פרק שביעי: הגוף ההיסטורי

קילוף המיותר

אני מנסה להבין מה ממשי ב"עם" (או בשבט) ומהווה מציאות שכדאי לטפח וראוי להתמסר אליה – ומה ראוי לקילוף הן מצד זה שאינו אמיתי, הן מצד זה שאינו מברך.

קילוף המיותר לא בא רק לדחות ולהסיר, הוא גם עוזר להתמסרות הבריאה. המיותר עלול להזיק מצד עצמו, ועלול לעכב את ההתמסרות למה שכן ראוי להתמסר אליו.

מנגד, כשאדם מגיע לידיעת העיקר (מתוך התמסרותו המדויקת יותר), הידיעה הזו עצמה עוזרת לו לזהות את המיותר, ואם לא לקלפו, לפחות למצוא את מקומו הנכון בתמונה השלמה.

תחושת העבר

עד כאן ניסיתי לעגן את הממשות של ה"עם" בשתי תופעות משלימות:

מצד אחד תיבת התהודה של רשת השייכות האזורית, מצד שני הקבוצה הנוכחת והשלם האנרגטי שהיא מייצרת. שני השלמים האורגניים הללו, שבעבר התייחסו לאותו גוף קונקרטי של חבורה ושבט, יכולים לתקף את תחושת העם גם בעולם המודרני, ומעלות את האפשרות שתחושת העם איננה רק הרגשה פסיכולוגית המושלכת על המציאות, אלא מתייחסת למשהו ממשי.

ועם זאת, בדרך כלל, כשאנשים מדברים על תחושת שבטיות, ובמיוחד כשאנשים משתמשים במילה "עם", הם מתכוונים לשורשים גנטיים ואתניים משותפים – למורשת ולמסורת. משם הם גם אוספים את תחושת הברכה – תחושת רצף המחברת אותם לעבר ונותנת להם תחושה שהם לוקחים חלק ב"נשמה" גדולה מהם. ולפעמים הם הולכים הרחק עד לאבות הקדמונים והאימהות הקדמוניות, והעבר הזה מהדהד את קיומם ונותן משנה תוקף לזהותם, תוך שהוא מחבר אותם לאנשים נוספים שחולקים אתם את העבר הזה. אנחנו ביחד בסיפור הזה.

אבל מה מעמד הסיפור הזה ועד כמה בצדק נאחזת בו "תחושת העם" ויונקת ממנו ברכה? באיזה אופן העובדה שיש לי את אותו אף שהיה גם לסב סבי עושה אותנו לחלק מעם אחד? הרי כדי להסביר את העובדה הפשוטה שהוא הוריש לי תכונות מסוימות, לא צריך "להקים עם" – ברור שלא נולדתי מן האוויר.

מה אפוא קושר אותי לסב סבי מעבר לכך?

מחוות יד

הנה מחוות יד טיפוסית של אדם מסוים, בני משפחתו וחברים מכירים אותה. מה שהם פחות יודעים זה שהיא לא רק שלו. רוח שהייתה מתבוננת בעולם מלמעלה במשך אלף שנה הייתה מזהה את מחוות היד הזו גם אצל סבו וסב סבו ואבות קדמוניים נוספים. היא עוברת במשפחתו כבר דורות רבים, לא תמיד ברצף – לפעמים היא מדלגת על פני דור או שניים ואז שוב מופיעה. איך זה קרה? קשה להסביר. ומדוע דווקא אצל בן משפחה זה ולא אצל אחרים? לא הכול גלוי.

אותה רוח הרואה הכול, הייתה מזהה לא רק את התנועה הזו החוזרת ומתגלה לאורך הדורות, אלא גם ואריאציות שלה. אנו, קצרי המועד, לא נבחין בכלל בקשר, אבל היא רואה את התמונה הרחבה ומזהה את הדפוסים. הנה שוב אותה מחוות יד עם שינוי קל. היא הייתה אפילו מזהה מתי בדיוק בהיסטוריה התחילה המחווה הזו ומה קדם לה.

