פרק תשיעי: הרוח במרכז
עיקרון מארגן ועם מרכזי
הטיעון המרכזי של הפרק הנוכחי הוא שלא די בכך שלאדם תהיינה זהויות רבות, כשכל אחת מגיחה ועולה על הבמה על פי ההקשר – צריך גם שיהיה איזה עיקרון מארגן לכל הזהויות הללו, אולי סוג של זהות מקיפה, שמניחה את כל הזהויות האחרות במקומן, מדריכה אותן, וקובעת סדר עדיפויות להופעתן.
אבל מה יכולה להיות זהות מקיפה כזו?
עד עתה השתדלתי להציג את כל הזהויות כשוות במהותן, ולכולן ייחסתי "עמים" חיצוניים המשלימים את התודעה השבטית. אבל האם אכן כל "העמים" שווים בחשיבותם? האם בכלל ראוי לקרוא לכולם "עמים" או שזה רק שימוש מושאל מן העם היחיד הראוי להיקרא אכן עם, יהא זה אשר יהא?
או בניסוח אחר: האין איזה עם מרכזי שעליו אפשר לומר שהוא הוא העם של האדם, וכל העמים האחרים נלווים אליו ומשניים ביחס אליו (אם בכלל השימוש בכותרת "עם" ראויה)? והאם הזהות המיוצגת על ידי עמו (המרכזי או היחיד הראוי לשם) איננה בעצם אותו עיקרון מארגן המאחד את כל הזהויות השונות של האדם תחת קורת גג אחת?
בחזרה לתודעה השבטית
אנו חוזרים אפוא ליחיד ולתודעתו השבטית. הוא אשר פעם משתתף בקבוצה אחת ופעם בקבוצה שנייה ופעם בקבוצה שלישית, ובכל קבוצה שבה הוא משתתף הוא עושה את חלקו ותורם ל"נשמתה" של הקבוצה המתקיימת בזכות השתתפותו (אבל לא חייבת אותו דווקא).
כל קבוצה כזו מתקיימת לא רק כאן ועכשיו, אלא ברמה זו או אחרת גם כשאנשיה מתפזרים. במובן הזה, כל אדם ממשיך לתרום לה את חלקו גם כשאינו נמצא בה בפועל (או אף נמצא בקבוצה אחרת באותו רגע).
אבל, אחרי שכל זה נאמר, האם כל הקבוצות זהות בחשיבותן? ומה קורה כשיש סתירות בין העמים והאדם נדרש לבחור צד? הוא גם יהודי וגם צרפתי, היכן עליו להתייצב כששני העמים הללו נלחמים זה בזה?
גם העוזבים הם חלק מהעם
אולי מבחינת העם כתופעה המתקיימת בממד אחר מזו של היחיד, הסתירה בין העם הצרפתי לעם היהודי איננה ממש בעיה.
הרי יש אנשים רבים המאכלסים את העם, ולא דווקא החומריות של קיומם חשובה לקיומו, אלא התפקידים השונים שהשלם מטיל עליהם למלא והם ממלאים בעצם תנועתם החופשית. בכל עם יש מקום לאנשים מסוגים שונים, וכל סוג תורם לשלם. בין היתר יש גם מקום למתנגדים ואפילו לעוזבים. בדרכם, גם הם חלק מן התופעה הכללית של העם ועוזרים לקיימה. כלומר, כשהם עושים את חלקם ובשונותם מחזקים את מגמת הליכוד. כל זה מדגיש עד כמה אין זה האדם הספציפי בחומריותו, הנדרש לעם, אלא משענתו הזמנית כמרכיב בתוך השלם, משענת שהוא מיטיב למלא דווקא בתנועתו החופשית.
מה שמחזירנו אל הבעיה של היחיד שצריך לבחור בשביל עצמו האם הוא יותר צרפתי או יותר יהודי. וייתכן שאם יבחר נכון, הוא לא ישרת בכך רק את העם האחד שלו הוא נתן את הבכורה, אלא גם את העם השני, הזקוק ל"עוזבים" כחלק בלתי נפרד מן הגל העומד שהוא.
האם השבט חשוב מן היחיד?
רגע לפני שאני צולל לעולמו הפנימי של האדם, אני רוצה להזכיר את האפשרות שאולי העם, בדומה לגוף רב־תאי, הוא ישות החשובה לאין ערוך מכל תא יחיד, ולפיכך המרכז לא יכול להיות היחיד ועולמו, אלא העם ורוחו. על פי תפיסה זו, האינדיבידואליזם המודרני, שהעביר את כל המשקל ליחיד (למעשה, לפרט), הוא פשוט בלבול של המודרנה, ביטוי ל"התדרדרות הדור".
אבל גם אם ננקוט בגישה הזו, ובהנחה שהאדם הוא בעל זהויות רבות ושייך לעמים רבים, נשארנו עם שאלה:
האם כל העמים הללו חשובים מן האדם באותה המידה?
וגם: כיצד ידע לאיזה עם מן הראוי שיקריב את חייו כשהדבר נדרש, והרי יש לו רק "חיים אחד" להקריב…?
למי נותנים את הבכורה?
ובכן, האם הוא יותר צרפתי או יהודי?
האמת היא שזה משתנה. בעניינים מסוימים הוא יותר צרפתי ובעניינים אחרים הוא יותר יהודי. זה חלק מגמישותו ומחילופי הזהות המתבקשים מזהותו המורכבת. אבל האם אפשר לומר שמעבר לגמישות הנסיבות – באיזה אופן מוחלט – יש סדר היררכי קבוע הקובע מי משתי הזהויות חשובה יותר?
האם הוא יותר רופא או יותר הורה? איזו זהות היא מרכזית יותר?
הוא רופא במרפאה והורה בבית, ואולי אפשר לסכם שהאדם הוא יצור מרובה זהויות, שכל אחת מהן חשובה לעצמה, ובאה לידי ביטוי בהתאם לנסיבות. משמע, אלה הנסיבות שבוחרות בזהות, לא האדם, ואנו יכולים לפיכך לפטור את עצמנו מן התשובה לשאלה הזאת… או אולי לא?
הרי הנסיבות אינן רק נתון, הן גם משהו שהאדם יוצר ובוחר. אולי המרפאה מגדירה את זהותו כרופא, אבל כמה זמן הוא מבלה במרפאה, ואיזו חשיבות הוא נותן לרפואה בחייו – את זה הוא יכול בכל זאת לבחור ולווסת, במידה מסוימת.
