פרק אחד עשר: השיבוש הגדול

המדינה והעם

מדינה איננה עם, לכל היותר היא דרך ההתארגנות שמצא לו העם כדי לנהל את ענייניו. אבל בתור שכזו היא גם מקבלת לא פעם אופי של בגד המבקש להעיד על הזהות, ובדרך מבלבל אנשים ומבלבל ציבורים, והמדינה נעשית לזהות מזויפת המסתירה מן העם את זהותו האמיתית.

חוברים למהלך הזה המנהיגים והתקשורת, עד שבקלות הקולקטיב מקבל על עצמו את בגד המדינה כזהותו היחידה. בפועל, זה גולם שקם על יוצרו, בגד שהחל להתעסק בעצמו וללבוש את האדם ככסותו⁵¹.

שבט, עם, מחוז, אומה

לאורך כל הספר התייחסתי לכל סוגי הקולקטיבים האנושיים – שבטים, עמים ואחרים – כאל ישויות הנמצאות בין החבורה הקטנה לאנושות כולה, ולא הבחנתי ביניהם. השתמשתי לחילופין במונחים "שבט" ו"עם". היה לי חשוב לאפיין את הזהות השונה מן השייכות, ולצורך זה המגדירים השונים של הזהות היו פחות חשובים.

בעולם המודרני ההבדלים בין סוגי הקבוצות אכן מיטשטשים, אבל אפשר שהיו לממדי הקינון האלה בעבר משמעות שהיום קשה לנו יותר להבין. אמנם אנו מבדילים בין סדרי הגודל השונים ויודעים להגיד שלא דומה קהילה של מאתיים אנשים לציבור של אלפים או שני מיליון אנשים, אבל לא תמיד אנו מבינים את מהות ההבדל האיכותי.

מכל מקום, ייתכן שיש לנו עדיין "רצפטורים" מנטליים לסוגי הקולקטיבים השונים שהיינו חלק מהם בעבר הפרהיסטורי. אז הם הנחו אותנו לעשות את חלקנו בכל אחד מן הקולקטיבים הללו, וגם היום הם פועלים בנו, מחפשים כתובת שתשביעם, ולא תמיד מה שהם מוצאים בעולם המודרני מותאם ל"בקשת העומק" שלהם.

לא משתמע מכאן שהאנושות לא יכולה לפתח סדרים חברתיים חדשים – אנחנו יצורים גמישים ויכולים להתאים את עצמנו לכל מיני סוגי סדרים – אך חשוב להבין את הצרכים הבסיסיים שרצפטורים אלה מייצגים. אם איננו יכולים להתאים את סדרינו החברתיים לבקשתם, עלינו לפחות להכיר בהם ולפצות על הפערים.

הנה אפשרות אחת לסדרים החברתיים ולרצפטורים המתאימים להם:

הרצפטור הבסיסי ביותר הוא זה של השייכות. צורתו המודרנית הנפוצה היא המשפחה והבית. אבל הוא יכול להתבטא גם בקבוצות שייכות אחרות כמו מעגל חברים.

הרצפטור הבא בתור הוא זה של הזהות השבטית. זה עדיין הבית, אבל הבית המורחב. בעבר זה היה המרחב הבין־חבורתי שבו יכלו יחידים לנדוד באופן חופשי, ועדיין להרגיש בביתם. צורתו המודרנית היא המשפחה המורחבת, או הקהילה או הכפר. האופן שבו אדם מרגיש בתוך המרחב הזה שונה מן האופן שהוא מרגיש בחיק משפחתו האינטימית, אבל גם כאן זה ביתו.

הרצפטור הבא הוא זה של הזהות המקומית – חבל הארץ, המחוז, שבו חיו בעבר מספר שבטים שונים שהתייחסו זה לזה, ואולי סחרו זה עם זה. הם חלקו את אותו אקלים, אותו נוף, אותה צמחייה וכן הלאה, והיו להם גם אלים משותפים הקשורים לחבל הארץ, אם כי היו גם אלים מייחדים לכל שבט.

והרצפטור האחרון מתייחס לעולם האנושי בכללותו. מן הסתם גם בעבר הרחוק אנשים ידעו על קיומם של אנשים נוספים בעולם, והתייחסו אליהם באופן שונה מאשר לכל בעל חיים אחר.

בתוך הרשימה הזו לא כללתי את סדרי הגודל שאפשר לקרוא להם "עמים" וגם לא "אימפריות" – אני בספק אם יש לנו רצפטורים מותאמים לתופעות הללו שהגיחו רק באלפי השנים האחרונות. והרצפטור שבכל זאת "קולט" אותם ומתייחס אליהם הוא הרצפטור המחוזי ואולי אף הרצפטור של האנושות, או מיזוג שלהם.

זה סידור אפשרי אחד. ייתכן ש"הרצפטורים" הללו, אם אכן הם קיימים, מתייחסים בכלל לסדרי גודל אחרים או לעניינים אחרים. ייתכן למשל, שהיה רצפטור מיוחד המופנה כלפי שכבת הגיל הזהה, ואחר כלפי שכבת גיל מבוגרת או צעירה. וכמובן, אין החלוקות השונות סותרות זו את זו. אנחנו יצורים מורכבים. בתור מנחה קבוצות אני יכול להעיד: לא דומה מפגש של שבעה אנשים למפגש של ארבע עשר או שלושים אנשים. אלה קולקטיבים עם איכות שונה, ודינמיקת יחסים אחרת, המחלצת מכל משתתף סוג התנהגות טיפוסי לגודל.

סדר קונצנטרי

אדם יכול לשבת בשקט ולהקשיב למעגלי הקינון השונים הללו שהוא חלק מהם, ולנסות לזהות את סוגי היחס השונים הקיימים בו כלפי הקולקטיבים השונים. איך זה מרגיש "לעשות את חלקי" בתוך משפחה, ואיך זה מרגיש אחרת "לעשות את חלקי" בתוך המחוז?

במבט מלמעלה, אנו יכולים לראות כיצד כל מעגל קינון כזה יכול לתמוך במעגלי הקינון האחרים, כשהוא חלק מסדר קונצנטרי. במצב כזה כל סדר הוא מבוא לסדר הבא אחריו ונתיב המחבר את האדם לעולם. השייכות המקומית היא השער לשייכות השבטית, והשייכות השבטית היא השער לשייכות המחוזית, והשייכות המחוזית לשייכות האנושית. וכשכל קולקטיב מבין את חלקו, ונמצא במקום הנכון ביחס לקולקטיב האחר – זה שמצדדיו וזה שמעליו ומתחתיו – יכולה הברכה שבאנושות המאוחדת לחלחל ולהשרות את סדרה, ולהדריך כל עם בנוגע לחלקו, ודרכו גם כל מחוז, וכל שבט וכל חבורה וכל יחיד.

המבנה הקונצנטרי הזה נכון בהתייחס לעמים אתניים, והוא נכון גם לגבי זהויות אחרות של האדם כמו המוזיקאי או ההורה – גם הם בנויים מעגלים מעגלים. וכשאחד מן המעגלים נפגע או לא מוצב במקום הנכון בתוך מדרג הקינונים, ולא עושה את חלקו, גם משתבשים קווי הזרימה – הסדר האנושי כבר לא יכול לברך את היחיד, וגם היחיד יתקשה לעשות את חלקו ולתרום לסדר האנושי.

המדינה כהסדר

כל קולקטיב, בכל אחת מרמות הקינון השונות, יכול לקבל לבוש ארגוני משלו בהתאם לגודלו ואופיו, וצורות הטכנולוגיה הנפוצות באותה תקופה. וכמו כל לבוש, יכולות להיות צורות רבות ומגוונות התומכות בהתארגנותו של הקולקטיב, ולכל בגד כזה מן הסתם תהיה גם השפעה מסוימת על המהות.

