פרק שלישי: השלם האורגני

השלם השבטי

עד כאן דנתי ב"אנו" מנקודת המבט של היחיד המשובץ במשהו גדול ממנו. אבל מה הממשות של אותו משהו גדול? באיזה אופן אפשר לומר שכל האנשים הללו מקיימים אורגן־על, שאינו רק ריבוי פשוט אלא שלמות העומדת לעצמה ויש לה חיים משלה ואולי אף "נשמה"?

באיזה מובן העם הצרפתי, למשל, הוא ישות? והאם אנחנו יכולים באותו אופן גם להתייחס ל"עם הרופאים"? האם זה רק רעיון הנמצא בראשם של אנשים מסוימים ומתוקפו הם גם מתנהגים באופן מסוים, או שמא מה שאנשים חושבים ומרגישים מתייחס לתופעה ממשית בעולם (תופעה אשר עשויה להתקיים גם ללא שום רעיון מוגדר בראשם)?

בבואנו לדון בכל אותם תהליכים המגבשים קולקטיב אנושי למשהו הגדול מסך חלקיו, טוב שנכיר את עולם המושגים של השלם האורגני השונה מן השלם המכני. הפרק הנוכחי מיועד לכך.

העיקרון האונטוגנטי

על פי העיקרון האונוטוגנטי¹⁷ ההתפתחות היא תהליך כפול היבטים: מצד אחד דיפרנציאציה הולכת וגדלה, מצד שני תקשורת הולכת ומעמיקה. שני התהליכים תומכים זה בזה: ההתייחדות תומכת באפשרות התקשורת, והתקשורת תומכת בהתייחדות.

דוגמה טיפוסית היא התפתחות עובר המתחילה מתא ביצית מופרה המתפצל לשני תאים זהים לחלוטין, המתפצלים לארבעה תאים, המתפצלים לשמונה תאים וכן הלאה, עד שבשלב מסוים מתחיל תהליך התמיינות והתאים מתחילים לקבל את זהותם כתאים שונים (תא שריר, תא עור, תא עצב וכן הלאה).

בתחילת הדרך התאים הזהים כמעט ואינם מתקשרים ביניהם, כל אחד הוא עולם לעצמו. אבל עם תהליך ההתמיינות מתחילה גם תקשורת מורכבת ביניהם אשר מאפשרת לכל תא לעשות את חלקו בזיקה אל התאים האחרים ובשיתוף פעולה עמם. כך עד לילוד המקיים בתוכו אלפי תהליכי תקשורת מורכבים המאחדים את הגוף השלם.

העיקרון האונטוגנטי נכון לכל תהליך של התפתחות אורגנית. בין אם מדובר בהתפתחות קוגניטיבית של ילד, השתכללות פעילות של אדם, אבולוציה של אוכלוסיות, מבנים חברתיים – כולם עוקבים אחר אותו עיקרון הרואה בהעמקת ההתייחדות ושכלול התקשורת שני תהליכים מקבילים ומשלימים: את הדיפרנציאציה יש להבין במונחים של העמקת התקשורת ואת העמקת התקשורת במונחים של דיפרנציאציה. ואם הייתה רק דיפרנציאציה ללא תקשורת או להפך, השלם האורגני היה מאבד את כוחו המלכד ועד מהרה מתפרק.

שייכות כתקשורת, זהות כהפרדה

אם רוצים, אפשר להתייחס לתקשורת כשייכות, ולדיפרנציאציה כזהות.

השייכות היא הנוזל המחבר בין כל חלקי התא, ומחבר בין התאים, ובמובן יותר מופשט זו רשת התקשורת שהחלקים מקיימים זה עם זה ומתוקף זה נדבקים יחדיו. ואילו הזהות היא תהליך ההתייחדות וההתמיינות. תהליך המתאפשר בזכות התקשורת (המורה לכל אחד את חלקו), ובעצמו מאפשר את התקשורת.

כך אצל אדגר מורין שהרבה לעסוק במורכבות:

"בעוד שהפרדיגמה של ההפשטה מסתמכת על הפרדה ורדוקציה, הפרדיגמה של המורכבות מסתמכת על הבחנה וחיבור – 'להבחין מבלי להפריד, למצוא את החיבורים מבלי לגדר ולצמצם'. חשיבה מורכבת שואפת להסביר את החוויה באופן מאוחד, ובהתאם לכך, לחבר מושגים על ידי התגברות על בידוד דיסציפלינרי. עם זאת, חשיבה מורכבת אינה מובילה לחשיבה יודעת־כל. להתייחס למורכבות ברצינות פירושו להבין את העמימות והאי־ודאות הבלתי ניתנות לרדוקציה של העולם, המציבות בפני החוקרים את הצורך המתמשך להפוך את חשיבתם למורכבת יותר." (מורין, 2008, עמ' 6)¹⁸.

יצירת השלם, אינטגרציה והיררכיה

בנוסף לתהליכי ההתייחדות והעמקת התקשורת, מערכת אורגנית מאופיינת גם בתהליכי אינטגרציה (כילול, תכלול) והיררכיה אורגנית. פירושו של דבר שעם ההתפתחות לא רק שהתאים נעשים שונים זה מזה, ומתקשרים באופן מורכב יותר זה עם זה, אלא שמתוך כך גם נוצר שלם מלוכד יותר בתכונותיו המגיחות, ובמקביל הוא גם נוטה לקבל מבנה פנימי של ריבוי רמות (השלם מורכב משלמים קטנים יותר המורכבים משלמים קטנים עוד יותר וכן הלאה).

כך למשל כל תא שריר בגוף הוא חלק ממקבץ תאים העטופים בקרום דק ומתלכדים לצד מקבצי תאי שריר אחרים למקבץ ברמה גבוהה יותר שגם הוא עטוף בקרום, אשר מתלכד עם מקבצים נוספים כדי ליצור את שריר הזרוע, שהוא חלק ממערכת השרירים של הגוף כולו. אפשר לראות זאת גם במבנה הפנימי של פירות הדר, ובכל תופעות החיים באשר הן – השלם האורגני אינו רק אוסף של הרבה יחידות קטנות, אלא אוסף של שלמים בעצמם המכילים יחידות קטנות מהם.

כולון – החלק שהוא שלם

ההיררכיה האורגנית שונה באופייה מהיררכיה מכנית.

ארתור קסטלר¹⁹ טבע את המונח "הולון" (מהמילה היוונית ל"שלם", בעברית: "כולון"), כדי לציין מרכיב שהוא חלק ושלם בו־זמנית.

במערכת מכאנית כל חלק הוא בעל קיום עצמאי, ואת תכונותיו המבודדות ניתן לזהות גם אם מוציאים אותו מחוץ למערכת. זה ה"חלק הקלאסי" כמו שלמדנו להכירו: הלבנה שהיא מרכיב בתוך הבית, המנוע שהוא מרכיב בתוך המכונית, וכן הלאה. הוצא את הלבנה מן הבית ותקבל בית חסר, ואילו בלבנה עצמה לא תמצא כל זכר לבית. לבנה היא לבנה ויש לה תכונות של לבנה, לא של בית.

לא כן במערכת אורגנית. כאן כל חלק נושא את השלם בתוכו. תא בגוף האדם מכיל באופן פוטנציאלי את השלם (בצורה של קוד גנטי ובדרכים נוספות) ובפועל השלם מחלחל לתוכו ונותן לו את אופיו וחיותו בעודו פועל בתוך השלם. הוצא את התא מן הגוף ועדיין הגוף ישמור על שלמותו.

השלם ההולגרמי

דומה השלם האורגני להולוגרמה²⁰ – טכנולוגיה המנצלת את תכונת ההתאבכות של גלי האור ורושמת על סרט הצילום תבנית התאבכות במקום העתק פיקסלי. כיסוי חלק מתמונה הולוגרפית יקטין את העוצמה שבה היא נראית ויוריד את הרזולוציה שלה, אך עדיין ניתן יהיה לראות את כל התמונה. זאת בניגוד לתמונה רגילה, שבה כיסוי מחצית התמונה ישאיר אותנו עם חצי תמונה. מכאן שמה היווני של השיטה "רישום שלם" (הולו-גרמה). כל נקודה מכילה מידע על כל התמונה.

בהמשלה, אלה גם שתי גישות לציור. בגישה אחת, הצייר מתחיל לצייר מהחלק השמאלי התחתון ומתקדם פרט אחר פרט. כשהציור מסתיים אחרי חודש, זו הפעם הראשונה שהתמונה שלמה. בגישה אחרת, הצייר צובע את החצי התחתון בחום ואת החצי העליון בכחול, ואחר כך עובר לצייר את הגושים העיקרים למעלה ולמטה, וכך הוא ממשיך, כל פעם יורד לפרטים עדינים יותר. בכל רגע שעוצרים אותו – התמונה שלמה, אולי לא מפורטת אבל שלמה.

כשהולגרמה נשברת, כל חלק נושא את השלם, אבל באופן גס יותר וחלש יותר. כשמרכיבים את החלקים השבורים בחזרה, לא מתקבל שלם אחר, זה אותו שלם, רק עמוק וחד יותר. כך גם במערכות אורגניות. כשבנאי מוסיף לקיר עוד קיר ועוד קיר הוא משנה את טיבו של השלם – מה שהיה קיר הופך להיות בית, מה שהיה רק שילדה הופך למכונית. אבל בנוגע ליצור החי, כשהוא אוכל ומוסיף לאכול, הוא לא הופך ליצור אחר, ולכל היותר הוא מעמיק את ה"רזולוציה" של קיומו:

הוא גדל לעומק.

השלם הדינמי מול השלם הסטטי

הלכידות של מערכת מכנית קשורה לעוצמה שבה מודבקים חלקיה יחדיו (בין אם מדובר במערכת סטטית כמו בית, או בחלקים נעים כמו ברכב), אבל במערכת אורגנית הלכידות נובעת מן הדינמיקה התהליכית. ה"דבק" הוא איכותם של תהליכי הדיפרנציאציה והתקשורת. ככל שהתהליכים הללו משוכללים יותר, כך השלם האורגני נעשה מלוכד יותר בשלמותו ומסוגל להתמודד ביתר הצלחה עם גורמים מפרקים.

