הסוחפת את ההמונים והופכת לזהותו המזויפת.
לכן גם כל כך חשוב בעיניי לחדש את הזהות השבטית ממקורה הבריא – כתחושת אחריות לקולקטיב ממשי ולא לאידיאולוגיה.
איך אחרת אפשר לעמוד בפני התעמולה ברמה האישית והקולקטיבית?
קשה לאדם היחיד להתמודד בכוחותיו הוא עם המדינה ועוולותיה, ומול מגמות מנכרות הסוחפות את העולם. הליברליזם הגלובלי, הדוחף אותו לתודעה אינדיבידואלית (הוא הרי אזרח העולם הגדול), גם דוחק אותו באותה נשימה למעמדו חסר האונים. כל עוד יטעה לחשוב על עצמו במונחים של אינדיבידואל, ויתבלבל לחשוב על המדינה כאילו איננה רק דרכו הטכנית של העם להתארגן אלא היא ממש המענה לתשוקת ליבו לקולקטיב, הוא ימשיך להעביר לה מכוחו ולהמתין שתפתור עבורו את בעיותיו, בלי להבין את אחריותו לחבור לקולקטיב חברתי חי, ולתרום לו את חלקו.
מה שיכול לקלף את המדינה מיומרתה להיות זהות שבטית הוא זהות שבטית אמיתית. מה שיכול למתן ולאזן את העיסוק של המנהיגים בעצמם, הוא התחדשותה של זהות שבטית ממקורה הטבעי-אורגני, ובצורתה הבריאה כזהות מורכבת.
ההיפנוט של הזהות המזויפת
כמו אדם שאיבד את החזון של גופו הבריא ועלול לפיכך שלא להבחין בצרימה שיש בכל מיני התנהגויות ומופעי גוף שלו, כך גם תרבות שאיבדה את תמונת הקהילה הבריאה והשבט הבריא, לא מזהה עד כמה צורותיה השונות של הממסדיות סטו מן ה"עם הטבעי" והיא מאמצת פרוטוקולים שנועדו כביכול לרפא ובפועל הולכים ומתרחקים מחזון של גוף קהילתי בריא, תוך טשטוש ראיית העיוות שבהם.
דומה הדבר לאדם, אשר בשל בעיות גב, אימץ לעצמו יציבה הדורשת הרבה מאוד מאמץ, וממילא הוא הולך ומאבד את הרגישות העדינה לכל אותן התנהגויות מזיקות הממשיכות להכביד על גבו. לו היה לו חזון של גב בריא מופנם בידיעת עצמו (סכֵמה), הוא היה יכול לזהות ביתר קלות את הסטיות מן החזון הזה, להבין את ההתנהגויות המכבידות, ולא להתרגל אליהן כאילו זו הדרך הטבעית לעמוד.
מוסדות פסיכיאטריים הם לא פעם דוגמה טיפוסית לסוג הזה של העיוות. לא במקרה אני מזכיר אותם ולא רק משום שהם דוגמה לממסד חירש, אלא משום שהרבה מהמצוקות של האנשים אשר בשלהן הם נכנסים למוסדות אלה מלכתחילה, הן בעצם שיקופים של הגוף החברתי החולה – צעקות של יחידים אשר חשים בבשרם את הטראומה הקבוצתית. ולפעמים אין מפגש יותר כואב של אי־הבנה כמו המפגש שקורה בין אנשים סובלים אלה לבין הממסד הפסיכיאטרי.
התיקון שממשיך לשאת את הקלקול
על כל פנים, כאשר בכל זאת מגיעה התעוררות של תיקון מול קלקול שגדול מכדי לשאתו, הוא בא מאותו זרם מאחה שממשיך להתקיים בתור תשתית האנושות למרות כל המניעות, השיבושים, האסטרטגיות והאידאולוגיות, ברמה האישית והציבורית.