כאמור, לא כללתי את העם והאימפריות כסוג של קולקטיב שיכול להיות לו רצפטור משלו, אבל בדיעבד אפשר לראות במדינה סוג של הסדר ארגוני בין כמה מחוזות (ולמחוזות דווקא היה רצפטור מתאים בפרהיסטוריה). זו אולי לא ישות אורגנית, והיא לא הייתה קיימת בעבר, אבל היא יכולה להתאים בצורתה זו לרצפטור של המחוז, ולענות לצורך דומה, ואף להוות בסיס לרצפטור חדש שעתיד להתפתח אם נמשיך לחיות בתודעתנו גם בסדרי גודל כאלה של מיליוני אנשים. כרגע זה בעיקר לבוש ארגוני ומעין הרחבה של התפיסה המחוזית, שבה אפשר שתהיה גם מושרשת האתניות.

גם אם זו אינה יחידה אורגנית, שיכולה להתקיים כשלם אורגני, לא מצד עצמה ולא מצד הרצפטורים המתאימים ביחיד, היא אולי נחוצה לנו ברמה הארגונית ויכולה להשלים ברמתה הטכנית את השלמים שאנו יכולים לקחת בהם חלק באופן יותר אורגני. לצדה יכולים להיות גם רמות נוספות, שמשרתות גם הן עניינים ארגוניים, ועד ארגוני גג עולמיים, שאולי גם הם נחוצים בעניינים שונים.

החברה האזרחית – מלמטה למעלה

השלם האורגני הוא סדר מגיח, לא סדר מהונדס. לא היה מישהו שתכנן את גוף האדם ואחר כך חיבר את כל מיליארדי התאים הללו יחדיו כדי שיחוללו את השלם האנושי. כך מתכננים מכונה, לא יצור חי.

וזה הדין במידה רבה לגבי קולקטיבים בכלל וקולקטיבים אנושיים בפרט: יש להם סדר מגיח הצומח מלמטה ועונה לחוקי השייכות והזהות הבסיסיים. השלם המשפחתי מגיח מתוך האינטראקציה הבין־אישית, הוא לא כפוי על חברי המשפחה, וגם כשהוא כפוי, כמו כיתת בית ספר למשל, מה שהופך את הכיתה לגוף מאוחד בעל רוח משלו, קשור באותם תהליכי שייכות טבעיים, הפועלים למרות הכפייה הכיתתית.

"החברה האזרחית" היא השם הכללי שנוהגים לתת לסוג התהליכים הללו הצומח מלמטה למעלה ופועל בכל הרמות, החל ברמת המשפחה וחבורות אחרות, ברמת השבט, המחוז, האנושות. הסדר הזה שב ומגיח בהתאם לנסיבות, מעצב את הקולקטיב על פי תהליכיו, מצמיח מנהיגים, יזמות מקומית, פרקטיקות של שיתוף פעולה, נורמות, ערכים, דרכי תקשורת וכיוצא באלה תהליכים יוצרי סדר, המגבשים את זהותו של הקולקטיב ומעניקים לו רוח ותנופה. כאשר בזמן משבר או אסון מתארגנים האנשים לעזור זה לזה – זו דוגמה לפעולתה של החברה האזרחית. הם יכולים לפעול כתחליף לפעולתם של ממסדים או במקביל להם.

בהיעדר זהות יציבה ומודעות ערה, תהליכים אלה של החברה האזרחית "נחטפים" שוב ושוב על ידי המוסדות, שמנצלים אותם לקיומם שלהם. יוזמות שמתחילות באופן אורגני, מתפתות להלביש את עצמן במנגנון ארגוני ממסדי, ועד מהרה (ובין היתר בשל חולשתה של הזהות) המנגנון הזה חובר לממסדים אחרים, ומכתיב את סדר היום של הקבוצה באופן הזר לרוחה המקורית.

הסיפור שאני מספר

מה מאפשר למוסדות שהם ככלות הכול יצירה של אנשים, "לחטוף" את החברה האזרחית ולרתום אותה לשירותם? איך זה קורה בפועל היום, ומה המקורות ההיסטוריים לכך?

כך אני מבין זאת:

את מגמת הצמיחה הטבעית של החברה, המבשילה בקצבה, מאוזנת עם סביבתה, קשובה למארג האקולוגי, החליפה אבחת חרב שביתקה את הקשר בין הקהילה לבין סביבתה הטבעית, וכפתה עליה סדר חיצוני.

התרבות של ערי המדינה שרובנו צאצאיה לא צמחה והבשילה באופן אורגני כתוצאה מגדילה טבעית של האוכלוסייה המקומית והתרבדות חברתית שנבעה מגודלה, אלא נכבשה בתקופה קצרה יחסית על ידי כוחות חיצוניים שהיו מנותקי־ארץ, מעין שודדים מאורגנים, והם אלה שגם כפו עליה את הגדילה המסיבית, ומצאו את הדרך לפרנסה ביעילות (בעזרת הגרעינים והזרעים למיניהם שעורה, אורז, חיטה ועוד)⁵².

נהוג לומר שהגדילה המסיבית היא הסיבה להתארגנות העירונית, ועם זאת כדאי לזכור שקולקטיבים אנושיים התקיימו במשך מאות אלפי שנים בלי לשנות סדרי גודל, ואפשר שהכיוון הסיבתי הוא דווקא הפוך: ההתארגנות העירונית שהייתה זקוקה לאינספור ידיים עובדות, היא שכפתה את ההתרבות האנושית בלי קשר לסביבה הטבעית ודרישותיה האקולוגיות.

לא שלא היו ניצנים לחברה מעמדית גם לפני כן, אבל כאן מדובר במעמדות שקדמו לחברה (תאוריית שני העמים) וכפו עליה סדר היררכי שאחר כך חלחל לכל מדוריה, והפך להיות לסימן ההיכר של תרבותנו העירונית. החלוקה המעמדית הקיצונית משכיחה מן החברה האזרחית את סדרה האורגני, וממשבשת את פעולתם של מנגנוני האיחוי וההיזכרות הטבעיים הפועלים בכל חברה אורגנית.

אני רוצה בפרק זה להאיר את התהליכים השונים שהיו מעורבים ועדיין מעורבים בתהליך הזה ברמת הפרט וברמת הציבור. טענתי המרכזית היא שהמנגנונים הללו, המכרסמים בחברה האזרחית, לא היו יכולים לשגשג אם לקולקטיב הייתה זהות ברורה.

ההיסטוריה האנושית

התרגלנו לספר את תולדות האדם כתולדות מלחמותיו – בזה בדרך כלל מלאים ספרי ההיסטוריה. ואף על פי שאין ספק שלמלחמות יש השפעה דרמטית על חיי בני האדם ותרבותם, בכל זאת רוב האנשים רוב הזמן אינם עוסקים במלחמות – הם מגדלים ילדים ומטפחים את ביתם, יוצרים ומספרים סיפורים, ומשתתפים בשלל פעילויות חברתיות.

גם אם רבות המלחמות בעולם – מבחינת נפח הזמן הרוב הוא בכל זאת ימי שלום. גם מבחינת המהות מה שממלא את האנושות תוכן ועומק הוא מה שעושים אנשי היומיום. זו התשתית של קיומנו האנושי. אמנם המלחמות מכרסמות בתשתית הזו פעם אחר פעם, אבל הרי צריך ליצור, לבנות ולטפח כדי שיהיה במה לכרסם. טיל משמיד בית ברגע אחד, אבל נדרשים ימים רבים הן כדי לבנות את הבית, הן כדי לבנות את הטיל, שלא לדבר על שנות ההכשרה והלימוד הרבות הנדרשות כדי להגיע למיומנות בבנייתם.

