פרק עשירי: העם המרכזי

מעמדה המיוחד של הזהות האתנית

לאורך כל הספר הקפדתי להדגיש את הדמיון בין העם האתני (יהא זה אשר יהא) לסוגים אחרים של עמים – לעם של המוזיקאים, של האנשים הרגישים, של הגברים, וכן הלאה. ובכל זאת, רבים מאתנו עשויים להרגיש שהמקרה הזה שונה וההכללה מחטיאה. לא במקרה אנשים נלחמים ומקריבים את חייהם למען עמם האתני, ובספק אם אי פעם מישהו הקריב את חייו למען עמו המוזיקלי. האם זה רק הבדל במידה? אולי עניין של היפנוט ושטיפת מוח?

הערת הבהרה נחוצה להמשך:

אני משתמש במונח "עם אתני" כשם קוד של השבט המקיף, המזכיר את השבטים הקדמוניים, אף שהיום ה"עם האתני" אינו מאוחד בהכרח תחת שורשים גנטיים משותפים (המשתמע מן ההיבט ה"אתני"). מדובר במרחב המקומי שבו המשפחה גרה וחולקת תרבות ואורח חיים דומים. ואם איני מסתפק במונח "שבט מקומי" הרי זה משום שהיום, כמו גם בעבר הרחוק, היו שבטים שונים שחלקו את אותו חבל ארץ.

מה מייחד אפוא את העם האתני?

דמיונו של העם האתני לעמים אחרים

לפני שאני מצביע על מה שמייחד את העם האתני, אני רוצה לחזור ולסכם את אופני הדמיון בין סוגי ה"עמים" השונים, ומתוך כך להאיר מדוע היה לי חשוב להדגיש את הדמיון הזה.

כדאי לציין שגם העם המוזיקלי, בתור דוגמה אחת, מייצר תרבות משלו, שפה משלו, ואופני התייחסות משלו. יש לו גיבורים, מנהיגים רוחניים, כנסים והתקהלויות, השפעות פנימיות והשפעות חיצוניות, אבות קדמוניים, טקסים, מסורות מובחנות, ובאופן כללי, הוא יכול לתקף את הכרזתו של אדם שהוא מוזיקאי בתחושת זהות שמזכירה את זהותו האתנית. והעובדה שיש לפעמים מוזיקאי ג'ז שנלחמים כנגד מוזיקאים קלאסיים על בכורת "המוזיקה האמיתית" מתאימה גם למאבקי זהויות שיש בתוך עמים אתניים, שגם הם מתפצלים לפלגים הנלחמים על הבכורה – על זהותה של נשמת עמם האמיתית.

והיה לי חשוב להדגיש את הדמיון כדי לתקף את המורכבות של הזהות – את העובדה שהאדם נודד בין זהויותיו השונות, ובהקשרים שונים זהויות שונות חשובות לו. הוא לא שייך רק לעמו האתני. בדרך הזו ביקשתי לחלץ את שאלת הזהות מתוך כלא מלחמת העמים.

האדם המודרני ער לזהויותיו השונות, ולא תמיד הוא יודע למקם את זהותו האתנית בתוך המרחב הרב־זהותי הזה. יותר מזה, לא פעם נדמה שזהותו כאיש מקצוע או הורה או בן למגדר מסוים חשובה הרבה יותר מזהותו האתנית. ולפעמים יש לו אף התנגדות להגדרתו האתנית, ובאופן מוצהר הוא מסרב לראות בה משהו המגדירו. יש לו ערכים אחרים שהוא מאמין בהם. הוא לא רואה את עצמו כישראלי או צרפתי אלא כדמוקרט או מאמין בחינוך הפתוח, שייך לקהילה בינלאומית.

ועל אף כל זה, נראה שבכל זאת לזהות האתנית יש מעמד מיוחד ולא במקרה כשאנו משתמשים במילה "עם" או "שבט", המחשבה הראשונה שעולה בראשנו מתייחסת לזהות האתנית. מה אפוא מייחד אותה?

העם האתני כדעה קדומה

אתחיל בהצעה שזהות אתנית היא גם דעה קדומה.

התרגלנו להתייחס לעמים דרך התודעה הכוזבת של המדינה והלאום והדת – עניינים של מלחמות של מנהיגים אשר לא באמת שייכים לעם (ארחיב על כך בפרק הבא) – ומתוקף זה אנחנו אומרים על עצמנו שאנחנו ישראלים. בין היתר כי אנו מרגישים צורך להיות משהו, וזה המשהו הזמין ביותר – תבנית שיש לה אולי גם איזה שורש היסטורי מבחינת הצורה, אבל לא בהכרח מכילה מהות.

כי גם את זה צריך להגיד: יש מהות.

יש דרך להסתכל על הדברים כמוזיקאי, פרי שנים רבות של תרבות מוזיקלית, כמו שיש דרך להסתכל על הדברים כיהודי⁴⁸, כרופא, או כל דרך מאוגדת אחרת, ואין ב"הסתכלות על העולם כיהודי" איזה עניין מיוחד (ומה זה בכלל להסתכל על העולם כיהודי?).

אבל אחרי מה שנאמר על הדעה הקדומה והתודעה הכוזבת העונה לכל מיני צרכים פסיכולוגיים שלא קיבלו מענה אחר, אני יכול לומר שיש בכל זאת כמה דברים שמייחדים את העם האתני. בעמודים הבאים, אציגם בפירוט, ואחר כך נוכל לראות מה אפשר לעשות עם זה.

גידול ילדים

מתוך הדברים שמייחדים את העם האתני, המרכזי שבהם הוא גידול הילדים, וזהות המשפחה.

הילד הוא הרי אבי האדם, ויש מסורת של גידול ילדים וטיפוח משפחה שעוברת במסורת. זה משהו שאין לעם המוזיקאי. הם לא מגדלים ילדים. כלומר, לא כמוזיקאים. יש להם פרקטיקות אחרות. וזה עושה את העם האתני לייחודי במובן הזה, ולא פעם גם למרכזי בגלל זה. שהרי הילדות והאופן שבו מגדלים ילדים היא מרכזית לאדם. זה גרעין זהותו שעליו גם נבנים כל שאר נדבכי קיומו, כשהם מפרנסים את השורש הזה אפילו כשהם כביכול מתנגדים לו (משמע, לשורש הזה הם מתנגדים).

