אפיונים של התהליך הקבוצתי

כבוד לאחר

אולי הדבר החשוב ביותר – שהוא בו זמנית תנאי להיווצרות דיאלוג, אבל גם מחוזק במהלך דיאלוג – הוא הכבוד לאחר באשר הוא אחר. כבוד זה אינו רק ערך אמוני או הצהרתי, אלא זיקה ממשית שמתבטאת בשחרור שמשחררים את האחר. אין זה פשוט. פעמים רבות, באופן לא מודע, אנו מנסים לפלוש למחשבותיו ולגרום לו לחשוב את "המחשבות הנכונות", ולעורר אצלו את "הרושם הנכון". כל זה קורה כשאנו משתמשים באחר כהוכחה, כהצדקה, כאישור לנו עצמנו. במקום לראות בו בן-שיח, הוא נתפס כקהל שצפייתו ושיפוטו יכריעו דבר על קיומנו שלנו.

הכוח שאנו נותנים לאחר באופן זה גם אחראי לעיסוק הרב בשיפוט והגדרות חיצוניות, שלנו עצמנו. מראש אנו בונים מערך הגנה כנגד כוח שיפוטו. תהליכים אלה, לא מודעים ברובם, אחראים לכך שבמקום לפגוש את האחר ממש, אנו פוגשים את תדמיותינו על האחר, והשיח מתנהל ברמת התדמיות. האחר נתפס בשלב הזה כמוגבל, לא צודק, או כנושא ליראה. הוא מהווה בסיס להשוואה מתמידה.

ברגע שאנו מפסיקים להשתמש באחר כקהל, כייצוג, כעמדה, כהוכחה, ומתחילים להתייחס אליו כאל אדם ממשי נפתח הפתח לחירותו שלו ולחירותנו שלנו. בשלב הזה יכולים תהליכי שיח לחבור יחדיו ולייצר שיח יוצר.

במילים אחרות, ראיית האחר כבן-שיח, כאדם שתמיד ראוי לכבוד, לא בשל צד האובייקט הידוע והמוגדר שלו, אלא בשל צד הנוכחות היוצר, העלום והאחר שבו, היא שמאפשרת בסופו של דבר באמת ללמוד מכל אדם. ידיעת אפשרות זו עצמה יכולה לדרבן את האדם להתמסר לשיח שאף שהוא חווה בעיקר את מוגבלותו, הוא מבין שעם מספיק סבלנות הוא עתיד לפתוח בפניו אופקים חדשים.

השהיית שיפוט

הרגלי מחשבתנו יעמידו אותנו שוב ושוב במקום בו אנו שופטים אחרים באופן שמקשה עלינו לראותם ממש. מצד שני ההתנגדות לשיפוט שלנו עצמנו היא גם שיפוט והיא מוסיפה עוד קושי שלא פעם רק מגביר את השיפוטיות כלפי האחר ולא מצמצם אותה. בוהם מציע להשהות את השיפוט. זאת אומרת, להבחין שהוא קיים, לשהות עמו, להגיד לו שלום, אבל לא לתת לו להפעיל אותנו.

באותו אופן אפשר להשהות תגובות רגשיות, תגובות מחשבתיות וכן הלאה. להשהות, כלומר לא לכלוא, לא להדחיק, לא להתנגד, לא למחוק, ובמצבים רבים אף לתת להם לפעול, תוך התבוננות על האופן בו הם פועלים בנו.

הקשבה אקטיבית

היכולת להשהות את השיפוט קשורה גם ליכולתנו להקשיב באופן אקטיבי. סוג זה של הקשבה הופך אותנו ממכונה שמגיבה לגירויים, למי שמסוגלים להשיב – לבני שיח. קל לנו לזהות דפוסי תגובה אצל אחרים, אנו לומדים להבחין שבמקומות מסוימים האחר מתנהג כמכונה אשר בהילחץ כפתור הפעלה מסוים היא מגיבה באופן צפוי מראש. קשה יותר להכיר בכך שזה המצב גם אצל עצמנו.

משמעותה של הקשבה אקטיבית, אם כן, היא הקשבה הן לאחר והן למה שקורה בתוכנו עצמנו – אנחנו מקשיבים: מאיפה הדברים באים, מדוע עולה הצורך הדוחק להגיד דבר מה, מדוע זה מעורר התנגדות וכן הלאה. הקשבה אקטיבית אינה מסתפקת בהקשבה לתוכן הדברים, אלא מהווה ערנות דרוכה לכל מה שנוכח כאן ועכשיו.