גם מבחינה היסטורית נראה שהמלחמות הופיעו על בימת ההיסטוריה רק בעשרת אלפי השנים האחרונות. על פי הממצאים הארכיאולוגיים לפני כן אנשים ייצרו כלי ציד שונים אבל לא כלי מלחמה. אמנם עשרת אלפים שנה זה זמן רב במונחים של חיי יחידים, אבל במונחים אבולוציוניים זה בכל זאת רק פסיק. גם במובן הזה המלחמות הן לא עיקר ההיסטוריה.

הזרם המטפח

האנושות משגשגת בזכות זרם מתמיד של אנשים המטפחים את המציאות האנושית באכפתיות שלהם, בסקרנותם, במיומנותם, בתפיסותיהם הערכיות, בקשריהם ובשפתם. זה עיקר העם ועיקר האדם. הבסיס של האנושות הוא הרצון הטוב והכישרון לשתף פעולה.

אבל במקביל אפשר לזהות באנושות גם זרם אחר, מלחמתי, ציני, נצלני. ההיסטוריה האנושית באלפי השנים האחרונות מלאה אינספור מלחמות, בגידות, מוות והרס. ואם למרות הגורמים המפרקים הללו, האנושות ממשיכה להתקיים, זה לא בזכות ניצחונו של עם כזה או אחר במלחמות, אלא בזכות הזרם המאחה, המתקן, המטפח, שממשיך לפעול מתחת לפני השטח כל הזמן ולהבריא את הקלקול גם בקרב המנצחים וגם בקרב המפסידים.

אפשר לזהות את שני הזרמים הללו בתוך כל התארגנות אנושית. הביטו למשל על האקדמיה ועל הכוחות היוצרים שבה – ההתלהבות והתשוקה, העומק וההתמסרות, היושר והחקירה – וראו גם את הפוליטיקה והמבנים הציניים והנצלניים. בעין אחת, רואים כאן מפעל אנושי מיטיב ומעצים, בעין שנייה, שדה של אינטרסים ופלגים ומאבקי כוח ויוקרה, ושיקולים זרים לאינסוף.

הזרם המתקן

למען הדיוק היה ראוי אולי לדבר על שלושה זרמים, הזרם המקורי, התמים, הזרם המשבש הרוכב על הזרם התמים, (אפשר לקרוא לו גם הזרם הטפילי), והזרם המתקן שבא לאחות ולהבריא את תוצאות המעשים של הזרם הטפילי. אבל אפשר גם להגיד שהזרם המתקן הוא בעצם אותו זרם מקורי, תמים, בתוספת מודעות והכרעה מוסרית – זו התמימות השנייה – וכך להסתפק בציון שני זרמים. המשבש והמתקן.

מן הסתם, איש לא ימהר להצהיר על עצמו שהוא שייך לזרם משבש, אבל אני סבור שזה לא רק עניין של דעה אישית – אלה דברים ממשיים שניתנים לבחינה.

ככל הנראה, כולנו נושאים את ה"גנים" של שני הזרמים הללו, ובכל אחד מאתנו יש גם מן המשבש וגם מן המתקן. על פי זה החלוקה צריכה להיות לא בין אנשים שונים, אלא בין חלקים שונים בתוך כל אדם. אבל בסוף אנשים בוחרים במעשיהם איזה זרם יהיה דומיננטי יותר בחייהם ובקהילתם, ודבר זה מצדיק להבחין בין המשבשים למתקנים.

העם הפשוט

אני מרגיש צורך לחזור על הרעיון הזה:

האנושות מתקיימת בזכות העם – זרם מתמיד של אנשים המטפחים בחיי היומיום שלהם, באכפתיות שלהם, במיומנותם והתמסרותם, את הקיום האנושי. בין אם זו האם המניקה, תופר הבגדים, מספר הסיפורים, המדען הסקרן, הממציא או כל שאר הפועלים בתום לב – הם התשתית. הם שמחוברים למקור היוצר, שרגישים לשלם, שמשתפים פעולה זה עם זה, שנשענים זה על זה בכבוד, ולא עסוקים באופן אינטנסיבי בשאיבת אנרגיה מאחרים. אלה, במובן מסוים, האנשים שפועלים מאחורי הקלעים של ההיסטוריה ואשר בזכותם ההיסטוריה קיימת.

והטפילים, מחרחרי הריב, שלא פעם גם מגיעים לעמדות של מנהיגות, רוכבים על הזרם הזה, ומתקיימים בזכותו (אם כי יש גם סוג אחר לגמרי של מנהיגות, הקשורה ושייכת לעם). השיבוש שלהם מרשים ובולט על פני השטח, ודומה שהוא הוא המשאיר חותמו באנושות, אולם אילו היו צריכים להתקיים לבד, הם לא היו מחזיקים מעמד.

הערה על תפקידו של השיבוש

לפני שאני נכנס לפרטים, אני רוצה לציין שני דברים:

בפרספקטיבה רחבה, אין זה רק סיפור של התדרדרות. אפשר לראות כאן מהלך אבולוציוני רחב יותר, הקשור למודעות ולתנועת התיקון שיכלה להיוולד רק כתשובה לשיבוש. או בשפה אחרת: השיבוש קיים כדי להעיר את האדם לתיקון.

אף על פי שהשיבוש שאני מתאר כאן קרה בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה, והיו מעורבים בו אירועים ספציפיים, אפשר למצוא את שורשיו במאפיינים שהתפתחו באנושות כבר מאות אלפי שנים. מרכיבים אלו בדרך כלל אוזנו על ידי פרקטיקות קהילתיות, אבל צירוף נסיבות היסטוריות הוציא אותם מאיזון, והם הצטברו לשיבוש גדול.

לא הכול לטובה

מן הפרספקטיבה האישית כל המתרחש הוא לטובה. עמדה זו היא יותר מ"חשיבה חיובית" הממירה עז למתוק – היא התגלות של אמת קיומיות. גם בחשכת המרתפים ובתנאים הקשים ביותר, עדיין אני כאן, וברכה שורה על עצם קיומי – במרכז סבלי אני יכול לגלות את האור.

אבל בפרספקטיבה רחבה יותר אפשר להצביע על רע מוחלט ולהתייצב מולו ללא היסוס. לא האכזריות שננקטת כלפי האדם והסבל הגדול הנגרם לו, אלא העובדה שיש אנשים שמסוגלים לחולל כזאת. אם אדם נקלע לסופת שלגים ומת, זה כואב, אבל זה חלק מן החיים, ואם החיים טובים גם למוות יש חלק בכך. אבל הכיעור והניכור שנוהגים אנשים זה בזה מתוך חשכת ליבם, צורות האכזריות שהמציאו כדי לייסר זה את זה, לנצל ולהשליך, האדישות היהירה שלהם – על כל זה חובה עלינו להתקומם, ולהבין שמסעה של האנושות יכול גם להסתיים בכי רע.

לא הכול לטובה. יש לנו יכולת בחירה ועמה גם האפשרות להזיק ולפגוע, ומכאן גם נגזרת אחריותנו לגנות את הרע ולטפח את הטוב. יש עוולות שמולם אי אפשר לומר שזו דרכו של העולם. זו לא דרכו של העולם. אלה עיוותים אנושיים ויש להכירם בתור שכאלה ולנסות להבין את מקורם.

