פרק חמישי: הגוף הרשתי
נשמה של עם
רופא הרואה עצמו אקסמפלר יחיד מסוגו שוגה בתפיסתו. להיות רופא פירושו, בצורה זו או אחרת, במובן זה או אחר, להיות שייך לציבור הרופאים.
אבל האם משתמע מכאן שיש עם של רופאים – ישות אחדותית בעלת "נשמה" משלה?
יש אנשים שמוכנים להישבע שכך הם מרגישים לגבי עמם האתני – הם מרגישים את נשמת עמם, שמחים וגאים בהצלחת בני ארצם, וכואבים כשאלה נפגעים כאילו היו בשר מבשרם36. האם זה רק רעיון בראשם או שיש בהרגשתם עדות למציאות ממשית?
אנשים זזים
למרות שהגוף האנושי מורכב ממיליארדי תאים שונים ואינספור תהליכים, איש לא יכפור בשלמותו ובישותיות שיש לשלמות הזו. האם זה נכון גם לגבי מערכות חברתיות המורכבות מאנשים רבים?
בעולם הקדמוני התשובה לשאלה הזו הייתה בתכו זאת פשוטה יותר: השבט סימן את גבולות ה"אנו" והכיל את כל צורותיו – השפה, המסורת, הנורמות, הגנטיקה, הקהילה, הסיפורים, הקשר עם האבות הקדמונים, הפרקטיקות, חבל הארץ – הכול כונס במקום אחד, ואִפשר לכל שבט לטפח את איכותו הייחודית. דרך האיכות הזו היה אפשר גם לזהות את בן השבט – הוא היה בן לשבט האדומים.
אבל בעולם המודרני כל זה התפרק למרכיביו, התפזר בין נאמנויות שונות, והפך לשאלה:
לאן הוא שייך?
תא שריר ניצב במקומו בתוך הגוף, עושה את עבודתו בתוך השלם. מקומו ברור ותפקידו ברור. אבל האדם המודרני נע ונד. בבוקר הוא בקבוצה אחת, בצהריים בקבוצה אחרת, ובערב בקבוצה נוספת. יותר מזה, בו־זמנית הוא שייך למפלגת הימין, לדת הנוצרית, למועדון השחמט וכן הלאה. אם כל זהות כזו היא עם לעצמו עם נשמה משלו, האם משתמע שיש לו עצמו נשמות רבות?
ה"אנחנו" הקבוצתי
לאדם יש כישרון לנוע בין קבוצות ולהשתלב בגופי אנחנו שונים.
כשהוא מגיע לקבוצה אחת, אפילו היא קבוצה זמנית, הוא לומד להתחבר עם אנשיה, משתלב בפעילותם, עושה את חלקו ותורם לשלם חדש שהולך ונוצר עם אנשים אלה. כבר אחרי מספר דקות, לא כל שכן אחרי כמה שעות, אפשר יהיה לזהות כאן מעין ישות קבוצתית. התגבש כאן "אנחנו", שאין לו בהכרח זהות מוגדרת או ברורה, ובכל זאת הוא אוגד את האנשים במכל של שייכות, ומרכיב אותם למשהו הנוטה לקבל אופי משלו, ומתחיל לתהות לגבי זהותו.
מדובר בקבוצה נוכחת, המייצרת כאן ועכשיו שלם הגדול מסכום חלקיו, שגם אם קשה לאפיינו בזהות מוגדרת, ממשותו מוחשת – יש לו, אם אפשר לומר כך, נשמה מקומית.
את החלק הזה אפשר להבין.
אבל הקבוצה המסוימת הזו עתידה להתפרק עוד רגע, ועמה גם תתפוגג "נשמתה" שכל קיומה קשור בנוכחותם המשותפת של האנשים. האם יכולה להיות לקבוצה נשמה המתמידה להתקיים מעבר למפגש הנוכח? כלומר, האם לא רק ל"אנחנו" יש קיום ממשי אלא גם ל"אנו"?
מה נשאר מן השיחה אחרי שהמשוחחים פנו לדרכם? מה נשאר מן המוזיקה אחרי שנגני התזמורת התפזרו לביתם?
האם כך עלינו גם להבין ולנסח את שאלת ה"אנו"?
גבולות השייכות המשפחתית
הנה מה שאני רואה:
בני אדם אינם יצורים מבודדים המתקיימים ישירות בעולם – הם שרויים בתוך שדה של שייכות, ולוקחים חלק בגוף חברתי שממשיך את הגוף האישי שלהם. הגוף הממשי הזה מגלם את מארג היחסים שלהם עם אנשים אחרים המתמיד להתקיים גם מעבר למפגש הנוכח.
במרכז כל זה נמצאת המשפחה בתור הייצוג המודרני של החבורה והביטוי המיידי והקרוב ביותר של הגוף החברתי הזה. זה אמנם לא ייצוג מוצלח במיוחד, אבל הוא יושב על אותה משבצת של קבוצת אנשים הקשורים קרבת דם ומקיימים אורח חיים משותף ויומיומי כמו החבורה הקדמונית, אליה התייחסתי בתור בסיס השייכות.
אבל איפה מסתיימת החבורה/משפחה? מה לגבי הסבים והסבתות, הדודים והדודות? ומה לגבי השכנים או חברי קהילה אחרים שאנו פוגשים באופן יומיומי? ומה לגבי אנשים קרובים אחרים שאולי אין לנו קשרי דם עמם אבל הם חברי נפש שלנו או מכרים בדרגות שונות של קרבה? היכן עובר כאן הגבול של ה"אנו" ומסתיימת השייכות?