הפסיכולוג אוגדן מביא בספריו תיאורים רבים מתהליכי הטיפול שלו בהם הקשבה מסוג זה לתהליכים שקורים בו עצמו הפכו לנקודות מפתח בתהליך הטיפולי.

הכל רלוונטי

בתיאור טיפוליו מספר אוגדן על כל מני תחושות אי נוחות, התנגדות, חוסר הקשבה, שעלו בו עצמו במהלך טיפוליו. התגובה הראשונה הייתה לפזר אותן במהירות כדי לחזור להקשבה ואמפתיה שמן הידוע שהן חיוניות לטיפול. ההנחה שהניעה תגובה אוטמטית זו הייתה שכל אלה קשורים לו עצמו, לטרדותיו שלו, לעולמו הרגשי שלו, והם בגדר הפרעה בטיפול. אבל במשך השנים הוא למד ששום דבר אינו סתמי, כל דבר שעולה אצלו במהלך הסיטואציה הטיפולית בא כדי להגיד לו משהו רלוונטי. אפילו אם הוא מתחיל פתאום לחשוב על בעיות הבנק שלו עצמו, אין זה מקרי ויכול להיות בכך רמז חשוב לגבי כיוון הטיפול – אם מקשיבים.

זה כך משום שהאדם, כמין תחנת ממסר, כמין אגם רחב ושקט קולט אל תוכו "הפרעות" שונות המעלות גלים שהם בעצם פרי הסיטואציה בו הם נמצאים. אף ש"גלים" אלה יכולים להתעוות בצורות שונות, למי שיודע להקשיב בערנות הם יכולים להיות משמעותיים.

עניין זה חשוב אף יותר בהקשבה בתוך מעגל דיאלוגי. אצל כל משתתף עולות שרשראות של אסוציאציות מסוגים שונים. ברגע שהוא לומד להקשיב להן כחלק מן הנוכחות של הקבוצה בתוכו ולא רק כתופעות פרטיות, הוא הופך אותן לרלוונטיות להמשך התפתחות הקבוצה אפילו מבלי לומר דבר.

שום דבר אינו מחוץ למשחק

העיקרון המשלים קובע ששום דבר אינו מחוץ למשחק. אנחנו אנשים שלמים ואף שאנו מתעסקים עכשיו בחינוך או בטכסט מסוים, הוא מהווה רק נקודת מוצא, קרקע פורייה לכל כיוון שיכול לעלות.

שום דבר אינו מחוץ למשחק. בקבוצות רבות יש קירות סמויים המגדירים על מה ניתן לדבר ועל מה לא ניתן לדבר. קבוצה דיאלוגית לא שונה מהן, אבל היא רגישה יותר לקירות אלה ומכוונת לאפשרות להמיס אותם. הדיונים לפיכך אינם רק דיונים תיאורטיים, או אינטלקטואלים, או רגשיים, או מתאימים רק לסוג דיבור אחד ולא אחר. כל מה שעולה ראוי שיעלה, כל מה שמדובר ראוי שידובר.

זרימה חופשית של משמעות בין כל המשתתפים

מה שמאפיין קבוצה דיאלוגית הוא הזרימה החופשית של המשמעות כין כל המשתתפים. זה אומר שהמשמעות יכולה לעבור תהליך של אבולוציה כאשר אנו, כאדמה זו, משמשים כחומר גלם להתפתחותה. אנו, בגמישותנו המחשבתית, אבל גם במודעותנו לכל אותם דפוסי משמעות קשוחים.

הזרימה הקולחת של המשמעויות השונות מאפשרת פרוק של משמעויות ישנות וגיבוש של משמעויות חדשות, ללא הרף. כמו בהרבה מערכות כאוטיות, זרימה חופשית ומקרית לכאורה של אינטראקציות, (והרי אפשר לדמות משמעויות לישויות הנפגשות ללא הרף) יכולה להניב סוג חדש של סדר, רמה חדשה של משמעות. כשמדובר באנשים ובשותפות של הצופה בנצפה, סדר חדש זה הוא סוג של חוכמה רגישה. כמעט סוג של חסד.