אמנם בפרספקטיבה רחבה אף יותר, אפשר לראות שאפילו תכחד האנושות, הכול בבסיסו הוא טוב מאוד, וצריך לברך על המופע האנושי, כמו שמברכים על כל פרח שזמנו המדוד הוא חלק מיופיו.

הנה כי כן, ברמה האישית ביותר כמו גם ברמה הכללית ביותר כדאי להחזיק באמונה שהכול לטובה, אבל ברמת הביניים שבה מתקיימים מוסדותינו החברתיים, עלינו להכיר ברע שנעשה ולשאוף לתקנו.

אובדן הקינון

את עיקר הרע אני תולה באופן שבו נעקרו קהילות מסביבתן הטבעית. תלושות ממקומן הן איבדו את ההדרכה של השלם, את הכישרון לעשות את חלקן באופן מברך, וגם רבות מן הפרקטיקות המאחות שבזמנים אחרים היו אמורים לרפא את פצעי הקהילה, ולהזכיר לה את חלקה.

לא אכנס לתיאור מפורט של הגורמים ההיסטוריים שגרמו לתלישה הזאת, רק אציין שהתוצאה הייתה חרדה גדולה, שהולידה מגוון אסטרטגיות התגוננות שרק העצימו את החרדה, והוסיפו ניכור על ניכור.

זהו סיפור תולדות הולדתה של הזרות בכל מדורי האנושות. החיץ שנוצר בין האדם לטבע המקומי, היה גם החיץ שנוצר בתוך קהילותיו, בין מעמד למעמד, בין אדם לאדם, ובתוך האדם. בסופו של דבר הזרויות הללו משקפות זו את זו. בתוכן ממשיכים להיוולד ולגדול ילדים המורישים את פצעי שייכותם לדורות הבאים אחריהם.

הערה על הרומנטיזציה של התרבות הקדמונית

לאורך כל החיבור הזה אני מתייחס לתרבות הקדמונית בתור תא הגזע של האנושות, והמודל הבריא שממנו עלינו לגזור גם כיצד ניתן לתקן את דרכינו היום. לא מתוך רומנטיזציה של אותה תרבות קדמונית אני נוהג כך, וגם לא מתוך מחשבה שעלינו לחזור ולחיות כמו שחיינו לפני עשרת אלפים שנה. אני לא חושב שהדבר אפשרי או רצוי. התרבות המפותחת הביאה עמה הרבה רווחה חומרית ועומק רוחני. איני רוצה לוותר עליהם. ובכל זאת משהו השתבש, ואנו יכולים להבין את טבעו של השיבוש על רקע אותן תרבויות.

על חייהם של אותם אנשים שחיו ביער (או במדבר או בסוואנה או בכל סביבה טבעית אחרת) אנו יכולים ללמוד היום באופן עקיף דרך תרבויות של ציידים לקטים ששימרו אורח חיים של החזר מידי⁵³. בהרבה מובנים אלה לא חיים קלים. תינוקות מתים, החיים קצרים, סכנות יומיומיות, וטרחה מתמידה בהשגת מזון. אמנם האנשים כאן לא צריכים לעבוד שמונה שעות ביום, גם שלוש שעות מספיקות בדרך כלל (ואולי השם "עבודה" כלל לא מתאים לליקוט וציד), ובכל זאת הם צמודי קרקע, ולא יכולים להרשות לעצמם לצאת לחופשה.

ועם כל זאת – ולמרות שמדובר בתרבויות שחיות בסביבות שונות מאוד בכל רחבי העולם – כמעט את כולן מאפיינת תחושת ביטחון עמוקה. אנשיהם מרגישים בני בית בעולם. ועל אף הסכנות, חדוות חייהם גדולה.

יש לכך סיבות רבות, אבל המרכזית שבהן קשורה לכך שהן ארוגות בתוך מרקם חיי הטבע וחשות נישאות ומוגנות על ידיו. אנתרופולוגים מערביים החוקרים תרבויות אלה מתפלאים כל פעם מחדש מעומק הידיעות שיש לאנשיהן על הטבע הסובב אותם. הם מכירים אלפי צמחים בשמותיהם, מה מחזור החיים שלהם, היכן למצוא אותם, ואיזה שימשו אפשר לעשות בהם. הם מכירים את שבילי היער, את אורחות בעלי החיים השונים, ומסוגלים רק על פי העקבות לדעת מה מצב רוחם ועד כמה רחוקים הם. אכן, היער מדבר אליהם. הם מתמצאים בו וחשים מחוברים אליו באופן שקשה לנו לדמיין כמותו.

כמובן, בזה הם דומים לכל חיית בר אחרת, ובכל זאת, יש להם גם את יתרון הידיעה והסקרנות, הלמידה והשפה, והידידות האנושית.

הם אינם עסוקים באגירת מזון לא מכיוון שחסרה להם היכולת, אלא כי הם לא מצאו לה טעם, ואולי אף להפך: הם מביעים אמון ביער שימשיך להאכילם מדי יום ביומו. כמו ילדים להוריהם הם לא חושדים שהוא רוצה ברעתם. מיתוס גן עדן, המוכר בתרבויות שונות, רומז כנראה לתקופה הזו שממנה כולנו באנו, ורובנו גם גורשנו.

ויש מאפיין נוסף לתרבויות של החזר מידי בכל רחבי העולם ונגזר מחיבורן לטבע: אנשים בני תרבויות אלו לא אומרים לאנשים אחרים מה לעשות. יש בהן הבנה מוסרית עמוקה שאין להפוך אדם אחד לאובייקט בשירותו של אדם אחר, והכבוד הזה שלהם לריבונות של הזולת, גם הולך בד בבד עם היעדרה של היררכיות חברתיות מן הסוג שהוא כה שכיח בתרבות ערי המדינה.

הטראומה של העבדות

הזכרתי למעלה את סיפורם של השודדים המאורגנים, אלה שהתנתקו ממקומיותם והחלו לנצל שבטים אחרים לצרכיהם שלהם, כשהם מתייחסים אליהם כאל חפצים. זה לא קרה ביום אחד, אבל הדבר קרה בתקופה קצרה יחסית ובמקומות שונים בעולם, וזה שינה מקצה לקצה את המבנה של החברות האנושיות⁵⁴.

אותם שודדים מאורגנים נהגו לצאת למסעות ציד בחיפוש אחר אנשים שאפשר יהיה לרתום לעבודה שנדרשה כדי לבנות ולתחזק את מוסדותיהם. ליחס המכשירני הזה לבני האדם לא היה אח ורע בתרבויות שבטיות מסורתיות. ואדרבא, היו מנגנונים מורכבים ופרקטיקות שונות שנועדו למנוע מהדבר הזה לקרות, ולהחזיר את האינטימיות לחיק השבט כל פעם שחלחלה אליו הזרות והאדישות ההדדית. וזה מובן – כוחם של החבורה והשבט היה תלוי באחדותם.

כשכבר מתחיל סוג היחס המכשירני הזה לתפוס לו אחיזה בתרבות הוא הולך ומתעצם וקשה מאוד לעצור אותו. הוא מייצר מרחב חברתי הישרדותי שהדרך היחידה לשרוד בו היא על ידי אחיזה בסולם המעמדי ותיקופו החוזר של היחס הזה. בין היתר משום שהמחיר של ההימצאות בתחתית הסולם הוא כל כך כבד עד שכל אדם יעשה כל שביכולתו כדי להימלט מהגורל הזה וליתר ביטחון גם יצייד את עצמו בעודף ויקיף את עצמו בכל סממן שעשוי להפרידו מהתדרדרות אפשרית למעמד הנחות.