אלא שלא פעם הזרם המאחה בדרכו לתקן את המצוקה גם מספח אליו לא מעט מן הקלקולים הישנים, מה שהופך את התיקון לבסיס לקלקול חדש. נראה שזה החוק. כך תמיד היה וכך כנראה תמיד יהיה, ואין לזה רפואה אלא במודעות המעמיקה את שורשי הבנתה של שני הזרמים השונים הללו, הזרם המשבש והזרם המתקן. תמיד יהיה צורך לברור ולנפות ולהכריע.
הביטו למשל על הדתות הגדולות – במקורן כל אחת ביקשה להיות תנועת תיקון. אבל הרבה מן הערנות הזו נשכחה בדרך, והוחלפה ונוצלה על ידי הזרם המשבש, והיום קשה להבחין מה הוא מה. וכך זה נעשה האחריות של כל יחיד לנפות ולברור ולפרש מחדש לטובה, להתחבר, במובן הזה, למקורות היוצרים שפעלו ב"אדם הראשון".
התקנה לזהות שבטית מזויפת
התקנה לזהות שבטית מזויפת איננה ביטולה של הזהות השבטית, אלא ביסוסה של זהות שבטית בריאה – לה יהיה אולי הכוח לעמוד בפני הזהות המזויפת ולהאירה בזיופה.
זהות שבטית המושרשת בקהילה ממשית, יכולה להזכיר לבני אדם מה הפירוש של להיות בני אדם שהם חלק משלם, המכוננים ביחד את כל אותם שגרות של איחוי ותיקון השלם.
על דרך הסיכום אני מזכיר שוב את תכונותיה של זהות שבטית בריאה:
שהיא מורכבת, ותמיד תחת פירוש אישי ומשותף, ותומכת בשקט של היחיד, ומאפשרת לאנשים לבוא ולצאת, והיא ממוקמת בתוך העולם, ורואה עצמה כחלק מן העולם, תמיד עם מבט אל השלם הגדול ממנה ומתוך תחושת אחריות כלפיו, שיש בה מנגנונים שמרגיעים את יצר השלטון למען השלטון והכוח למען הכוח, שהיא מעודדת את תהליכי ההגחה של החברה האזרחית ומעניקה להם כלים, שיש בה מקום לאחר לסוגיו, ושהיא עושה סדר בעולם הערכים, ותומכת בלימוד מתמשך, ונותנת מקום מרכזי לאומנות גידול הילדים.
היחיד מצד אחד, והשבט מצד שני. שתי תופעות עצמאיות המכבדות זו את זו ולומדות לשתף פעולה באופן המבריא את שתיהן.
הערה על עצם העיסוק בזהות
החיבור הזה נכתב בזמן מלחמה. איני היחיד שהמלחמה הזו העירה אצלו את שאלת הזהות. נראה שרבים שואלים ורבות השאלות: על מה אנחנו נלחמים? מי אנחנו שנלחמים? כמה זה חשוב? מה הם ערכינו? במה אנו מאמינים? מה אחריותנו כלפי הצד השני? מה זה בעצם "הצד השני"? מה הוא אותו חוסן שמהללים בשלטי החוצות? מה דינן של כל המלחמות הפנימיות?
העיסוק המסיבי הזה בשאלת הזהות, עם כל חשיבותו, הוא בעצמו אולי עדות לזהות פצועה. תרבויות ילידיות ומסורתיות כשהן חיות בשלום ורווחה, לא מתעסקות בשאלה הזו והיא איננה מטרידה אותם.
לכאורה, הרי הם כאותם תמימים שאינם יודעים מי הם ולא אכפת להם, הם חיים את חיי היומיום שלהם, מתמודדים עם קשיי החיים, כל אחד במקומו, בלי דרמות יותר מדי גדולות, ובלי לנפנף בדגלים. אבל אפשר שהם דווקא יודעים, גם אם לא באופן מוצהר, וזה נותן להם את המקום לנוח. הם יודעים באופן הלא יודע הזה, שבו הארץ יודעת אותם.
האם אפשר לדמיין אחרת?
התייחסתי למדינה כמבנה ארגוני – טכנולוגיה של ניהול – אבל גם אם זו "רק" טכנולוגיה, כפי שראינו, יש לה תפקיד מרכזי בהולדתה של הלאומיות החדשה.