דימיתי את השייכות לנוזל (תקשורת), אך מה גבולותיו הטבעיים של הכלי המכיל את הנוזל הזה?
או שאולי אין לו גבולות בכלל?
הצינור שעובר מאדם לאדם
אני מאמין שכל מפגש בין־אישי, במיוחד כשהוא משמעותי או מתמשך, מייצר רשת קשר בלתי נראית, ואוגד את המשתתפים בו להיות, לפחות קצת, חלק מתופעה אחת – שני רכיבים במערכת אחת. גם בלי שהם יודעים זאת ואפילו ממרחק ובלי להיפגש תקופה, ובאופנים לא לגמרי מובנים, הם משפיעים זה על זה.
במילים אחרות, ה"אנחנו" הרגעי של המפגש הנוכח לא נעלם אחרי שהם נפרדים – הוא משאיר עקבות בדמות צינור של קשר הממשיך לחבר אותם מעבר למרחב ולזמן, ומאפשר לאינפורמציה ואכפתיות לעבור ביניהם באופן "אלחוטי". ה"אנחנו" שנוצר במהלך האינטראקציה, מתורגם ל"אנו" שאינו רק כינוי גוף מופשט, אלא תופעה ממשית – מעין גוף זוגי בעל שני קטבים. זה אמנם אנו קטן, לא דומה ל"אנו" גדול יותר ומרובה האנשים שבדרך כלל מתייחסים אליו, אבל בתור התחלה נתמקד בו.
קשר ה"אנו" (הגוף הזוגי) דועך מהר כשמדובר במפגש אקראי שלא משאיר אחריו רושם. במקרים אחרים הוא עשוי להישאר נתיב פתוח לאורך שנים. ככל שהמפגשים חוזרים ונשנים כך מתעבה רקמת הקשר, ונוצרת מערכת יחסים שקשורים בה אנשים נוספים והיבטים רבים. ולפעמים קשר אנו כזה, כדוגמת קשר הורה-ילד, עשוי ללוות את האדם לכל חייו ולהיות חלק מהותי מזהות ה"אנו" הרחבה יותר שלו.
מארג הצינורות
כמובן, האדם שותף במערכות יחסים רבות. לא רק צינור אחד מחבר אותו למישהו אחד, אלא רשת של צינורות יוצאת ממרכז הווייתו ומחברת אותו לאנשים רבים בדרגות שונות של קרבה. הוא אינו מסתיים בגבולות גופו, יש לו מחושים בדמות הקשרים האנושיים שלו.
חלק מן הצינורות הללו הם רחבים והרבה מידע עובר בהם, וחלקם צרים מאוד. חלקם נוצרו בעקבות קשרים יחידניים, וחלקם נוצרו מלכתחילה בחיק קבוצה של אנשים. אבל ניתן לומר שגם החלשים שבקשרים הם חלק מגוף השייכות של האדם. אם למשל יקרה אירוע דרמטי במיוחד לאדם שהקשר אתו חלש, ייתכן שעל אף "צרוּת" הצינור המחבר ביניהם, המידע יעבור.
נוסיף לרשת הזו גם את אותם אנשים שאינם מחוברים ישירות לאדם אבל מחוברים לאלה שמחוברים אליו, ונוסיף גם את אלה שמחוברים למחוברים של המחוברים וכן הלאה, ונגיע כך אל מארג המקיף פחות או יותר את האנושות כולה.
כמובן, ההשפעה של האנשים הרחוקים מאתנו בדרגה שנייה ושלישית היא קטנה, אולי זניחה, ובכל זאת, תאורטית, גם הם חלק מגוף ה"אנו" הכללי של האדם. מרכזו מתחיל באני הייחודי, המשכו עובר דרך בני משפחתו הקרובים, ושוליו מגיעים עד לגבולות הרחוקים ביותר של האנושות, ועשויים לכלול את מרבית אנשי העולם.
הערה על טלפתיה
לא את הכול אנו מבינים. הדימוי של רשת קשרים בלתי נראית העוטפת כל אדם הוא תיאור מוזר: איך אדם יכול לדעת שמשהו קרה לילדו הנמצא בקצה השני של העולם בלי שיקבל מידע ברור על כך? ובכל זאת יש מספיק סיפורים שמאששים את האפשרות הזו. אנחנו מחוברים באיזה אופן "אלחוטי" לאנשים הקרובים אלינו, מידע חשוב עובר, ויש מקום להניח שאם היינו רגישים יותר, היינו גם קולטים יותר.
על מנת לסבר קצת את האוזן, ולו בדרגה של משל, אפשר להזכיר את תופעת האי־מקומיות במכניקת הקוונטים: שני חלקיקים שמתחילים ממקור אחד ונעים לכיוונים מנוגדים שומרים על זיקה ביניהם כך ששינוי באחד משפיע מיידית על השני. אחת הפרשנויות (דיויד בוהם37), מסבירה שלא מדובר באמת בחלקיקים נפרדים, אלא בשני היבטים של תופעה אחת, כמו נניח שתי מצלמות הממוקמות במקומות שונים בחלל, ומתעדות את אותו אירוע המתקיים בממד אחר. מי שמסתכל על המצלמות בממד המוכר, עשוי לתהות איך מה שקורה במצלמה אחת משפיע מיידית על המצלמה השנייה, אבל בעצם, יש מציאות נסתרת ואחת ששתי המצלמות מתייחסות אליה.