מי הוא שבוחר?
אלף רעיונות
אלף רעיונות יש לאדם בראשו, כולם עשויים להיות נכונים בדרכם, טובים למקומם. אבל בהיעדר רעיון מארגן המדריך כל רעיון היכן עליו להיות ומתי לפעול, הם מאבדים הרבה מברכתם. כל אחד הוא כלי נפלא, משוכלל וטוב למטרתו, ולכאורה מה טוב מזה שלאדם יש כל כך הרבה רעיונות טובים באמתחתו, אבל לאור הבלבול, כבר היה עדיף אולי שיהיה לו כלי אחד או שניים טובים שהוא יודע להשתמש בהם.
כמו נגר אומן שיש לו כלי עבודה רבים – לא פחות משחשוב ריבוי הכלים, חשוב הסדר שיאפשר לו למצוא את הכלי הנכון בעת הצורך – מה תעזור המפסלת אם היא חבויה בתחתית המגרה ואף פעם לא מוצאים אותה? לכן חשוב שיהיה סוג של סדר.
והוא הדין במקרה של הזהויות.
זה לא חייב להיות אותו סדר עבור כל בני האדם – לכל אחד יש דרך אחרת לארגן את זהויותיו ולספר את הסיפור הייחודי שהוא מספר – אבל חשוב שיהיה איזה רעיון מארגן. הוא גם לא חייב להיות "רעיון" מוצהר, כזה שאפשר לנסחו ולהניחו על השולחן – הוא יכול להיות מובלע ברוח השלם, מכוונו מלמעלה בלי אף פעם להיראות בעצמו.
הפרעות קשב וריכוז
בשכונת מגורים חדשה כל אחד בונה את ביתו בסגנון אחר. יש מי שבונים בסגנון יפני, אחרים בסגנון יווני עתיק, או אוונגרדי מודרני. כל אחד על פי חלומו ומה שהרשים אותו בשלב זה או אחר בחייו.
בתרבויות ילידיות, לעומת זאת, יש מסורת ארוכת שנים של בנייה בסגנון מסוים, המתאימה לאורח חיי השבט ותפיסת עולמו, ומזוהה עם אופיו. הבתים כאן תומכים בסגנון חיים מסוים, וממשיכים את קווי הזרימה של האופי השבטי. אם מישהו מהם יחליט לבנות בית בסגנון שונה, זה עלול ליצור הפרעה בקווי הזרימה של הכפר ולשבש משהו באורח החיים המשותף. אולי לא שיבוש גדול, אבל הקהילה תצטרך להתאים את עצמה למשתמע מהבית החדש, וזה יגרור אחריו שורה של אדוות שיטלטלו את אורח החיים המשותף.
זה לא בהכרח רע – תרבויות מושפעות זו מזו ו"הפרעות" בקווי הזרימה הן לא פעם גם מקור לפוריות חדשה – אבל לפחות לזמן מה המארג של השלם יהיה פחות מאוחד ויתמוך פחות באנשי השבט ואורח חייהם. לזמן מה, יחידים יתקשו יותר להתמקד ולהגיע לתנופה, ואולי גם לטווח ארוך השלם יאבד מחוסנו וזהותו.
וכאשר לא מדובר רק בהפרעה אחת אלא בהפרעות תכופות, וכאשר קווי הזרימה של השבט מתחילים לחצות זה את זה ולשבש זה את תנופתו של זה שוב ושוב, גם מתחיל העומק להיאבד. אם זה רק סגנון יפני שמתמזג עם סגנון מודרני, אפשר שהמתח כאן ייצור עומק וירענן את הזהות, אבל אם מדובר בהרבה סגנונות שמתקשים לדבר זה עם זה, כל זה ישתטח את הקהילה אל תוך המכנה המשותף הנמוך ביותר.
כשזוכרים עד כמה התנופה והמיקוד תומכים בחיוניות, אפשר גם להבין את המחיר של סוג זה של "הפרעות קשב וריכוז".
בכל מקרה, עצם הריבוי נוטה לאתגר את כוח האיחוד, אם כי בסופו של דבר הוא גם עשוי לחזקו ולהביאו לרמה גבוהה יותר של בהירות וזהות. אבל, אם ההפרעות באות בתכיפות ואין מספיק זמן לכוח האיחוד להתאושש ולזהות את מרכזו, בסופו של דבר השלם יתדלדל.
וזה הדין גם לגבי זהויותיו הרבות של האדם. ריבוי הזהויות, כשהוא במידתו ובארגון נכון, מעצים את הזהות הרב־ממדית ויוצר עומק.
אבל, בהיעדר מודעות אפשר שגם יקרה להפך:
ריבוי הזהויות ייצור תחושת רדידות ופיזור, שתקשה על האדם להתייצב ולתרום את חלקו היכן שהוא נמצא. במרפאתו הוא יהיה רופא פחות טוב, ובקרב משפחתו הוא יהיה הורה פחות טוב, ובמועדון הרוכבים הוא יהיה חבר פחות טוב.
מדוע חשוב שתהינה זהויות שונות
אבל לפני שאני מתקדם הלאה עם שאלת הרעיון המארגן של זהויותיו השונות של האדם, אני רוצה לחזור אל השאלה הבסיסית: מדוע בכלל נחוצות לו זהויות שונות? אם ממילא אנו מושפעים מכל כך הרבה עניינים ותכונות, מדוע להתעקש לדבר על זהויות נפרדות?
הנה פסיכיאטר. אפשר לתאר את משפך ההשפעה הרחב שהוא ניזון ממנו ומעצב את תפיסת עולמו ופעולתו בעולם. במשפך ההשפעה שלו אפשר למצוא את הרעיונות שלמד בבית ספר לרפואה, את ניסיון חייו במפגש עם מטופליו, מאמרים שקרא, שכונתו, אקלים ארצו, אירועי מפתח, יחסיו עם אשתו וילדיו, הקבצן שפגש בצד הדרך, חלומות הלילה… הכול ערב רב של השפעות שכלל לא ברור אם ניתן לארגנן לחטיבות. כשהוא פוגש מטופל, כל זה בא לידי ביטוי, גם מצד הכוליות שלו ואווירתו הכללית, וגם מצד השפעות ספציפיות.