ריבוי הפנים

אחת האיכויות המיוחדות שיש בקבוצה דיאלוגית היא ריבוי הפנים, שבמשך הזמן מופנם והופך לדרך התבוננות עקרונית בכל דבר. ריבוי פנים זה הוא שמאפשר לקבוצה להפוך למין אורגן חשיבה רב ממדי שחכמתו עמוקה ורחבה יותר מזו של היחיד.

ריבוי הפנים הוא לא רק ביטוי לעובדה שעל כל נושא יש דעות שונות, ומנוגדות, אלא לכך שישנו מעגל שלם של דרכי הסתכלות שונות שרק בהכלת כל מרכיביו הוא נעשה שלם. העובדה שהיחיד מבין את ייחודה של נקודת המבט שלו לא מתורגמת לתחושת מוגבלותה ולצורך להשיג ולהכיל את נקודות המבט האחרות, אלא אדרבא הוא מבין שמבלי שישמור על נקודת המבט הייחודית, שלו ושל שכנו, המעגל לא יהיה שלם. כלומר, הוא מבין בו זמנית את תרומתו הייחודית ופוגש את הצורך שלו להשתתף, לתרום, להיות חלק מאותו שלם.

ומה שהוא מבין לגבי עצמו הוא מבין לגבי האחר – לכל אחד יש מקום. כל עמדה, גם אם היא כביכול סותרת, היא חלק חיוני מן הפתרון. אנו רואים גישה דומה בתלמוד שם ריבוי הקולות בסוגיות שונות הוא חלק מן הנפח הרב ממדי שיש לכל סוגייה. אף על פי שהפסיקה ההלכתית נוטה בסופו של דבר לכיוון אחד, היא לא תהייה שלמה בלי כל הגוף הרב ממדי, התהליכי, ההיסטורי, שמרכיב אותה.

להיות חלק מן הפתרון

והרי אנו בנויים מאותו חומר שבנויים ממנו החיים בכלל. אנחנו לא יודעים מבחוץ, אבל ייתכן שאנחנו יכולים לדעת מבפנים. אפשרות זו קשורה ליכולתנו להשתתף בתהליך חקירה יוצרת בו אנחנו יודעים מכיוון שאנו מוכנים לא לדעת. לא מכיוון שאנחנו שולטים, אלא מכיוון שאנו חלק מ-. בניסוח אחר: אנחנו יודעים לא מכיוון שאנו עוטפים את המציאות בידיעתנו, אלא מכיוון שאנו מוכנים לשרת כמרכיב בתוך תהליך ידיעת המציאות את עצמה. אנו רותמים את עצמנו, כמורכבות גדולה, אל תוך חכמה שגדולה מאתנו, והופכים להיות חלק מן הפתרון.

הדיאלוג מאפשר לנו להיות מודעים לדפוסי התקשורת מיצרי הבעיות שלנו ובו זמנית גם מאפשר להתיר אותם. זה בוודאי נכון לגבי בעיות מסוימות המועלות בקבוצה אבל זה נכון גם במובן רחב יותר שבו הקבוצה, האדם, מהווים מקרוקוסמוס המהדהד עם השלם. "הפתרון" שמושג בתוך התהליך הקבוצתי יכול להדהד עם המציאות החברתית כולה ולחלחל ממוקד זה הלאה כסוג של חכמה מבריאה.

ללא מטרה ידועה מראש

זרימה קולחת של משמעות, פירושה בין היתר, תהליך קבוצתי פתוח ולא מונחה מטרות או תוצאות. יש הרבה תהליכים שאנחנו לא מבינים, הרבה גורמים ומרכיבים שלא היינו משתפים בפתרון רגיל של בעיות או בגישה רגילה לתכנון תוכניות. הנושא שלנו הוא אבולוציה אפשרית של ההכרה. דבר מה שאופקיו אינם ידועים.

אף שאין מטרה ידועה מראש אין זה אומר שהמטרות הן מחוץ למשחק. אדרבא, מטרות חדשות נוצרות יחד עם הבנת חילופי המשמעות והן משמשות הן כיעדים מקומיים והן כנושא מחקר בפני עצמו.

מרחב של זמן

אנו זקוקים למצב בו איננו נגררים אחרי דפוסי מחשבתנו, אלא יש לנו די זמן להתפנות להסתכל בהם, להבחין בהיווצרותם, לחוש את מקורותיהם ונטיות פעולתם. לשם כך יש צורך בסבלנות רבה, ובעיקר במרחב גדול של זמן. אחד המאפיינים של קבוצה דיאלוגית הוא מרווחים של שתיקה לא מביכה, שהיא התפנות ספונטאנית להתבוננות. אין דחק לדבר.