וכך, אותה מחווה אישית, שהיא ביטוי נוכח ואינטימי של אותו אדם, היא גם חלק מן ה"אנו" שלו, ואין הדברים סותרים. והרי גם שאר ההיבטים של גופו הם שלו ולא שלו בו־זמנית. איש לא ירצה להגיד לדוגמה שהוא רואה לא בעיניו שלו, אבל מצד שני, הוא רואה כמו שההומו־סאפיינס רואה, לא כמו שציפור או נחש רואים, ויש מובן שבו אפשר לומר שזה ההומו־סאפיינס שרואה דרכו (או שהוא רואה דרך גוף ההומו־ספיאנס שירש). וגם שם לא חייבים לעצור, ההיסטוריה של החיים הרי הולכת הרבה לאחור… ואם כן, מחוות היד הזו היא שלו, אישית מאוד, אבל היא גם קושרת אותו לאבות קדמוניים.

ועם זאת, נשארנו עם השאלה: באיזה מובן זו שושלת אחת המהווה גוף מאוחד המצדיק את הכינוי "עם"? האם זה רק סיפור שבא לגבות את תחושת האחווה ולחזקה או שיש כאן אכן ישות המתקיימת מעבר לדורות? ואם יש אכן ישות כזו, כיצד עלינו להבינה? איך היא משתלבת עם הממדים האחרים שחקרתי עד כאן?

המשפך שאין לו גבולות

כתבתי למעלה שמחוות היד עוברת במשפחתו כבר דורות רבים – אבל באיזה מובן זו אכן משפחתו?

כמה דורות לאחור עוד אפשר לזהות בצורה ברורה למדי את הזרמים הגנטיים השונים שנמזגו בו – לזהות דמיון משפחתי ברור ואופייני מובחן מאחרים – במיוחד אם אבותיו/אימהותיו חזרו והולידו צאצאים במסגרת גבולות אתניים מצומצמים, אבל אם הולכים מספיק לעבר, מגיע הרגע שבו קשה מאוד לזהות את אבותיו הגנטיים בצורה מובהקת ומובחנת ואת מה שהם הורישו לו, נגיד, בשונה ממה שהם הורישו לזרמים אחרים שהם היו גם אבותיהם הקדמוניים שלהם.

בדרך כלל, בדמיון העממי, כשמדברים על "אבות קדמוניים" משליכים את קנה המידה המשפחתי על ההיסטוריה הרחוקה, ולא לוקחים בחשבון את ההמון הרב שמצטבר ככל ששושלת הדורות גדלה. רואים את שרשרת המסירה בדמות חוט דק המסתיים בנו: אדם הוליד את שת, ושת הוליד את אנוש, ואנוש הוליד את קינן, וקינן הוליד את מהללאל, ומהללאל הוליד את ירד, וירד הוליד את חנוך, וחנוך הוליד את מתושלח, ומתושלח הוליד את למך, ולמך הוליד את נוח. אבל בפועל כמובן מדובר במשפך עצום של צאצאים, נוח היה רק אחד מהם.

ואם נלך מן הצד השני – מן האדם לאבותיו, נראה שעשר או עשרים דורות לאחור כבר אי אפשר לדבר על "המשפחה שלו" במונחים גנטיים מובחנים. אבותיו השונים היטשטשו אל תוך ים גנטי עצום, המהווה את המאגר הכללי של האנושות הכולל אינספור תכונות ואיגודי תכונות. מתוכו עולות וצצות מגמות ואחר כך שבות ונעלמות רק כדי לחזור ולהופיע בצורות שונות דורות מאוחר יותר.

אמנם אפשר להצביע על קו גנטי ישיר שמחבר אדם מסוים לאב קדמון מלפני עשרים דורות, אבל בשלב הזה יש לו פוטנציאלית יותר ממיליון אבות קדמוניים שגם אל כל אחד מהם הוא מחובר בקו גנטי ישיר. ואם נתגלגל כך עוד כמה דורות לאחור, מספר אבותיו הקדמוניים עשוי להגיע למספר האנשים בעולם. פוטנציאלית – כי שוב, מרבית האנשים הולידו צאצאים בתחומי תרבותם האתנית. ואף על פי כן העיקרון בעינו עומד: לך מספיק רחוק אל העבר ותגלה שגנטית אנחנו כולנו חלק מאנושות אחת.