ואם לא רוצים ללכת למחוזות האזוטריים הללו, ניתן להסביר את הקשרים "האלחוטיים" הללו כביטוי לסב־טקסט העובר יחד עם המידע היותר מודע, ולשלל השפעות פחות מודעות שמשתמעות מעניינים אחרים שעל פני השטח. הרי אנחנו מחוברים דרך שיחות העיר ואמצעי התקשורת, ולא פעם אנשים עוברים תהליכים מקבילים גם בלי לדעת זה על זה. ידיעה חדשותית, למשל, יכולה להניע מחזור מחשבות דומות אצל אנשים שונים, ולא במקרה אלגוריתמים של רשתות חברתיות מצליחים לנחש את רצונותיהם של אנשים עוד לפני שהם עצמם מכירים בהם. ולאלגוריתם מכני, אני בוודאי לא מייחס שום אזוטריות "אלחוטית".
מכל מקום, כך או כך, התופעה קיימת – אנחנו מחוברים. ניתן להתייחס למארג החיבורים הזה גם כשדה שבו גלי מידע יכולים לעבור מעבר לאדם זה או אחר.
רשת השייכות כתופעה של שדה
במבט מלמעלה אפשר לראות שהאינפורמציה לא עוברת רק בתוך הצינורות, אלא כמו גל בשדה, גם מעבר לצינורות.
קחו לדוגמה את האופן שבו מתפשטות מחלות באוכלוסייה. אולי ברמה פיזית נכון לומר שעל מנת שאנשים יידבקו במחלה הם צריכים להיות קרובים פיזית זה לזה, אבל במבט מלמעלה, המחלה איננה רק עניין פרודתי של חיידקים העוברים מאדם לאדם, אלא כמו ענן, היא מעין גל של מגפה השוטף את האוכלוסייה באופן מוכלל. במובן הזה, כפי שבפיזיקה מדברים על היבט חלקיקי וגלי, כך גם בנוגע לרשת השייכות – אלה שתי נקודות מבט על אותה תופעה.
אני מביא את הדוגמה של מחלה, כי היא מדגישה את עיקרון הקרבה הפיזית ואת מהותה של השייכות כרקמה ממשית קונקרטית. גם אם מצע השייכות הוא בלתי נראה – נוזל שקוף שנוטים לשכוח מקיומו – הוא מעוגן בתוך הממשות הפיזית. השייכות איננה רעיון תאורטי מופשט, היא בבשר של כולנו, והמגע הפיזי (החיבוקים, ההישענות, נתינת היד, שגרת הטיפול) הוא אחד מנשאיה הישירים ביותר.
האנושות כולה, אולי החיים בכלל
לכל אדם יש רשת צינורות אישיים המשתרעת, תאורטית, על פני האנושות כולה, ומהווה בצורה זו או אחרת את גוף ה"אנו" שלו. בשל קיומה של רשת זו, אם הוא יהיה על אי בודד, ולפתע תכחד האנושות, מייד הוא ירגיש זאת.
אף על פי שבחיי היומיום שלו הוא מרוכז באינדיבידואל שהינו, יש רובד מתמיד של קיומו שבו נוכח גוף האנושות. החלק הזה, כמו הים לדגים לא מודע לו דווקא מכיוון שהוא כה נוכח, אבל אם יעלם פתאום – זה יהיה ברור.
אבל אפשר גם שהאנושות, בהיותה שלם אורגני בעל גוף היסטורי, תתמיד להתקיים כשלם גם זמן מה לאחר שכל האנשים ייעלמו. היא תתקיים דרכו – הוא שהינו חלק מן השלם הזה – וייקח לה זמן לדעוך גם אחרי הכחדתה הפיזית.
רשתות אזוריות – המפה האישית
לכל אדם יש רשת קשרים אישיים המשתרעת תאורטית על פני האנושות כולה, אבל בפועל, אם מוותרים על השפעות זניחות, רשת הקשרים שלו מתכנסת לאזור השפעה אישי מצומצם – גוף של שייכות העוטף את האדם והוא קונקרטי כמידת הקונקרטיות של רשת הקשרים הללו.
אם רוצים לדייק אפשר לדבר גם על מספר שכבות השפעה, יש רשת אזורית צפופה ממש הקשורה לאנשים שהאדם פוגש באופן יומיומי וישיר, ויש עוד שכבה או שתיים, קלושות יותר, המקבילות לשבט ולאיגוד שבטים שהיו פעם, ועוטפות את השכבה הראשונית. מעבר לזה, גם אם באופן תאורטי כל האנושות מחוברת אליו, אלה קשרים זניחים, ולא נרצה לכלול אותם בגוף השייכות הממשי של האדם.
הנקודה החשובה בתיאור הזה היא שגם אם אנו מדברים על רשת אזורית, הרשת הזו, מלכתחילה, היא עניין מאוד אישי ובלתי מוגדר. בעבר הרשת האזורית הזו חפפה את גבולות השבט והייתה משותפת לכל אנשי השבט, אבל בתרבותנו המודרנית, מערכת הקשרים וההיכרויות של האדם חוצה לאומים, דתות ומפלגות. יש לו חבר מפה וחבר משם, מערכות יחסים במרחב אחד ובמרחב שני.