אם לא היה רע כה למטה לא היה צריך להתאמץ כל כך לעלות למעלה, אבל כשכבר עולים למעלה, זו המשמעות של עלייה זו – דוחקים אחרים למטה ומאמללים את חייהם עוד יותר. זה הרעיון העיקרי של החברה המעמדית. ה"עשירים" עושים ככל יכולתם להתרחק מן ה"עניים" (בדיוק משום שבסתר ליבם הם יודעים שהם לא כה שונים מהם), והעניים עושים כל מה שביכולתם כדי להגיע למעמדם של העשירים, מה שרק מגביר את מאמצם של העשירים לטפס למעלה. וכך, את ההשתרעות האופקית שאפיינה את התרבות המשולבת בטבע, החליף הציר האנכי ונעשה למרכזה הצר של התרבות שסביבו כולם הצטופפו במטרה להשיג אלה את אלה במרדף למעלה. במצב הזה הפערים רק הלכו וגדלו, והפכו להיות לנושא העיקרי של התרבות.

מלכתחילה נוצלו העבדים לצורך עבודה שנועדה להיטיב את החיים של השליטים – לבנות תעלות, לגדל אוכל, לתחזק את העיר – אבל עם השנים עיקר הכוח שקיבלו האליטות נוצל כדי לבסס ולהיטיב את מעמדם החברתי. הם השתמשו בכוח שהשיגו במעלה הסולם בעיקר כדי להדק את שלשלותיהם של הפועלים למטה כדי לוודא שלא יהיה להם הכוח למשוך אותם עצמם למטה. והם יצרו מנגנונים יותר ויותר מורכבים לשם כך, מנגנונים שעם השנים החליפו את האלימות הישירה בפרקטיקות ניצול "רכות" יותר, שעודדו ציות ובלבלו את האנשים לחשוב כאילו לטובתם הם פועלים.

חיי נצח

האדם לא צריך הרבה כדי לחיות טוב, ולא לשם כך טופח "נהר העבודה" העצום הזה המאפיין את ערי המדינה מאז ועד היום, אלא בעיקר לצורך מותרות סמליים, שבו בזמן שביקשו לפאר את האצולה ולהגן עליה, גם ביקשו להקנות לאנשיה צורות שונות של חיי נצח.

חיי הנצח נעשו חשובים ככל שאנשים התנתקו יותר מן האדמה.

הניתוק מן האדמה הפך את המוות למאיים ונטול משמעות. מוכר סיפורו של סידהארתא הבודהה שהוריו ביקשו להגן עליו ממוראות החיים אבל בסוף הוא בכל זאת גילה את פניו השונים של הסבל: העוני, הזקנה, המחלה והמוות. ובכן, אלה הדברים שמהם התרבות המנותקת מנסה להימלט, אבל בו בזמן היא גם העושה אותם כל כך בלתי נסבלים. הם היו הרבה יותר נסבלים בתוך המרחב הקהילתי המחובר לאדמה.

השיבוש הגדול

במשך מאות אלפי שנים, אולי מיליונים, זה היה המבנה הטיפוסי של האנושות – אנשים גדלו בחיק חבורתם, עטופים בשייכות נוכחת, מוגנים על ידי זהות שבטם הרחב יותר, וארוגים בתוך הטבע המקומי.

עד שהגיע השיבוש הגדול.

אני מנסה לתאר בקצרה מעט מנסיבותיו ההיסטוריות, ומדגיש את מהותו: אובדן ריבונותם של בני האדם בתוך חברה שהחלה להתייחס לאנשים כמכשירים להשגת תוצאות.

נוהגים לומר שהיחס המכשירני לטבע גרר אחריו גם את היחס המכשירני לבני אדם, ואם כי ללא ספק יש משהו בחשיבה ההנדסית שעשוי לתרום לסוג ניכור כזה, אני חושב שלא פחות נכון הוא שהיחס המכשירני לאנשים, תחת לחץ פערי המעמדות, העצים את היחס המכשירני לטבע ואת החירשות למרקמו.

לפני שאנו חיים ביער אנו חיים בקרב אנשים אחרים, והפרספקטיבה של היחס לסביבתנו האנושית נעשית גם לפרספקטיבה של יחסנו אל כלל העולם. ככל שאנשים התאמצו יותר לטפס במעלה סולם המעמדות כדי להימלט מגורל המעמד התחתון, כך הם גם התרחקו מן האדמה ומן הטבע ומן האיכויות המרפאות והמאזנות של השלם האורגני, וכך גם נעשה עולמם התלוש למרבץ גידול לכל מיני עיוותים נפשיים וחברתיים.

היחס הזה לזולת הוא גם שהפך את החשיבה ההנדסית מכלי מבוקר בשירות האדם, למה שהשתלט על סדר יומו – רוח רציונלית קרה ובלתי אישית, שמפניה אנשים הרגישו צורך להתמגן, באותם אמצעים שרק המשיכו לתדלקה.

על פי מדרש יהודי לסיפור מגדל בבל, כאשר הייתה לבנה נופלת ונשברת במהלך הבנייה, היו מצטערים על כך הרבה, אבל אם אדם היה נופל ומת מייד היו מחליפים אותו באדם אחר. גם היום אנו חיים במעין מערכת ערכים כפולה, והצהרותינו בדבר קדושת חיי האדם, לא עולה בקנה אחד עם האופן שבו החשיבה ההנדסית מנהלת את עניינינו בפועל. כותרות "תמימות" כמו "חברת כוח אדם", "ניהול משאבי אנוש", "עובדים זרים", וכדומה באלה, מבטאות את האמת ההנדסית הזו בפשטות. יש עבודה שצריך לעשות ואלה האמצעים לעשותה.

הולדת הזרות

ואם כן, הזרות שנוצרה בין אדם לאדם הייתה השורש לזרות שנוצרה גם בתוך האדם. בשלה הוא איבד את תחושת האחריות לחייו, כמו גם את הקשר העמוק והמזין עם סביבתו.

את תחושת האוטונומיה של מי שמתהלך בעולם כמלך בביתו, החליפה בקשת הרשות הכרונית.

כולנו תלויים זה בזה, ולא בזה מתבטאת הריבונות של היחיד – ביכולתו לדאוג לעצמו לבד – אלא במהות שיתוף הפעולה המשמרת בתוכה את הריבונות של היחיד, ולא מגדירה אותו על פי מיקומו בתוך היררכיה של צייתנות.

והרי החירות, כפי שחזרתי ואמרתי לאורך כל החיבור הזה איננה "זכות" שנותנים או לוקחים (ובמובן הזה המאבק לזכויות האזרח היא דבר והיפוכו) – היא מהות הקיומיות, והכבוד לחירות של הזולת היא עמוד השדרה של כל קהילה בריאה, ושל כל חברה אזרחית.

עם השיבוש הגדול גם אבדה לקהילה מערכת החיסון של זהותה הרוחנית. כל עוד הרוח הזו הייתה קיימת היה בכוחה להגן על היחיד מפני הרודנות החיצונית והרודנות הפנימית, ולחסנו מפני ההיפנוט של הזהות המזויפת, כעת לא נותרה אלא רוח ההישרדות.

זרות כפול זרות

על גבי הזרות הזו, שהיא בניסוח אחר, חוסר ידיעת אדם את עצמו, יכלה עכשיו הממסדיות להתלבש ולהציע לאדם את תחליפיה. לו האדם היה יודע מי הוא – לא ברמה ההצהרתית אלא במובן החווייתי העמוק של ידיעת מקומו בעולם – הוא גם היה עמיד יותר לפגעי ההיפנוזה ההמונית, שעל טבעה אני עוד צריך להרחיב.