האם יש לאום שקודם למדינה, ושהמדינה היא לבושו?
האם יש שם משהו?
והרי זה מה שכל כך מבלבל – משהו יש שם, ואם לא מדקדקים בפרטים נראה שמה שיש שם (כל מיני דברים למעשה) גם מגבה באופנים שונים את תחושת הלאום ומצדיק לראות במדינה לבוש ראוי לאותה ישות קודמת.
אבל אנחנו הרי כאן כדי לדקדק בפרטים.
וייתכן שאם נעקוב אחר הפרטים תתפרק מול עינינו תחושת הלאום למרכיביה ושוב לא נהיה להוטים כל כך ללכדה. נלמד להתייחס למדינה באותה חשדנות שאנו מתייחסים לכל מנגנון בירוקרטי, שבמקורו בא לשרת את האדם, אבל ברבות הימים נעשה לעילת עצמו.
אל נשכח שהלאום הוא אולי קהילייה מדומיינת אבל הדמיון הזה יושב על הרבה דברים אחרים מחוץ לדמיון, חלקם קיימים לפניו, וחלקם הוא עצמו מחולל – מה שלא פוסל את ממשותם מחוץ לדמיון. על כל פנים זה מצדיק לשאול:
האם ראוי שנדמיין אחרת?
האם אנו יכולים?
האם יישאר משהו אחרי שנקלף את התודעה הכוזבת?
אם אנחנו לא רוצים שהטכנוקרטיה תשלוט בעולם ותנתב את העולם על פי חזונה המצומצם, אנו חייבים להתעורר. למזלנו, באופן פרדוקסלי אולי, עומדים לרשותנו כלים טכנולוגיים רבי עוצמה שעשויים לעזור לנו בזה.
חזון
לא נוכל להיאבק במוסדות וגם אין טעם – הם לא רעים לכשעצמם, ובמצבה של האנושות היום אם הם יפסיקו לתפקד כולנו נשקע לתוך כאוס. אבל, אנחנו יכולים לחזור ולטפח את החברה האזרחית במקביל להם, ולהשאיר אותה עצמאית עד כמה שניתן, תוך הישענות על קהילתיות בריאה וזהותה המתחדשת.
ההיזכרות בעיקר היא ההיזכרות ברוח האנושית, זו הפועמת באדם ומקיפה אותו מבחוץ. וכל אדם, במובן הזה, הוא גם ילדו של "האדם הראשון", וחובר אליו בתנופתו להוליד אנושות טובה יותר.
בשביל זה אנחנו כאן.
כתבתי שלא הכול לטובה – ויש מקומות אפלים מזה שהאנושות עוד עלולה להתדרדר אליהם. אחרי הטראומה של מלחמות העולם הגדולות במאה העשרים, האנושות עשתה מאמץ מיוחד להתעורר, וזכינו במערב לכמה עשרות שנים של פריחה. לא עוד. שבנו להירדם והפקרנו את גורלנו בידי כוחות זרים שמעולם לא נרדמו, כי מלכתחילה הם גם לא היו מן הסוג שיכול להתעורר. האחריות היא שלנו, אפוא.
אין לי ספק באפשרות קיומו של עולם אנושי מתוקן יותר. אין מניעה עקרונית לא מצד ה"משאבים" ולא מצד הפסיכולוגיה האנושית, ולא מצד הכוחות הטובים שיכולים לחבור ולשתף פעולה. אנו חיים בעולם מלא מסתורין, ומה שאנו מכירים ממנו היום אינו יותר מטיפה בים. יש עוד כל כך הרבה לפנינו הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית.
אנחנו רק מתחילים לחקור את אופקינו האנושיים ואין קץ לתהליך השכלול. אנו יכולים לנוע לכיוון של חיים רדיקליים אשר בהם עומק היצירה ואיכות הדיאלוג האנושי מחליפים את מאבק ההישרדות. רוח הידידות אינה "נחמדות פרווה" – זו התייצבות אמיצה אשר בהתמסרותה למציאות ואהבתה לחיים, גם מקרינה ברכה וסדר.