הדינמיות הזו היא המאפשרת לשלם לחזור ולהיות שלם אחרי שנפגע. שלמותו נשמרת בזכות תהליכים גמישים החוזרים ומייצרים אותו, ולא בגלל כוח עמידותו מראש (כמו בשלם המכני שחלקיו מודבקים זה לזה בחוזקה). לכידותו טמונה בעצם התהליכיות.

השלם כזהות

אפשר להתייחס לאותה ישות־על – השלם – כזהותה של המערכת. על פי הגדרה זו לומר על מערכת שהיא בעלת זהות ברורה פירושו להצביע על כוח לכידות גדול.

מה מהותו של הכוח הזה?

כאמור, במערכת אורגנית הזהות היא דינמית – לא הנתון מראש, אלא המתחולל ומתהווה. הזהות הברורה מתגלמת אפוא ב"תנופה" של תהליכי היצירה, החוזרים ומחוללים את השלם, למרות (וכפי שנראה תכף גם בזכות) התהליכים המאיימים לפרקו. ומכיוון שהעיקר הוא בתהליך ובתנופתו, אם חלק מן השלם נפגע הוא ימצא חלקים אחרים שיפצו על החסר, וישאירו אותו בשלמותו.

לא משתמע מן המושג "זהות ברורה" קיבעון של זהות שלא מתפתחת ולא משתנה – אדרבא, ההתפתחות היא מהותית להגדרה של מערכת אורגנית – אבל היצור החי מתפתח כשלם ועל פי הדינמיקה הקשורה לממד שבו הוא קיים.

החוויה האינטואיטיבית של השלם

במחשבתנו המהנדסת אנו מכירים את השלם המכני ואת דרך פעולתו – על זה הרי אנו אמונים בטכנולוגיה שלנו. אבל זיקתנו אל השלם האורגני קשורה יותר בחוויה.

כך למשל יש ליציאה לטבע איכות מרפאת. למרות ריבוי הפרטים וגיוון הצורות והצבעים של היער (שהאדם המודרני התרחק מהבנתם), אנו חשים דרכם את השלם שממנו הם חלק, והזיהוי הזה מזין אותנו ומחזק את תחושת שלמותנו שלנו. השוו זאת לתשישות אשר עשויה להשרות עיר חדשה על התייר. הריבוי האורגני לא מעייף אותנו כמו שמעייף אותנו הריבוי המכני שכן את הריבוי האורגני אנו בנויים לחוות כחלק מאחדות. לא כן הריבוי המכני הנוטה לפרקנו.

יש לנו יכולת לדעת יותר ממה שאנו יודעים. מכיוון שאנו שותפים בשלם גדול מאתנו, משהו מחוכמתו של השלם הזה גם מושרה עלינו. כשאנו מקשיבים פנימה לאותם היבטים שבהם אנו לוקחים חלק בשלם, אנו יכולים לדעת את מה שבדרך כלל אנחנו פחות יודעים.

מה שאנו מבינים ומה שאנו מתקשים להבין

התרגלנו לחשוב במונחים של מערכות מכניות. לא מכיוון שצורת חשיבה זו יותר טבעית לנו, אלא מכיוון שכאן רוכז המאמץ התרבותי, אשר דרש את מלוא תשומת ליבנו דווקא מכיוון שדרך זו הייתה זרה לנו.

כיצורים אורגניים, והפרי של מיליוני שנות אבולוציה, אנו חיים וחווים ומבינים את העולם האורגני, אבל כיצורים חושבים המבקשים לתכנן ולבנות, להמציא כלים ולשלוט באנשים אחרים, אימצנו שפה שנייה, שהייתה כרוכה (ועדיין כרוכה) בכל כך הרבה מאמץ עד כי שכחנו הרבה משפתנו המקורית.

לכן אין פלא שהשפה היומיומית והמוכרת מתקשה לתאר את העולם האורגני, ואנו זקוקים לכל מיני פעלולים והתאמות כדי להצליח לבטא באמצעותה את ההיבטים השונים של השלם האורגני ותהליכיו. ההתאמות הללו עשויות להישמע מסורבלות וצורמות לאוזן, אבל בהיעדר שפה אחרת, אנו צריכים להסתפק בכך.

השראת הסדר

להבדיל מהשלם המכני שסדרו נע מלמטה למעלה (החלקים מרכיבים את השלם) – השלם האורגני מייצר סדר בעיקר מלמעלה למטה – הוא משרה סדר.

אמנם כל מרכיב העושה את חלקו תורם להיווצרות השלם, אבל מצד שני, החלק "מבין" מה עליו לעשות בהשראת השלם המאיר לו. לכן, בשונה ממערכת מכנית שלפעמים די בחלק קטן שישתבש כדי שכולה תתפרק, למערכת אורגנית יש הרבה יותר סבילות. גם אם חלק אחד משתבש או אובד, הסדר של השלם ה"שפוך" על פני כל המערכת דואג להשלים את החסר, בין אם על ידי יצירת חלק חדש, ובין אם על ידי התאמת עבודתם של החלקים הנותרים. דוגמה מובהקת לכך היא השיקום שהמוח עובר אחרי פגיעה מוחית. השדה של השלם משרה מסדרו על החלקים הנותרים.

במובן הזה אפשר לומר שהשלם האורגני נשען על החלקים אבל לא תלוי בהם לקיומו – הוא מתקיים בממד אחר. אותו ממד שגם החלקים מסוגלים "לעלות" אליו אחר כך, מתוך עצם השתתפותם בשלם.

אפשר לתהות איך אפשר ששלם שעוד לא נוצר ישרה סדר על החלקים שרק עתידים להרכיבו. המעגליות הזו, הפרדוקסלית לכאורה, אופיינית לשלם האורגני שמהותו להתפתח. בדומה לשאלה מי קדם למי – הביצה או התרנגולת, יש לנו כאן תאורטית מצב בלתי אפשרי (איך תרנגולת אמורה לבקוע מביצה אם את הביצה צריכה להטיל תרנגולת?), אבל בפועל, כמובן, יש במציאות ביצים ותרנגולות, והן התפתחו היסטורית בתהליך שהשתרע על פני מיליוני שנים, כאשר כל שלם מוליד את השלם הבא אחריו, בתהליך הרבה יותר מורכב מן הדימוי של הורשה גנטית נוסח "הגן האנוכי". החיים הם שרשרת ארוכה של הולדות שלא נגדעה לרגע, וזו עוד דוגמה לאופן שבו החיים מתפתחים לעומק.

הבועה וההפרדה בין פנים לחוץ

במגעה עם האוויר טיפת המים עוטה קרום המכדרר אותה לישות נפרדת. ללא הקרום הזה הטיפה הייתה מתפזרת לכל עבר, נמרחת ללא גבול, ושוב לא היה טיפה לדבר עליה, לכל היותר "רטיבות" שהיא אותה איכות של המים בהם כל הטיפות מעורבבות ללא הבחנה.

ההתכדררות הזו מהותית לכל מערכת אורגנית, אשר מפרידה את עצמה מסביבתה ויוצרת חיץ בין שני סוגי תהליכים – תהליכי תקשורת פנימיים ואינטראקציה עם החוץ. במקום הרצף שהיה אפשר לצפות לו מן המצוי בעולם המכני, העולם החי מתגבש ליחידות מובחנות המתכנסות פנימה ומפנות גב/קרום ליחידות אחרות.

אף שג'ירפות ואנטילופות השתלשלו מאותו אב קדמון, אין רצף ביניהן, אלא כל אחת פנתה לערוץ אחר, והתייחדה מרעותה. ג'ירפות היום לא מתעניינות באנטילופות ולא מזדווגות עמן. הן תפסו גומחה אקולוגית מסוימת, והשאירו לאנטילופות גומחה אקולוגית אחרת – כל אחת בבועתה. וזה נכון לכל תופעות החיים ובכל רמה שלהן, החל מן המשמעות הבדידה שמקבלות מילים, דרך התפיסה החזותית של צבעים נפרדים (אף על פי שמבחינה פיזיקלית יש רצף של אורכי גל) ועד לנפרדותן של אוכלוסיות. בכל רמה השלם בעצם שלמותו מייצר מציאות של בועה המבחינה בין פנים לחוץ.

וזו דרך אחרת לדבר על תהליך ההתייחדות (הדיפרנציאציה) שהוא מבוא לתקשורת, ומתאפשר בזכותה.

היכולת להפריד היא גם היכולת לחבר

הנאמר כאן נכון גם לסדר ההיררכי המרכיב את השלם עצמו. שהרי בשונה מטיפת מים שהיא שלם פשוט, השלם האורגני הוא תמיד שלם מורכב, המחולק לשלמים קטנים יותר, המקיימים תקשורת ביניהם.

וזה הכלל בכל רמות החיים: היכולת להפריד היא גם היכולת לחבר. כאשר תאים מתמיינים ולומדים את זהותם הייחודית הנפרדת מתאים אחרים, הם גם יכולים לעשות את חלקם בתקשורת עם התאים האחרים, ובאופן הזה גם להרכיב יחדיו שלם המשרה את סדרו על כולם.

כאשר לאדם יש משימות רבות בתחומים רבים יעזור לו לקבץ אותם למקבצים בעלי משמעות. היכולת הזו להפריד בין "חלב" ל"בשר", היא גם היכולת אחר כך ליצור זיקה מורכבת ביניהם ולחבר אותם לשלם אחד. הוא לא מחלק אותם לסוגים כדי לבודד אותם זה מזה. הוא מחלק אותם לסוגים כדי לתת לכל אחד את מקומו, וביצירת השלמים הקטנים, מתאפשר להם להתקשר זה עם זה, ולהתחבר זה עם זה.