השיבוש הגדול נובע ומגלם את ההצטלבות בין שתי זרויות. מצד אחד התהליכים הפסיכולוגיים והבין־אישים ברמה של השייכות – פצעי השייכות והאסטרטגיות הכושלות להתמודד אתם – ומצד שני מבנים חברתיים בעייתיים והשפעתם המפרקת על חבורות וציבורים.

בשני המקרים מדובר בחירשות לשלם ובאי יכולת להתקשר עם הברכה המקיפה ולהזרים אותה פנימה. כל זרות מזינה את הזרות האחרת: המבנים החברתיים מעוקרי השורשים משיתים את הפורמליות על פני הקיימוּת, מקדימים את המכניות על פני האורגניות, וכך חוזרים ומייצרים את פצעי השייכות בכל דור חדש ובכל אדם מחדש. מנגד, אלה אותם פצעי שייכות עצמם שגורמים לאנשים להשתעבד למבנים החברתיים הפוגעים בהם, ולהזין אותם בעזרת אסטרטגיות הישרדות הממשיכות לפגוע בהם ובקהילתם.

הזרות הנובעת מן החלוקה המעמדית והאדישות וההתאכזרות לזולת הנובעת ממנה, והזרות הקשורה לניסיון של האדם להציל את עצמו בתוך הסביבה הלא ידידותית הזו, נעשו שני פנים של אותה הזרות.

והרי כבר נאמר שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. נעקר הכפר, נותר הילד פצוע השייכות, שבדרכו הסימביוטית לרפא את כאבו הולך ומחריב את העולם.

טבעו של השיבוש הסימביוטי

זו אפוא נקודת המוצא שלי: מקורו של השיבוש הגדול הוא ההצלבה בין השיבוש הסימביוטי הפועל ברמת הפרט (וברמת הפרט של המנהיגים בכלל זה), לבין מבנים חברתיים והדינמיקה שלהם (פערי המעמדות, וחטיפתה של האליטה). לכל אחד יש קיום ברמתו הוא, אבל כל אחד גם מזין את השני.

המבנים החברתיים הללו לא היו יכולים להמשיך להתקיים אלמלא היו אנשים מזינים אותם בפצעיהם ומוצאים בהם אלחוש לכאבם. השיבוש הסימביוטי היה מוצא את רפואתו בתוך קהילה בריאה, אלמלא היו אותם מבנים חברתיים תוקעים רגל במנגנוני הריפוי והאיחוי הטבעיים של הקהילה, וכך הופכים את הסביבה האנושית לאותה סביבה הישרדותית שבה הם ממשיכים להתרבות.

נדרש לתקן את שני ההיבטים הללו – רק אחד מהם לא יספיק. ונראה שלזהות הבריאה, האישית והקולקטיבית, יכול להיות תפקיד מפתח בתיקון המשולב הזה.

השיבוש הסימביוטי הוא פרי השייכות הפצועה, היעדר קהילתיות, היעדר תהליכי פרידה והפנמה, קושי לפגוש כאב והאסטרטגיות שבאו לחפות על כך. כל זה יצר את אותן שאריות מודחקות שאחר כך מנהלות את העולם – זרות חיצונית שמקורה בזרות פנימית, בפיצול ואי היכרות של אדם עם עצמו.

המבנים החברתיים קשורים לדינמיקה המאיצה את הפרדת המעמדות והתנכרותם ההדדית. זו דינמיקה שנהנית אמנם מפריחתן של האסטרטגיות הפסיכולוגיות האישיות, אבל היא פועלת ברמתה שלה כמגמה עצמאית הסוחפת את ההמונים בפחד והתבצרות.

"יחד" חדש יכול לעזור גם ברמה של שיקום השייכות, ומתן מענה לקושי לפגוש כאב, וגם ברמה של הזהות שיכולה להתייצב באופן ברור וערני מול המגמות החברתיות המנכרות.

פצעי שייכות – כאב ואסטרטגיות

פעמים רבות אנו יכולים להבין באופן עקיף שיש משהו שכואב לנו על פי זה שאנו מזהים את העובדה שאנו משתמשים באסטרטגיה.

אמנם זה בפני עצמו אינו קל – האסטרטגיה מסתתרת לא פעם בדמות של רציונל בריא או צדק מוסרי – אבל כשלומדים לשים לב לתדר ולדחק הפסיכולוגי המלווים את הרציונל והצדק, אפשר גם לזהות שמדובר באסטרטגיה, ולא בהכרח באיזו אמת עמוקה.

אסטרטגיה היא השם של הכלי הפסיכולוגי שמפתח הילד בגילאים צעירים על מנת להגן על עצמו מפני התרחשויות כואבות כמו בדידות, נטישה וניצול – השתקפויות של קשיים במציאות הבין־אישית, שבדרך כלל קשורים להיעדרה של שייכות קהילתית בריאה⁵⁵.

בניסוח אחר, אסטרטגיות הן תגובות הגנה שהאדם ממשיך לשאת בחייו הבוגרים, אף שייתכן שהן כבר לא נדרשות (הוא כבר לא התינוק חסר האונים שהיה) ואף שהן ממשיכות לשאת בתוכן את הסבל המקורי, בשחזרן את תנאי ילדותו, ובניתוק גמור מן המציאות העכשווית. מה שמאפיין אותן לפיכך כ"אסטרטגיות" הוא שהן כולאות את האדם בבועה של מציאות מדומה, מוגנת לכאורה.

למעשה, עיקר הסבל שהאסטרטגיה מביאה על האדם קשור בניתוק הזה מן המציאות, ובאובדן החיוניות העצמית והעוצמה הנובעים מהניתוק.

מה שהיה אולי יעיל לשעתו בתור מנגנון זמני להציל את התינוק והילד הפך להתמכרות סימביוטית, מעין סירוב להתבגר, מכיוון שהבגרות בשלב זה החלה לסמל את כל הניכור והבדידות שהאדם ביקש לנוס מהם. אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבל על הגדולים לא ירחם עוד…

יש הגיון בהתרחקות מגורם חיצוני המכאיב לאדם (זה אולי עיקר תפקידו של הכאב), אבל לברוח מהגורם לכאב ולברוח מהכאב עצמו, אלה שני דברים שונים. כאשר אדם שכלל לאורך ההיסטוריה את כוחו לדמיין הוא גם למד לייצר מציאות מדומה שאל תוכה הוא יכול להימלט, כשהוא יוצר פיצול פנימי המרחיקו מן הכאב. כפתרון זמני המנגנון הזה עשוי להועיל, אבל כפתרון לטווח ארוך, נזקו רב מברכתו.

מרחב של שייכות בריאה מכיל את אמצעי הפיוס המאפשרים לאסטרטגיית קצרת הטווח להתפוגג ולפנות מקומה להתייצבות בוגרת, אבל בהיעדרה נותר האדם תקוע בתוך האסטרטגיות, וזו הופכת להיות גם הציבוריות הטיפוסית אשר בחסותה ממשיכים אנשים להיפצע.

הרוח המאיינת

אין רע בחשיבה ההנדסית כשלעצמה, היא כלי רב־עוצמה שעוזר לנו לבנות מטוסים, לסלול כבישים, וליצור תקשורת אינטרנטית המחברת את כל קצוות העולם (בין יתר הדברים), אבל כשהאדם החל להשתמש בה כדי לרדות באחרים ובעצמו – מתוך אותה אשליית שליטה שהתעצמה עם העמקת פצעו – וכאשר בדרך הוא גם רתם אותה להגן על עצמו מפני אותו אקלים חברתי לא ידידותי שמצא את עצמו בתוכו – היא הפכה מכלי הנתון בידי האדם לכלי המשתמש באדם.