האדם הוא אחד והכול פועל בו. מדוע להציג זאת כאילו הוא שייך לעם הרופאים, ולעם המטפלים, ולעם ההורים וכן הלאה? בהינתן כל ההשפעות השונות הללו, מדוע לא לומר פשוט שהוא מסתכל על העולם כשמעון. מדוע להתעקש לומר שהוא מסתכל על העולם כיהודי, כרופא, כפסיכולוג וכן הלאה?
אני רוצה להוסיף ולהקשות: אני כותב "עם הרופאים" אבל מי אמר שזה בכלל שבט עם גבולות מוגדרים? והרי יש כל כך הרבה סוגים של רפואה ובכל כך הרבה חתכים: יש רפואה קונבנציונלית והומאופטית והוליסטית וסינית, ואורתופדית, ושל הגפיים בפרט, ומסורת של בית חולים אחד, או בית ספר אחד לרפואה או אסכולה אחת, או ארץ אחת וכן הלאה. מהי אפוא אותה זהות שלו כרופא דווקא ומה גבולותיה? דומה שאם אנו רוצים להיות מדויקים, אין שום גבול ברור האוגד את זהותו כרופא, ומדוע להתעקש על זהויות נפרדות?
משתי סיבות משלימות:
קודם כל, ברמה האישית חלוקה זו עוזרת לו לארגן את המידע באופן שיהיה נגיש ומועיל. זה חלק מן העיקרון האונטוגנטי המאפשר לגוף מורכב להיות מתואם עם המציאות באופן גמיש ומשוכלל – הארגון למקבצים מקבצים, מופרדים זה מזה אבל מתקשרים זה עם זה. כך גם כל מידע חדש לא נכנס פשוט למאגר הכללי, אלא נקלט במקום ספציפי, ומשם הוא יכול להיות יותר יעיל בתרומתו לכלל. גם המוח בעצמו, אף שהוא איבר אחד, מחולק חטיבות חטיבות.
והרי אפילו ברמה הנפשית עוזר לאדם להבחין בין קולות שונים בתוכו – הקול של האמיץ, הקול של הפחדן, הקול של הילד האבוד, וכן הלאה. זה מאפשר לו לעשות סדר ולקיים דיאלוג פנימי בין דמויותיו השונות, בלי שדמות אחת תדרוס את האחרת46. למעשה, ההפרדה מאפשרת בכלל להשמיע ולשמוע קולות, שייחודיותם המגובשת מורה על הישותיות האורגנית שלהם ועל המיקוד והתנופה שהם מאפשרים.
הסיבה השנייה היא שחלוקה פנימית זו של משפך ההשפעה לזהויות זהויות (ובחתכים שונים), מאפשרת לו להשתתף בקולקטיביים שונים שפועלים תחת זהות כזו או אחרת. הוא יכול להשתתף בקהל רופאים, להשתלב בשיחתם, לתרום את חלקו לעשייתם, ולעזור כך לשכלל את מפעלם – מכיוון שיש לו בתוכו זהות נפרדת של רופא. ברור, הוא גם תורם להם בתור שמעון – האיש הייחודי שהרבה תכונות מהרבה זהויות נמזגות בו – אבל כמו במשל של כדור המתכת במכונת הכתיבה החשמלית, גם כאן כל תכונותיו נאספות ומתמקדות דרך הפרספקטיבה של זהות אחת ממוקדת שאותה הוא מקיש על סרט הדיו.
ולבסוף יש גם סיבה שלישית הנובעת משתיהן – ההפרדה מאפשרת את השקט לשהות בתוך זהות אחת ולהתנחל בתוכה, והיא גם המפתח לתנועתו הלאה ממנה. משמע, הזהויות המגובשות והשונות זו מזו, מאפשרות לו גם את החופש לצאת ולבוא, ובמובן הזה גם להיות השמעון שהוא מעבר לכל זהות.
קולות
כשנותנים ל"ילד הפנימי" לדבר, פתאום שומעים את קולו הייחודי, ומגלים שיש לו דברים להגיד שהיו נסתרים מן האדם עד שלא התפנה להקשיב לו. זה אולי רק תרגיל שנעשה במסגרת מפגש טיפולי, אבל קשה להתווכח עם האותנטיות של הקול, כמו גם עם התחושה הקיומית המלווה אותו. אמנם, לפעמים, הקול של הילד נמרח בקולם של דמויות פנימיות אחרות, אבל לעיתים הקול צלול וברור והוא מעיד על כך שגם אם הגבולות בין הזהויות השונות עמומים לפעמים, הנה המרכז שלהן בכל זאת נוכח. זה הילד הפנימי שדיבר עכשיו – מישהו, לא משהו. בפעם אחרת זה יהיה ה"הורה" או ה"מטפל" או ה"קורבן".
השימוש במילה "קול" מורה שמדובר בסוג של שלם קיומי, כזה שמסוגל להתכנס למרכז ומשם לבטא את אישיותו המיוחדת, כלומר מישהו, לא רק רעיון או מבנה מלאכותי. קיומיות וסיפוריות כרוכים יחדיו, ולא במקרה אנו מדברים על קול שמדבר ומספר. וכשאדם נותן ל"קול" כזה לדבר בתוכו הוא מופתע לגלות עד כמה הקול הזה "יודע" דברים שהוא עצמו כלל אינו יודע. האם הידיעה הזו כל הזמן התחבאה בתוכו? אולי הוא פשוט למד לתקשר את האיכות הזו, מאחר שהצליח לארגן וללכד את כל מרכיביה של הזהות המקומית לכדי כלי שיכול לקלוט ולשדר את האיכות הזו. השלם עלה מעל לרמה של המרכיבים ונעשה לקול.
ומסתבר שכאשר לא מתפנים להקשיב לו, הוא יכול להשתלט על האדם ולנהל אותו רק מטעם זה שלא עשו לו מקום. ולעומת זאת, כשנתנו לו לבטא את עצמו, כשעשו לו מקום בתור חטיבה נפרדת, הוא מצטרף למשפחת הקולות, ושקט נעשה בנפשו של האדם. כעת הוא חופשי לנוע מקול לקול, לתת להם אפילו לדבר יחדיו במקהלה, ולזהות את השלם שמעבר לקולות השונים.