אבל אחרי שזה נאמר, עליי לתקן: כל מסורת מגדלת את הבאים בשעריה, והאופן שבו היא עושה זאת הוא מהותי לזהותה. אמנם אלה לא תינוקות המצטרפים לתרבות המוזיקלית אלא ילדים או מבוגרים, אבל הם עוברים תהליך של חניכה, בין פורמלי יותר ובין פורמלי פחות, והאופן שבו זה קורה, מעצב את החניכים, אבל לא פחות את המורים והחונכים, שבניסיונם לתרבת את הלא־מוזיקאים, עוברים תהליך שהוא משמעותי לתרבות המוזיקלית, ונשאר נדבך מרכזי בהוויתה.

ככלות הכול, כשאנו מדברים על שלם אורגני, אנו מדברים על תהליך הסיפור העצמי ומנגנוני השכפול העושים אותו – ובכן, האופן שבו נעשים מוזיקאים, אינו רק עניין לוואי, הקדמה לתרבות – הוא ליבה של התרבות המוזיקלית שלא מפסיק לפעום בה בשום שלב.

ואחרי התיקון, אפשר לחזור בכל זאת ולראות – במה שנוגע לחינוך מוזיקלי מדובר בילדים אולי, אבל לא בתינוקות. מדובר בחונכים וחניכיהם, אבל לא בקשר אם-ילד, שהוא הקשר העמוק והמעצב ביותר של האדם. מדובר בהוראה פורמלית וקצבה בזמן, ולא באורח חיים בלתי פורמלי. ובכל אלה גידול ילדים בתחום השבט האתני בכל זאת שונה מדרך התחנכותו בכל "עם" אחר.

ואם כן, אופן גידול הילדים, כמו גם שלל הפרקטיקות הקשורות אליו באופן ישיר או עקיף (כמו למשל האוכל שאוכלים והאופן שבו אוכלים אותו יחדיו), מייחדים את העם האתני. או בניסוח אחר: העם האתני הוא הזהות של המקום בו גדלים ילדים.

אורח חיים משותף

גם למוזיקאים יש חבורות שנפגשות באופן נוכח, כמו גם בעלי מקצוע אחרים החוזרים ונפגשים במסגרת עבודתם, ומקיימים כך קהילה של אורח חיים, אבל אין דומה אורח חיים מקצועי לאורח חיים של משפחה מבחינת היקף סוגי הפעילויות השונים המתקיימים בה.

וכך מתוך כל ההתכנסויות האנושיות, כל קבוצות השייכות שאדם יכול למצוא את עצמו בהן, יש למשפחה בכל זאת מקום מיוחד. הן משום שכאן מקיימים את אורח החיים הכללי והמקיף ביותר מבחינת תכניו, והאינטנסיבי ביותר מבחינת היקף הזמן, והן משום שכאן מגדלים ילדים ויוצרים קשרי משפחה, ובמובן הזה הוא הדומה ביותר לאותה חבורה קדמונית, שהיא תא הגזע של האנושות. גם אם המשפחה היא תא חסר – במהלך הדורות היא הלכה והתרוקנה מהרבה תכנים עד כי כל מה שנשאר הוא חלל שבו נחים מדברים אחרים – היא בכל זאת יושבת על אותה משבצת של החבורה הקדמונית.

האדם משתתף בקבוצות שונות, ותורם לכל אחת בדרכו. וכל חבורה כזו נוטה להיות מוגדרת דרך זהותה בקהילה רחבה יותר – בשבט או עם. אם אדם חוזר ונפגש עם חבריו במקהלה, היא הופכת להיות כמעין משפחתו, ודרך השתתפותו בה הוא הופך להיות ל"אזרח" בעם המוזיקאים. אפשר לומר אפוא שזהותו כמוזיקאי, היא בעצם זהות החבורה שאליה הוא משתייך. וזה הדין גם לגבי המשפחה. מרכזיותו של העם האתני, קשורה לעובדה הפשוטה שהעם האתני הוא זהותה של המשפחה. או בניסוח אחר: מה שהוא זהותה של המשפחה – האופן שבו היא רואה את עצמה כחלק ממשהו גדול יותר, הוא העם האתני שלה. הוא צרפתי כי הוא גדל במשפחה צרפתית.

יכולה להיות משפחה שמתייחסת כך לשבט המוזיקלי – כל בני המשפחה מנגנים, ויש מסורת של נגינה במשפחתם שהולכת דורות לאחור – אבל לבטח יש בה גם סוגי פעילויות נוספים (הקשורים גם ובעיקר לגידול ילדים), ועל כן לא יהיה מדויק לומר שהעם של המשפחה הוא העם המוזיקלי, אם כי אפשר שהם שייכים לעם אתני שהמוזיקה היא מרכזית לחייהם (הצוענים למשל).

מקומיות ומקומו של הבית

כל חבורה נפגשת בהכרח במקום פיזי מסוים. ובזה לא שונה המשפחה מכל חבורה אחרת. אבל בשונה מכל חבורה אחרת אף אחת מן החבורות השונות בהן האדם משתתף לא מתקיימת במקום הזה שנקרא "בית".

נכון, ייתכן שהוא מבלה הרבה שעות במשרדו (או כל מקום עבודה אחר), אולי במועדונים מסוימים, ומרגיש בהם בבית, לפעמים יותר מאשר בביתו שלו, ובכל זאת הוא לא ישן שם, לא שומר שם את חפציו האישיים, לא מקיים שם את חיי המין שלו, לא מגדל שם ילדים, לא מבשל שם את ארוחותיו, לא נמצא שם כשאין לו שום דבר אחר מוגדר לעשות. את כל אלה הוא עושה בביתו.

וכך בסופו של דבר אנחנו חוזרים אל המקומיות, אל נוף הארץ הממשי שבו הוא גדל ומקיים את חייו. נוף הארץ שכולל מתווי נוף, אקלים וצמחייה, וסביבה אנושית מסוימת. הוא גר בכפר, שנמצא במחוז וחבל ארץ. וכל זה הוא ביתו המורחב.

ניתן לחשוב על העם האתני במונחים גנטיים, אך אפשר גם לחשוב עליו במונחים של מקומיות ממשית שבתוכה צמחה ה"גנטיקה" הזו. המשפחה שהאדם הוא חלק ממנה לא גדלה באוויר, היא גדלה בתוך סביבה מקומית, וכך זהותה של הסביבה המקומית הזו – היא הגדרתו האתנית. הוא צרפתי כי הוא גדל וחי בחבל ארץ מסוים. יכול להיות שלצורך עבודתו הוא נוסע כל פעם לחבל ארץ אחר, אבל שם זה לא ביתו⁴⁹.