כדאי אפוא להדגיש את אופייה השונה של ההפרדה האורגנית מן ההפרדה המכנית. הפרדה אורגנית מכילה את החיבוריות בעצם תנופת הפרדתה – היא הפרדה לשם חיבור, לא כן ההפרדה המכנית שהיא הפרדה לשם בידוד וסוף פסוק. אמנם נכון שכאשר בונים שלם מכני, יוצרים כל חלק במטרה "להדביקו" לחלקים אחרים, אבל לא מצפים שהחלקים יתחילו לדבר זה עם זה, ושמתוך כך יתחיל להיווצר סדר חדש (שבשלם אורגני הוא עיקרו של השלם). להפך, כל חלק אמור לעשות את עבודתו בשתיקה גמורה, מציית אך ורק לתוכנית של המתכנן.

גומחות אקולוגיות, מרחבי משמעות, והאומוולט

השלם האורגני אינו רק גדול מסך חלקיו – הוא ממד מגיח, הפותח ציר חדש של משמעות שלא התקיים בחלקיו. הציר הזה בתורו פורש מרחב משמעות שלם, שבתוכו מקנן היצור החי.

האתולוג הוקסאל טבע את המושג "אומוולט" (umwelt) כדי לציין את ה"בועה" העוטפת כל יצור חי מתוקף האינטראקציה הייחודית שיש לו עם סביבתו²¹. אף על פי שיצורים שונים עשויים לחלוק סביבה פיזית אחת, בועותיהם שונות, משום שכל אחד מהם בנוי אחרת, מתעניין אחרת, ומתקשר אחרת.

הציפור חיה בתוך האומוולט שלה, שהוא שיקוף לזהותה כציפור, ומתייחס לכל ממדי המשמעות הנובעים מקיומה כציפור. היא לא שומעת גלי קול, היא שומעת ציוצים בעלי משמעות, היא לא מתניידת במרחב הפיזיקלי – היא עפה בסביבה האווירית. במילים אחרות, הציפור לא חיה ישירות בעולם הפיזי – היא חיה בעולם הציפורים. והיכולת ליצור "עולם של ציפורים", הוא מהותי לכל מערכת אורגנית שכאמור, השלם שלה, פותח ציר משמעות חדש הפורש מרחב משמעות שבתוכו פועלת המערכת האורגנית.

הציפור מצייצת ובציוצה מייצרת מרחב משמעות שבתוכו חיים גם הציפורים האחרות. הממד הקולי-שירי של שירת הציפורים אינו "פיזי" במובן הישיר, אבל זהו אחד מצירי המשמעות שבו מתגוררות הציפורים – בתוך מרחב המשמעות הזה הן מוצאות את מה שמזין אותן, מרגש אותן, מאיים עליהן, מחיה וממית אותן. הן חיות בתוך ים של מוזיקה, שהוא אחד ההיבטים החשובים של האומוולט הציפורי.

תיאור זה שונה מאוד מן האופן שמערכות מכניות מתפקדות. מערכת מכנית לא יוצרת עולם משלה ואחר כך חיה בתוכו. היא לא פותחת ממדי משמעות חדשים.

אם רוצים, אפשר להתייחס לאומוולט בתור התוכן הפנומנלוגי של הגומחה האקולוגית, בדגש על החוויה, על "איך זה להיות (להרגיש) ציפור". ה"איך זה מרגיש" אינו מתייחס רק להרגשה פנימית אלא משתקף בעולם הנחווה – בשדה שבו מתקיים היצור החי. במילים אחרות, לשאול "איך זה להיות ציפור?", פירושו לשאול את השאלה איך זה מרגיש לחיות בתוך אומוולט של ציפור, לא רק איך זה מרגיש לחיות בתוך ציפור.

האפרוח

אפרוח הבוקע מן הביצה מדגים שלל יכולות מורכבות. אין זה פשוט לבקוע מביצה, זה לוקח זמן ומאמץ, ומייד אחרי זה הוא כבר צריך לדעת לנקר ולדעת אחרי מי ללכת, ובאופן כללי מה לעשות כדי להמשיך לחיות. מאין האפרוח יודע? – הוא שהיה ספון עד עכשיו בתוך ביצתו ומעולם לא ראה עולם לפני כן…

התפיסה המכניסטית תצביע על המידע הגנטי המגדיר מבפנים את כל הפרטים שלהם הוא זקוק. בלי לבטל את נקודת המבט הזו אני רוצה להציע את נקודת המבט האורגנית: הוא יודע מכיוון שהוא שייך לשלם גדול ממנו – והאינפורמציה הנמצאת בתוך השדה הזה מדריכה אותו.

מהו השלם הזה? זה מעין גוף־על הכולל את "עם" התרנגולות כולו ואשר בזכותו מתקיים עולם התרנגולות והאומוולט המיוחד שלו. העולם הזה כמובן לא מנותק מעולם הציפורים ומהחיים בכלל. אף שאנו לא רואים את השדה הזה, בכל זאת הסדר שלו משפיע על ה"כולונים" השונים ומדריך אותם לעשות את חלקם.

זה אולי פחות מוזר ממה שזה נשמע. כשאנו יורדים לעומקו של השלם האורגני כפי שמתגלם במושג האומוולט, אנו מבינים שהסביבה שבתוכה חי כל בעל חיים היא סביבה עם משמעות – המשמעות היא האומרת לו ומדריכה אותו.

איך יודעות ציפורים לנווט על פני ארצות? אפשר לחפש את התשובה בפרטים הטכניים, אבל יש סיכוי שהן פשוט "רואות" שביל זהוב ועפות לאורכו. האם אנחנו בני האדם לא רואים את ה"שביל" בתוך שיחה שאנו נתונים בה? לראות את השדה המגנטי של כדור הארץ (אם זה אכן מה שמדריך את הציפורים) אינו מוזר יותר מאשר לראות את הצבע הכחול. בשני המקרים אין זו הסביבה הפיזית אשר מדריכה את היצור החי, אלא האומוולט – הסביבה המשמעית.

אי אפשר לעשות לסביבה המשמעית הזו רדוקציה לסביבה הפיזית. ניסיון כזה יחמיץ את ההבנה של השלם האורגני. אמנם אפשר למצוא מתאם בין הצבע הכחול שרואה אדם לבין גלים אלקטרומגנטיים בתדירות מסוימת, אבל אלה שתי תופעות מסוג שונה. בין היתר אין שום מידע בעולם של הגלים האלקטרומגנטיים שיגדיר למה דווקא כאן מסתיים הכחול ומתחיל הסגול. הצבע הכחול מקבל את משמעותו בתוך שדה הצבעים האחרים, והשפעתו על האדם קשורה למיקומו בתוך מרחב המשמעות הזה.

הכאוס מזין את הסדר

מערכת אורגנית, בהגדרתה, זקוקה לחילוף חומרים עם סביבתה כדי להתקיים, וזה עושה אותה באופן מהותי – פתוחה למציאות. מערכות מכניות לא צריכות להיות פתוחות אל המציאות – הן יכולות להתקיים בעולמן, מנותקות מכל הקשר.

הפתיחות הזו, שהיא סימן ההיכר של החיים, היא גם סכנתם העיקרית. כל אינטראקציה עם הסביבה שיכולה להזין את היצור החי ולאפשר את המשך קיומו, יכולה גם עקרונית לפרקו. ועם זאת, ההבחנה כאן איננה בין שני סוגי אינטראקציה – המפרקת והמזינה – שכן תכונת ההזנה נובעת פעמים רבות דווקא מן הפוטנציאל לפרק.

בניסוח אחר: הסדר האורגני זקוק להזנה של הכאוס, בלי זה הוא מת בתוך המסודר מדי ומאבד את איכותו האורגנית.

מערכת אורגנית זקוקה לחיכוך הדינמי המאתגר אותה ומחיה אותה, מכיוון שלכידותה ושלמותה קשורה בתהליכיות וללא האתגר המערכת נרדמת והשלם דועך. למעשה, הכאוס הוא האנרגיה הלא מסודרת שנכנסת למערכת ודורשת מן המערכת לארגנה, וזה ארגון זה עצמו שמהווה את המהות של מערכת אורגנית.

המשמעות כהפרעה

כל גורם חיצוני הנתקל במערכת אורגנית הוא הפרעה – גל המפר את האיזון הפנימי. והמאמץ העדין והחלק של המערכת להחזיר את האיזון ולשמור על שלמות המערכת, הוא המעניק להפרעה הזו את המשמעות שלה בשדה המשמעות, עושה את ההפרעה לנושא של חישה, ואת היצור החי ליצור הפתוח אל המציאות ומסוגל לחוש אותה.

ציפור שומעת ציוץ ומבינה את משמעותו מתוך התשובה הפנימית המחפשת אחר איזון למערכת שהופרעה. התשובה הפנימית היא המשמעות. משמע, לא רק הגירוי שבא מבחוץ, אלא ההתארגנות מול הגירוי – מצד אחד ההפרעה שבגירוי, ומצד שני התיקון של הפרעתו.

לא מדובר רק בתהליך מכני, שהרי התשובה הניתנת באופן הזה – מה שקראתי לו ההתארגנות מול הגירוי – היא תמיד תשובתו של מישהו, והנוכחות כבר כלולה בפנים. הציפור כמו תוהה – מה זה אומר לי? כיצד עליי להשיב? – ובתשובתה, המצליבה בין ההפרעה לאיזון, היא מגלמת את ייחודה הקיומי.

המשמעות הזו, שהיא ההפרה שבתוך האיזון (השונה שבתוך הדומה), יכולה להתפרש על פני ממדים רבים. זו יכולה להיות הפרעה חושית כדוגמת ציוץ או מראה הפרח, וזו יכולה להיות יצירה אומנותית, או רעיון פילוסופי. בכל ממד הניסיון להגיע מחדש לאיזון ולהחזיר לשלם את לכידותו, הוא גם המקנה את המשמעות להפרעה, ועושה אותה נושא של חישה, תפיסה, וקוגניציה. ואם היה רק גירוי או רק הומאוסטזיס, לא הייתה משמעות.