בזכות השתיקה

בשלבים שונים של קבוצה דיאלוגית החלוקה בין המדברים לא שווה משום הצורך של אחדים להתבטא מחד והחשש של אחרים להתבטא מאידך. ככל שעובר הזמן מתאזנים הדברים ואת הצורך לתפוס מקום והפחד לתפוס מקום מחליפה מציאות בה יש מקום לכל אחד ובכלל זה יש מקום לשותק. לא חייבים לדבר. אדם יכול להיות מעורב מאוד מתוך שתיקתו הדרוכה. הוא לא שותק מכיוון שהוא מפחד לדבר אלא כיוון שזו דרכו. תרומתו לא פחותה בשל כך.

הכל קשור

כמו בהצגה, אשר בה רובה התלוי על קיר במערכה הראשונה עתיד לירות במערכה האחרונה, כך גם בקבוצת דיאלוג מרכיבים שונים ולכאורה לא קשורים מוצאים את מקומם בתוך המערך הכללי במוקדם או במאוחר.

תופעה זו חזרה והופיעה לאורך הפגישות עד כי הפכה כבר לציפייה מובנית. מעין סקרנות לראות כיצד פרט שנראה לכאורה לא קשור עתיד להתקשר לנושא או לתנועת המשמעות של הקבוצה.

עקרון הרצף

מרכיבים שונים מגלים את קשרם, נעשים מחוברים לרשת המשמעות, נותנים להם פן אישי, וברגע מסוים אף יכולים להתגלות כשלב חיוני ברצף התפתחות הלימוד הקבוצתי. זה נכון בתוך המפגש וזה נכון מעבר למפגשים. על אף השיטוט המקרי לכאורה, בהסתכלות לאחור נגלית קוהרנטיות – כעין חוט היסטורי שהלך וגלל את עצמו.

עדות

תהליכים שעובר אדם עם עצמו עשויים לחמוק מהמודעות ולהישכח. הלימוד הדיאלוגי אשר מתרחש במרחב קבוצתי ער, מאפשר לזולת להבחין בתהליך הלמידה שעובר האדם ובכך להגביר את המודעות שלו לשינוי שהוא עצמו עבר. כך משמשת הקבוצה כמגבר להבחנה של היחיד בתהליכי לימוד אישיים והפנמתם. עצם הנראות של תהליך כבר נותנת לו קיום מסוג אחר ומאפשרת תנועה יוצרת של הבראה.

התפתחותה של שפה

אף שהדיאלוג מניב ללא הרף תובנות חדשות, מחשבות חדשות, דרכי הסכלות חדשות וניסוחים חדשים, ערכו אינו בתוצרים אלה אלא דווקא בהתפתחותה של שפה חדשה הכוללת את כל המרכיבים הללו כחלק מתרבות חיה.

הביטוי הישיר לכך הוא התפתחותה של שפה חדשה המשרתת בחילופי המשמעות בתוך הקבוצה, אבל גם באופן טבעי כדבר מה המחלחל בתקשורת הנובעת מאנשי הקבוצה בכל מקום בו הם נמצאים.

כבוד ללא נודע

אחד המאפיינים של קבוצה דיאלוגית הוא הכבוד ההדדי לכל אותם חלקים של המציאות שאינם ניתנים להשגה מודעת בכל רגע נתון. אנחנו לא יודעים. הרבה אנחנו לא יודעים. אין זה רק ציון עובדה אלא עמדה בסיסית המאפשרת לנו לראות בלא נודע מקור לחיוניות והתחדשות ולא אויב שיש להשמיד.

אין זה רק כבוד ללא נודע אלא גם סוג של הרפיה מן הצורך לדעת בכל מחיר, מה שמאפשר לנו להיכנס לדיאלוג ללא חרדה וצורך עיקש בשליטה. פעמים רבות אנחנו מגיעים למפגש של קבוצה עם בעיה או עניין שאין לנו כל מושג כיצד יפתרו או יתפתחו. במקום הזה אנו נמצאים בסוג של דריכות פתוחה. אנחנו לא הופכים את אי-הידיעה למקור של אשמה או מוקד של אינטרס, אלא אדרבא, מאפשרים לעצמנו להיות בתוכה ולעקוב בדריכות סקרנית כיצד יתפתחו הדברים, אף שבצורה זו אחרת אנו עצמנו עתידים להיות חלק מן הפתרון.