ולבסוף יש לדבר גם על המקומיות. על הארץ ועל האופן שבו אנו ילדי הארץ הפיזית, וגם ילדי האקלים. יש תרבות שלמה שמתפתחת ברוח הארץ והאקלים, שאנו ילדיה. אין כאן דטרמיניזם, כי על אותה חלקת ארץ יכולים להיות כמה שבטים שונים, שכל אחד שונה בתרבותו. אבל כל שבט קשור בדרך אחרת לארץ, וקשור בין היתר גם לנוף השבטים האחרים בחלקת הארץ הזו. ואם המסורת הזו נודדת למקומות חדשים כשעם עוזב את ארצו, הוא נושא את המאפיינים הללו גלומים ונסתרים בתוכו, מבלי שיהיה מודע לכך.

זה נכון גם לגבי מסורות מוזיקליות – גם הן לא פעם קשורות לארץ מוצא. אך כאשר אנו נותנים כותרת של עם אתני, אנו לרוב קושרים אותו לחלקת ארץ מסוימת.

וכמובן, הבית הראשון שבו האדם גדל תופס מקום מיוחד בחייו. הוא יצוק בתוך נפשו ויחזור להופיע בחלומותיו. האופן שבו החדרים היו מסודרים, מיקומו בהתייחס לבתים אחרים ולנוף סביבו, מהווים את הגרעין של תפיסתו המרחבית. ביחס לבית ילדותו, האדם גם מבין מקומות נוספים בהמשך חייו – כולם ואריאציות על הבית הראשון הזה, וסטיות מתבניתו.

השפה

גם השפה מאפיינת לא פעם את העם האתני. העם הצרפתי הוא העם של דוברי הצרפתית. השפה מכנסת את הדוברים באותה שפה, ואת הסיפורים שהם מספרים, ומבחינה אותם משפות אחרות ומן הסיפורים האחרים הנישאים בשפות האחרות.

אמנם מה שקוראים לו היום "צרפתית" הוא פרי הגדרה של הלאום המודרני – פעם היו הרבה מאוד דיאלקטים, ניבים ועגות שלא ענו בהכרח לגבולות המדיניים שאנו מכירים היום. באירופה של ימי הביניים התקיים רצף של ניבים שבו שפות קרובות זרמו זו לתוך זו. אנשים משני קצוות הרצף התקשו להבין זה את שפתו של זה, אך כל שני ניבים סמוכים היו מובנים הדדית. למשל, ניבים גרמניים, הולנדיים ופלמיים. הספרדית, האיטלקית, הצרפתית התפתחו כולן מן הלטינית, והצרפתית עצמה הייתה מכלול של דיאלקטים שאוחדו עם ההגדרה הלאומית של צרפת, ובתמיכה של מהפכת הדפוס והתעשייה שחיפשה אחר שפה אחידה ולו רק מטעמים כלכליים. ובכל זאת, בתחומים יותר מצומצמים – בגודל שבטי – השפה מאפיינת את השבט האתני ומבדילה אותו משבטים אחרים המדברים בשפה שונה.

אבל אחרי שייחדנו את העם האתני בשפתו, כדאי להזכיר שגם לכל שבט אחר יש שפה משלו. יש שפה מיוחדת למוזיקאים, ויש שפה מיוחדת לרופאים, ויש אפילו שפה מיוחדת להורים (ומי שאינו הורה עשוי שלא להבינה הן בשל מילים זרות שיש בה, הן בשל שימוש מיוחד במילים מצויות, וסוג של דקדוק פנימי הקשור לפרקסיס המיוחד שלהם).

ובכל זאת, השפה של סוגי השבטים האחרים אינה שפה שלמה באופן שבו שפה של עם אתני יכולה להיות שפה שלמה. זה רק דיאלקט בתוך שפה. לרופא יש את מילותיו המקצועיות, וגם אופן מיוחד לנסח משפטים בתוך הקליניקה שלו, אבל רוב המילים שהוא משתמש בהן לקוחות משפת עמו האתני.

העם האתני כמאגר האנושי הכללי

השבט הקדמוני התאפיין במידת הכלתו הרחבה – כלל החיים קרו בתחומו – ומכיוון שאני מושך את הבנתי על מהות הזהות מתוך אותו שבט קדמוני, כדאי להתייחס לאופן שבו הכלה זו הקיפה את כל צורות ההתארגנות האחרות.

היום אנו עשויים לדבר על "עם הגברים", וכאנשים מודרניים ברור לנו שמדובר בגברים מכל העולם ומכל העמים. אבל פעם, כשהגברים התכנסו לקבוצה נוכחת לצורך עניין כזה או אחר – הם תמיד התכנסו בתחומי שבטם. אמנם היו גם מפגשים עם בני שבטים אחרים, אבל המפגשים הללו לא כוננו קבוצת אנחנו – מרחב שייכות מלוכד. והרי החבורה הנוכחת היא גם זו שמתקפת את הזהות השבטית. ומה שנכון לעם הגברים נכון גם לכל חתכי הזהות האחרים שהתגבשו לקבוצות נוכחות ופעלו זמן מה רק כדי להתפזר ולחזור ולהיפגש בקבוצות זהות אחרות – בני גיל מסוים, בני מקצוע מסוים, בני קלאן, וכן הלאה; כולן היו קבוצות שפעלו בתוך מרחב אנושי מוגדר שהיה השבט האתני.

עד עכשיו התעקשתי לומר שעם איננו אוסף של אנשים – הוא אגד של מרכיבים, אבל הנה בקשר לעם האתני, הוא גם אוסף של אנשים, שאמנם משחקים תפקידים שונים, בזמנים שונים, ומתקבצים באופנים שונים, אבל בסוף מדובר במאגר אחד, מופרד ממאגרים אחרים.

עם הגברים שהתקבץ והתגלם בקבוצת גברים שנפגשה בפועל, התקיים בתוך השבט, והיה חלק ממנו ולא להפך. בשונה מקבוצת גברים היום שאפשר שיימצאו בה בני שבטים אתניים שונים, ועל כן ניתן לומר שהשבטים האתניים הם גם חלוקות בתוך עם הגברים.