אכפתיות

לכוח הלכידות הפועל במערכת אורגניות לשקם את השלם, אפשר לקרוא גם אכפתיות. ליצור החי אכפת אם הוא יחיה או ימות – הוא רוצה לשמור על שלמותו – לא רק על זה שכל חלקיו יישארו יחדיו, אלא גם על המשמעות הנישאת בממד שמעבר לחלקים.

ומכיוון שכך גם אכפת לו מהרבה דברים אחרים בדרך. אכפת לו ממשמעות הציוץ, ואכפת לו מיופיו של הפרח, ואכפת לו מערכו של רעיון. וביטויי האכפתיות השונים הללו, הם חלק מרצונו של השלם לשמור על שלמותו והם גלגולים של האכפתיות היסודית שלו.

אנחנו רגילים לחשוב על הזנה במונחים של חומר. הנה הציפור הכניסה לתוכה מזון והוא עתיד להתעכל ולבנות את גופה. אבל בעצם, בממדי המשמעות הרבים שנוצרים על ידי היצור החי בשלמותו המורכבת, כל משמעות מזינה את אותו ממד שבו היא מפריעה/מפרה. הציוץ מזין את השמיעה, המראות מזינים את העין, התנועה מזינה את השרירים וכן הלאה. ליצור חרש לא מפריעים קולות הרעם, הוא חסין למשמעותם, אבל הוא גם לא יכול להיזון מהם. שיר שמזין אדם אחד ומרומם את רוחו, יכול שלא להשפיע כלל על אדם אחר.

אכפתיות, כלומר – לא הכול אותו הדבר בשבילו.

אבל העובדה שלא הכול אותו הדבר בשבילו, אינה נובעת רק מטבעו של הדבר, אלא גם מטבעה של האכפתיות, מטבעו של היצור החי. יש אחד שאכפת לו משירים, זה חלק משלמות זהותו, ואחר כלל וכלל לא. מה שמעניין את הג'ירף לא מעניין את האריה.

התעניינות

אכפתיות והתעניינות הם שני היבטים משלימים של היצור החי.

אכפת לו – הוא לא רוצה למות (לא רוצה שהשלם שהינו יתפרק), ולצורך הזה הוא היה רוצה אולי לדחות את כל ההפרעות המאיימות לפרקו, להתכנס פנימה, ולשכוח מן העולם (אם כי אין לו ברירה והוא צריך לפנות אל העולם כדי להיזון). אבל לצד זה היצור החי גם פתוח אל סביבתו ומתעניין בה. הוא מתעניין בה כי אכפת לו, אבל הוא מתעניין גם כי הוא סקרן, כי הוא מבקש ליצור קשר. ואלמלא התכונה החקרנית שלו, ספק אם היינו מתקדמים במעלה האבולוציה.

היום אנו מדברים על הראש והלב כמייצגים את שתי האיכויות הבסיסיות הללו של העניין והאכפתיות. שני ממדי קיומו הבסיסיים של כל יצור חי.

העניין, בדרכו, מפרק. האכפתיות, בדרכה, מאחדת.

אבל ברור גם שהפרוק הוא הגירוי והבסיס לליכוד, כשם שהליכוד הוא המבוא לפירוק. אלה תהליכים משלימים הזקוקים אחד לשני ופועלים ביחד. ואם יהיה רק עניין ללא אכפתיות או רק אכפתיות ללא עניין, החיים יאבדו מתנופתם.

בהמשלה אנו מדברים גם על שייכות וזהות.

כשהאכפתיות והעניין מאוזנים אנו מגיעים למה שאני מכנה "שייכות דיאלוגית", שיש בה צד עמוק של בגרות (והתפתחות).

השלם מתקיים בממד משלו

הנה כי כן, השלם האורגני מתקיים ברמה אחרת מחלקיו. תכונותיו המגיחות פותחות ממד חדש במציאות. בממד הזה הוא נשען אך אינו תלוי בחלקים המרכיבים אותו.

הוא מתקיים בשדה המשמעות המיוחד שלו מתוקף האינטראקציה שלו עם שלמים אחרים המתקיימים באותו שדה משמעות, והמשמעות שהם מייצרים ביחד בשדה הזה. יש אפוא את האינטראקציה שמקימים החלקים זה עם זה ומתוקף זה מגיח השלם, אבל אחר כך, כשהשלם כבר קיים, האינטראקציה שלו עם סביבתו ועם יצורים דומים לו המתקיימת במרחב המשמעות שבו הוא מתקיים כשלם, מוסיפה לאחדותו ונותנת תוקף לשלם שהינו. וכך אלה שני סוגים של תהליכים המקיימים אותו כשלם – מבפנים ומבחוץ.

אמנם נכון שאם כל חלקי השלם ייעלמו, גם הוא יחדל להתקיים, אבל מכיוון שהוא מתקיים בממד שונה מהם גם אם אחדים מהם ייעלמו, ולפעמים אפילו רבים מהם, הוא יכול להמשיך להתקיים ולשמור על שלמותו. אפילו תא ביולוגי שיוציאו ממנו את גרעינו וחלקים אחרים, יכול להתמיד להתקיים. זה נכון לכל שלם אורגני, ובמיוחד אם הוא נמצא בתנופה ובמיוחד כאשר ההיעדרות של החלקים השונים היא היעדרות זמנית – פער עליו הוא מדלג בתנופתו.

התנופה, שהיא עצם התהליכיות בתנועתה הערה, דואגת להשלים את החסר, אם על ידי הזמנת חלקים נוספים מבחוץ, ואם על ידי השלמתם בעזרת החלקים שממשיכים להיות בו ולשאת אותו.

דומה הדבר במידה מסוימת לגלים הנוצרים סביב סלעים או מחסומים אחרים. המים שוצפים שוטפים, אבל במקומות מסוימים הם מייצרים תופעה יציבה יחסית בעלת תצורה מוגדרת – גל קבוע. במקרה של המים זו תופעה מכנית, ואילו במקרה של שלם אורגני, השלם המתקיים בממד אחר מכונן את הסדר העוזר לו לשמור על זהותו מעבר לזמן, ואגב כך גם מעניק לו ממד של זמן ממשי שאין למערכות מכניות.

תנופה

ההיגיון של ילד שרק מתחיל לרכוב על אופניים יורה לו שקודם כל עליו להצליח לייצב את עצמו על האופניים ואחר כך יוכל גם לעמוד במשימה של התנועה ממקום למקום. בפועל, התנופה קודמת. היא זו שמצליחה לתרגם התחלה של נפילות ימינה ושמאלה לתנועה קדימה, ומאפשרת לו לדלג מעל מחסומים ואף לרחף עם אופניו באוויר לרגעים – עניין שנראה כנוגד את כוח הכבידה.

כך גם לגבי השלם האורגני שעיקר שלמותו קשורה בדינמיות התהליכית שלו – השלם הוא עצם התהליך של יצירת השלם – ובמובן זה הוא ישות שעיקר קיומה הוא בזמן.

היבטים שונים של הדינמיות הזו ואופי תנופתה גם משפיעים על בריאותו של השלם. כשאדם נמצא בתנופת יצירה, למשל, התנופה "שואבת" אליה כל מיני חומרים שלהם היא זקוקה, ומסננת החוצה חומרים אחרים שלא שייכים ליצירה ועשויים להפריע. כל זה מגביר את תנופתו, אשר בקיומה ממשיכה לינוק מן הסביבה את מה שהיא זקוקה לו, ומוסיפה לאדם חיוניות ובריאות. מי שאין לו ערוצי יצירה, או שיצירתו תקועה, עשוי לאבד חיוניות רק מטעם זה.

כדאי להעיר שתנופה אינה רק מהירות, שהרי לכל תהליך יש את הקצב המתאים ביותר לצורך פריחתו – המהיר ביותר הוא בעצם זה המתאים ביותר לקצבו הטבעי.

הצלבה בין ממדי משמעות והזהות הרב־ממדית

מערכות אורגניות מורכבות פותחות יותר מציר משמעות אחד – הציפור גם שומעת, גם רואה ומריחה וחשה בממדים נוספים. מרחבי המשמעות הללו מצטלבים זה עם זה ונותנים פתח ליצירת מרחב משמעות רב־ממדי המהווה את הסביבה הממשית שבה חיה הציפור.

כל ממד כזה יכול להיות מציאות נפרדת, שבתוכה נולדות ונפרמות משמעויות, אבל בפועל הממדים הללו גם מתייחסים אחד לשני ובהצטלבותם מוסיפים ללכידותה הכללית של המערכת ולעוצמתו של השלם. כשהציפור שומעת את הקול וגם רואה את מקורו, מתחזקת המשמעות מעצם הסתכמות של שני אופניות החושים הללו, אבל לצד זה קורה גם משהו חדש. הצטלבות (והאופן שבו ההצטלבות קורית – הדמיון והשוני בין הממדים) מאפשרת תיקוף מבחוץ ומבפנים, ומוסיפה עומק שהוא בבחינת ממד חדש.

כך קורה לשתי העיניים שבשל מיקומן השונה מעט במרחב הן קולטות כל אחת תמונה קצת אחרת. התמונות השונות לא רק מתרבדות זו על זו, אלא בעצם שונותן יוצרות ממד חדש של עומק שלא התקיים לפני כן בכל עין בנפרד. כך גם בהצלבה בין ראיה לשמיעה, בין טעם לריח, בין חוש המישוש לקול וכן הלאה (נסו לטעום דבר מה בלי להריח אותו) – ההצלבה הבין חושית מעמיקה את החוויה, ומחזקת את החיבור עם המציאות, ומגדילה את הערנות.