בדרך כלל כשאנו מדברים על עם אנו נוטים לדבר על עם שיש לו בסיס אתני המעוגן בגנטיקה, וזה מסביר לכאורה את הרגשות המיוחדים שיש לנו כלפי בני עמנו – הם דומים לנו, קשורים אלינו, למעשה, בשר מבשרנו. אבל בפועל, קשה מאוד למצוא אחדות גנטית גורפת – רובנו, בדרגה זו או אחרת מעורבבים, ויש בנו יסודות ממקורות אתניים רבים המעידים שהסיפור כאן הרבה יותר "מלוכלך" ממה שמטיפים לו "טהרני הגזע" – הערבוב מהותי לנו כבני האדם, וכפי שמראים המחקרים המודרניים הוא כלל בעבר גם גזעים אנושיים נוספים מלבד ההומו־ספיאנס. ואם בכל זאת אותה מחוות יד חוזרת ומופיעה לאורך ההיסטוריה, או לצורך העניין רגישות לחלב או עוורון צבעים או כל תכונה מובחנת אחרת, זה ביטוי לתופעה מורכבת יותר מאשר הורשה גנטית ישירה ופשוטה.

משל הספינה

בדומה לספינה שבמהלך השנים מתחלפים אט אט כל חלקיה, ועדיין היא נשארת אותה ספינה, כך הגנטיקה היא הבסיס אבל לא העיקר.

יש דברים הקשורים לנורמות, לפרקטיקות, לאמונות, לאקלים הבין־אישי שבתוכו אנשים גדלים ועובר הלאה מדור לדור גם בלי מילים. למשל, האהבה לבעלי חיים מסוימים (והפחד מאחרים), ההערכה לצניעות, הנטייה לחמלה, הרגלי אכילה מסוימים, יחסים בין מגדרים, ביטויי חיבה, צורות של כעס, עמדות חיים… יכול להיות שבמקור כל אלה גם ישבו על איזו נטייה גופנית גנטית של אב קדמון או אם קדמונית, אבל עם השנים הם קיבלו רוח משל עצמם, שחרגה מן הבסיס הגופני הזה, והיא נשמרה והמשיכה להיות מועברת גם כשהבסיס הגופני עבר תמורות. בין היתר מכיוון שהאופי המשפחתי הזה, אף שאפשר לראות בו רק אוסף תכונות נפרדות, נעשה מוגדר ומזוהה על רקע שאר העולם ולפעמים בהנגדה אליו והתקבץ בצורה של אגד תכונות התומכות זו בזו. גם אם לא תמיד יודעים לתת לו שם, אנשים מבפנים ומבחוץ מרגישים: באופיו הוא בן משפחה טיפוסי. אח שלו, פחות.

וזה נכון בוודאי גם לגבי השבטים הקדמוניים, שגם אם נמזגו בהם אנשים ממסורות שונות, והביאו עמם מטענים גנטיים שונים, שמרו בכל זאת על רוח השבט. שהיא כשלעצמה מהווה גוף היסטורי. ונראה שהדבר הזה – הרוח של השבט, חשוב יותר מן המטען הגנטי, ויש בו כדי לתת כיוון ועוגן ל"תחושת העם". אולי.

גלים קבועים, שוב

אני מזכיר כאן שוב את הדימוי של גלים קבועים: אזורים שבהם המים הזורמים מקבלים תבנית גלית מסוימת המתמידה להתקיים בצורתה, אף על פי שמדובר במים זורמים. הקביעות של תבנית הצורה אינה נובעת מהסטטיות של פרודות המים, אלא דווקא מן הדינמיות המיוחדת של האינטראקציה שלהן עם סביבתן, שיוצרת את הגלים העומדים כתופעה מגיחה השייכת לסדר אחר.