לראות כמתמטיקאי
האם יש דרך מתמטית ייחודית לראות את העולם?
המתמטיקה כקהילת פרקסיס כוללת בתוכה לא רק את האופן שבו משתמשים בסימנים מתמטיים ומוכיחים הוכחות פורמליות, אלא גם הרבה נורמות וניואנסים הקשורים לקהילה המתמטית ולמורשתה, לאופן שמדברים ומתייחסים בשעות אחר הצהריים, מרכלים, שומרים על היררכיה מסוימת, מספרים סיפורי מורשת, ועל כל החוקים הלא כתובים המסדירים יחסים בין אנשים, מה מותר להגיד ומה לא, מה ראוי ומה הוא הטוב והיפה. וכן הלאה. כל אלה, גם אם אינם קשורים באופן ישיר לדרך החשיבה המתמטית, הם בכל זאת חלק מן ההוויה של המתמטיקאי, וכלולים בזהותו של האדם המתבונן על העולם כמתמטיקאי – כשזה אכן מה שהוא עושה; כי לצד זה, הרי יש לו זהויות אחרות, ואפשר שבנסיבות אחרות הוא יסתכל על העולם כישראלי, או כהורה או כרוכב אופניים. כך, למשל, אחרי כמה שעות רכיבה, וכשהוא כבר הולך לעניין אחר, הוא שם לב שהוא ממשיך למדוד מכשולים כפי שרוכב אופניים מודד אותם…
ואכן, אפשר שהזהות המתמטית תהיה מאוד מותחמת, ותבוא לידי ביטוי בעניינים מסוימים וכלפי אנשים מסוימים – מן הסתם יש יתרון לצורת החשיבה המתמטית כשמישהו מנסה לפתור בעיה מתמטית – אבל אפשר גם שהיא תשפיע על תחומים אחרים ועל כללות האדם. זו תהיה השפעה מברכת כאשר היא תדע את מקומה, ולא תהפוך להיות הדרך האחת לעשות דברים. היא תשתלב בתוך מכלול ערכי רחב יותר שישבץ את האדם בעולם באופן טוב בהיררכיה הכוללת. הוא יעשה מקום לשכינה ויאפשר השגחה פרטית.
יתרונות המורכבות – חופש ושרידה
מה בעצם היתרונות של החלוקה ההיררכית לחטיבות חטיבות? מדוע לא יכול שלם אורגני להיות מורכב מיחידות פשוטות וזהו זה? מדוע גוף האדם, למשל, לא בנוי כשק של תאים זהים? מה מוסיפה הדיפרנציאציה הפנימית שמתקיימת על פני רמות שונות של היררכיה – חטיבות שמחולקות לחטיבות קטנות יותר וכן הלאה? מה היתרון של השלם המורכב על פני הולוגרמה פשוטה? מדוע שואפת האבולוציה לכיוון המורכבות? מדוע היא לא מסתפקת בפשוט והטוב? והרי חד־תא יכול להיות עמיד מאוד. למה לטרוח במורכבות?
על המורכבות אפשר לומר שהיא נובעת מתכונת האכפתיות והעניין של החיים. משמע, זו לא רק שאלה של שרידות, אלא גם טיפוח של איכות מעמיקה – מה שרואה החד־תא אינו דומה בעומקו ואיכותו למה שרואה הנשר. לאבולוציה, כך אני מאמין, יש עניין באיכות.
אבל אחרי שזה נאמר, אפשר גם לראות שכאשר האיכות עמוקה יותר (והמיקוד והתנופה) אז גם יכולת ההישרדות טובה יותר. זה כך מכיוון שהאיכות מלכדת והעומק ממקד ומעניק תנופה. זה נכון בכל הרמות, ואפשר לראות את זה באופן שבו פעילות יצירתית מרפאת, וביכולת של אנשים לשרוד בסביבה עוינת כשהם נאמנים למשמעות גבוהה יותר.
ואם כן, המורכבות ההיררכית מאפשרת בו־זמנית את כוח השרידה והחופש. בגופים פשוטים בדרך כלל האחד בא על חשבון השני. המורכבות ההיררכית מאפשרת להעמיק את שניהם.
החיים מתפתחים לעומק.
אני מזכיר בהקשר הזה שהחירות היא מהותה של הקיומיות. ואי אפשר להשיג עומק של איכות, שהיא מידה של קיומיות, ללא חירות זו. המורכבות ההיררכית מאפשרת את העומק הזה.
המורכבות הדיאלוגית
החיים מתפתחים לעומק – אולי כדאי להתעכב על הנקודה הזו.
האופן שבו המשמעות מעמיקה ביצורים אורגניים אינה הדרך הדיאלקטית – זו שבה התזה פוגשת את האנטיתזה, ונוצרת הסינתזה, אלא הדרך הדיאלוגית שבה נוצר ממד חדש של משמעות, בדיוק מכיוון ששני המרכיבים הקודמים נשארים בנפרדותם ולא מתמזגים ונמחקים לתוך הסינתזה47.
כבר נתתי את דוגמת שתי העיניים: כל אחת רואה תמונה מעט שונה, אבל כשהן מצטלבות נוצר ממד חדש של עומק, שגם מעשיר את הראייה של כל עין בנפרד. הממד החדש הזה, אינו מוחק את התמונה של כל עין. אם כך היה קורה הממד החדש היה קורס אל תוך השטוח. לא, כל העניין הוא ביכולת להחזיק סתירות. העומק רוכב על החלקים הנפרדים המתקיימים ברמתם הם. וזה נכון באופן כללי לכל רמה בהיררכיה האורגנית. אנו מטפסים כך ממשמעות למשמעות. מעומק לעומק. לא נכון לומר שתמונה של עין אחת או אחרת אינה נכונה, ונדרש לדרוס אותה על ידי הסינתזה. אדרבא, כל תמונה נכונה לרמתה, ורמתה חייבת להתקיים ולהמשיך להתקיים, כדי שתהיה רמה גבוהה יותר.
וכך, חטיבות חטיבות, נוצר העומק.
הדיאלקטיקה מצמיחה את מה שלוינס קרא לו הכוליות – זו אותה סינתזה שמוחקת את כל החלקים באמת הגדולה, והיא מאפיינת את "שיטות המחשבה הגדולות" (ראה בהקשר הזה את הגל והאידאליזם הגרמני בכלל), ואילו הדיאלוגיה מצמיחה את הקיומיות, את מה שלוינס קרא לו "האינסוף" והוא בא לידי ביטוי באותו חלל דיאלוגי, שאותו אני מציב במרכז ההתפתחות.