בכל רגע נתון יש מרחב משמעות מרכזי שבו נוצרת משמעות מבפנים, ומתוקפת במרחבי משמעות אחרים מבחוץ, וההצטלבות הזו מדגישה את המציאותיות של המשמעות ואת לכידותה כשלם החורג מסכום הפרטים המרכיב אותה. בסוף החוויה הנוכחת ביותר של הציפור היא היותה חיה בתוך עולם אחד, הד להיותה יצור אחד.

הזמן הממשי

כשם שהיצור החי מקנן בתוך האומוולט המרחבי שלו, כך, במובן אחר, הוא מקנן בתוך הזמן שהוא עצמו יוצר בתנועתו המשמעית.

אף שנוהגים להשתמש במילה "זמן" כדרך למדוד התרחשויות בעולם הפיזיקלי, למעשה הזמן הפיזיקלי כלל אינו זמן במובן האנושי המוחש. מי שהיטיב לתאר את ההבדל הוא הפילוסוף ברגסון²², שטבע את המושג "משך" כדי לייחד את הזמן הממשי כפי שאנו חווים אותו, ואילו אל הזמן הפיזיקלי הוא התייחס כהכללה של מושג המרחב. מושג, שכמו הגלים האלקטרומגנטים שאינם תופסים את איכות הכחול, כך גם הוא אינו תופס את מושג המשך (הזמן הממשי). לשתי ההחמצות הללו יש שורש משותף: בסופו של דבר האיכות של הכחול היא תופעה של זמן ממשי.

כשאנו מודדים עם שעון אירוע פיזיקלי – נניח את מעבר הרכבת מעיר א' לעיר ב' – אנו משווים שתי נקודות במרחב עם שני מצייני זמן (פעם היו אלה מחוגי השעון שנעו משנתה לשנתה) וקובעים שעברה שעה. זו ה"חלות בעת ובעונה אחת" של שני אירועים במרחב. ומהי שעה זו שחלפה אם לא סוג של מרווח מרחבי בין שתי נקודות, שלצורך העניין היה אפשר גם לצמצמו ולהדקו עד אינסוף וזה לא היה משנה דבר. המדידות הללו לא מצליחות לתפוס את החוויה של מי שחי במרווח הזה, וגם אם לא קורה בו דבר הוא עצמו נוכח שם. מצפה, מקווה, מתרגש, מתאכזב, מאבד סבלנות…

הזמן הממשי הזה הוא מאפיין של יצורים אורגניים, למעשה, זה הפירוש של הביטוי "הם חיים את חייהם" – משמע, הם מתמשכים בתוך הזמן המתהווה בעצם תנועת המשמעות שלהם.

מייחד נוסף של הזמן הממשי הוא קיומו של ההווה – נקודת עכשיו" שאין לה שום משמעות בתוך הזמן הפיזיקלי, ובכל זאת, היא מהווה את הזמן שבו מתלכדים ממדי המשמעות, ובו גם מתלכדת האכפתיות עם העניין. ללא ההתלכדות הזו, ללא האכפתיות למשל, גם אין "עכשיו".

התפתחות והיסטוריה

לא במקרה פתחתי את הפרק הזה עם העיקרון האונטוגנטי העוסק בהתפתחות. התפתחות – התנועה המבשילה של החיים – היא ליבו של השלם האורגני כסדר מגיח ההולך ומתהווה. כל שאר הרכיבים וההיבטים כמו רוכבים על הגל הזה ותומכים בקיומו.

השלם האורגני, בשונה מן השלם המכני, מתקיים בעיקר בזמן הממשי וניתן להגדירו כתהליך של סיפור עצמו.

מטורנה וורלה²³, בחפשם את ההגדרה הכללית ביותר לחיים טבעו את המושג אוטופואזיס – החיים הם תהליך המספר את עצמו. והעיקר אינו בתוצר – בסיפור הסופי – אלא באותו כוח מספר, שחוזר ומלכד את החלקים באופן מסוים המגלם את השלם המספר את הסיפור הזה דווקא.

לאוטופואזיס יכולה להיות משמעות נוספת מעצם השימוש בפועל "לספר" הרומז, במקרה האנושי, על אישיות שהסיפור הזה עליה. מדברים אנו על עלילותיו של מישהו, לא על תולדותיו של משהו. מישהו שמתוקף זה יש לו גם היסטוריה (וכמובן באנגלית ובשפות אחרות המילה "היסטוריה" נגזרת מן המילה "סיפור").

אפשר היה להסתפק ולומר שהוא משתנה, אבל הוא לא סתם משתנה, הוא משתנה במגמה שכבר תוארה – לכיוון הולך ומעמיק של מובחנות וחיבוריות, שפירושו העמקת הקיומיות.

כמובן, יצורים חיים לא רק מתפתחים, הם גם דועכים, מתנוונים, נרקבים ומתים – אבל את כל התנועות הללו צריך להבין על רקע ציר זמן שההתפתחות מציינת את כיוונו. ההתפתחות היא לא רק עוד דבר שקורה לשלם האורגני אלא מרכיב מהותי בהגדרתו. השלם האורגני הוא תמיד מופע זמני בתוך הזרם ההתפתחותי. רגע סטטי, מדרך רגל יציב לצעד הבא, צילום מתוך רצף התנופה. הוא בדרכו הלאה.

הזמן הממשי וההתפתחות

במחשבתנו האנליטית אנו מקדימים את הזמן הממשי להתפתחות, אבל בסופו של דבר מה שמייחד את המשך הברגסוני זה תנועת ההבשלה שיש לה את הקצב הטבעי שלה, ואשר על רקעה גם מקבלת המערכת האורגנית את נפחה ההיסטורי.

אמנם אנו מדברים גם על היסטוריה של מערכות מכניות וגופים פיזיקליים דוממים, אבל זהו שימוש מושאל. היסטוריה ממש יש רק ליצורים חיים ושלמים אורגניים. השלם האורגני הוא קודם כל גוף היסטורי. הוא מחולל את הזמן הממשי בעצם תנועתו.

ומכיוון שיצורים חיים הם יצירים של זמן, גם מתאפשר להם לדלג מעל פרקי זמן של פרוק וחסר. לו היו מקפיאים את הזמן ועוצרים אותם באותם פרקי זמן של חסר, היה ברור שאין כאן לא שלם ולא יצור חי. אבל מכיוון שהיצור החי אינו רק מה שהוא ברגע הזה, אלא הוא בעל עומק היסטורי, אז קיומו כישות היסטורית, מדלגת על הפערים ובתנופתה ושלמותה מאחה את הפצעים, ומתמידה לקיימו, וחונכת את חלקיו גם כשאלה פגועים. החזון של השלם נישא בתוך הישות ההיסטורית.

הערה על מה שקשה לראות וקשה להבין

תיארתי עד כאן שורה של מאפיינים של השלם האורגני המבדילים אותו מן השלם המכני. אלה דברים שבו בזמן נהירים וטבעיים לנו, אבל גם קשים לתפיסה מכיוון שיש לנו רגל אחת בעולם האורגני ורגל אחת בעולם המכני, ולא תמיד אנו יודעים להבחין ביניהן.

מה שאנו מבינים באופן טבעי בעומדנו על רגל אחת, אנו משליכים על העולם גם בעומדנו על הרגל השנייה, אף שכעת זהו עולם אחר שאנו מתייחסים אליו. אנו מבינים ולא מבינים בעת ובעונה אחת. מבינים מתוך האינטואיציה, אבל לא מבינים מתוך החשיבה ההנדסית, ולהפך.

גם השכפול בזמן קורה בחטיבות

היצורים החיים מתמידים להתקיים לא על ידי זה שהם קשיחים ועמידים לפירוקם של כוחות חיצוניים הפועלים עליהם (כמו היהלום למשל), אלא על ידי רכותם הפתוחה ומנגנון השכפול העצמי – הם מתפרקים ובונים את עצמם מחדש כל הזמן בתהליך דינמי שהוא עיקר מהותם. וכך, שלא כמו ביהלום שהחומרים המרכיבים אותו הם אותם החומרים (אותן מולקולות), כאן החומרים מתחלפים והעיקר הוא במבנה, בארגון, בתהליך, בממד המשמעות החדש שבתוכו מתקיים הייצור החי – בסיפור המספר את עצמו.

השכפול העצמי קורה באופן רציף בתוך היצור החי, והוא קורה באופן שבו יצורים חיים מביאים צאצאים ומתים. כלומר, אפשר היה בעיקרון לדמיין יצור חי שממשיך להתקיים ברצף במשך מיליוני שנים כשתהליכי פרוק ושכפול עצמי קורים בתוכו תוך כדי תנועה, אבל ביצורים מורכבים, פועל העיקרון האנותוגנטי המבכר את הארגון ההיררכי, המפריד את החיים לחטיבות חטיבות המופרדות זו מזו ומקיימות תקשורת זו עם זו. הנה כי כן, אותו עיקרון המפריד את הגוף הרב תאי לאיברים שונים ומשונים המובחנים זה מזה ומתקשרים זה עם זה, קורה על פני ממד הזמן. התהליך הזה שבו צאצא נעשה מופרד מן ההורה שלו, תוך שהוא מעביר לו את עצם החיות, הוא תהליך מופלא המאפיין את החיים המורכבים.

כדאי גם לציין שבאבולוציה של החיים התרחשה פריצת דרך אדירה כאשר השכפול העצמי החד־תאי התחלף בזיווג המיני. האורגניזמים המוקדמים ביותר על פני כדור הארץ התרבו בכוחות עצמם במשך יותר ממיליארד שנים (וזה נשאר אמצעי הרבייה היחיד בכל החיידקים של ימינו), עד שלפני קצת יותר ממיליארד שנים הגיעה הרבייה המינית, והייתה סימן דרך בהתפתחות החיים ושכלולם.

הקישוריות של החלקים בשלם

כאשר הזהות של השלם חזקה – כלומר באותן תקופות שבהן הוא שומר על תנופה – גם כוחו להשרות סדר על החלקים הוא גדול. בעת הזו דומה שהחלקים שולחים שורשים זה לתוך זה, ומקיימים תקשורת מורכבת ומסתוריות, עד כי נראה שהכול רומז לכול, וכל דבר חדש נופל למקומו.