כשאנחנו מסתכלים על זהותם של שבטים, כמו על אחדותה של הספינה שתוארה למעלה, אנו יכולים לראות שהשבט שומר על זהותו, אף על פי שנמזגים בו אנשים מתרבויות שונות וזרמים שונים. כמו הספינה שחלקיה מוחלפים אבל היא ממשיכה לשמור על זהותה, כך גם לגבי מסורות שבטיות. הגנטיקה שונה, שושלת האבות הקדומים שונה, ובכל זאת האנשים החדשים שנכנסו למערכת מקבלים על עצמם את התפקידים שנדרשים לקיומו של השלם, ולוקחים חלק בהמשך ייצורו.

ואף על פי שמדובר בערב רב של מנהגים ונורמות, אופני התייחסות וצורות חשיבה, בכל זאת מתוקף השתתפותם בשלם נעשו התכונות הללו עם השנים קשורות זו בזו, ומעידות זו על זו ומותאמות זו לזו. הן נעשו איבריו של השלם, שהתמיד להתקיים מעבר לזמן, כשאנשים בכל הדורות עוברים בו ותורמים להמשך קיומו.

העם היהודי הוא דוגמה. אף שיש המבקשים להיתלות בשרשרת מסירה גנטית ישירה, ומציינים מאות דורות לאחור (עד למעמד הר סיני), בפועל הייתה תקופה שמרבית היהודים בעולם היו בעצם יהודים מומרים – אנשים מתרבויות שונות שמצאה חן בעיניהם היהדות, בתקופה שהעולם היה פלורליסטי יותר, והתייחס ביתר סובלנות להמרת דת.

הרוח והמרכז שמזהים את הגוף החברתי

ואם כן, ישנה איזו רוח הנישאת על ידי גוף חברתי המאופיין בשפתו, שיריו, מנהגיו, מאכליו, גינוני נימוסיו, צורות לבושו, דעותיו, פרקטיקות דתיות ואחרות וכל שאר ההיבטים המאחדים את הגוף החברתי.

לכאורה זה אוסף של תכונות מקריות שהצטברו כאן, מדוע דווקא זה האוכל של העדה המרוקאית וכיצד הוא קשור למנהגים אחרים שהם מקיימים? ואף על פי כן, מכיוון שהם התאספו אל תוך קולקטיב אחד שהתמיד להתקיים בתור שלם אורגני, הם גם למדו להסתגל זה לזה, לתקשר זה עם זה, ובסופו של דבר נעשו לא רק אוסף תכונות מודבקות, אלא חלקים משלימים בתוך השלם, מתקשרים זה עם זה, ומבשרים זה את זה, מודבקים זה לזה מכוח הרוח השבטית שליכדה אותם ומכוח הסיפור שכרך אותם יחדיו.

גם אם בגוף החברתי הזה יכול מרכיב זה או אחר להשתנות לאורך הדרך – המרכז שסביבו מתרקמים המרכיבים שומר על זהותו, וצובע כל אחד מהם באופיו, וצובע גם את המצטרפים החדשים. כעת ממשיך כל מרכיב לשאת רוח ורצף היסטורי מוגדרים. זה האוכל של העדה המרוקאית, אף שעבר התאמה כשהגיע לארץ, בהתאם לחומרי הגלם שהיו כאן.

גם המרכז משתנה

אבל לא רק הפרטים השונים משתנים לאורך ההיסטוריה, גם המרכז משתנה, אם כי בקצב איטי. לא רק חומרי הגלם משתנים, גם טיבו של האוכל המרוקאי עובר תמורה עם השנים. מי שמכיר יכול לזהות את הסגנון הטיפוסי לא בגלל שהוא נשאר זהה, אלא בגלל השורשים. משמע, אף שהמרכז משתנה הוא שומר על רצף עם העבר.

בהמשלה, אפשר שלאורך השנים לא רק כל קרש בספינה הוחלף, אלא גם שצורת הספינה השתנתה. ניצלו את הצורך לתקן את החרטום והאריכו אותו, וכשהחליפו את התורן השבור, החליטו לקצר אותו ולשנות את צורת המפרשים, וכן הלאה – בסוף יצאה ספינה שנראית אחרת. ואף על פי כן, זו אותה ספינה. אדם שהכיר אותה בכל תמורותיה היה מזהה בספינה של היום את הספינה הראשונה. כמעט ואין ממנה זכר, אבל בשבילו, שעקב אחריה, יש משהו שמעיד עליה. אין זה שונה מאם המזהה את בנה אף על פי שמאז היה תינוק ועד לבגרותו הוא השתנה מאוד. הוא השתנה אבל בכל זאת, זה אותו הילד.