מכאן שכל העמים השונים, היו בעבר נגזרות של העם האתני ומוכלות בתוכו. כשקבוצת גיל מסוימת נפגשה, הם זוהו דרך גילם, והתייחדו בזהותם הגילית, אבל אגב כך הם גם תמיד סיפרו את סיפור שבטם שבו הקבוצה הגילאית קיננה, וחיזקו את רוחו.

היום הגבולות הללו נפרצו. עם הרופאים חורג מן העם האתני. ואדם עשוי למצוא את עצמו בקבוצת רופאים מכל העולם, פועל לצידם במסגרת מיזמים רב־לאומיים או פשוט כי נדד לארץ אחרת.

ובכל זאת, משהו מזה נשאר עד היום, ובין היתר הוא גם קשור, כאמור, למשפחת הגידול הבסיסית, שהיא כמו הגרעין הנוכח של השבט במובנו הכללי והמקיף ביותר.

ההצלבה בין כל התכונות העושות את העם האתני

הסיבה שעם המוזיקאים אינו דומה לעם האתני, ולא בעל אותו משקל בשבילנו, קשורה לתכונות שמניתי ואחרות שאולי לא מניתי. מתוכן, יש מרכזיות יותר להגדרת העם האתני וכאלה פחות.

פעם לא היה צריך להתלבט הרבה, שהרי כל המאפיינים הללו התנקזו למקום אחד – לאותה חבורה קדמונית. כיום, למרות הפיצול, עדיין קיימת זיקה ביניהם, והם מורים על העם האתני בתור הזהות הבסיסית של המשפחה, המקיימת אורח חיים בחבל ארץ מסוים, מדברת בשפה מסוימת, וחולקת ערכים כלליים מסוימים. כמובן, יש הרבה יוצאים מן הכלל, ובהתאם גם מידת ההזדהות עם העם האתני.

ככל שיש יותר תכונות מהתכונות שמניתי למעלה, כך יש זהות אתנית ברורה יותר, אבל גם מקבץ יותר קטן של תכונות אלו עשוי להספיק להגדרה של הזהות האתנית.

לאדם המודרני יש זהויות רבות. שייך הוא לשבטים רבים, בא ויוצא מהם על פי הנסיבות וההקשר והבחירה והפרשנות. ייתכן שהוא לא ירצה לראות בזהותו האתנית, תהא אשר תהא, את זהותו העיקרית. הוא יעדיף לראות את עצמו בתור מוזיקאי, או משורר, או אתאיסט, או פשוט ליברל חילוני, בן העולם הגדול. זה בסדר, זהות אינה רק גורל אלא גם עניין של בחירה והכרעה.

ובכל זאת, הוא לא יכול להתכחש לכך שהוא גדל במשפחה מסוימת, בסביבה תרבותית מסוימת שהייתה לה זהות, ומתוך כך זו הייתה גם זהותו שלו. לפחות לזמן מה, בתקופה קריטית בעברו, זה היה עם גורלו.

השבט האתני, העם הדתי, הלאום החילוני

בו בזמן שאני מבטל את הבלעדיות של הזהות האתנית כדי להדגיש שלאדם יש זהויות רבות, אני גם רואה את מרכזיותה ואת כוחה להיות הזהות המארגנת של שאר הזהויות – או לפחות יש לה פוטנציאל כזה. כמו השבט הקדמוני שחג סביב ערכי ליבה מסוימים וארגן את כל שאר הזהויות של בני השבט, כך גם הזהות האתנית – או תחליפיה – יכולים לעשות את אותה העבודה.

זהויות רבות יש לאדם אבל מבין כל זהויותיו יש אחת שיש לה את התפקיד המקיף ביותר הקשור לקיומו של השבט הקדמוני ולזהותו. זו זהות שעיקרה בפן המכליל שלה, וברוב ימות השבוע היא רדומה ונשכחת, פועלת ברקע שקופה ובלתי מודעת. אבל בשבתות ובאירועי חג ומועד היא מתעוררת, מחזירה את הסדר על קנו, מיישרת את כל הזהויות האחרות בתוך קווי הזרימה של הקדושה.

עם השנים הוחלפה הזהות השבטית האתנית בשתי זהויות חדשות – הזהות הדתית ואחר כך הזהות הלאומית – שלושתן יושבות על אותה משבצת של זהות מקיפה העונה לצורך בסדר רחב ובמרכז של קדושה, אבל שתי האחרונות בכל זאת שונות ובעלות השלכות הקשורות בנסיבות שבשלהן הן הופיעו מלכתחילה.

כשהשבט האתני נתלש ממקומו ואיבד את זיקתו לטבע הסובב אותו, הוא גם איבד הרבה מפולחניו ואמונותיו הקשורות למקום. הוא נעשה אוניברסלי. גם אם שמר על מיוחדותו, במובנים אחרים תשתיתו כבר לא הייתה מקומית וקיבלה אופי מוכלל. את הצורך בסדר מקיף שלפני כן מילא השבט האתני, החליפה כעת הדת.

הדת שונה מן הפולחן המקומי, בראש ובראשונה, היא מיוסדת על עיקרי אמונה מנוסחים, ועל צווים מוגדרים וכתובים. זהו סדר שבא מבחוץ, עונה במידה מסוימת לצורך בקדושה אך אגב כך גם משתית את הסדר מקבילי, ורותם את כישרון ההתמסרות של האדם, והופכו לכישרון לציית.

הדתות האוניברסליות שצמחו עם האימפריות הגדולות דעכו במידה רבה בעת המודרנית, בשל תהליכי חילון שונים ומורכבים. הנאורות, המהפכה המדעית, המהפכה התעשייתית, התפתחות מעמד הביניים הבורגני, הדפוס, כל אלה ועוד, לצד זה שעודדו תהליכי חילון גם הותירו בור במרכז ההוויה האנושית, וזה התמלא בסופו של דבר בלאומיות.

השבט האתני, העם הדתי והלאום – כולם גלגולים אחד של השני מבחינת הצורך האנושי שמילאו – הצורך בזהות מקיפה שתעשה סדר בעולם הזהויות ותיתן לכל אחת מהן את מקומה המכובד – אבל הם לא בהכרח גלגולים אחד של השני מבחינה היסטורית קולקטיבית.