לאדם הפועל במסגרת שלם כזה, אין צורך לדעת את כל הפרטים, די לו להאזין לשלם. הוא אולי לא נמצא בקשר ישיר עם חלק הנמצא בקצה השני, אבל מכיוון שהוא קשור לשלם, וגם החלק ההוא קשור לשלם, אז הוא נודע אותו בדרך השותפות, ואם משהו קורה לחלק הרחוק, הוא עשוי לדעת זאת רק מתוך ההתארגנות המתחדשת של השלם מול האירוע הזה. הוא אולי לא יודע את החלק הרחוק באופן ישיר, אבל הוא יודע אותו במשתמע.

הטבע הפרקטלי

מכאן גם נגזר טבעו הפרקטלי של השלם האורגני. לא בלבד שכל חלק משקף ונושא את השלם, אלא שיש לשלם מבנה פנימי בעל חטיבות שונות, ובכל רמה שמסתכלים עליה מזהים דמיון עצמי. הקטן משתקף בתוך הגדול והגדול משתקף בתוך הקטן.

כאן, ובמיוחד כאשר יש לשלם זהות ברורה, מה שקורה לחלק אחד לא משפיע רק על סביבתו הקרובה, ולא משפיע רק על השלם כשלם, הוא גם משפיע, בצורה זו או אחרת, על כל החלקים האחרים. באקופונקטורה, למשל, מתייחסים לכף הרגל כמייצגת את הגוף כולו, ולחיצה על אזור מסוים בכף הרגל, אמורה להשפיע על איבר תואם בגוף. ובשיטות אחרות פועלים עם אברי גוף אחרים על פי אותו עיקרון – כף היד, האוזן או איבר אחר שהגוף כולו משתקף בו.

הטחול של הציפור לא חי בתוך האומוולט שבו חיה הציפור, יש לו סביבת חיים אחרת (פנים גופה), אבל, מכיוון שהוא חלק מן השלם של הציפור, הוא מושפע מן האומוולט של הציפור ובדרכו לוקח בו חלק.

בתוך השלם יש מקום לכל חלק

כשכל חלקי הפאזל מפוזרים, קשה לדעת אם חלק מסוים שייך לתמונה השלמה או לא. אבל בהינתן התמונה שלמה, אפשר למצוא את מקומו של החלק, וברגע שמניחים אותו במקומו, הוא מאבד את איכותו כחלק מבודד, ונעשה מותך אל תוך השלם. באותו רגע הוא נעשה צינור לשלם, והמשמעות יכולה להתחיל לזרום דרכו.

הפאזל, הוא שימוש מטפורי שבא להצביע על איכותו המיוחדת של השלם האורגני וכוחו לכונן סדר. בקיומו של השלם כל חלק נופל למקומו, וכל חלק, בזיקתו לשלם, נעשה חלק משמעותי. וכשהוא במקומו הוא גם שולח צינורות עדינים של קשר הממשיכים לאחד את השלם וממילא גם לעשות לו מקום בתוכו.

ומנגד, כשהתמונה שלמה, גם קל יותר לראות איזה חלק לא שייך לתמונה הזו. הוא שייך לתמונה אחרת.

עץ החיים והשערת גאיה

ברגסון תיאר את השתלשלות החיים מרגע בקיעתם בתחילת הזמנים כעץ ההולך ומסתעף לענפיו השונים²⁴. כמו עץ אמיתי הנדרש לשמור על איזון בין ענפיו כדי שלא יקרוס לצד אחד, כך צורות החיים השונות – החל מהרמה של הצמח והחיידק, דרך החרק והזוחל, היונק והציפור – כולן ביחד מהוות מערכת אחת, הרגישה לחלקיה ומאזנת ביניהם.

פירושו של דבר שכל חלק – כל מין, כל זן, כל גזע, כל פרט – נושא באופן כלשהו את השלם המשותף הזה בתוכו.

גם אם אין קשר ישיר בין הקיפוד לנמלה – כל אחד מהם מאכלס גומחה אקולוגית שונה מאוד – הם בכל זאת מחוברים זה לזה, והגומחות האקולוגיות שלהם מעצבות זו את זו. מה שהאחד אכלס והאופן שבו אכלס, גילף מקום מסוים לאחר, וכך בשרשרת של יחסי גומלין הדדיים כולם קשורים לכולם, וכולם מזינים את כולם.

אפשר על רקע זה להבין את השערת גאיה²⁵ על פיה כל מרקם החיים על הפלנטה הוא כמעין יצור אורגני אחד גדול היוצר מערכת סינרגטית המווסתת ומתקנת את עצמה כדי לשמר את התנאים המאפשרים חיים על פני הכוכב הכחול.

הערה על מבנים חברתיים כמערכות אורגניות

מערכות חברתיות אנושיות, בעודן מציגות תכונות של שלם אורגני, יכולות להתגבש כמבנים יותר מכניים ופורמליים, מוסדות, ארגונים, מקומות עבודה וכן הלאה, בכלל זה המדינה.

המבנים המכניים האלה עוזרים להתארגנות הפונקציונלית של ציבורים גדולים, אבל גם מכסים לא פעם על המהות האורגנית של ההתארגנות האנושית ומעכבים אותה. בהתבססם על תהליכים פורמליים הם חותרים תחת כל אותו "בלגן" יוצר, שהוא מהותי ליצירה האורגנית.

אחרי שזה נאמר חשוב לציין שגם מבנים מכניים מתקיימים בזכות תהליכים אורגניים המהווים את תשתיתים הפחות מודעת ומוצהרת של ארגונים אלו. מפעל גדול מתפקד עם היררכית של תפקידים מוגדרים ופרוצדורות פורמאליות המחברות את התפקידים השונים, אבל הוא משגשג בזכות מארג הקשרים הלא פורמאליים והשיחות הממלאות את החלל הבין־אישי ונותנות פתח לפעולתם של אותם תהליכים אורגניים.

את הסדר הפורמאלי אולי תכננו בקפידה מנהלי המפעל, אבל את הסדר האורגני – השיחה האנושית והחיבור האנושי המהווים את הדבק המלכד אנשים יחדיו המעודד אותם לשתף פעולה זה עם זה, ולמעשה מאפשר את קיומו של המפעל – איש לא תכנן, ולכל היותר, הוא נוצל לטובת המפעל בעזרת ימי גיבוש וכדומה. גם אם אלו מבנים פורמליים – מוסדות מסוג זה או אחר – תשתיתם נשארת אנושית-אורגנית והם מתקיימים בזכות מארג השייכות החי.

ולפעמים המבנים המכניים הללו, דווקא מאתגרים את כוחות היצירה האורגניים ומעצימים אותם. חשוב להעיר זאת כדי שנבין שיש כאן תהליכים מקבילים של העצמה והחלשה המעורבבים יחדיו. בניסיון לאתר מהי זהות בריאה, נצטרף לקחת את הערבוב הזה בחשבון.

היחיד, הפרט, המיוחד

קיומה של חברה מכנית מצדיק להבחין בין הפרט לבין היחיד.

הפרט הוא מושג מופשט המשתקף מן הפרספקטיבה של ההמון הבלתי מובחן – זה כמו לקחת את החברה לחלק אותה למספר אנשיה, ולדבר כך על פרט. משמעו, להסתכל על האדם מבחוץ, כאזרח או תחת כל הגדרה אחרת של מפקד האוכלוסין. המילה פרט נגזרת מן ההכללה. בזה לא התקרבנו לאותו יסוד אישי שאין לו שום הכללה ועם זאת הוא המהות שכל שאר התיאורים אינם אלא בבחינת קישוטים שלה.

לא כן היחיד, שהוא האדם מצד הקיומיות שלו.

ייחודיות היא מושג חמקמק מבחינה פילוסופית, ועם זאת הוא לגמרי בסיסי ברמה הממשית שבה אנו חיים את חיינו. מה שעושה אותו חמקמק אינו מורכבותו, אלא דווקא היותו יסוד בלתי פריק. אפשר למנות את תכונותיו של אדם לפרטי פרטים, ועדיין להיות רחוקים מן האמת של מי שהוא כרחוק מזרח ממערב. התכונות שאנו מצביעים עליהן – כגון שהוא נדיב, גבה קומה, אב לשלושה, בן לעם כזה או אחר – הן השוואתיות, הן כוללות אותו בקטגוריות מסוימות ומוציאות אותו מאחרות, אבל אף אחת מהן אינה מוסרת את מי שהוא מצד האינסוף שהינו.

זה גם הבסיס להבחנה של בין כוליות לאינסוף²⁶. היחיד אינו האינדיבידואל – שלא פעם גם הוא אובייקט (העצמי) שאותו מבקשים לספר מבחוץ – אלא התייצבות קיומית, שיש לה גם תמיד איכות פואטית – הוא מספר את הסיפור והוא עושה זאת בשפה הסיפורית, לא בשפת ההכללות.

מכל מקום, כשהיחיד שוכח את ייחודו, ולא מוצא את הכוח להתייצב באופן פואטי, הוא ממיר את צורך הייחוד בצורך במיוחדות. ה"מיוחד", הוא לכאורה ביטוי לייחודיות האדם, ובעצם הוא מגלם את הניסיון של האדם להבחין את עצמו בתוך השדה ההומוגני-מכני. בגלל שהוא מתייחס לעצמו כפרט, הוא מנסה להבליט את הפרט שהינו. הוא צובע את שערותיו בצבע מיוחד, מוסיף לעצמו תארים וכן הלאה – בצורה זו או אחרת הוא מנסה להיות "יותר" – אותו דבר כמו כולם, אבל יותר. זה הכיוון שנשאר לו כדי לפייס את כמיהתו לייחודיות, אבל הדבר הזה בעצמו הוא גם שממשיך להרחיק אותו מייחודיותו. כל זה יהיה חשוב בשני הפרקים האחרונים שעוסקים בין היתר בלאומיות.