החשיבה הרציונלית נותקה מההרגשה, הרוח נותקה מהגוף, הראש נותק מן המעשה. לכאורה, כל הנתקים הללו הם צו היעילות וביטוי לכוחו החושב של האדם, בפועל זו תגובת יתר לטראומה.

כך הפכה החשיבה ההנדסית מכלי ביטוי ואמצעי עזר, לאסטרטגיה פסיכולוגית אשר כעוצמת כוחה, כך גם מידת הבידוד שהיא כפתה על האדם, כשהיא מגביהה את המחיצה בינו לבין העולם. אף שבמקורה זו חוכמה מעשית, בלבושה האסטרטגי היא הקטינה את כוחו של האדם ללמוד מן הניסיון, ולהתברך מן הממשות. היא השאירה את האנשים "תקועים בראשם" כמו שאומרים, ומשם הם כבר התקשים לחוש אמפתיה לאנשים סביבם, ואולי אף להפך – הם מצאו הנאה מוזרה בסבלם של אחרים, שכמו הזכיר להם שהם בכל זאת חיים.

לאורך הדורות, בכל רחבי העולם, ניסו אנשים להתנגד ל"רוח המאיינת" הזו של החשיבה ההנדסית הטוטאלית. הם שאפו לחדש את זהותם האישית ולהחזיר את ממד האינסוף הפואטי למרחב הציבורי. אולם, בהיעדר מודעות מספקת, הם המשיכו להשתמש באותם כלי חשיבה שכבר נשאו בתוכם את זרעי הניכור, וכך המשיכו להפיץ את אותה זרות שניסו להתגבר עליה.

פצעי זהות – חוסר משמעות ואידיאולוגיה

מה שהאסטרטגיה היא לשייכות הפצועה ברמה האישית – האידיאולוגיה היא לזהות הפצועה ברמה הציבורית (אף שהאידאולוגיה היא גם אסטרטגיה ברמה האישית).

בשני המקרים אנו מדברים על מנגנון הגנה שבדרכו להגן על האדם, גם ניתק אותו מן הממשות (הפואטית) ועשה אותו ערל־לב.

כאשר ציבור מאבד את רוחו ומתקשה לשאת כאב, הוא מוצא לפניו את האידאולוגיה כמוצא המאלחש את סבלו, ומקהה את חושיו למה שהיה שם מלכתחילה – פצעי שייכות.

האידאולוגיה היא שימוש יתר בחשיבה ההנדסית, אשר מתעתעת בנו בשל חזותה הרציונלית. לא פעם אני כותב אותה בכתיב "אי-דיאלוגיה" כדי להדגיש את מהות נכותה – אי־היכולת לתקשר ולהקשיב לממשות. היא באה לכפר לכאורה על משבר הזהות שנוצר עם אובדן הקינון השבטי, אבל בפועל היא רק העמיקה את השבר.

מפגש עם כאב – התשובה לאסטרטגיות

אחרי ששכללנו את היכולת לזהות את התדר המיוחד של השימוש באסטרטגיות, והסכמנו להיות ישרים באשר לטבען – אפשר גם שנלמד לזהותן בזמן אמת, ובמקום להמשיך לפעול בשירותן, לעצור ולשאול:

למה הגבתי כך? מה כאב לי?

אם שוהים מספיק זמן עם השאלה בלי לנסות לענות עליה ולפתור את ה"בעיה", כלומר, אם משהים את האינסטינקט ההישרדותי לאלחש את הכאב ולהתנתק, סביר למדי שנפגוש את הכאב שהניע את האסטרטגיה מלכתחילה. המפגש עם הכאב הוא צעד משמעותי. הוא מאפשר לחלקים המוכחשים והמפוצלים של נפשנו לשוב הביתה, ומחזיר לנו את חוויית השלמות. ממילא אנו שבים לנכוח בתוך המציאות, ונחשפים לעומקה ומורכבותה.

אגב כך אנו גם יכולים להבין באופן ישיר את המחיר ששילמנו על ההימנעות מהתמודדות עם הכאב ועל שימוש היתר באסטרטגיות שנועדו לאלחשו – ירידה בחיוניות, באותנטיות ובחירות.

בתהליך הזה אנו מאבדים חלק ניכר מגמישותנו הפסיכולוגית – אותה יכולת שהחיים טיפחו במורכבותם ההולכת וגדלה – ומתקשים יותר ויותר להתחבר למציאות וליצור בה משמעות. בין היתר, אנו גם מתקשים לחבור לאנשים נוספים ולשתף עמם פעולה באופן מברך.

אל הממשות

כאשר אנו מסכימים לפגוש כאב ולא ממהרים למסך אותו באידאולוגיה כזו או אחרת, אנו גם נחלצים מן הבועה שהיינו לכודים בה, ומשתחררים אל תוך חללה הגדול והרב־ממדי של הממשות.

הדור המודרני מתהדר בתרבות הפתוחה הנאבקת בדוגמטיות של העבר. הוא מדגיש את הערך בהסתכלות אובייקטיבית הפונה לניסיון ומתבססת על ראיות – בעבר, כדי לדעת מה האמת היו "חופרים" בכתבי הקודש, ואילו היום עושים ניסויים. ואף כי יש בכך גם מן האמת (בעיקר במה שקשור בטכנולוגיה), נראה שהמגמה הכללית היא דווקא הפוכה. הפער בין החיבור העמוק לטבע שחוו אבותינו לבין הניתוק של האדם המודרני הוא עצום. למרות הידע הרחב שלנו, רבים מאיתנו מנותקים מהעולם הממשי, והרבה מתחושת המציאות שלנו מתעמעמת בחסות אותן אסטרטגיות אישיות ואידאולוגיות תרבותיות, שנוטות לגדרנו בתוך מכלאות ידע, ולנתק אותנו מן הממשות על כל רבדיה.

לא סתם אנשים מבקשים להתנתק מן הניסיון – הניסיון הוא אותו היבט רעוע ולא ודאי שיכול לסכן את ההגמוניה של האסטרטגיה בהגנה על האדם מפני כאביו. באופן הזה, האסטרטגיה בשילוב האידאולוגיה, נעשות לחומר איטום רב־עוצמה מפני המציאות.

ולפעמים זו אינה רק תופעת לוואי למהלך התגוננות כושל ברמה האישית, אלא גם מהלך ציבורי שמנגנונים חברתיים עשויים לטפחו בדיוק מהסיבה שאנשים שכן מחוברים לממשות ומחוברים לזהותם, לא ימהרו לקבל על עצמם זהות מזויפת.

מכונת הפנטזיה מאכילה אנשים בגרעינים של מידע מנותק (אלה אותם גרעינים שאפשרו את פריחתן של ערי המדינה⁵⁶), ומוודאת שהם יישארו מנותקים מן הממשות שהייתה יכולה להתגלות להם בהרגשתם הפנימית ובחיבורם לטבע.

כיצד, מול עוצמת המנגנונים הפנימיים והחיצוניים הללו, נוכל לחדש את החוש למציאות?

חסרונו של הזולת וחסרונה של שיחת אמת

לזולת יש את היכולת לאזן אותנו ולהחזיר אותנו לממשות⁵⁷.

לשם כך עלינו לדעת לפגוש אותו באחרותו ולהתמסר לשיחה עמו, אך באקלים אידיאולוגי-פוליטי זה אחד הדברים הראשונים שנפגע. אין שיחת אמת. ומה שכן יש שם כלל לא חותר אל הניסיון ואל הממשות של החיים והעולם, אלא משכפל את מנגנוני האסטרטגיה הפנימיים, והופך אותם למקובלה ציבורית.