מכאן גם הנחיצות לארגן את משפך ההשפעה של האדם לחטיבות חטיבות – עמים פנימיים, זהויות, קולות – זה חלק מהעומק.
לכאורה הקול של הבוגר והקול של הילד לא יכולים לדור בכפיפה אחת. רצונותיהם סותרים, צורת התייחסותם לעולם שונה. סינתזה של שניהם, כמו שני גלים בפאזות שונות הרוכבים זה על זה, תבטל את שניהם. אבל כשהאדם לומד להקשיב לקולו של הבוגר, ובמקביל עושה מקום לקולו של הילד הפנימי, מתקבל עומק – חלל פנימי, קיומי, שעליו כבר כתבתי שבלעדיו אין טעם לשבט.
אני מזכיר כאן את המשל של הגופים התלת ממדיים מן הפרק הראשון – צלליותיהם על פני המישור דורסות זו את זו, אבל בנפחיותם הם עומדים נפרדים וברורים.
וכשאדם מרובה הזהויות יודע להכיל את זהויותיו הפנימיות השונות, יותר קל לו גם לקבל אנשים שונים ואחרים, וכשהוא מקבל את ריבוי הקולות החיצוני, את העמים השונים, למשל, גם קל לו יותר להכיר את מורכבותו הפנימית, ולשמור על זהותו הרב־ממדית.
כל הסיפור בקליפת אגוז
זו אפוא השאלה הניצבת במרכזו של פרק זה. לאדם יש זהויות רבות, קולות רבים – אנו מבינים את הנחיצות של המורכבות הזו ואת יתרונותיה, אבל אנו גם רואים את הקושי בריבוי הזהויות.
הזהויות מתנגשות זו בזו, סותרות זו את זו, מחלישות את אחדוּת האדם – והן עצמן, למרות כל מה שנאמר כאן, לא ממש מגובשות כזהויות נפרדות עם גבולות ברורים. אמנם תיארתי את כדור הזהויות (מטפורת מכונת הכתיבה החשמלית) ככדור של אותיות מובחנות – אשר אות אחת מקישה על סרט הדיו של המציאות, כל השאר מתייצבות מאחוריה ותומכות בה – אבל במציאות האנושית אדם עשוי להתייצב כמחנך מול תלמידו, וזהויותיו האחרות דווקא יחלישו ויבלבלו את יציבתו.
כיצד נכון, ואם בכלל אפשרי, לארגן את זהויותיו השונות של האדם?
כך אני רואה זאת:
מבין כל הדרכים שניתן לסדר את הזהויות השונות (כמו לסדר את האותיות בכדור המתכת במכונת הכתיבה החשמלית) ולהרכיבן לגוף רב־ממדי, יש דרך שהיא מבורכת יותר מאחרות.
באיזה מובן היא מבורכת יותר?
יש כאן שתי פרספקטיבות שיכולות להאיר מה פירוש ה"מבורכת":
אחת קשורה ליחיד ומנסה "לברור" מבין כל אפשרויות הסידור את זו שתהיה המבורכת ביותר עבורו.
השנייה מתמקדת בעם ומנסה לברר באיזה אופן היחיד יכול לעשות את חלקו כך שיביא ברכה לעם.
אלה שתי פרספקטיבות שבסופו של דבר מתלכדות לברכה אחת.
ובשלב ראשון אני רוצה להתמקד בפרספקטיבה של היחיד ולקבוע שברכתה קשורה לכך שהיא תורמת לשקט של היחיד.
לא צריך לסדר הכול – די במרכז
תכף אגיע למה הכוונה ב"שקט של היחיד", אבל קודם לכן אני רוצה להצביע על כך שאין צורך לכתת רגליים בניסיון להכניס סדר בין כל הזהויות – די להציב את האחת במרכז, את זו שנושאת יותר מכולן את הרוח, וכל שאר הזהויות כבר תתארגנה מאיליהן.
במובן הזה, הזהות המרכזית היא גם הזהות המקיפה.
אלה שני מושגים משלימים: הזהות המרכזית מורה לא רק על מה שנמצא בלב ליבו של מערך הזהויות, אלא גם על האופן שבו כל המערך הזה מתארגן בהיקפו סביב למרכז.
יש גוף מורכב ורב־ממדי של זהויות לאדם היחיד. בממדים הפשוטים הן נראות כמו עניינים תלושים זה מזה, אבל יש ממד שבו הן מתרכבות לכדי ישות אחת. האדם, ככלות הכול, נושא בתוכו מרכז תודעה אחד והיסטוריה אחת המצטברת סביב גופו האחד.
לכל אדם יש גוף רב־ממדי אחר. וכל אדם אחראי לגוף הרב־ממדי שלו, המקיים אינטראקציות עם עמים שונים שבהם האדם משתתף, תורם להם ונתרם על ידיהם. הוא, בגופו הרב־ממדי, משרת עמים רבים. ובמקביל, יש לו אחריות כלפי הגוף הזה המבליע יקום מסודר, יותר או פחות.
סידורו שלו גם יקיש על סידורו של העולם.
השקט של היחיד
ואם כן, זה מבחנו של העיקרון המארגן: השקט של היחיד.
השקט של היחיד, אם רוצים, הוא שמו של החלל הפנימי. כמו אדם הנמצא בליבו של חדר גדול וריק וחש את נוכחותו כסוג של הד החוזר אליו מן הקירות, כך החלל הפנימי מעיד על עצמו דרך השקט.
השקט הוא מה שנמצא בלב משחקו העמוק של ילד, והוא מפכה בשירה טובה, ועשוי "להכות" אותנו ברגעי חסד מול יופי או חוויה עוצרת נשימה. זה המקום שבו נדמים הסכסוכים ונפתח העומק של התלת־ממד. הוא עשוי להופיע כהתגלות פתאומית, כקול דממה דקה, או תחושת אינסוף מחברת.