אפשר שהרעיון שאין לאדם עניין אמיתי במיוחדות יישמע מופרך. כל מי שמכיר את עצמו אפילו קצת, יהיה חייב להודות שחלק גדול מחייו מנוהל על ידי הצורך להיות מיוחד – האין זה ה"אגו" שכה רבים מתריעים עליו ומבקשים לרסנו? תחת כל שם זהו אותו עניין: ההשוואה, הצורך באישור, הרעב להכרה, הרצון להצליח, לבלוט, להשיג יתרון, הקנאה וצרות העין שהולכים עם זה… האם יש אדם שאינו לוקה בכך? ואפילו הוא עובד קשה וכובש את יצרו ומתמיר אותו בבגרותו לרוחב לב – עדיין נראה שזהו יסוד האדם.

ובכל זאת אני מתעקש: מצד עצמו, אין לאדם כל צורך להיות מיוחד, להיות בולט, לזכות בתשומת לב עודפת. יש לו רק יצר אחד, מהותי לקיומו: להיות ייחודי. ורק משום שנאסרה הייחודיות, הוא נלחץ ונדחק אל נתיב המיוחדות. אבל גם עתה, אם יקשיב עמוק לצורך שלו במיוחדות, ויעקוב אחר שורשיו, הוא יזהה את הייחודיות שהיא מקורו. וזה ודאי יסתבר לו כאשר סוף סוף יתירו לו את ייחודיותו. באותו רגע גם יאבד כל עניין להיות מישהו אחר – הוא יבין שכל נים בנפשו שואף רק לזה – להיות הוא. יותר הוא, לא פחות.

השלם והרוח

מה שנהוג לכנותו "רוח", אפשר לייחסו לשלם של מערכת אורגנית.

הרוח היא הממד החדש המגיח מן האינטראקציה של החלקים, ממד שאי אפשר לעשות לו רדוקציה לרמת החלקים, ומהווה את הדבר העודף על סכום החלקים. הרוח, בעודה נובעת מן האינטראקציה של החלקים זה עם זה, גם מעודדת אותם לתקשר זה עם זה ולהמשיך ליצור את הרוח, תוך שהיא משרה עליהם מאיכותה.

ומכיוון שמדובר בשלם אורגני שמהותו פתוחה לסביבה, הרוח לעולם איננה רק הגדרה של ישותיות פנימית – אלא גם תמיד תקשור של איכות המתקיימת מתוקף זה בסביבה/עולם.

השלם האורגני מקנן בתוך האומוולט שהוא יצירתו, והרוח הנובעת בו מבפנים, היא גם הרוח המקיפה אותו מבחוץ.

או בניסוח אחר, כמו שחלקיק חשמלי מייצר שדה מגנטי בתנועתו, כך מערכת אורגנית מייצרת בתהליכיה השונים את שדה הרוח שבו היא מתפקדת. הרוח היא בו־זמנית הדבר המפכה במערכת מבפנים ומדביק את חלקיה יחדיו, וגם מרחב המשמעות שבו המערכת חיה את חייה ומקבלת בתוכו את הזנתה.

היה אפשר לקרוא ל"שלם" שהוא מעבר לחלקים גם בשמות אחרים המדגישים היבטים אחרים שלו, למשל – חיוּת או הכרה או נוכחות. בכל שם זה אותו רעיון: כוח הליכוד מבפנים ומרחב המשמעות העוטף מבחוץ משלימים זה את זה. המילה "רוח" בשבילי, מבטאת באופן טוב את הזיקה של שני ההיבטים הללו, ומאירה את העובדה שהיצור החי, בשעה שהוא חי את חייו ומקיים את עולמו, לא רק מתקיים בתוך עולמו הצר, אלא מהווה צינור לאיכויות אלה ומנכיח אותן בעולם.

"רוח הציפוריות" היא הדופקת בדלת ורוצה להיכנס לעולם, והציפור מאפשרת לה להיכנס, ונישאת על גלי זרימתה. כל ציפור מבשרת את הרוח הזו ורוכבת עליה. בו־זמנית רוח הציפורות היא המכוונת את הציפור, והציפור היא המתקשרת אותה ומנכיחה אותה בעולם.

זו גישה שהייתה יכולה להתפרש כגישה אפלטונית, אלמלא העובדה שלא מדובר כאן ברעיונות ובמושגים מופשטים ("הסוסיות" "המשולש"), אלא ברוח חיה אותה אנו חשים ממש.

הספר כדוגמה

הספר הזה הוא דוגמה לשלם אורגני.

הוא התחיל כמאמר שהלך וההתרחב והתמיין לאט לאט לפרקים, תתי פרקים ופסקאות. בשלמותו הוא משרה את אופיו על כל משפט שמוצא כעת את מקומו בשלם הזה. כך גם ברור יותר מה החלקים החסרים, וכל מחשבה חדשה מוצאת את מקומה המשמעותי בתוך התמונה השלמה. הספר כשלם זוכר את חלקיו, וחלקיו המתרבים הולכים ומשכללים ומעדנים אותו ומחשלים את זהותו המאוחדת, הנותנת לו אישיות שהיא מעבר לאוסף של רעיונות או פרקים שבמקרה התכנסו למקום אחד.

אפשר לתהות – האם ספר הוא מערכת אורגנית? והרי מדובר באובייקט חומרי המורכב מנייר וסימני דפוס. אבל לפני שהוא אובייקט חומרי הנתון בידי הקורא, הוא תהליך שסביבו מתרקמת נפשי החוקרת. האורגניות שלו היא פועל יוצא של האורגניות שלי.

תאורטית אפשר היה לכתוב את הספר הזה כמאמר אחד ארוך, ללא חלוקה לפרקים ותתי פרקים, ולכאורה הוא היה מכיל את אותה אינפורמציה. ובכל זאת לא לחינם מערכות אורגניות מתארגנות באופן היררכי. המשפט שנאמר בתוך סביבה של תת פרק מסוים מקבל את משמעותו מתוך הסביבה הזו, ודווקא כשהיא מותחמת היטב, ומשובצת בתוך פרק מסוים ולא אחר. זו לא רק דרך יעילה יותר לתת כתובת לכל רעיון, אלא שהמיקום הזה הוא חלק מן המשמעות – הן מן המשמעות של השלם שנוצר כך, והן כתוצאה מזה המשמעות של כל חלק.

ככל שמלאכת כתיבתו של ספר זה התקדמה ונוצרה התמונה השלמה והמפורטת שלו, כך כל תובנה חדשה שנגלתה לי – ידעתי את מקומה בשלם. ומששיבצתי אותה למקומה הנכון היא יכלה להאיר ולברך ממקומה את כל מרכיבי התמונה, ולהעמיק כל חלק וחלק בהשראתה.

זה דינו של חלק שנמצא במקומו. כשהוא משובץ נכון בתוך השלם האורגני – מייד יש לו גם השפעה על הכול. זאת, בשונה מחלק שלא מושם במקומו והוא מבודד לעצמו. הוא יכול להיות מעניין וגילוי רב ערך בפני עצמו, אבל השפעתו צרה ומקומית, ולכל היותר הוא מפריע לכמה רעיונות השוכנים לצדו. אין לו את ההארה הזו מקצה לקצה שיש לחלק במקומו. וכמובן, כדי שחלק יהיה משובץ במקומו, צריך שיהיה שלם הנותן משמעות למקומות השונים. וכך אלה שני תהליכים משלימים – החלק שכאשר הוא במקומו מוסיף לאחדותו של השלם, והשלם כשהוא שלם יותר, עוזר לכל חלק למצוא את מקומו.

צינורות המשמעות

משפט הוא דוגמה לשלם אורגני.

משמעות של משפט איננה אוסף המשמעויות של כל מילה בנפרד, אלא יותר נכון לחשוב על כך כאילו המילים מתחברות ביחד לסוג של צינור, וכאשר מלאכת חיבורו של הצינור הזה מסתיימת כראוי יכול כעת נוזל המשמעות לזרום דרכו בקלות, ולומר את מה שהתכוונתי לומר.

אם המשפט לא מנוסח כהלכה המשמעות נתקעת בתוכו, מאבדת תנופה ומתפרקת. המילים לא הצליחו לחולל את הפלא הזה של יצירת צינור מאוחד, והמשמעות לא מצליחה לזרום הלאה אל המשפט הבא, ולא תומכת בתנופה של הטקסט כולו.

במלאכת העריכה אני יכול להיתקע כאן הרבה. ולפעמים די בכוחו של משפט קודם שיש לו תנופת משמעות גדולה כדי ליישר את ההדורים גם במשפט הבא. המשפט הקודם מדריך אותי, וכל פעם מחדש אני נסמך עליו כדי לערוך את המשפטים הבאים, התקועים. כשם שמשפט שנוסח כהלכה פותח את השער לבאים אחריו, כך משפט שלא נוסח כהלכה (או שאינו במקומו), הוא כמו חומה שעליה מתנפצת הזרימה ומתפרקת התנופה. כמו רץ המבקש לדלג מעל מחסום, כך עליי לשוב לאחור, לעלות מחדש על זרם המשמעות, לתפוס תנופה, ולהיעזר בה כדי ליישר את המילים במשפטים הסרבנים עד שגם הם נפתחים להזרים את המשמעות, ולעשות את חלקם בשלם.

השקט של החלק

החלוקה לפרקים ותתי פרקים יוצרת בי שקט החיוני לתהליך העמקה. בשעה שאני שרוי בתת פרק מסוים, אני לא צריך להטריד את רוחי בשאר עסקיו הלא גמורים של הספר. אני יכול להתרווח כאן, לעסוק בפרטים הקטנים, ולגלות שכמו מראות קטנות, כשאני שוהה עם הפרטים הקטנים ביותר, הם גם משקפים את השלם הגדול. אני כותב משפט מקומי, ובו־זמנית גם כותב את המשפט הגדול של הספר כולו.