אין זה אותו שבט אתני שהתגלגל להיות עם דתי, שהתגלגל מאוחר יותר להיות לאום. אף על פי שזה לא פעם הסיפור שאנו מספרים, כשאנו מחפשים את שורשיו האתניים של הלאום. ברוב המקרים הסיפור הזה הוא עבר מומצא. את כל אחת מן הצורות הללו – האתני, הדתי, הלאומי – עיצבו כוחות אחרים, כשהם טורפים את הקלפים הקודמים ומסדרים אותם מחדש. רק בדיעבד ומתוך אותו רצון ללכד את שורות העם, גם סופר הסיפור לאחור, כאילו מדובר באותה הספינה.

שני עצים

שוב אני מזכיר: האדם יכול לקחת חלק בקולקטיבים רבים. הוא לא מוברג בתוכם והם לא זקוקים דווקא לו. הוא נכנס ויוצא, וכשהוא בפנים הוא תורם (אנחנו) וכשהוא בחוץ הוא תורם (אנו), אבל הוא עצמו אינו רק תרומתו לשבט – הוא עצמו הוא חירותו לנוע, והחירות הזו מגלמת את עצמיותו, את מה שהוא מבחינת קיומיותו.

וכך יש שני עצי־עמים, שתי היררכיות של זהויות.

וכל עץ שונה מן השני ובכל זאת משקף ומשתקף בשני.

בפרט מה שנמצא במרכז יכול ורצוי שישקף את ערכיו של השני.

יש עץ פנימי לאדם המושפע מהשתתפותו בקולקטיביים ממשיים (פעם הוא במרפאה, פעם במועדון חברים, וכן הלאה) ומושפע מגורמים אישיים, וייחודיים – זה העץ שלו והעם שלו. ולכל אדם, במובן הזה, יש עם משלו המרכיב את כל זהויותיו השונות במשפך ההשפעה שלו.

כאשר האדם פועל בתחום קולקטיב מסוים, הוא לא פועל רק בתחום הקולקטיב הזה, אלא גם בתחום העץ המסועף שהקולקטיב הזה הוא ענף שלו. הוא רופא במרפאתו, ולמרפאה הזו שהיא מרפאה יהודית, יש מאפיינים המשפיעים עליו גם אם הוא אינו יהודי. כל זה משפיע על העץ הפנימי של היחיד – על אופיה של תודעתו השבטית.

כשאנו באים עכשיו לדבר על הארגון של שני העצים האלה, ועל העיקרון המארגן שלהם, אנו יכולים לתת לעם האתני (או תחליף מסוים שלו), את תפקיד הבכורה כעיקרון מארגן – הן עבור העץ הפנימי, הן עבו העץ החיצוני.

אמנם אדם לא יכול לסדר את שבטי העולם. לא תפקידו הוא. אבל כשהוא עצמו מסדר את עמו הפנימי ושם במרכז את מה שהמרכז זקוק לו, עצם השתתפותו והאופן שבו הוא משתתף בקולקטיב, עוזר לקולקטיב למצוא את מקומו, ומניע אותו בעדינות לעמדה שבה הוא יכול להתברך בהשתלשלות הברכה ולברך את האנשים המתמסרים לו.

מערכת הפעלה אחת

במחשב יש תוכנות רבות, אבל מערכת הפעלה אחת המאפשרת לכל התוכנות הללו לעבוד במשולב. כך גם לאדם. תיארתי את משפך ההשפעה הרחב של האדם והצדקתי את חלוקתו לחטיבות חטיבות מבחינת היעילות וכושר ההתפתחות כמו גם יכולתו להשתתף בעמים רבים. והנה, כדי שהחטיבות השונות הללו, הזהויות המובחנות של האדם שיכולות להיות גם מפורטות מאוד, יפעלו בתיאום ובמשותף, יש צורך במערכת הפעלה מרכזית. מהי מערכת ההפעלה הזו?

מצד אחד זו מערכת מאוד אישית מכיוון שלכל אדם יש עם משלו.

מצד שני זה עיקרון הארגון האישי ביותר והאוניברסלי ביותר.

אדם ממורכז כשהוא פועל בתחום שבט מסוים ועושה את חלקו, גם עוזר לשבט להתמקם באופן קונצנטרי בתוך מעגלי העולם והשתלשלויות הברכה. הוא מזיז אותו על פי קווי הכוח הללו (והוא כמובן לא לבד בזה, כל אדם ממורכז שחובר לשבט ועושה את חלקו בתוכו עוזר גם הוא להזיז את השבט למקומו הראוי). הוא עצמאי ביחס לעם, והא התפנה לתרום את חלקו לקיומו של השבט הזה, אבל מכיוון שהוא ממורכז, אז הוא תורם מעצמו לתנועה העדינה הזו של השבט הזה למקומו. מן הצד השני, כאשר שבט ממורכז הוא נותן השראה לכל יחיד, ועוזר לו להתמקד ולמצוא את מרכזו, ותומך בזה שיעשה את חלקו לא רק כאן, אלא בכל מקום שבו הוא משתלב.

וככל שאדם יותר ממורכז כך יש לו יותר חופש לצאת ולבוא.

בהמשלה, זה גם חופש התנועה הגופני שיש לאדם הזקוף. הוא יכול להיות בעמדה אחת או בעמדה שנייה, בעם כזה או בעם אחר, ובכל מקום – לעשות את חלקו, ולהתברך בשלם הגדול ממנו.

מה אחריותי כלפי העם היהודי?

על דרך הסיכום אקח בתור מקרה מבחן מוחשי את שאלת העם היהודי ואחריותי כלפיו.

אתחיל בזה שהעם היהודי אינו זקוק לי דווקא – הוא מתקיים בממד אחר, נשמתו, אם אכן יש לו נשמה בתור קולקטיב אורגני, עצמאית ביחס אליי, ואין לו בלעדיות עליי. ואם הוא ממוקם במקומו הנכון במשפחת העמים, הוא ממילא שייך לאנושות, ובהשתייכותי אליו, אני שייך גם לאנושות. זה חשוב מכיוון שיש תמיד משהו חסר בהתמסרות של אדם לעם כשהוא חושב עליו במונחים של קערה מוגבלת לתחומה. זה סוג של מבוי סתום שנראה שהדרך היחידה לשחררו היא על ידי האמונה שכולם צריכים להפוך לעם הזה – על כל בני האדם (וגם החייזרים, כשיגיעו) להתמסר לסדרו (כולם צריכים להיות נוצרים, כולם צריכים להיות מוסלמים, וכן הלאה).