מה שמפריד בינינו לבין האפשרות הזו הוא בעיקר איכות שיתוף הפעולה האנושי – אופיו של ה"ביחד" שלנו וכוחנו לחלום ולדמיין.
המפתח המעשי לזה טמון למיטב הבנתי בטיפוחה של החברה האזרחית ובשיקומם של מרחבי שייכות בריאים.
בעיקר אלה שבהם גדלים ילדים.
בזה לא חידשתי הרבה. רבים עוסקים בקהילות בריאות ויש התנסויות מרתקות כאלה בכל רחבי העולם, ולא באתי בחיבור זה להוסיף אלא זאת – שקהילה של שייכות זקוקה גם לזהות.
וזהות פירושה בו־זמנית מערכת ערכים מארגנת ושבט מקיף.
ללא זה, השייכות מרפאת אבל לא מספיק תומכת בהתבגרות.
זהות בריאה
הזהות הבריאה מאפשרת לאנשים להישאר חופשיים, לצאת מהקהילה ולחזור אליה בלי שהיא עצמה תקרוס ובלי שהזהות המזויפת תתפוס חזקה על נפשם ונפש קהילתם. לא הם מחזיקים את הקהילה, אלא רוחה הבהירה, אשר האנשים תורמים לה בהתמסרותם לעשות את חלקם. ואיך הם ידעו את חלקם ללא אותה רוח שהם יכולים ופנויים להקשיב לה?
לחדש את החברה האזרחית פירושו גם למצוא את המנגנונים הארגוניים המתאימים לרוחה, ואינם מהווים "בגד הלובש את האדם". ללא הבנה מודעת של תהליכי ה"חטיפה" הארגוניים, אנשים ימצאו את עצמם משתמשים באותה טכנולוגיה שמשתמשת בהם.
באופן מעשי, ישנם מספר דברים שיכולים לתרום למציאות הזו, אבל נראה לי שכולם עוברים דרך היחס הבריא שהאדם מכונן לקהילות השונות שהוא לוקח בהן חלק. קודם כל באופן שבו הוא מזהה את עצמו ועושה סדר בביתו – בעולם זהויותיו – ואחר כך באופן שבו הוא לוקח חלק בקולקטיבים שונים, ועוזר להם לעשות סדר.
אני יודע שאפשר להקים סוג אחר של מרחבים ציבוריים וקהילתיים – כאלה שלא נושאים על עצמם את רוח הבירוקרטיה הממסדית. הממסדיות הפורמלית איננה הצורה היחידה שבה אנו יכולים להתארגן ולנהל את עניינינו המשותפים, ולא הצורה היחידה שבה שיתוף הפעולה האנושי יכול לבוא לידי ביטוי. אפשר, לדוגמה, שמסגרת חינוך תהיה מוסד פורמלי המקיים שגרות של ניכור, ואפשר שהיא תהיה בית שני לילדים ולמבוגרים כאחד – מקום לגדול.
הפוליטיקה של התמימות
במילים אחרות, עלינו ללמוד לפתח זהות שבטית בריאה בכל מחוזותיה הרב־גוניים של הזהות – בין אם מדובר בזהות אתנית, ובין בזהות מקצועית או אחרת. זהות שאינה מתבדלת במיוחדותה, אלא שעושה את חלקה תוך העמקת ייחודה.
האדם המודרני, בין אם הוא מחזיק בתפיסת עולם חילונית או דתית, מוצא את עצמו מחובר אל העולם הגדול, ועל כורחו מושפע מהלך הרוח של האוניברסליות, כולל התודעה הכוזבת והתעמולה הלאומית.
אם זקוקים אנו לפתח תודעה פוליטית אין זה כדי להצטרף למאבקים הפוליטיים לצד זה או אחר – מאבקים שתמיד יהיו צרים ונגועים בשיקולים זרים – אלא כדי להצליח לעמוד בפניהם ולהחזיר לעצמנו את "תמימותנו השנייה".