במובן הזה, לכל אדם יש "אנו" אחר – רשת קשרים אישית. מפת הקשרים האישית הזו משקפת את מסלול חייו, בחירותיו והשפעות הסביבה עליו, ומהווה מעין טביעת אצבע חברתית שאין שנייה לה, ואין מפת הקשרים של אדם אחד, דומה לזו של שכנו.
רשתות אזוריות – המפה המשותפת
ועם זאת, אנו רואים שמפות אזוריות של אנשים קרובים נוטות לחפוף זו את זו. נכון, לכל אחד יש מפה משלו, אבל במבט מלמעלה מסתבר שאנשים מסתובבים באותם חוגים, והחברים של האחד הם גם לא פעם החברים של מכרו, אם לא בדרגה ראשונה אז בדרגה שנייה או שלישית. כך נוצרים איי היכרות משותפים, מעגלי השפעה של תת־תרבות המתכנסת בתוך עצמה, ומתפרדת מתת תרבויות ותרבויות אחרות.
במילים אחרות, רשת הקשרים של אדם, אינה רק עץ מסועף שענפיו יוצאים מהמרכז של האדם כמניפה (ולכל אדם מניפה אחרת), זוהי גם רשת שבה הענפים מתחברים זה לזה באופן מעגלי. כל אחד משכניו מחובר אליו, אבל מכיוון שהם גם מתקשרים ביניהם, הם יוצרים ריכוז של קשרים הדדיים הנוטים להתכנס לרשתות אזוריות משותפות.
גם בלי שהרשת הזו תהיה מוגדרת או בעלת זהות ניתנת לניסוח, היא מהווה מעין גוף שייכות ממשי עבור האדם. הוא אינו רק יחיד מבודד, הוא גם הגוף הזה, ונתון לתהליכים ואירועים שעוברים על הגוף הזה.
את רשת הקשרים האישית תיארתי קודם כמניפה הארוגה מסביב ליחיד העומד במרכזה, אבל ל"גוף הרשתי המשותף" אין מרכז מיוחד כזה, והוא כמו תופעה לעצמה ולא תלוי ביחיד זה או אחר.
הבועה
אפשר שלאדם מסוים יהיה חבר בן תרבות אחרת, אבל יש סיכוי שרק צינור אחד יחבר ביניהם, שלא כמו מארג הצינורות המחבר אותו עם שכניו הקרובים השייכים לרשת האזורית המשותפת. שכניו לא מחוברים רק אליו אלא גם זה לזה ויוצרים מעגלי משוב, אשר בתורם מתחזקים תחת כותרות ושמות והדהודים נוספים הקשורים למסורות ומנהגים וכן הלאה, ומתכנסים לתופעת הבועה המובחנת.
מעכשיו כאשר אשתמש בצירוף "גוף השייכות הממשי" אתייחס למפת הקשרים המשותפת הזו, המצומצמת בהיקפה. גם אם היא איננה זהה לשבט, היא בכל זאת מייצרת תא חברתי עם אקלים מחשבתי ורגשי, בועה חברתית העוקבת בחלקה אחר קווי השבר הקלאסיים בין עמים, ומחוזקת על ידי הגדרות עתיקות של דת ולאום, אבל גם מתקיימת ללא כל קשר להגדרות אלו, פשוט כמציאות רשתית המאגדת אנשים יחדיו גם בלי שהם יודעים זאת. כך נוצרת תופעה של רשת אזורית משותפת שהופכת לתיבת תהודה של אכפתיות, שבתורה מעבה את הרלוונטיות הקונקרטית והמוגדרת של ה"אנו".
אני מדבר כאן על השפעות מאוד עדינות, שברוב המקרים נמצאות מתחת לסף המודעות שלנו, אבל שהן מצטברות להשפעות יותר אינטנסיביות, והדבר ניכר כאשר קורים אירועים דרמטיים במרחב החברתי המשותף.
הגבולות המגיחים בתוך שדה השייכות
ואף על פי שתאורטית כל האנשים בעולם מחוברים זה לזה, הרשת האנושית אינה הומוגנית, ויש אזורים שהם יותר מקושרים זה לזה, ונבדלים מאזורים אחרים שגם הם מקושרים זה לזה.
כשאנו מביטים על האינפורמציה העוברת כגל בתוך שדה החולף על פני הצמתים השונים של הרשת, אנו רואים שהגל הזה לא עובר באופן אחיד על פני כל השדה, ונראה שיש גבולות התוחמים אזורים שונים בתוך השדה, המתפצל באופן הזה לתאים תאים, מעין אזורי משנה צפופים יותר בתקשורת, ומבודלים מאזורים אחרים.
האכפתיות שלנו לא רק נעה מן המרכז לשוליים כשהיא הולכת ונחלשת בהדרגה וברציפות עד קצה האנושות, אלא בשלב מסוים היא נתקלת במדרגה, גבול המכנס אותה בחזרה בתוך עצמה פנימה, כמו גל בתוך בריכה הנתקל בגדותיה. וכך, יש ציבורים שאכפת לנו מהם מאוד, ואחרים שבכלל לא…
גלי דיכאון
הדיכאון של חבר שאני מחובר אליו עשוי לעבור אליי בלי שאדע בכלל שהוא בדיכאון. זה יותר ברור כשאנו נוכחים בחדר אחד, אבל דיכאונו עשוי לעבור אליי גם אם אנחנו לא נפגשים. הוא בחדרו בעיר אחרת, ואני כאן, מדוכא ולא יודע למה.