השקט הזה מגלם בו־זמנית קדושה, עדינות ופשטות. הוא ביטוי למה שניתן אולי לכנות הרגש ה"רליגיוזי". הוא מאפשר ליחיד להיזכר באינטימיות של עצמו, אבל גם לראות את עצמו כחלק מן האנושות, ולמעשה מכלל הבריאה. ולא באופן תאורטי; יש כאן איזו השתלשלות שבה כל מופעי קיומו מתכנסים כעדשה המחברת בין המוקד של היחיד לשמש הגדולה.
ה"שקט" מחזיר את ההבנה מן המופשטות המושגית שיש במילים כמו "אחדות" ו"רוח" ונותן לה ממד חושני וגשמי. זוהי תנועה מהמופשטות אל הפשטות, המצביעה על הפשטות שבלב המורכבות.
חשוב להדגיש שאני מדבר על השקט של היחיד – לא הפרט, האינדיבידואל, הסובייקט, וכיוצא באלה כינויים שיש בהם מן ההסתכלות המוכללת. היחיד מייצג את מהות הקיומיות, והשקט שלו הוא ביטוי לסדר של הטבעי של השלם.
השקט של היחיד, בניסוח אחר, הוא היכולת לחוות יופי ולהכיר תודה. בלעדיו, החיים מאבדים את טעמם, תרתי משמע. היופי כאן אינו רק במובן האסתטי, אלא כביטוי לנוכחות פשוטה ואותנטית בעולם.
יחסי הגומלין בין היחיד לעם
כאמור, יש לראות את היחיד והקולקטיב האנושי כשתי תופעות עצמאיות "חיצוניות" זו לזו המקיימות ביניהן יחסי גומלין – כל אחד תורם לשני ונתרם ממנו.
אמנם אלה אינם יחסים כלכליים שיש להבינם על פי שיקול תועלת בלבד – יש בקשר ביניהם משהו מורכב ועמוק יותר – אך בכל אופן לא מדובר ביחסי הכלה פשוטים. היחיד אינו בורג בתוך מכונה והנשמה של העם אינה אוסף של נשמות היחידים שהצטברו למקום אחד. יש דיאלוג מיוחד ועדין המחבר בין היחיד לעם, ועל מנת שיברך את שניהם, נדרש שכל אחד מהם ישמור על עצמיותו ויבין את חלקו ותרומתו – העם מצד אחד והיחיד מצד שני. כל אחד עם המרכז שלו.
היחיד צריך לכבד את השלם החברתי, וללמוד מהי הדרך הנכונה להתמסר אליו ודרכו לתרום לו, אך לא פחות חשוב שהקולקטיב ילמד לכבד את היחיד, ויבין את אחריותו ותפקידו ביחס אליו.
אנחנו לא חיילים של השלם, אנחנו יחידים והשלם הוא יצירתנו המשותפת, שיכולה לשגשג כשכל אחד מאתנו משגשג. כשאנו משגשגים אנו גם יודעים לעשות את חלקנו בשלם. השלם זקוק להתמסרות הזו, הוא מתקיים בזכותה, אך בסופו של דבר גם מבחינתו, חשוב שזו תהיה התמסרות ולא השתעבדות.
היחס הנכון הזה בין היחיד לקולקטיב, משני הכיוונים שלו, הוא המפתח לבריאותה של האנושות.
האם הוא יותר צרפתי או יותר יהודי? ברור, הוא שניהם, ובהרבה מובנים, גם מבחינת הגורל גם מבחינת הבחירה והייעוד, גם מבחינת הברית, אבל לפעמים נוצרות נסיבות שבהן יש סתירה והוא נדרש להכריע, מה הוא יותר, צרפתי או יהודי?
איני מנסה בהכרח לתת פתרון סופי לשאלה זו. אני מניח שזו תמיד תהיה בעיה הדורשת התלבטות והכרעה אישית, אבל אני מנסה לברר אילו כלים יכולים לשמש בניסיון לתת תשובה.
דבר אחד, מכל מקום, ברור לי ונחוץ להדגישו:
היחיד, ובמידה מסוימת גם חבורתו (משפחתו), הוא נייד ומחויב לשבטו במידה מוגבלת בלבד. אם הוא בוחר להקריב לו את נפשו, זו יכולה להיות רק הכרעת חירותו, ולא הכתבה של אחרים אליו.
יש אופן בריא להיות חלק משלם שבטי ולהתמסר אליו, ואם זה לא נעשה באופן נכון, הדבר מביא לאי־סדר ברמות רבות.
הערכים במרכז
בפרק השני הבאתי את משל התא החי כדימוי האוגד את השייכות והזהות. השייכות היא הנוזל של תוכן התא, והזהות היא הקרום העוטף את התא ושומר על הנוזל הזה פנימה. בפועל, הקרום הזה הרבה יותר מתוחכם מדפנות של מכל, ובמובן מסוים הוא נושא את עיקר החיוּת של התא – את היכולת לזהות מה שייך לו ומה לא שייך לו, והדינמיקה המורכבת של חילופי החומרים. הקרום הנושם הוא המשכו של גרעין התא הנושא את הקידוד של הזהות הזו.
בדומה לכך, זהות שבטית איננה רק הגדרה של גבולות חברתיים. היא בעיקר ביטוי לערכי הליבה שסביבם מתרכזים חיי השבט – המקבילה האנושית לגרעין התא.
לרוב, אנו תופסים ערכים כמערך כללים של מותר ואסור. אולם, הבנה עמוקה יותר רואה בהם את רוח השלם המוטמעת באינטואיציה המוסרית ובדפוסי ההתנהגות של חברי השבט. הם שמי השראה שתחתם פוסעים ולא מטרות שאליהם הולכים. המטה שתקעו במרכז הכפר וייצג את מה שחיי הכפר חגו סביבו הצביע למעלה. רק כשהתרחקנו מתחושת השייכות השבטית, נאלצנו לתרגם רוח זו לחוקים כתובים.
ידיעת האדם את עצמו מתחילה בהכרת ערכיו. אמנם היא כוללת גם היבטים נוספים, כמו הבנת מגבלותיו, אך ליבת ההיכרות העצמית היא זיהוי ערכי הליבה האישיים.
לפיכך, העיקרון המארגן את זהויותיו המגוונות של האדם הוא מערכת ערכי הליבה שלו. באופן אידיאלי, ערכים אלה היו מתיישבים עם ערכי משפחתו ושבטו. אולם, במציאות המודרנית המורכבת, נדרש בירור מודע ואישי של ערכים אלה.