חווית האחדות

ההפרדה בין צופה לנצפה היא רק חלק ממערכת סדקים החוצה את מרחב החיים שלנו ומחלקת אותנו פרודות פרודות אל תוך מציאויות מבודדות ובלתי מתקשרות.

יש לכך השלכה ברורה על תחושת הניכור, חוסר התקשורת, חוסר האונים, שרבים חווים בעולם הפוסט מודרני. הניכור והדעתנות הם לא פעם שני צדדים של אותה מטבע ושניהם מנוגדים לטבעה של החכמה היוצרת. לזו האחרונה יש איכות מקרבת לבבות, ובקונטקסט של קבוצה דיאלוגית היא מתבטאת באופן הממשי ביותר בתחושות אחווה ואחדות. אחווה במישור היחסים הבין אישי, ואחדות עמוקה שטעמה מביא עמו חיוניות וסוג של תנועה שוטפת המיישבת את הסתירות מבלי להעלימם.

תפקידו של הצוות

בשונה מההקשר המעשי שמביא בוהם, אבל לא בשונה מרוח גישתו, אנו ממליצים על קיומם של מנחים. באופן פרדוכסלי תפקידם העיקרי, מלבד היותם שותפים לכל דבר, הוא לדאוג לכך שלא יהיו מנחים – שהקבוצה תהייה מעגל של למידה ולא תהליך חד כיווני.

אבל יש גם דבר נוסף. קבוצה במובנים שאנחנו מתכוונים אליה היא ישות חיה שרוקמת במהלך התפתחותה "זהות היסטורית". במובן זה הקבוצה מתחילה כבר עם המפגשים המוקדמים של קבוצת המנחים (חמישה במקרה שלנו), שיכולתם ליצור ביחד את האיכות הדיאלוגית היא גרעין חי להתפשטות איכות זו לקבוצה הרחבה שמצטרפת בהמשך.

בשני המובנים שהועלו למעלה, חשוב שיהיה מדובר במספר מנחים, ולא באחד. הימצאותם של מספר מנחים תומך בריבוי פנים, בחוסר ריכוזיות, ומוריד את עול ההנחיה בלי להפחית מערכה כ"תופסת מקום" ומונעת היווצרות דפוסים ריכוזיים.

תפקידו של הטכסט

כאמור, אחד הדברים שהוספנו למתכונת הקבוצה הדיאלוגית של בוהם היה הטכסט הכתוב. לאורך פעילותנו השתמשנו בסוגים שונים של טכסטים, מטכסטים של שורה אחת ועד למאמרים מורכבים שקריאתם נמשכה מספר מפגשים. תמיד ראינו בטכסטים נקודת מוצא לתהליך, עוגן, גירוי, הגדרת שאלה. חוט המשמעות התחיל מן הטכסט אבל המשיך בכיוונים שנתנו לו המשתתפים.

יחד עם זאת, גילנו שגם אם הדיאלוג לקח אותנו הרחק ממקורו הטכסטואלי, היה משהו ברוח הטכסט, בשפה שלו, שנשאר כגורם השפעה שהדהד עם תהליכים בקבוצה. סוגים שונים של טכסטים, הניבו איכות שונה של דיאלוג, ואפשרו לגוונים שונים לבוא לידי ביטוי.

הטכסט האישי

ב"טכסט אישי" הכוונה לתיאור-מקרה שמביא אדם מחייו הממשיים: זו יכולה להיות בעיה שמטרידה אותו, שאלה שהא שואל לגבי עניין מסוים, עניין שהוא מביא באופן אישי. בדרך כלל בחלק זה של המפגש שאורך כשעה וחצי אנו מתמקדים באדם אחד.

האדם שנמצא במרכז נתרם באופן טבעי אבל לא פחות ממנו נתרמים האנשים האחרים בקבוצה. פעמים רבות בעיותינו דומות. למרות לבושן האישי הן נובעות מדפוסי משמעות דומים העוברים בתוך ים המשמעות האנושי. לטכסט האישי יש ערך מוסף על פני הטכסט הכתוב הקשור לממשותו הקונקרטית והמאוחדת בדמות של אדם אחד.