לא רק הדיכאון שלו עשוי לעבור אליי, גם הדיכאון של חברו שאותו אינני מכיר כלל, אם כי זו תהיה מן הסתם השפעה זעירה ביותר. אבל, אם מדובר בדיכאון של כמה אנשים שנמצאים ברשת האזורית המשותפת, הרי שאפשר שהם יצטברו זה על זה, ויהדהדו זה עם זה, והדיכאון יהפוך לגל בתוך שדה, שיציף את הרשת האזורית כולה ואותי בכלל זה. כמו מגפה של מחלה פיזית, כך גם הדיכאון יכול להשפיע על ציבור שלם, ולהפוך לתופעה של הכלל.
עצם קיומן של תופעות כאלה, כשהן מרובות, מוסיפות אופי ללכידותה וזהותה של הרשת האזורית – של גוף האנו, שהרי כולנו חווים חוויה משותפת, וחוויות משותפות מחזקות את הקשר בין האנשים.
תיבת תהודה
אירועי הדהוד כאלה עוזרים לגבש את הקשרים הפנימיים של הרשת האזורית, ולהבדילה מרשתות אזוריות אחרות שבהן הרגשות הללו לא מתפשטים בשל הגבול המגיח. אם מישהו ברשת ההיכרות האזורית שלי סובל כאב, זה יחלחל אליי דרך הצינורות הללו, יותר מאשר אדם רחוק שלא שייך לרשת ההיכרות האזורית, ולמעשה כמו גל הנתקל בגבולות הבריכה הכאב עשוי להדהד חזרה ולנוע בכל מיני כיוונים בתוך האזור הדחוס של הרשת. זו עובדה ממשית ומוחשית. העצבות, הדיכאון, תחושת חוסר האונים, או להפך תחושת הגאווה והחג, כולם זורמים ביתר קלות באזורי דחיסות מסוימים במארג האנושי, ומתקשים לזרום מעבר לגבולות התוחמים אותם, אל עבר אזורי דחיסות אחרים.
כאמור, האכפתיות הזו, בתורה, במעגל היזון חוזר, תתרום לתחושת ה"אנו" ותחזק אותה, וכמו תעיד שיש אכן דבר כזה – שבט שאכפת לי ממנו – אף על פי שכבר איננו דומים כלל לחבורה הקדומה שבה כל הממדים הללו היו אכן מאוחדים.
צלחת לווין
באופן הזה אזורים מסוימים ברשת מתפתחים לתיבת תהודה עבור רגשות ואיכויות מסוימות, וזה הופך את גוף האנו הממשי למעין איבר חוש קולקטיבי. גוף השייכות של ציבור מסוים, גם אם אינו מוגדר היטב, ואין לו בהכרח שם מוצהר, קולט וחש איכויות מסוימות, שגופים חברתיים אחרים לא חשים.
כשאנשים שיש צינור העובר ביניהם, מדברים באותה שפה, ועושים טקסים דומים, ומקשיבים לאותם שירים, הצינור ביניהם מתרחב, ומחבר אותם זה לזה ביתר עוצמה. גם אם הם לא מכירים זה את זה, הם נעשים למעין צלחת לווין הרגישה לקלוט עניינים מסוימים יותר מאחרים. ממילא זה בתורו תומך בהגחת ההתגבשות הדחוסה של מקבץ אנשים המזהים את עצמם דרך "אנו" משותף.
שוב, בעולם העתיק גוף האנו הזה היה מאוד מוגדר וגבולותיו ברורים, ואילו היום הוא הרבה פחות מוגדר ואינו עוקב במדויק אחרי קווי השבר הקלאסיים בין שבטים ועדות וציבורים, ואף על פי כן, הוא ממשי וקונקרטי – אני שייך לגוף שייכות מסוים, ומה שחשוב לגוף הזה, במידה מסוימת חשוב גם לי.
השפה שלנו, צורות האינטראקציה שלנו, מנהגינו, דרכי הפעולה שלנו, כולם נושאים בתוכם את החשיבות הזו באופן מובלע, וחוזרים ומנכיחים אותה.
הערה על רשת ה"אנו" והזהות השבטית
רשת השייכות האזורית המהווה את גוף ה"אנו" היא עניין קונקרטי, גם אם עניין עדין וברובו לא מודע. אני חלק מרשת של צינורות המחברים אותי אל אנשים מסוימים, ותופעת ההדהוד והבועתיות מחזקת את העוצמה של הרשת האזורית כתופעה לכידה המשפיעה עליי כשלם. אני יכול לנסות לאטום את עצמי מפני ההשפעות הללו, אבל זה מה שזה יהיה – חירשות למה שבכל זאת נוכח שם.
ועם זאת, כדאי להדגיש שני דברים:
הראשון: מפת האנו האישית של כל אדם היא בכל זאת שונה וייחודית. גם אם יש הרבה נקודות חפיפה, רשת האנו שלי שונה מרשת האנו של שכני.
השני: בעולם המודרני האנו הממשי הזה העוטף אותי (גם בכמה שכבות של קירבה) אינו חופף את ההגדרות הקלאסיות של שבט.
אמנם, עצם העובדה שגבולותיו של האנו עמומים, אינה פוסלת התייחסות אליהם כגבול שיכול להגדיר שבט או עם, אבל הגבול הזה, גם אם הוא מתכתב עם גבולות ה"שבט" הקלאסיים כפי שמופיע בזהות המודעת, אינו זהה להם. רשת השייכות האזורית יכולה אולי לתת תשתית של ממשות לזהות הקיבוצית, אבל היא בכל זאת שונה ממנה.