ובכן, העם היהודי לא זקוק לי דווקא, ואני חופשי אפוא לבוא ולצאת ממנו. אני יכול לחבור ולהתמסר אליו אבל אני לא משועבד אליו ולא מוברג בתוכו. אנו שתי תופעות עצמאיות הנמצאות ביחסי גומלין, וכל עניין תרומתי אליו היא חלק מחירותי. זה הדדי. אני אמנם מתמקד כאן בתרומתי אליו ואחריותי כלפיו, אבל זה הצד השני של תרומתו ואחריותו כלפיי.

יש גם עמים אחרים שאני חלק מהם. זה מדגיש את החירות. אני בוחר להתמסר אליו. ולזה הוא גם הכי זקוק ממני – להתמסרותי, לא להשתעבדותי. ואני יכול להתמסר רק מתוך הבנה מלאה ועמוקה של חירותי ועצמאותי. התמסרות נובעת מאהבה ואכפתיות, השתעבדות היא פחד והישרדות ותודעה כוזבת.

אבל מדוע בכלל שאתרום לו?

ועל איזה מן תרומה מדובר?

ומה אם ערכיו של העם היהודי כלל אינם הערכים שאני מאמין בהם?

אחריותי לעם היהודי – חלק ב'

עליי לשאול את עצמי את השאלה הבאה:

האם אני רואה ערך בקיומו של העם היהודי?

אם אני מגיע למסקנה שלא, אפשר לעבור לשאלה הבאה (נראה בהמשך מה היא), אבל אם תשובתי חיובית, משמע, אם אני רואה ערך בקיומו ורוצה בקיומו, עליי לבדוק מה חלקי בו.

הרי ייתכן שיש לי גם רצון גדול שהעם היפני יתקיים, אבל מלכתחילה אין לי חלק בו, ובמצב מתוקן, הדרך שבה אני יכול לתרום לקיומו של העם היפני היא על ידי זה שאתרום את חלקי לעם היהודי. כי הרי כבר אמרנו שבתוך שלם אורגני (ובמצב מתוקן העם היפני והעם היהודי הם חטיבות בתוך השלם האורגני של האנושות) בעשותי את הנדרש בצד אחד של הגלובוס, אני משפיע ברכה גם על צידו האחר.

ואם אחרי הבירור הזה אני מזהה שאליי קריאתו של העם היהודי – משמע שבזיקתי אליו, אני נדרש לתרום לו מבפנים, לא מבחוץ, כי אז אני יכול להתחיל לברר מה תהיה תרומה זו. אמנם הוא לא צריך אותי דווקא, אבל מצד שני אם אני וכל שאר האנשים שעברו דרכו באופן משמעותי (כמו פרודות בגל קבוע) מתנערים ממנו, הוא לא יתקיים.

ובכן, אני נרתם לעשות את חלקי בעם היהודי.

ושוב, לעשות את חלקי אין פירושו לדאוג למשפחתי/שבטי/עמי בתחושת בידוד מן העולם (זו חלקת הארץ שהוקצבה לי, ולה אני דואג, מפנה גב לשאר העולם), כל העניין הוא לדאוג לעשות את חלקי מתוך תודעה ערה לכך שמדובר בחלק מן השלם הגדול יותר, ובעשותי את חלקי אני גם בהכרח עושה לשלם. כלפי חוץ זה אולי נראה אותו הדבר, אבל קיומית אלה שתי פעולות שונות.

תודעה שקטה זו חיונית להבנה נכונה של תרומתי – לאופן שבו היא נעשית באופן בריא. לכל אחד יש תפקידו, ליפני העם שלו, ליהודי העם שלו. אני גם יכול להמיר את דתי ולהפוך לחלק מן העם היפני, או לצורך העניין בכלל להתעלם מזהות אתנית ולהתמקד בזהות מקצועית או דתית או אחרת שאולי עדיין אין לה שם – כל זה אפשרי – אבל אם אני רואה ערך בקיומו של העם היהודי, ואם אני מבין שבתור מי שהתגדל בתוכו, הוא חלק חשוב מזהותי, אני נעשה בזה כתובת לקריאתו, ותשובתי, שהיא גם לב התרומה שלי אליו – היא עצם העובדה שאני רואה את עצמי שייך אליו.

ואני רואה את עצמי שייך אליו באופן הזה, הבוחר, המתמסר, הלא משתעבד. לזה, כאמור, הוא הכי זקוק ממני לצורך קיומו. ובזה קודם כל אני עושה את תרומתי.

בזה שאני מסכים לראות את עצמי חלק.

תרומתי לעם היהודי – חלק ג'

כשאני אומר שאני רואה ערך בקיומו של העם היהודי, ורואה שהוא פונה אליי, אין פירושו שאני מסכים עם כל דרכיו, או חושב שאין לשנותן, או מרגיש קרוב לכל האנשים הכלולים בו. למעשה, אפשר אפילו שלא אסכים עם רוב דרכיו, ואראה גם שהוא אינו משתבץ נכון במשפחת העמים (משמע, שהוא עצמו אינו עושה את תפקידו), ובכל זאת, מכיוון שאני רואה ערך בקיומו, אני נרתם לתרום לו את חלקי.

ועצם זה שאני עושה את עבודתי שלי מן המקום הנכון, ובתודעה ערה, ומתוך הבנה של מה שחשוב, גם יזיז אותו בעדינות למקום נכון יותר. שוב, אני מדבר על העם, על מה שאפשר לכנות החברה האזרחית. אני לא מדבר על הממסד.

ההתמסרות היא הצעד הראשון אבל לא האחרון. יש גם פרקטיקות שונות שכדאי שאשתתף בהן, אם אכן אני רוצה לתרום לקיומו. הפרקטיקות הללו שומרות על רוחו של העם וזה גם עיקר משמעותן. אלה "מצוות מברכות" – לא דרכי לעשות את מצוות האל, אלא דרכי להשתתף בהולדתו של האל במרחב האנושי הזה, בקרב העדה הקדושה הזו. כשאני צם ביום כיפור, למשל, ובאופן שבו אני צם, במשמעות שאני נותן לצום זה ובלימוד סביבו, ומה שאני עושה עם אנשים אחרים בני משפחתי – בזה אני מקיים את העם היהודי ומזין את רוחו. אני צם כיהודי ומשתתף בזה עם יהודים אחרים, שייתכן שרובם בכלל צמים מן הסיבות הלא נכונות, ומחוסר הבנה וחוסר תודעה. אבל אני עושה זאת בדרכי. עושה את חלקי. משתתף.