המשהו הזה שנשמר לאורך הזמן ואחראי לכך שזו "אותה הספינה" אינו רק חומרי. הרי הספינה היא גם הצוות שעל הסיפון, גם מסורת עבודתם המשותפת, גם סיפורי הרפתקאותיה הנישאים על ידי התרבות הסובבת אותה, גם מעמדה בקרב ספינות אחרות, אירועי מפתח בעברה, התמורות שעברה בתוך סיפורים אלה עצמם, המזל הטוב והרע שליווה אותה, ה"אופי" שלה כפי שמצטייר בתודעה, וההשתנות ההדרגתית של התודעה הזו – כל אלה, והאופן שבו הם מאוגדים יחדיו כדי לתמוך זה בזה, הם חלק מגוף הזמן של הספינה, ממעמדה כישות היסטורית, שיש בה מן האיחוד, למרות פרקיה השונים.

כשמלח ותיק אומר שזו אותה הספינה (ואותו מזל רע המלווה אותה מרגע לידתה), הוא מתכוון לכל המכלול הזה השומר על רצף היסטורי. הפרטים השתנו, וגם המרכז השתנה, אבל גוף הזמן שלה שהתלכד סביב המרכז הזה שמר על רצף היסטורי וכך זו נשארה אותה ספינה.

הספינה כחור במארג אנושי אורגני

אפשר לתהות מדוע אני מייחס לספינה שכולה עץ שלמות אורגנית. אלא שהספינה איננה רק מצבור של חומרים. אילו הייתה כזו היא אכן הייתה בגדר שלם מכני שאין משמעות לומר עליו שהוא "אותה הספינה". אבל הספינה היא חלק ממכלול חברתי מסוים, אם תרצו הרי היא החור במרקם החברתי של קבוצת האנשים שהתאגדו סביבה. הם אלה שמהווים את המערכת האורגנית, בעלת ההיסטוריה והישותיות המתקיימת מעבר לזמן. זו אותה ספינה לא בגלל החומרים או הצורות, אלא בגלל האנשים שהתאמצו לפתור את בעיית החומרים הזו.

במבט רחב יותר אפשר לומר שזו אותה ספינה בגלל הגומחה האקולוגית־תרבותית שתפסה. כל עוד הגומחה הזו נשארת יציבה, כיוון שהתרבות סביבה נשארת אותה תרבות, כך הספינה שומרת על זהותה. ואם התרבות הזו הייתה חולפת מן העולם, אז גם הספינה כחור במארג החברתי הייתה מאבדת את האחדות האורגנית שלה, ושוב אי אפשר היה לומר עליה שהיא אותה הספינה.

אבל ייתכן שאפילו אז היא הייתה שומרת על קיומה האחדותי, כיוון שגם אם התרבות המסוימת הזו חלפה מן העולם, סביר למדי שהיא לא פשוט נעלמה אלא עברה תמורות תוך שמירה על רצף היסטורי. ומכל מקום התרבות הזו לא התקיימה בחלל ריק אלא הייתה חלק מסביבה תרבותית רחבה יותר, ש"זוכרת" את התרבות המקומית וזוכרת עבורה גם את הספינה. כך שאפילו אם המארג החברתי הצמוד לספינה נעלם מן העולם, אפשר שזו תישאר אותה הספינה. אם כי בשלב הזה, נראה שבאמת הגבולות עמומים, ואפשר להתחיל לפקפק בשימוש הראוי שעושים במונח "אותה הספינה".

גורלות קשורים

החלקים השונים של השלם השבטי אינם האנשים, אלא המרכיבים העושים אותו ברמתו הוא כשלם – המבנים החברתיים, דפוסי ההתנהגות, השפה, הנורמות, היחסים בין האנשים.