רשת ה"אנו" ושאלת הזהות
השייכות נוטה אפוא להתקבץ תאים תאים, והתאים הללו גם מושפעים מכל מיני רעיונות והגדרות של זהות, והבחנות לאומיות.
ועם זאת, כאמור, גם אחרי ההשפעות הללו, אין זה מחויב שהרשת האזורית של אדם או ציבור תחפוף הגדרה של זהות שבטית מסוימת ובעלת שם מוצהר.
ובכל מקרה מדובר בתופעה עצמאית, שאני רוצה להדגיש שוב את הקונקרטיות הממשית שלה. רשת הקשרים של אדם אינה רעיון – היא גוף "אנו" שאמנם גבולותיו עמומים ובכל זאת הם קונקרטיים מספיק כדי לשמור את האכפתיות בתוך גבולותיו של הגוף הזה.
זהות לא מודעת
מלכתחילה הגבולות של רשת השייכות האזורית אינם נובעים מאיזו פעולה מוגדרת של זהות. אלה פשוט גבולות מגיחים, בועות שנוצרות מעצמן, מתוך חוקי האכפתיות והאינטראקציה החברתית.
אם לראות בשייכות סוג של נוזל, הרי שהנוזל הזה לא מתפשט על פני כל הרשת הגדולה של האנושות, הוא נוטה להיאגר באזורים מסוימים. יש בריכות של שייכות, המובחנות אלו מאלו. לצורך העניין אפשר לומר שהגבולות הללו מבטאים סוג של זהות לא מודעת המקבילה לסכמת הגוף: מי אני? אני המרכז של המארג החברתי הזה הממשיך אותי.
אמנם לא מדובר בשייכות במובנה המלא והדחוס כפי שמתגבש במפגש קונקרטי וממשי בין אנשים, ובכל זאת, גם השייכות הקלושה הזו, נושאת מאפיינים של שייכות.
ואף על פי שהרשת האזורית לא נובעת מהגדרת הזהות המודעת (כגון ההכרזה שאני שייך לעם כזה או כזה), הגדרה זו אינה מיותרת, והיא תורמת לגבול, מזיזה אותו, משפיעה עליו, וקובעת את מידת חדירוּתו.
ולפעמים הגדרת הזהות המודעת חופפת את גבולות ה"אנו" המגיחים, ולפעמים פחות. כשהגבולות חופפים (כפי שהיה לפני עשרת אלפים שנה), שתי התופעות תומכות ומעצימות זו את זו. כשהם לא חופפים, נוצרות הפרעות העלולות לפגוע במרקם הפנימי של השייכות, ומעוררות מריבה ומדון כלפי חוץ.
חוק הקרבה
הזכרתי כמה פעמים את "חוקי האכפתיות" וכדאי שנתעכב עליהם, ובמיוחד על "חוק הקרבה".
כפי שעצמים קרובים נראים לנו גדולים יותר מאשר עצמים רחוקים – כך גם לגבי נוף ליבנו. אנו נוטים לדאוג יותר לאנשים הקרובים אלינו – משפחה, חברים, ומכרים – מאשר לזרים רחוקים.
אי אפשר לכפות על הלב היגיון שוויוני "מקבילי" (כמו בגיאומטריה איקלידית להבדיל מגאומטריה פרויקטיבית) בלי להכחיד את עצם האכפתיות ממקורה הטבעי.
עם זאת, מי שיש לו אהבה גדולה יכול גם להשפיע אותה רחוק, ואין במבנה הזה של האכפתית לסתור מעשי חסד כלפי זרים, וגם לא מפגש משמעותי ופורה עם האחרוּת. אדרבא, בשביל כל אלה צריך לב של אכפתיות. ולאכפתיות יש מבנה. כשלא יודעים להבדיל בין הקרוב לרחוק, גם לא ברור כלפי מי צריך להיות אכפתי, ואנו מוצאים את עצמנו אדישים לכולם במידה שווה.
ומדוע אכפת לו יותר מילדיו דווקא? האם זה קשור ליצר ביולוגי המשקף את העובדה שהם חולקים את אותם גנים (כלומר שבעצם אכפת לו מעצמו)? אני לא בטוח. גם לא תמיד אלה דווקא ילדיו שאכפת לו יותר מהם, אלא מי שקרוב אליו. קרוב אליו פיזית, קרוב אליו בלב, קרוב אליו בדאגה, קרוב אליו במחשבה ובהרגשה, קרוב באחריות. ולא תמיד חוקי הקרבה עוקבים אחרי ההיגיון המצוי, אבל בסוף בזה מדובר:
יש אנשים קרובים יותר ויש אנשים קרובים פחות.
אכפתיות אינה זהה לאגואיזם
אין לזהות את האכפתיות הזו של אדם לקרובים אליו עם אנוכיות גרידא מחד (אני מרוכז בצרכיי), וגם לא עם אינדיבידואליזם מתבדל מאידך (דואג לשלי ולא דואג למה שאינו שלי).
העיקר כאן הוא להבין שלאכפתיות יש מרכז. שלמעשה, מושג המרכז חיוני להבנת האכפתיות. לא הכול אותו הדבר. יש חשוב יותר ויש חשוב פחות. ובמה שנוגע לקשרים אנושיים – הקרובים אליי חשובים יותר. לא רק בשל מגבלות ליבי שאינו יכול להכיל אנשים רבים, אלא גם בשל טבעה של האכפתיות, והאופן שבו אני חלק ממציאות רחבה שכל אחד מופקד בה על גזרה אחרת. האנשים הקרובים אליי – זו הגזרה שלי.