אני כמובן משתתף גם בעצם זה שאני מדבר בשפה העברית, ומדבר מתוך טקסטים יהודיים, ונוקט במושגים יהודיים, ומתוך זה שאני ממשיך לספר את הסיפור של העם היהודי, אם כי אני מספר אותו בדרכי שלי (ואין דרך אחרת לספר אותו אלא בדרכי).

כמה אני צריך לתרום? שני אחוז? עשרה אחוז? עשרים אחוז (ואיך בכלל מודדים)? אין לכך תשובה מוחלטת. אנשים שונים תורמים במידות שונות, בדרך כלל במידה שהם חשים בעצמם נתרמים. וזה גם משתנה מתקופה לתקופה, מנסיבות לנסיבות. העם לא זקוק לתרומה זהה מכולם. כאמור, אפילו העוזבים הם חלק מתנופת קיומו. יש אנשים שמבלים את מרבית יומם בזה, ואחרים מעט מאוד. כולם חלק. אם זה חשוב לי, ייתכן שאמצא את עצמי מנהיג ומוביל חידושים, ואף יוצר זרם חדש ביהדות, זה קרה כבר פעמים רבות בעבר. ואם זה לא עניין מרכזי עבורי, עדיין אני יכול לעשות את חלקי. ואפילו מן השוליים הכי רחוקים, לתרום להבראתו. זה חלקי.

תרומתי לעם היהודי – חלק ד'

ומה הוא אותו עם יהודי, אפוא, שאני מבקש לתרום לו?

אני מפרש אותו בדרכי, ופרשנותי החיה היא גם חלק מתרומתי לקיומו וחיותו. כתבתי קודם שעל האדם לשאול את עצמו האם הוא רואה ערך בקיומו של העם היהודי. אבל האם הוא לא צריך לדעת קודם למה הכוונה ב"עם היהודי"?

ובכן, מדובר בעם היהודי כפי שאני מבינו ומפרשו.

האם אני רואה ערך בעם היהודי הזה?

זה העם, שבציר הזה של קיומי, אני מוצא את עצמי ניזון ממנו ביותר.

ואם התשובה חיובית, אני רואה ערך בקיומו, כי אז את תרומתי אני צריך לתת לעם הזה שבפרשנותי, ולחבור בזה לאנשים נוספים שזו פרשנותם. שוב, לא בגלל שהעם הזה צריך להתקיים בכל מחיר, אלא כי אני רוצה בקיומו, ופועל את חלקי לשם כך. פה הופך עם הגורל לעם הייעוד, ועם הייעוד לעם הברית.

עם הברית מגלם את השותפות שעושים אנשים שרואים בפרשנותם המשותפת עילה מספיק חזקה לקיים סביבה שותפות. ואולי אפילו יחברו למעגל השותפות הזה אנשים נוספים שפרשנותם בכל זאת שונה אבל טעמיהם עמם. הפרשנות המשותפת והסיפור המשותף חשובים, אבל בעניין הברית זו ה"חתימה" שמחדשת, והחתימה לפעמים היא בכתוב, לפעמים היא בלחיצת יד, ובעיקר היא במבט העיניים ההדדי, בהכרה של האחד בהכרתו של השני – אנחנו ביחד בזה עכשיו.

באופנים השונים הללו, אני יכול לעשות את חלקי בתרומתי לעם היהודי, שאני רואה חשיבות להמשך קיומו.

תרומתי לעם היהודי – חלק ה'

וכל מה שנאמר על העם היהודי, נכון, בעיקרון, גם לעם המחנכים שאני חלק ממנו, ולעם ההורים שאני חלק ממנו, וכן הלאה – בכל מקום ומקום יש לי אחריות לעשות את חלקי, לתרום כנגד התרומה שקיבלתי.

אם מצאתי את עצמי מבורך על ידי העם הזה, אם הגיע אליי דרכו משהו מקורי ונובע שמהדהד בנפשי, ואם אני רואה ערך בהמשך קיומו, אז זו התשובה שאני משיב למה שקיבלתי. בדיוק כמו שאדם מטפל בהוריו בערוב ימיהם.

ההבדל היחיד בין העם האתני, לבין העם של המחנכים, לצורך הזה, הוא במידת מרכזיותו בחיי (ובחיי אנשים נוספים), ובמידת הקפתו – אם אכן כזהו העם האתני עבורי (מרכזי).

מרובה זהויות אני, ובעל זהות מורכבת ורב־ממדית. יהדותי היא אחת מזהויותיי, יכול להיות שהיא המרכזית שבהן, וזו שמארגנת את כולן, ובהתאם לכך אולי גם ארצה לעשות את חלקי, ואפשר שיש זהות אחרת, מתאימה יותר לעת הזאת, אינני יודע. אבל בכל מקרה, גם אם היא המרכזית, היא איננה בלעדית. וחשוב שכך יהיה. חשוב שאכיר בזהויות האחרות שאליהן אני יוצא ומהן בא. בזה אני מחדד את חירותי, שגם מאפשרת התמסרות מלאה וראויה לעם היהודי. מנגד, גם אם היהדות אינה זהותי המרכזית, בתוך הסדר, היא יכולה להיות זהות ראויה, שאני ממשיך לטפח, בשעה שהיא עושה את חלקה עבורי.

והנה, כשהעם היהודי נמצא במקום הנכון בנפשי, ואני במקום הנכון בתרומתי אליו, אני יכול להרשות לעצמי גם לתרום את חלקי לכל קולקטיב אחר שאני מוצא את עצמי חלק ממנו, בלי לחשוש שבכך אני נעשה פחות יהודי. בסוף זה אני ואלוהים המקיף כל, אשר מכיוון שהוא נגלה אליי מן החרך היהודי, הנמצא במקומו בנפשי, הוא מלווני לכל אשר אלך. במובן הזה, כשאני אומר "אני יהודי" באופן עמוק אני אומר "אני אדם". אני מאשרר בזה את ערכי הליבה שלי בתור אדם. שייך אני למורשתו של היהודי הראשון, השייך בעצמו למורשתו של האדם הראשון.

השאלה הבאה

כתבתי למעלה, שאם איני מוצא ערך בקיומו של העם היהודי, אני יכול לעבור לשאלה הבאה.

מהי השאלה הבאה?

הנה: אם זה לא העם היהודי, מהי אותה זהות מרכזית שאני כן קרוא לתרום לה?