אותה תמימות מקורית בצירוף ערנות.
לא כדי לשחק את המשחק הפוליטי טוב יותר, אלא כדי לדעת כיצד לצאת מהמשחק, ואם זה לא אפשרי, לפחות לנווט במבוכיו במידה מסוימת של חופש.
יש הטוענים ש"הכול פוליטי". אמנם במבוך העירוני הכול אכן נראה פוליטי, אבל המבוך הזה הוא בכל זאת רק פיסה קטנה של העולם. לזכור את העובדה הזו, ולפעול מתוך ההיזכרות, עשוי להביא גאולה לעולם.
אז מה עושים?
איך מתקדמים מכאן? מה הדבר הנכון לעשות בשעה הזו ובכלל? איך אפשר לשקם את הזהות הבריאה על רקע העולם הגלובלי וסגנון החיים המודרני ומאבקי המנהיגים והאידאולוגיות? מה עושים?
על דרך הסיכום, הנה הצעתי בתמצית:
עושים סדר: אינני יודע עד כמה ניתן לרענן את הזהות האתנית, ועד כמה היא יכולה לחזור ולהיות בחברתנו המודרנית עיקרון מחולל סדר המכוון את החברה האזרחית. הרבה מכוח הליכוד השבטי נשחק לאורך השנים, וספק אם הוא יכול לעבוד מעבר לקנה מידה מאוד מקומי, ובקנה מידה כזה כבר אין זו בדיוק זהות אתנית… מכל מקום, משהו מן הסוג הזה אנו צריכים. סוג של זהות מקיפה הצומחת מלמטה ומשקפת את תהליכי הליכוד של שלם אורגני. אולי מעין תנועה חברתית/פילוסופית המהווה ציר זהות חדש מותאם לעת הזו. ציר מספיק ברור, מקיף ועמוק, כדי להתייצב במרכז ולספק משען לשאר הזהויות להתארגן סביבו. ובין היתר הוא גם יכול לגבות את הזהות האתנית ולמצוא את מקומה בלי שזו תחולל מהומות בעולם. הרי זה עיקר מעמדו המיוחד כציר מארגן: הוא לא מוחק את הזהויות השונות, אלא במנהיגותו הברורה הוא עושה להן שקט להיות הן עצמן. מתוך זה שהן מוצאות את מקומן בשלם, הן גם נעשות יותר ברורות לעצמן.
שומרים על מורכבות: ובכל מקרה נחוץ לשמור על תודעה של מורכבות. עם זה התחלתי ולזה אני חוזר: זהות בריאה היא זהות רב־ממדית ששומרת על נפחיותה מול כל הניסיונות לגרור אותה למישור הדו־ממדי. כל אדם הוא גם וגם, קולות רבים, תזמורת. המורכבות מאזנת ומתאמת בין הזהויות, מאזנת בין האני לאנחנו, בין היחיד לציבור, בין איכויות שונות של עומק, והיא מאפשרת לאדם לשמור על צלילותו ובגרותו.
מטפחים קהילות שייכות: משפחה זה לא מספיק. אנחנו צריכים לגדול ולחיות במרחבי שייכות רחבים יותר, ובמקביל לטפח את כל אותן מיומנויות יסוד שמאפשרות לנו לחיות בקולקטיבים כאלה בחוכמה ורווחה. אני לא בהכרח מציע להחליף את המשפחה המודרנית – אדרבא, גם אותה צריך לטפח – אבל גם להקיפה בקהילה מקומית. ובמקביל ליצור אלטרנטיבות בדמות של כל מיני קהילות שייכות אשר האדם יכול לקחת בהן חלק – קבוצות נוכחות מסוגים שונים, שעושות בתוכן עבודת נוכחות ותקשורת. כדאי שאנשים יכירו בכך שההיבט הזה הוא מספיק חשוב כדי לטרוח עבורו, גם אם במונחים של השוק אין בו תועלת נראית לעין. כדאי שאנשים יבלו יותר ביחד, ובאופן לא פורמלי, ובצורה המטפחת את החיבור.