בסופו של דבר מדובר בנתינה, באותה זיקה לזולת הנעה בכיוון של התמסרות שהוא מהותה של האכפתיות.
הניסוח של אכפתיות כ"נתינה" מדגיש שלא מדובר בדאגה עצמית או הרחבה של הדאגה עצמית. מדובר אכן בדאגה לזולת. בצורתה זו, האכפתיות יכולה גם לכלול את האכפתיות של אדם לעצמו. זו עדיין אכפתיות של נתינה הקשורה למגמת ההתרחבות, ולא דומה לאותה דאגה עצמית קמוצה הקשורה למגמה של התכווצות.
אהבת מה ששלי היא חלק מאהבת העולם
אין בחוק הקרבה לפסול את הרגשת השלם ותחושת האחריות כלפיו. לכל אדם נקודת מבט אחרת, מרכז אחר, ואם לא יידע לעמוד היכן שהוא עומד ולבטא את נקודת מבטו הייחודית, הוא יחסיר מן העולם את התרומה המיוחדת שרק הוא מסוגל להביאה.
הפרספקטיבה (העובדה שהעולם נצפה מנקודת מבט מסוימת המבדילה בין קרוב לרחוק) נותנת עומק, והעומק הוא השגה מקיפה של תלת־ממדיותו של השלם. אנו יכולים להסתכל על תמונה שטוחה מבחוץ, ואנחנו יכולים לעמוד בליבו של חלל תלת־ממדי. בתוך החלל התלת־ממדי אנו יכולים לעשות את חלקנו בנחת מכיוון שאנו סומכים על קיומו של שלם גדול מאתנו ועל אחרים שעושים את חלקם בתוך השלם הזה.
האכפתיות והדאגה לקרובים אלינו לא חייבת ללכת עם שנאה והתנכרות לאחרים רחוקים מאתנו. זו דרכנו לתרום לשלם, כיוון שאנו חווים את הקרובים אלינו ממקום של אכפתיות, כפיסות של השלם הזה, ובתרומתנו להם, אנו ממילא גם מברכים את השלם.
מה שאפשר לכנותו "אהבת העם והמולדת", לפחות בחלקו יכול לנבוע מאותו חוק קרבה בריא, ובמידה שהאדם קשור לשורש הבריא הזה, הוא יכול להתמסר אליו ללא חשש. אהבת מה ששלי, במובן הזה, היא אהבת העולם, שהחלק הזה (שלי) משתתף בו וחלק ממנו.
הערה על האגו
כתבתי בפרק הקודם שלאדם יש עניין גדול בשאלת הזהות האישית שלו, והיא גם חלק ממקור העניין הגדול בסיפורים. הרעב הזה לתשובה קיבל משנה חשיבות על רקע משבר הזהות שנוצר עם התפוררות המבנים הקהילתיים – משמע, כשהזהות הפכה להיות לא רק שאלה אלא גם בעיה.
בניסוח אחר, האופן שבו האדם למד לענות על השאלה הזו בעקבות פצעי השייכות שלו, יצר משבר. כעת האדם נזקק לענות עליה לא רק ממקום של תזונה בריאה, אלא גם ממקום של התמכרות, אשר בו בזמן שהיא מעצימה את הצורך בזהות, היא גם מרחיקה אותה למחוזות של אשליה ואידיאולוגיה.
הוא לא רק מנסה לענות לשאלה, הוא מנסה לפתור בעיה שנוצרה על ידי הצבתה הלא נכונה של השאלה.
האני הפך לבעיה שזכתה גם לשם: "אגו".
כדאי לקחת בחשבון את תגובת היתר הפנימית של האדם מול היסוסי עצמו – תגובה שהתגלמה בשלל אסטרטגיות עוקפות חרדה, שלאו דווקא היטיבו את החיבור של האדם למציאות. אלה יצרו היסוס וחרדה משלהם, שגם עליהם נדרש היה להתגבר באמצעים סיפוריים שהלכו ושכללו את הזהות כמו גם את התלות בה.
חוקי האכפתיות
קשרי האכפתיות המחברים אנשים יחדיו באהבה אינם תמיד פשוטים וישירים, ולפעמים יש חוקים מורכבים המעצבים את גודל הצינור המחבר בין שני אנשים. ציינתי שמידת הקִרבה קובעת את גודל הצינור – אבל מה קובע את מידת הקרבה?
מלבד זאת, לא תמיד קרבה גדולה מניבה חיבור גדול. למעלה אמרתי שעצם המפגש והקרבה הפיזית הם גורם מרכזי בחיבור בין אנשים – משמע, ככל שהמפגש אינטנסיבי יותר כך הצינור שנוצר בעקבותיו הוא רחב יותר – אבל אף על פי שהקרבה הפיזית היא הגורם המשפיע ביותר, לא תמיד היא משפיעה באותה עוצמה, ולצידה יש גורמים נוספים המשפיעים על עוצמת החיבור, כמו טיבו של המפגש, מידת ההתמסרות אליו, מה שהאדם מספר לעצמו על הקשר, והיבטים נוספים "מוזרים" ופחות מוכרים.