כן, השלם, כמובן, לא קיים באוויר, הוא קיים בזכות האנשים אבל זה לא חייב להיות אדם כזה או אחר. מכאן גם העצמאות של היחיד ביחס לתופעה השבטית. בספינה הזו עברו מלחים רבים שבאו ממקומות שונים, כל אחד עם מטענו, וכולם לקחו חלק בשלם הספינתי, תרמו להמשך קיומו של ה"גל הקבוע", משתלבים בתפקידם, כפי שנדרש לשלם כדי להמשיך להתקיים.

ובכל זאת, מבין כל המלחים שעברו בספינה הזו, היו אחדים שנקשרו בה יותר, וגורלם הושפע מגורלה, כשם שגורלה הושפע מגורלם. לא במקרה עד היום היא מכונה על שם רב החובל האגדי שהנהיגה בתחילת דרכה. לרב החובל הזה היו כמובן הרגשות ומחשבות ומערכות יחסים אנושיות שכלל לא היו קשורות לספינה – הוא יחיד שקיומו חורג ממנה – ובכל זאת הרבה מחייו עוצב על ידה. הם תופעות עצמאיות המתקיימות במישורים שונים, אבל על דרך ההשראה כל אחת מהתופעות השפיעה על השנייה. הספינה אולי לא הייתה זקוקה דווקא לו בתור רב־חובל, כל אדם אחר שהיה ממלא את התפקיד הזה הוא טוב מבחינתה, אבל מכיוון שזה היה הוא, משהו בשלם שהיא הייתה, קיבל את אופיו.

סיפורים

תיארתי את הגומחה התרבותית שבתוכה הספינה מתמידה להתקיים כאותה ספינה – לא בגלל חומריה – אלא בגלל האנשים סביבה. הם אלה שמקיימים את התכונות של שלם אורגני, השומר על רצף היסטורי.

הגומחה התרבותית הזו שומרת על אחדותה גם בזכות שיחות העיר הרוחשות ללא הרף, טווות קורים ומספרות סיפורים. בין היתר הם מספרים את הסיפורים של הספינה הזו. הסיפורים משתנים קצת לאורך השנים, ובכל זאת שומרים על רצף, ובעיקר הם מכוונים לאותה משמעות, מורים על אותו עניין.

מה הוא העניין הזה? אולי הגוף הפיזי של הספינה אינו יותר מאשר עוגן לסיפור. כמו המילוי שממלאים את בובת הדובי, לא הוא מה שחשוב, אלא מעטפת הדובי. ובכל זאת מכיוון שיש לסיפור הזה "מילוי", המילוי עוזר לו להמשיך להתקיים, ובאחדותו הוא גם שומר על אחדות התרבות שסבבה אותו. אלה היו הפיניקים שבנו את הספינה הזו. ואפשר לדמיין את הספינה כעוגן לסיפור עלה עם הפיניקי.

ואחרי שדיברנו כה על הספינה, אל נשכח שזו בסך הכול מטפורה – אני מנסה לברר כאן באיזה מובן ניתן לומר על שבט מסוים שזהו אותו שבט, אף על פי שעברו מאז מאות שנים.

תפקידים בתוך משפחה שבטים ועמים

המשפחה גם היא דוגמה למערכת אורגנית – כל משפחה עם אופייה המיוחד. השלם המשפחתי "מחלק" תפקידים למרכיביו השונים על מנת לשמור על איזון ולחזור ולספר את עצמו באופן שישמור על שלמותו המסוימת.

מוכרת התופעה של ילד הנולד במשפחה ולוקח בה תפקיד הקשור למקומו במשפחה ומשלים לאחיו. אם הבכור לקח את התפקיד של "הילד הטוב" הבא אחריו עשוי לקחת את התפקיד של "הילד הרע". זה כמובן הרבה יותר מורכב מחלוקות פשטניות מן הסוג הזה, אבל אפשר להבין שהמשפחה כמערכת שאמורה לתפקד וליצור משמעות, זקוקה לחלקים מסוימים לצורך התפקוד הזה. אמנם היא נושאת את האופי המיוחד של האנשים המרכיבים אותה, אבל היא גם משרה את צרכיה על היחידים הללו, ומעניקה לכל אחד תפקיד.