כך אם הספר אכן מגיע לכדי אותה איכות של שלם אורגני, ולא תמיד הוא מגיע. כשזה קורה כמו בדרך נס מתחילים החלקים לדבר זה עם זה, ונוצרים קשרים שלא חזיתי ולא תכננתי. באותה תנופה השלם גם מגלף החוצה חלקים שלמים שבבידודם נראו חשובים, אבל כעת שוב אין בהם צורך. מסתבר שהם היו רק פיגומים בדרך לשלם שונה מהם. בשלב זה כבר איני עסוק בהחזקת השלם – השלם דואג לעצמו, ואני מתפנה לעשות את חלקי במקומי, בידיעה שבבוא העת "אחרים" יעשו את חלקם. זה מאפשר לי לנשום ולנוח, לצאת להפסקה. אני לא צריך להחזיק את הכול בראשי, לדאוג שמא אשכח איזה חלק חשוב. השלם כבר זוכר בשבילי. צא לחופש, הוא אומר לי, תנוח, אני אמשיך מכאן.

בדיעבד יסתבר שבמנוחתי הצלחתי לתרום לו לא פחות מאשר במאמציי. כשם שהציפור לא צריכה להתאמץ להיות ציפור – היא צינור לרוח הציפוריות, מתקשרת אותה באורח חייה (על משקל – צדיקים, מלאכתם נעשית על ידי אחרים) – כך גם אני כאן. כשהיצירה מבשילה, שוב אין זה אני שכותב את הספר. הרוח כותבת אותו, ואני רק מתקשר אותה. אני חושב שזה הדין לכל יצירה שהגיעה להבשלה ובכל תחום.

הנמשל השבטי

זה גם הדין בזהות שבטית – היא מאפשרת לכל אדם לעשות את חלקו בשלם בידיעה שיהיו אחרים שיעשו את חלקם שלהם. מתוך תחושת השלם וחיבור אליו, ברור לו גם שהוא מתברך בפועלם הגם שהם פועלים הרחק ממנו. בתרומתם לשלם, הם תורמים גם לו.

הבלבול מתחיל כשכל אחד רוצה לעשות הכול, להיות הכול, לדעת הכול – זה מאפיין את האידאולוגיה והקוטב האוניברסלי שלא פעם האידיאולוגיה מכוונת אליו בבלי דעת. לכאורה, היא עושה כן מתוך נאמנות לשלם שהיא מאמינה בו, ובפועל היא מבטאת אי־אמון בשלם, ואי אמון בכוחו להשכין סדר, וחוסר יכולת להקשיב לו.

לכן טוב להזכיר שבמציאות האורגנית, הדרך הטובה ביותר להיות שותף בכול ולהתברך בכוליות, היא על ידי זה שאדם עושה את חלקו.

ואחד הסימנים של זה הוא שהאדם יכול לנוח.

האם בכלל קיים שלם מכני?

לאור הדוגמה של הספר כשלם אורגני אפשר שתעלה התהיה:

האם בכלל קיים שלם מכני?

כלומר:

האם בכלל המילה "שלם" מתאימה לכינוי של מכלול מכני (ואם לא, אז המושג "שלם מכני" הוא מושג מושאל ומבלבל),

והאם המכניות איננה אלא הטלה של רוחנו המהנדסת על העולם, ובתור שכזו היא לא משקפת נאמנה לא את העולם שאנו חיים בו כיצורים חיים, ואולי גם לא את העולם "לכשעצמו", יהא זה אשר יהא.

לא את העולם שבו אנו חיים – כי העולם הזה שבו אנו מעורבים לבלתי הפרד ואותו אנו חיים מכיל גם את האורגניות שלנו.

ואולי גם לא את העולם לכשעצמו אותו איננו יודעים, אבל שבדרך זו או אחרת, אנחנו, היצורים האורגניים, פרי מפירותיו.

האם קולקטיב יכול להיות שלם אורגני?

אין ספק בדבר קיומו של שלם אורגני המתעלה מעל סך חלקיו. גופנו הוא עדות ישירה לכך. אבל הרי כל הדיון הזה בא כדי להציג שאלה:

האם גם קולקטיב של אנשים נושא את התכונות של שלם אורגני?

האם משפחה, למשל, היא שלם אורגני? ומה לגבי העם הצרפתי? ועם המוזיקאים? ואם אכן קולקטיב אנושי נושא תכונות של שלם אורגני, באיזה מובן ובאיזה ממד מתקיים השלם הזה? איזה סוג של שלם הוא? ומה זה בעצם אומר? מה זה אומר למשל לגבי האחריות שיש ליחיד כלפיו (או האחריות שיש לו כלפי היחיד)?

קולקטיב שונה מיחיד

הביטו על להקת דגים או להקת ציפורים הנעות כגוש אחד ונראות כמעין יצור־על, או על להקת קופים שהיא הרבה יותר מפוזרת אבל מקיימת תקשורת ענפה בין חבריה והיא בעלת אופי מיוחד המבדיל אותה מלהקת קופים אחרת – באיזו מידה ניתן להתייחס לקולקטיב כזה כישות נפרדת מחלקיו? להקה יכולה לשמור על אופייה המיוחד גם כשפרטיה מתחלפים. היא גוף היסטורי וכמו כל מערכת אורגנית היא עונה לעיקרון האונטוגנטי – היא מתפתחת ויכולה להיות מלוכדת יותר או פחות בהתאם לרמת התקשורת והדיפרנציאציה.

אבל גם אם קולקטיבים ואוכלוסיות מהווים מערכת אורגנית, נראה שהם סוג שונה של שלם אורגני מזה של היצור החי היחיד.

בתור התחלה אין להם זמן מוקצב כמו שיש ליחיד – תאורטית הם יכולים גם שלא למות בכלל. זו לא עובדה שולית, שהרי המוות הוא מרכזי בחיים של היחיד וגורם מכונן באכפתיות שלו.

הם גם הרבה יותר גמישים בגודל ובצורה מאשר היצור החי שגבולות גופו ברורים למדי (בדרך כלל). במובן הזה קולקטיבים דומים יותר לעננים המשנים את צורתם וגודלם וגבולותיהם עמומים, והם יכולים להתפרק למספר עננים ולשוב ולהתאחד. דג יכול להמשיך לחיות מחוץ ללהקתו ואחר כך לשוב ולחבור אליה, אבל איבר בגוף לא יכול להמשיך לחיות מחוץ לגוף.

מדובר אפוא במערכות אורגניות מסוגים שונים, ובמערכת הגומלין בין היחיד ללהקה כל אחד מהם נזקק לשני בשל איכויותיו המיוחדות שאין לאחר (כך לדוגמה היחיד זקוק לקולקטיב בשל אריכות ימיו, אבל לא פחות הקולקטיב זקוק ליחיד דווקא בשל קוצר ימיו).

אבל אחרי ההבהרה הזו עדיין נשאר לברר:

האם משפחה, שבט או עם הם שלם אורגני?

ואם כן, איזה ישותיות יש לשלם הזה?

דמיון משפחתי

על פי נטיית המחשבה ההנדסית, דברים מסווגים לקטגוריות על פי אוסף של תכונות משותפות: דבר הוא "משחק" כשהוא עונה לרשימת קריטריונים המאפיינת את כל המשחקים. בפועל, אין באמת רשימה ממצה כזו, ומי שינסה להרכיב אחת, יגלה עד מהרה שהוא צריך לחזור ולהרחיבה כדי לכלול בתוכה עוד ועוד "יוצאים מן הכלל".

מה אפוא עושה את המשחק למשחק אם אלה לא תכונות מגדירות?

אף על פי שאין רשימה ממצה של תכונות, ויש מצבי קיצון שבהם כבר איננו בטוחים אם דבר מסוים הוא משחק או לא, ברוב המקרים יש לנו הבנה משותפת ואינטואיטיבית לגבי מה הוא משחק.

על פי ויטגנשטיין²⁷, לא הגבולות מגדירים מה הוא משחק, אלא הדמיון המשפחתי. במקום מאפיין משותף הקושר את כל חברי קבוצה מסוימת, הם עשויים להיות קשורים זה לזה במגוון דרכים, ויש רשת מורכבת של דמיון חופף בין חברי הקבוצה, בדומה לדמיון בין בני משפחה. גם אם אין תכונה חותכת המאפיינת באופן גורף את כל הפרטים בקבוצה (אותו האף, למשל), יש תכונות טיפוסיות, ורצף דמיונות עצמיים בינם לבין עצמם, וזה מספיק כדי לייצר את הקטגוריה כקטגוריה מובחנת ומזוהה.

קולקטיבים אנושיים, למרות היעדר גבולות פיזיים ברורים, יכולים להתגבש סביב "מרכז טיפוסי" ולתפקד כמערכת שלמה. זוהי צורה חדשה של חשיבה על שלמים אורגניים. התובנה הזו חשובה ומבהירה עניינים רבים הקשורים לקולקטיבים ולסוג השלם שהם מייצרים.

הערות שוליים

1. נוסח לראשונה על ידי הפסיכולוג והחוקר וורנר. הניסוח שלי אמנם מעט שונה מן הניסוח המקורי אבל רוחו דומה. (Werner, ואחרים, 1984)↩︎

2. (Morin, 2008)↩︎

3. (Koestler, 1967)↩︎

4. (טלבוט, 2001)↩︎

5. (von Uexküll, 2010)↩︎

6. (ברגסון, 2017)↩︎

7. Autopoiesis and Cognition: The Realization of the Living 1972↩︎

8. (ברגסון, 1974)↩︎

9. ההשערה נוסחה לראשונה על ידי ג'יימס לאבלוק בספר The Ages of Gaia וכונתה על שם אלת האדמה גאיה במיתולוגיה היוונית.↩︎

10. (לוינס, 2010)↩︎

11. (ויטגנשטיין, 1994)↩︎