ושוב, אין צורך שהאדם יטרח לסדר את כל זהויותיו השונות, כל זהות למקומה – די שיציב את הרוח במרכז, וכל שאר הזהויות ימצאו מעצמן את מקומן בתוך השלם. הרוח, בו־זמנית היא מה שנמצא במוקד, אבל מתוקף זה, היא גם ההקפה הרחבה ביותר שבתוכה יכולים לשכון כל הזהויות השונות בשלום, ולמלא את חלקן בתוך השלם.
העדשה של השבט
יש התאמה בין רוחב ההקפה של התמונה הגדולה המכילה את כל הזהויות, לבין עומק המיקוד של היחיד והשקט שלו – מקור חיוניותו.
במובן הזה, ניתן לדמות את השבט לעדשה מתווכת. במגוון צבעיו הוא ממקד את האור הלבן ההיקפי אל תוך האור הלבן של היחיד. למטה מן השבט – אור לבן (היחיד והשקט שלו), למעלה ממנו אור לבן (רוח האנושות, אלוהים), ובתווך ריבוא הצבעים ושלל הזהויות.
כאשר השבט אינו משתבץ בתוך מערך הזהויות המתרגם אור לבן לאור לבן, הוא מאבד מהרלוונטיות שלו או הופך משני לשבט אחר המצליח להשתבץ בתוך התמונה השלמה וכן מאפשר את החיבור הזה בין ההקפה הגדולה למוקד שביחיד.
כך גם תא שריר בגוף האדם. הוא משרת את הגוף יותר מאשר את השריר, אבל כאשר השריר משובץ במקומו הנכון, ממילא הדרך לשרת את הגוף הוא על ידי זה שהוא משרת את השריר. לא תמיד זה כך. כשזה כך הוא לא צריך לחשוב על זה, זה נובע ממנו באופן ספונטני, הוא עושה את תפקידו, ובעת הצורך גם מקריב את חייו למען השלם הגדול ממנו, אבל כשזה לא כך, זה הזמן להתחיל לחשוב, ולהכריע.
המשמעות של הרוח במרכז
ומהי אותה רוח שאני מציב במרכז?
אין היא עיקרון נוקשה המפנה יחידי את פניו אל העולם – שהרי עדיין האדם הוא בעל זהויות רבות, ועל פי הנדרש וההקשר, כל פעם פונה זהות אחרת – אלא היא אותו עיקרון מארגן המאפשר את השקט המזמין כל זהות לבוא ולנכוח במקומה ולעשות את חלקה.
וכשהיא עושה את חלקה כעת, היא לא עושה אותו בבידוד, פעולתה נובעת מתודעת השלם, משמע, מתוך קשר לכל שאר זהויות האדם וכלל העמים. במיוחד היא פועלת מתוך זיקה לזהות המאחדת במרכז – הלא היא גם העם המרכזי של האדם.
במובן הזה העיקרון המארגן הוא כמו החדר המרכזי, שממנו האדם יוצא מחדש אל זהויותיו השונות. בשעה שכל החדרים סובבים מכוח הנסיבות ודרמות העולם, החדר המרכזי הזה, ליבו של העולם, נשאר שקט. כאן מתמזגים ערכי הליבה של העולם עם אלו של היחיד. זוהי נקודת החירות המאוזנת, המגלמת את השקט של היחיד.
בעבר, הזהות המלכדת במרכז הייתה השבט האתני. כיום, ברוב המקרים, האדם נדרש לחדש את שבטו, להפוך גורל ליעוד ואולי אף ליצור ברית חדשה.
אגד תכונות
הנה שבט האדומים המוכרים כמי שצובעים את פניהם באדום. מעבר לכך, הם מתאפיינים בלבוש ייחודי, תספורת אופיינית, ברכות מיוחדות, שפה משלהם, מאכלים מסורתיים, נורמות התנהגות, וכן הלאה. במבט שטחי כל אלה מהווים אוסף מקרי של מנהגים ומוסכמות שהתכנסו לשבט אחד – וכי מה הקשר בין תספורת ללבוש? – והעובדה שלמדנו לחבר בין התכונות ולראותן כמאפייני אותו שבט, זה בעיקר עניין של הרגל: התרגלנו לראות את התכונות הללו יחדיו.
אולם ייתכן שיש כאן יותר מאשר הרגל גרידא. הביטו, למשל, בשפה. אף שאין סיבה מהותית לכך שהצליל "חתול" מציין חתול, כשבוחנים שפה כמכלול, ניתן לזהות בה אחדות פנימית. מתוך אחדות זו, צליל מסוים אינו רק שרירותי, אלא משקף את רוח השפה, מתמקם ביחס לצלילים אחרים ומציית לחוקי דקדוק המעצבים את צורתו. כך, גם מי שאינו דובר את השפה עשוי לזהותה על פי מנגינתה הייחודית.
אמנם, מנהגי השבט יכלו להיות שונים, אך משנקבעו, הם התאימו עצמם זה לזה, עיצבו זה את זה, והתגבשו לאגד תכונות המרמזות זו על זו. מעבר להתייחסות ההדדית הגלויה, הם התארגנו סביב ערכי ליבה מסוימים. ערכים אלה, גם אם סמויים, מגדירים את קווי הכוח של שדה המשמעות השבטי. בתוך שדה זה, הסובב סביב העניינים החשובים לשבט, קיבלו המנהגים את אופיים הייחודי על פי מיקומם היחסי.
לכאורה, צביעת הפנים באדום היא מנהג שרירותי, אך למעשה היא מגלמת תפיסת עולם, חלק מ"דקדוק" המתכתב עם שאר מנהגי השבט. שינוי במנהג אחד עשוי להשפיע על התארגנות שאר המנהגים, ואף לשקף או להוביל לשינויים בערכי הליבה של השבט.
אכילת מצה ומנהגים אחרים
האם חשוב שיהודי יאכל מצות בפסח (ולא יאכל חמץ)?
אין שום דבר חשוב לכשעצמו באכילת מצות – זהו מנהג, והוא חשוב באותו אופן שמצוות אחרות חשובות. אם היה כתוב בתורה שדווקא בפסח יש לאכול חזיר, כך היו נוהגים היהודים.