אפשר שבתשובתי אתייחס לעם שעדיין לא קיים ואני רוצה שיתקיים, אבל בסוף הרי אצטרך לחבור לאנשים ממש ולפעול יחד אתם תחת השראת אותה זהות. תרומתי לא יכולה להישאר עניין תאורטי – ואלוהים מחכה לתרומתי בערוצים אלה ממש.

מהי אפוא זהותי המרכזית, שיכולה גם להיות העיקרון המארגן של כל זהויותיי הרבות?

השבט האתני כעיקרון מארגן

מה שאני קורא לו "השבט האתני", בעיקר מצד רוחו הערכית, יכול אפוא לייצג את העיקרון המארגן של זהויותיו הרבות של האדם.

פעם הוא היה כזה.

וגם היום הוא כנראה הכתובת שאנו מחפשים לעיקרון המארגן, אף שהיום קשה מאוד לשים עליו את המשקל הזה – הוא הפך להיות חלק מזהות אוניברסלית שנחטפת פעם אחר פעם על ידי מנגנונים חיצוניים, ושוב אינו מביא את הסדר שהביא במקורו המחובר לטבע. ובכלל לא ברור איך ניתן לחדש אותו מצד האותנטיות המקורית שלו. האם האמירה "אני ישראלי" עושה לאדם שקט בעולמו הערכי, מעניקה לו את הצניעות הגאה המאפשרת לזהויותיו השונות להופיע, כל אחת במקומה? האם זו יכולה להיות זהות מרכזית ומקיפה שעוזרת לו לעשות את חלקו בעולם וכך להשכין סדר ושלום?

הדת הייתה תחליף מסוים לעם האתני בתקופות ששבטים פולחניים נכבשו על ידי מעצמות, אבל מה יכולה להיות דתו של האדם המודרני החילוני? איזה מן "עם אתני" בריא ומחולל סדר יכול להיות למי שזהויותיו רבות ואין לו כל זיקה לזהותו האתנית דווקא?

ובכל זאת, זו אפשרות ועלינו להצליח לדמיין אותה – שאדם יאמר על עצמו שהוא ישראלי וזה יעשה לו סדר – משמע, שזה יבטא את עם הייעוד שלו, ואת הברית שהוא מכונן עם אנשים קרובים כחלק מהחזון הזה. אבל אז גם ייתכן שמה שקראתי לו "העם האתני" בכלל אינו עם אתני, אלא בעת הזו ציר חדש של זהות, שעדיין אין לה שם, ובכל זאת היא מרכזית יותר.

ואם אני בוחר לקרוא לה "ישראלי" אין הכוונה לישראלי במובן הישן, שברובו גם נחטף על ידי המנגנונים המדיניים, אלא למשהו אחר, שעל טיבו אנו עוד צריכים להתעכב⁵⁰. ואולי בכלל יש צורך בשם אחר, בזהות מרכזית אחרת, שתעשה סדר ותשים גם את הזהות הישראלית במקומה המסוים (הלא מרכזי), כזה שממנו היא יכולה גם לברך את העולם.

גידול ילדים, שוב

בכל אופן, השאלה איך אנו מגדלים ילדים – באיזה סוג של משפחות הם גדלים – עשויה להיות שאלת המפתח המכוונת אותנו בחידושה של שבטיות בריאה.

שוב, הזהות של מה שאני מכנה "העם האתני" יותר משהיא הזהות הישירה של האדם, היא הזהות של המשפחה שממנה הוא עצמו חופשי לצאת ולבוא. בחפשנו עיקרון מארגן ואת מהותה של השבטיות שראוי לחדש – השאלה הזו יכולה לכוון את מבטנו.

ללא קהילות לא ברור לשם מה להביא ילדים לעולם – הזהות של ההורות, שכה מדברת אל אנשים מסוימים (להיות אמא, להיות אבא), בעצם נגזרת מן הזהות של הקהילה והשבט. הזהות הזו יכולה אולי להחזיק מעמד עוד כמה דורות מתוך המוטיבציה המקורית, אבל בסוף מעיינה ייבש – והוא אכן יבש עבור צעירים רבים שלא רואים טעם בגידול ילדים. הם צודקים, זו אכן טרחה רבה.

הטעם המקורי היה קשור בקהילה שהיא חלק משלם גדל יותר, המקנן בתוך הקשר שלם, וכך עד לאנושות הגדולה, באופן כזה שבברכנו את ילדנו אנו מברכים את העולם, ובהרגישנו חלק מן העולם, אנו גם מוצאים את התשוקה לברך את ילדינו. כאן אפשר למצוא טעם. ואמנם לא נגזר מכאן שכל אדם במציאות כזו בהכרח ירצה להביא ילדים ולהיות הורה בעצמו – יש להשתתפות בשלם חלקים שונים ותפקידים שונים – אבל בכל אופן כל אדם שומע את קריאתו של השלם ומתייצב בדרכו לעשות את חלקו בהתייחס לקריאה הזו. הוא לבד אבל גם חלק. יש לו חירות לצאת ולבוא, אבל גם חירות להתמסר.

בלי היכולת הזו לדמיין אנושות בריאה שאפשר לקחת בה חלק, ובלי ההתלהבות להשתתף בהולדתה, אפשר להבין את תחושת אובדן התקווה, ועמה גם את חוסר הטעם בגידול דור חדש של ילדים.

הערות שוליים

1. א. ד. גורדון מתאר את מה שהוא מזהה ככישלון ההתבוללות של יהודים באירופה, שאף על פי שהם שינו את נוהגיהם ואת בגדיהם ואת מקום מגוריהם, הם המשיכו להסתכל על העולם כיהודים.↩︎

2. אחרי שזה נאמר, כדאי להזכיר את הנודדים – אלה שכל התיאור הזה לא רלוונטי עבורם. לפעמים זה אורח חיים של אדם בתקופה מסוימת בחייו, ולפעמים סגנון חיים משפחתי. הם מעטים אבל צובעים את נוף הבית בגעגועיהם לבית, כשם שהם מעירים לפעמים געגועים לנדודים אצל בעלי בית.↩︎

3. ואכן, בתחילת הישראליות החדשה, היו זרמים שביקשו לדמיין בדיוק את זה – לא עוד עם בקרב הלאומים האחרים, אלא משהו אחר, שזהותו מעידה על סוג אחר של קולקטיב.↩︎