לא תמיד אנו מודעים לגודל הצינור המחבר אותנו לאנשים שונים, ולא תמיד מה שאנו מצהירים עליו או רוצים להאמין בו, משקף את המציאות. ללמדך שיש מציאות. שני בני זוג שנפרדו לאחר תקופת חיים ארוכה עשויים להמשיך להיות קשורים זה לזה גם אם הם לא נפגשים ומתכחשים לצינור המחבר ביניהם. ולפעמים הערוץ המחבר ביניהם הולך ומצטמצם עם השנים, וזה טבעי ומובן – הם לא נפגשים – אבל לפעמים, מסיבות שונות, הוא מתמיד בגודלו. הם שניים נפרדים, אבל גם ממשיכים לחלוק גוף־אנו משותף. כשמשהו קורה למי מהם, זה משפיע על השני, אף שהוא בכלל לא יבין שמשם זה בא.
דוגמאות לחוקי אכפתיות נוספים
אני מצביע על האופן שבו מפגש נוכח של שני אנשים – מפגש של "אנחנו/אנתנו" – עשוי להשאיר חותם בדמות צינור שממשיך להתקיים גם כשהם לא נוכחים זה עם זה. מה שהתחיל מ"פנים אל פנים" מִתרגם ל"צד אל צד" המתמיד להתקיים מעבר להווה המיידי.
חוקי האכפתיות עוסקים באופן שבו קורה התרגום הזה מ"אנחנו" ל"אנו". חוק הקרבה הוא המרכזי שבהם, אבל אינו היחיד. הנה דוגמאות ל"חוקים" נוספים המשפיעים על היווצרות ה"אנו" ואופיו:
הנתינה בפועל: ככל שאדם נותן יותר לזולת מסוים (או/ו מקבל יותר), כך מתעצם הקשר ביניהם. משמע, לא רק שהאדם נותן יותר לאנשים שאכפת לו מהם, אלא שאכפת לו יותר מאנשים שהוא נותן להם. והכיוון הזה הוא אפילו חזק יותר מן הכיוון הראשון. זה כמובן מייצר מעגל של היזון חוזר – הנתינה מחזקת את האכפתיות והאכפתיות מחזקת את הנתינה. אבל המעגל הזה יכול להתפתח מבחוץ, כגון שאדם מוצא את עצמו מטפל במישהו זר מתוקף הנסיבות או התפקיד או תחושת האחריות, ומפתח אגב כך אכפתיות. את האכפתיות הזו בתורה הוא יכול להזין במעשים נוספים, שמחזקים אותה, ומחזקים את הקשר ביניהם. החוק הזה מתגלם גם בקשר החזק בין ההורה לילדו, ששגרת הטיפולים היומיומית מהדקת את החיבור ביניהם.
חוויות משותפות: מלבד הנתינה גם חוויות משותפות ועשייה משותפת עוזרות לכונן קשר של "אנו". אנשים שנלכדו בבטן האדמה ולמדו לדאוג אחד לשני במשך מספר ימים, מפתחים קשרים עמוקים שיישארו לכל חייהם. ואם בעקבות ההתנסות הזו הם ממשיכים להיפגש, הצינור עוד גדל. כך גם בנוגע לאנשים שנדרשים לשתף פעולה באופן הדוק, כמו קבוצת ספורט, או צוותי עבודה.
דמיון: גם דמיון בין אנשים משפיע על חיבור, וזה נושא רחב שלא אפרט: אינפורמציה נוטה לעבור יותר בין אנשים שיש דמיון ביניהם – דמיון פיזי בגוף, בלבוש, בשפה, בהתנהגות, באמונות, במחשבות, ברגשות, במשמעות. ועצם זה שעוברת אינפורמציה ביניהם גם מרחיב את הצינור ומהדק את הקשר, בתהליך של היזון חוזר.
פה גם נכון הכלל שקובע שהאכפתיות עוקבת אחרי האינפורמציה (ולא רק שהאכפתיות עוקבת אחר האינפורמציה). אנחנו מגדלים אכפתיות למי שאנו מכירים ויודעים עליו יותר. כך למשל מעריץ של זמר שלא פגש מעולם, ואף על פי כן הוא מתעניין בו ולומד עליו ומתוך כך גם מפתח כלפיו אכפתיות מיוחדת.
אמונה והכרעה: ולבסוף כדאי לציין שיש גם מקום לאמונה ולהכרעה המודעת שלנו. אדם יכול לסגור את ליבו לאדם אחר, להאמין שהוא אינו חשוב, או סתם לא שייך אליו, ורוחב הצינור יעקוב אחר אמונה זו.
כל הגורמים השונים הללו לא פועלים בנפרד, הם מצטלבים זה בזה, ומשפיעים זה על זה. במקום אחד מחזקים זה את זה ובמקום אחר מחלישים זה את זה, ובסופו של דבר גם תורמים לאותה תופעת שדה המאגדת ציבורים שלמים יחדיו ויוצרת מהם "אנו" המופרד מאחרים.
אבל אחרי שכל זה נאמר על הרשת האזורית של ה"אנו" ועל החפיפה החלקית שלה עם מושגים כמו שבט או עם או לאום, חפיפה הנובעת בין היתר גם מהגדרות זהות חיצוניות שיכולות להיות מוכתבות על ידי מעשי תעמולה, עדיין נשאר לברר עד כמה מדובר אכן בישות בעלת "נשמה", שבעתות מצוקה זכאית לתבוע קורבנות אדם.