אי אפשר להתייחס לאכילת מצה בפסח כערך ליבה של היהדות, לכל היותר כעוד הזדמנות להתאמן בטיפוח המידות הטובות הקשורות בקיום מצוות בכלל, ובהתמסרות לעבודת אלוהים. אכילת מצה אולי איננה ערך ליבה, אך בתוך המערך הכללי ובהקשר הנכון היא יכולה להצביע על ערכי הליבה ולשרתם.
מצד שני, אם אדם היה מחליט מטעם עצמו שלא ייתכן שזו מצוות אלוהים, ועל כן הוא מוותר על המצווה הזו (ועל עוד הרבה אחרות בדרך), אפשר שהוא היה מאבד את הערך והטעם מכל וכל. בצורת מחשבתו ההגיונית, הוא לא הבין שאכילת מצות בפסח איננה חשובה באופן הזה, המבודד – היא חשובה בתוך המערך הכללי שבו חשוב שיהיה חשוב. חשיבותה היא לחלוטין נגזרת מתוך זה שהחיים חשובים, והקהילה חשובה, והתייצבות חשובה.
האם יהודי יכול לשמור על אמונתו בידיעה שהמצוות הן יצירה אנושית? התשובה מורכבת. היא תלויה באופן שבו החשוב הוא חשוב עבורו, ובמידת חיבורו לרוח השבט. מי שתולה את החשיבות בסמכות חיצונית בלבד, עלול לאבד את הטעם. מסתבר שערכי הליבה שלו הם אחרים, קשורים אולי יותר לתרבות הליברלית וערכיה אשר חלחלו גם לדתיותו. אבל, אדם המחובר לרוח שבטו ומבין את האופן שבו מנהגים יוצרים התמסרות והתמסרות יוצרת חשיבות וחשיבות תומכת ברוח השבט – כלומר, אדם המבין את החשיבות באופן הזה – יכול להמשיך לאכול מצה בפסח בלב שקט.
ערכי הליבה של העולם
ידיעה עצמית איננה עניין תיאורטי גרידא; לא לחינם נאמר כי אדם המכיר את עצמו מיטיב לאהוב. השקט הוא מקור כל הצלילים, כשאנו מקשיבים לו, אנו יכולים להתחיל לשיר.
אני סבור כי ערכי הליבה של החבורה, במצב בריא, משקפים את ערכי הליבה של השבט, המחוז, ובסופו של דבר גם את ערכי הליבה של האנושות. הערכים האוניברסליים הם גם המקומיים ביותר.
כל תרבות מתאפיינת במנהגים ייחודיים שעשויים להיראות מוזרים או שרירותיים מנקודת מבט חיצונית. אין הרבה שבטים המעטרים את צוואר נשיהם בטבעות, וקשה להתייחס למנהג כזה כביטוי לאיזה ערך אוניברסלי. אבל על אף הצורות השונות והמנהגים השונים, האופן שבו הדברים הללו נעשים, מגלמים ערכים משותפים רחבים יותר, ואם לא האופן הספציפי הזה ממש, אז האופן של האופן.
התפיסה הפלורליסיטית-מערבית מניחה – והיה בזה גילוי של התפקחות בוגרת – שלכל תרבות ערכיה השונים, ואין תרבות אחת רשאית לשפוט תרבות אחרת. אידאל היופי הנשי של האדם המערבי, למשל, אינו אידאל היופי של בן שבט המסאי. ואף על פי כן גם כאן וגם כאן יש ערך ליופי. כאשר תרבות ממוקמת נכון בתוך שרשרת העולמות, הרי שערכי הליבה היותר עמוקים שלה, מתלכדים עם ערכי הליבה היותר עמוקים של תרבויות אחרות. כלומר, כשמדובר בתרבות בריאה, ולא תמיד זה כך.
וכשזה לא כך, אני חושב שזו עדות להתבודדותה של אותה תרבות מפני שאר התרבויות ושאר העולם. היא עושה את מעגליה שלה בלי להקשיב לשלם הגדול ממנה. זה אופייני לתרבויות מנותקות שורשים.
תרבות פתוחה, המבינה שהיא בת העולם ועושה את חלקה, תהיה ממילא קשובה לאותם קווי כוח אנושיים אוניברסליים, והסדר הגבוה יותר הזה אט אט יחזיר אותה למקומה, וערכיה השונים גם הם יסתדרו תחת ההשראה הזו, ויימצא ערך הליבה המרכזי, החופף לליבו של העולם.
וכל תרבות, במובן הזה, היא מרכז העולם.
כפי שכל התרבויות כולן התפתחו במובן מסוים מן ה"אדם הראשון", כך הן מגלמות בערכיהן את ערכיו הגולמיים, ומצביעות עליו.
אנחנו שונים זה מזה ואין להקל ראש באופן שבו אנו שונים. גם ברמה האישית וגם ברמה התרבותית. לפעמים קשה לנו להכיר במידת השוני, מאותה סיבה שקשה לנו לפגוש את האחר מאתנו, ואנו מתאמצים מאמץ יתר לעשות את הכול לדומה לנו. אבל אחרי שזה נאמר, ולמדנו להכיר ברודנות של הדומה, אנו יכולים בכל זאת לגלות שאנשים בכל רחבי העולם חולקים ערכי ליבה דומים. שיש אופן להיות ולפעול שהוא טוב יותר גם בקצה הרחוק ביותר של העולם.
מה שעומד כאן על הפרק אינו רוח הכוליות, אלא רוח האינסוף.
וגם אם איננו מכירים את הטוב הזה, אלא רק מרגישים שהוא קיים, גם זאת לברכה. אין זה אומר שאין שיבושים וסטיות – אבל זה מה שזה, ולא דווקא עדות לקיומם של ערכי ליבה שונים.
אני יודע את זה בין היתר כיוון שלילדים בכל העולם יש שפה משותפת, המרמזת על שורשינו המשותפים. מחקרים מראים שאפילו לתינוקות יש חוש מוסרי בסיסי. גם אם אין זו תפיסה מורכבת של המוסר, היא מעידה על קיומם של ערכים בסיסיים. ילדים צעירים יכולים לציית לצו האוסר לדרוך עם נעליים על השטיח בגן, והם גם יכולים לשנות ממנהגם אם הגננת תקבע חוק חדש, אבל הם לא יתחילו להכות זה בזה, רק מכיוון שהגננת הודיעה שמעכשיו זה מותר.