אבל מה קורה כשהילדים גדלים, עוזבים את הבית, ומגדלים משפחות משלהם? מה קורה כשהמשפחה גדלה ומתפצלת על פני הדורות? על פי ברט הלינגר שפיתח את הגישה הטיפולית שנקראת קונסטלציה משפחתית, אירועים לא פתורים שקרו כמה דורות אחורנית יכולים להשפיע על יחידים בתוך המשפחות החדשות שבלי להיות מודעים לכך לקחו על עצמם לפתור את אותה בעיה שהמשיכה להינשא בתוך המשפחה כמערכת.

העובדה ש"טראומות" יכולות להיות מועברות מדור לדור, מצביעה על המשפחה כתבנית של שלם, המשמר את רוחו המיוחדת מעבר לזמן – בתוך הרוח הזו גם נישאות הטראומות כפצע וצלקת, ואם לא היה שלם כזה, רוח כזו, גם לא הייתה משמעות לטראומות המועברות מדור לדור. מן הצד השני, לפעמים אלה הטראומות שהמשפחה מתאחדת סביבן, אפילו על דרך ההכחשה, שעשויות לשמר את המשפחה כ"אותה משפחה" עם גורלה המיוחד לאורך הדורות.

עץ האנושות

בדומה לעץ שענפיו משתרגים ומתפצלים ושבים ומתפצלים שוב ושוב תוך כדי שמירה על שיווי משקל כולל בין המרכיבים השונים של העץ, כך המשפחה הגרעינית שהלכה והתפצלה לאורך הדורות ופרטיה הלכו והתרחקו זה מזה, עדיין שומרת על מערכת איזונים ופיצויים המעידה שהם בכל זאת חלק ממערכת אחת. האח הטוב, הפך להיות ה"ענף הטוב" במשפחה המורחבת, וכן הלאה (כמובן, זה תיאור פשטני מאוד מאוד, אבל העיקרון מובן).

עד לאן המשפחה יכולה להתרחב ועדיין לשמור על זהותה כמערכת אחת?

יש האומרים שכלל האנושות עדין נושאת מאפיינים של משפחה אחת – מערכת השומרת על איזון ומחלקת תפקידים לעמים שונים ותרבויות שונות – כל עם או שבט מנסה לאזן את הכיוונים הקיצוניים שלקח העם האחר, ולפעמים לתקן אירועים היסטוריים שנשארו כצלקת בנפשה של האנושות (בין היתר בשל פיצול זה עצמו). ככלות הכול היסטורית אפשר שכולנו אכן באנו ממשפחה גרעינית אחת, שבקדמת הזמנים שכנה במקום אחד.

התכנסות מסביב לעניינים לא פתורים

תיארתי את המערכת האורגנית כתהליך של סיפור עצמי, שצריך להתמודד עם הפרעות שבאות מבחוץ ודורשות מערך שלם של תיקונים ושיפוצים כדי לשמור על הסיפור. ההפרעות הללו יכולות להיות אקראיות ומפוזרות ולפעמים הן ממוקדות יותר – קשיים מתמידים שתהליך ההתמודדות עמם הופך להיות לעיקר הזהות של השבט.

דווקא מה שמתקשה להתעכל, בעיות שלא מצליחות להיפתר בתהליך היומיומי, נעשות למוקדים סביבם מתרכז השבט – קצת כמו הפנינה שמתחילה מגרגר חול שחדר לצדפה.

גם בנפשו של היחיד אתגרים גדולים נשכחים מהר אחרי שנמצא להן הפתרון, אבל בעיות לא פתורות נזכרות לאורך זמן כמו קוץ הנשאר בבשר. דווקא הקושי, ומה שמתקשה להתעכל ולמצוא את מקומו בשלום, דורש מן היחיד לחזור ולעסוק בו.

וכך גם לגבי עמים שבאופן טבעי אולי היו יכולים להתמזג ולהפוך לעמים אחרים, אבל "נתקעים" ומתקשים "לזרום הלאה" בגלל מערך בעיות לא פתורות, הדורשות שוב ושוב את ההתמודדות עמן, ואגב כך, מכיוון שהתהליך הזה הוא עיקר העם, הן גם משמרות את העם.