האם אנשים לא שמים לב שהשיח הציבורי המצוי אינו שיחת אמת?

ברמה מסוימת, ברור שכן. אבל יש להם אינטרס משותף להתעלם זה מהאסטרטגיות ההגנתיות של זה, ולשמר את האשליה של דיון ענייני והגיוני. וכך, בסוג של שיתוף פעולה חצי מודע, המציאות הציבורית מאשררת את האסטרטגיות הפנימיות, ומרגיעה את החשדות העצמיים.

הסירוב להתבגר

בגרות היא סחף שקורה מאיליו – איננו יכולים באמת לעצור את תהליכי הגדילה וההבשלה שבאים עם השנים והניסיון – אבל היא גם דורשת את ההתייצבות האישית, שלא תמיד היא פשוטה, ועל כן זקוקה לתמיכה ועידוד מן הסביבה.

בתוך קהילה בריאה ובתוך קשר סימביוטי בריא יכול הילד ללמוד להיפרד מאימו, ולהמיר את השייכות הסימביוטית של ילדותו, בשייכות דיאלוגית שהיא צורת השייכות המתאימה לאדם הבוגר. ההתמרה הזו מאפשרת לו לפגוש את הזולת ולהיכנס יחד עמו לעולם הניסיון.

ושוב, אנו זקוקים לזולת כדי להיכנס לעולם הניסיון – לא הזולת שעמו נאבקים על מעמד, אלא זה שאפשר לכונן עמו דיאלוג. המפגש עמו הוא שער הכניסה אל עולם הבוגרים, והוא גם הליווי הנדרש כדי להשתתף בקהילה השוקדת להפוך את העולם לבית.

אבל מן הפרספקטיבה הפצועה, נדמה לאדם שיש רק שתי אפשרויות: או השייכות הסימביוטית של ינקותו, או ניכור ובדידות. הוא אינו מכיר את האפשרות השלישית, זו של השייכות הדיאלוגית, בין היתר כי לא הייתה סביבה בריאה שתנחה אותו לשם, ותעודד את התייצבותו כבוגר. ומכיוון שאינו מכיר את השייכות הדיאלוגית, ומכיוון שהוא כמה לשייכות, הוא מפנה גב לעולם הניסיון ומנסה לחתור בכל כוחו בכיוון ההפוך לסחף הבגרות. הוא רוצה לחזור "הביתה".

אלא שהשייכות הסימביוטית שוב אינה מתאימה לו, ובניסיונו לחתור אליה חזרה, היא עוברת מטמורפוזה והופכת להיות משהו אחר, הרבה פחות מזין, מה שבאופן פרדוקסלי רק מגביר את התמכרותו אליה, וכך במעגל היזון חוזר המגביר את ניתוקו מן העולם.

הוא יודע הרבה על העולם, אבל הידע הזה שוב לא משרת אותו כדי להעמיק את הניסיון אלא כדי להישאר ילדותי. הוא נעשה ממש טוב בזה – לחיות בלי לחיות, לחיות בלי להתבגר, ומתוך האשליה הלא מודעת שאפשר לא למות לעולם.

הוא לא ער לכך שהניכור והזרות שהוא חוזר ופוגש בעולם, לא היו שם מלכתחילה, והם לא מהווים את הגורל הטבעי של כל מי שעוזב את ילדותו ונכנס לעולם המבוגרים. עולם המבוגרים המסוים הזה הוא תוצר של הסירוב לגדול ושל הפנית הגב לממשות.

העולם החברתי הזה, הוא ההצטברות של כל הבדידות שאנשים השליכו לאחור בחתירתם לפנטזיה ובמנוסתם מהתייצבות.

פרידה ובגרות

האשליה שאפשר לחיות בלי להתייצב ובלי לטפח מידות טובות, באופן מכני, היא נחלתן של תרבויות שאיבדו את זיקתן לשלם, ושכחו את אומנות גידול הילדים הבריאה.

כאמור, התבגרות היא תהליך טבעי אך גם דורשת עידוד ותמיכה וקרקע טובה. כשילד זוכה לשייכות סימביוטית טובה, כזו המתגלמת בקשר שלו עם הוריו, אבל גם בתמיכה של קהילה בריאה, יש לו את חומר הגלם הנדרש לשלב הבא של חייו.

ההתמרה הזו שעובר "חומר" השייכות הסימביוטית ל"חומר" השייכות הדיאלוגית, היא תהליך של פרידה שעושים בשיתוף פעולה ההורים מצד אחד והילד מן הצד השני. בניגוד למחשבה המקובלת כאילו פרידה פירושה ניתוק ובדידות, זרות וניכור – פרידה, כמו גם המוות, היא חלק מתהליך של חיבור ושייכות בוגרת. ההורה אינו מוציא את הילד לגלוּת, הוא עוזר לו להרחיב את ביתו. הוא מספק לו את הקרקע הנדרשת להתייצבותו הערכית והרוחנית בעולם. בפרידתו הוא מברכו.

האופן שבו תרבות מגדלת את ילדיה

האופן שבו תרבות מגדלת את ילדיה הוא תשתית קיומה. רוצה אתה להבין תרבות לא מוכרת – עקוב אחר יחסה לילדיה.

ומכיוון שהפרידה, במובן שתיארתי למעלה, היא עמוד השדרה של תהליך גידול הילדים, הרי שיש לעקוב במיוחד אחר האופן שבו הגדולים מכבדים את ריבונותם של הקטנים ומטפחים אותה.

אין זה פשוט להתבגר ולהפוך לבן העולם, אף כי יש בתהליך הזה גם חדווה ועוצמה. חברה שהתנתקה משורשיה נוטה לשכוח את אומנות גידול הילדים הבריאה. המסורת הזו אינה עוברת בשרשרת המסירה ואינה מטופחת בחיי הקהילה.

במיוחד בחברה מעמדית נראה שעיקר המאמץ שעושים המבוגרים בחינוך ילדיהם הוא להקנות להם יתרון על פני ילדי שכניהם. כל מערכת החינוך המודרנית מושתתת על הרעיון הזה. על כך כתב פעם קורצ'אק המחנך: "כשיתחיל בית הספר להקנות לילדים דעת ולא יתרונות, ניתן לילדים במקום בחינות את האביב".

האביב – זה עולם הניסיון.

ממנו אנו נסים.

הערות שוליים

1. אחרי שזה נאמר כדאי להעיר שלאומיות יכולה גם להיות תוצר של המדינה, מגובה בכמה אלמנטים אתניים ודתיים. כלומר, לא המדינה היא הגולם אלא הדימוי של העם, ואם להקצין, המדינה קדמה לעם ויצרה אותו על פי האינטרסים שלה, וחוקי הכוח שלה.↩︎

2. על התאוריה של ה"שודדים המאורגנים" ראה למשל אצל (Moav, ואחרים, 2022) וכן אצל (Scott, 2017) ואני כותב על כך בהרחבה גם בספרי "מה זה כסף?".↩︎

3. אנתרופולוגים נוהגים להבחין בין תרבויות של החזר מידי לתרבויות של החזר מושהה, האחרונות נוהגות לאגור מזון ומתאפיינות בשורה של תכונות נוספות. ראה אצל (Linda J. Ellanna, 1994) (Bird-David, 1992).↩︎

4. (Scott, 2017)↩︎

5. (Hayes, 2019), (Porges, 2006).↩︎

6. (Scott, 2017)↩︎

7. (Porges, 2006)↩︎