עושים את חלקנו: אני לא בטוח שמה שאני מציע הוא שכל אדם ינסה להקים קהילה שלמה. מעטים מוכשרים ליזמות כזו, ולא פעם המאמץ המלאכותי נגרר אחר הפנטזיה ומתנפץ על צוקי המציאות בתסכול רב. גם אם אין מספיק קהילות שלמות קיימות כדי לאפשר ליותר מקומץ אנשים להתנסות בהן, יש בכל זאת הרבה מעגלי מפגשים וקבוצות עבודה, והתכנסויות אנושיות, ובכל מעגל כזה שהאדם מוצא את עצמו בתוכו, הוא יכול להתמסר לעשות את חלקו במובן שפרשתי למעלה – משמע מתוך תודעת השלם שאנו פועלים בשירותו. זה יעשה סדר בקבוצה, יאמן אותו עצמו ויכשירו לקחת חלק, ובאופן כללי יעזור לקולקטיבים אנושיים למצוא מקום מברך יותר בשלם האנושי.
חוקרים ולומדים: ואיך בפועל אנחנו יכולים ללמוד לשתף פעולה באופן מברך יותר, ואילו מנגנונים ארגוניים יכולים לעזור ליוזמות של החברה האזרחית, ואיך לאפשר מנהיגות שאינה מתגלגלת להיות רודנות – כל זה דורש לימוד ומחקר והתנסות מעשית. וגם כאן מתוך זה שאנשים מכירים בחשיבות, הם גם מפנם לזה זמן.
מכוונים לבגרות, ממשיכים להאמין (ולחלום): ולבסוף יש צורך באורך רוח כדי לשמור על חזון אישי וקולקטיבי – לחשוב לדורות. רוחב המבט הזה והתנופה קדימה יכולים לעזור לנו להתגבר על מכשולי השעה. ילדים מחזיקים פרספקטיבת זמן קצרת מועד. המצוקה של היום מציפה אותם עד כי נדמה שתמיד הייתה ותמיד תהיה והם טובעים בתחושת חוסר האונים שלה. נדרש הבוגר שחי כבר שנים כדי למסגר את המצוקה ולזהות שיש מציאות גם מעבר לה.
זו הצעתי המעשית לכל אדם במקומו. לא מוננו להיות מנהלי העולם וגם אם היו נותנים לנו תפקידים בכירים ב"ממשלת העולם", בספק אם הדבר היה עוזר. החברה האזרחית – אותה חברה המבקשת החזיר את האנשים לעולם ואת העולם לאנשים – איננה מעשה מתוכנן הנכפה מלמעלה. היא צומחת מלמטה, בקצבה, באופן אורגני, וזו הדרך שאני מאמין שאפשר לתמוך בתנועתה – לעשות סדר בערכינו, לשמור על המורכבות, לטפח קהילות של שייכות, לעשות את חלקינו היכן שאנו נמצאים, להמשיך לחקור את אופקינו האנושיים, לפתח דרכים חדשות לשיתוף פעולה, ולשמור על אורך הרוח של בוגרים שלא נותנים למצוקות השעה להשתלט על מבטם.
הערה לסיום
השאלה "מי אני?" – ובהרחבתה "מי אנו?" – היא שאלה אישית. היא אינה יכולה לקבל את תשובתה באמצעות ניסוחים פילוסופיים כלליים.
עם זאת, כלים פילוסופיים מן הסוג שניסיתי לפתח כאן, בהחלט יכולים לסייע בחיפוש הזה. בין היתר, הם עוזרים בתיחום רעיונות בעייתיים למקומם, ומונעים מהם להשתלט על התשובה.
כעת, משנערכו הכלים, מתחילה העבודה. או מוטב (מכיוון שכנראה אין איש שלא נמצא במסע הבירור הזה ממילא), כעת אפשר להמשיך את עבודת הבירור האישית ביתר תנופה ומיקוד. והרי הזמן הזה אינו גרוע יותר מכל זמן אחר לעצור ולשאול:
מי אנו?