תפקיד דומה אפשר לתת גם לסתירות שלא מצליחות להתעכל ונשארות כמו רגל בדלת המונעת את סגירתה. ולפעמים הבעיות הללו הן מלאכותיות ומפרנסות את עצמן, ומתקיימות בדיוק לשם העניין הזה: שיהיה לעם במה להתעסק בו כדי לשמור על זהותו.

ויש עמים שמתמידים לשמור על קיומם לא רק בגלל הבעיות הלא פתורות שהם מנסים ליישב, אלא גם בגלל שהם עצמם הפכו להיות בעיה לא פתורה עבור עמים אחרים. במובן הזה טראומות העבר של עם – עניינים לא פתורים שממשיכים לרדוף את האנשים באותו עם – יכולות להפוך ברבות השנים לחלק מהותי בגיבוש זהותו, המתמידה להתקיים מעבר לתנאים המשתנים.

השבט שנושא משמעות מעבר לזמן

אדם חי את חייו ומת, מה שנשאר אחריו הוא מה שהוא השפיע על אנשים בודדים שהיו קשורים אליו. ואם האנשים האלה לא מאוגדים באופן כלשהו בקהילה אז הוא יהפוך לזיכרון דליל הנמזג בים הגדול של האנושות. זה לא רע. גם השפעות זעירות לפעמים מתפתחות בהמשך הדורות לזרמים ומגמות המעמיקים את האנושות.

מלבד זה, מי אמר שערך חיי האדם טמון במידת השפעתו? במה שהוא משאיר אחריו ומתמיד להתקיים תוך שהוא חוזר ומצביע עליו ועל דמותו? בפרספקטיבה קוסמית כל זה נראה קטן כל כך…

אבל אחרי שזה נאמר, אפשר לחזור לעיקרון האונטוגנטי, ולאופן שבו נשמרת איכות ומשתכללת. ייתכן שמה שהיה לו לתת היה יכול להעמיק יותר ולתרום יותר בתוך סביבה יציבה – קהילה – הזוכרת את הדברים בתוך הקשרה, ומאפשרת להם להתפתח ולהעמיק. מה שהיה לו לתת היה מתמיד להתקיים ולהשתכלל כיוון שהקהילה הייתה מתמידה להתקיים, וממילא גם נושאת את זיכרונו בתוכה.

חישבו על מתמטיקאי שזה עתה גילה את ההוכחה לאיזה משפט מתמטי. מחוץ להקשר של קהילת פרקסיס מתמטית התגלית שלו הייתה אובדת ולא הייתה יכולה להיות בסיס לתגליות נוספות. לא היה לה את החשיבות והמשמעות שיש לה בתוך הקשר של תרבות מתמטית מסוימת. זו התרבות שנושאת עמה את התגליות השונות ואף עשויה לעשות מקום לגילוים סתומים שממשיכים להינשא בסתמיותם עד שהעת מבשילה ומתגלות משמעותם וחשיבותם.

אורך הנשימה הזה המאפשר לדברים להשתכלל, להעמיק, להצטלב זה עם זה ולהניב דקויות שהן לפעמים כה חשובות לאיכות, הוא דבר שיכול להיות לקהילה עם מסורת ארוכת שנים, אבל לא קיים עבור יחיד מחוץ להקשר של קהילת פרקסיס.

ואם כן, היחיד חי את מניין שנותיו ומת, אבל החבורה, ועוד יותר מכך השבט, יכולים להמשיך לחיות במשך דורות רבים. למעשה, אין מגבלה טבעית לאורך חייה. לשבט יותר מאשר לחבורה, יש לו את היציבות המקיימת הזו. זו אינה רק חבורת מתמטית מקומית שעוסקת במחקריה, אלא זו קהילה של חבורות – שבט מתמטי, שמעביר הלאה את מסורתו. אנשים עוברים בו, וכל אדם, עם כל המתח של שונותו, בכל זאת תורם ליציבותה של הקהילה ולהתמדתה מעבר לזמן.