האיכות הדיאלוגית

מבוא

אנו חיים במציאות רבת אינטרסים, רבת כוחות, רבת שינויים. הניסיונות לברר את טבעה של מציאות זו, ואת מקומנו בתוכה מתערבבים לא פעם בשיח הפולמוסי שנועד להשליט עליה מרות, לעיתים במחיר שיעבוד אנושי.

תחת השראה זו אנשים נפגשים, ולמרות רצונם הטוב לחבור יחדיו הם עלולים למצוא את עצמם מבולבלים ומפורדים. באופן זה לא רק שנמנעת מאתנו הברכה של הדיאלוג, אלא שפעמים רבות המפגש עצמו הופך לגורם המוסיף למחלוקת ומגדיל את הבעיות שביקשנו לפתור. הבעיה אינה בזה שאנו מחזיקים בדעות שונות, אלא בחשיבות שאנו מקנים להן ובאופן בו אנו מחזיקים בהן.

על מנת שהדברים לא יישארו מופשטים, דמיינו שני סוגי מפגשים אשר מה שמבדיל ביניהם הוא האווירה. אפשר לחוש את האופן בו אווירה זו פועלת על משתתף חדש:

במקרה אחד הוא ירגיש צורך בהול להציג את עמדתו, להוכיח את צדקתה ולהלחם בדעות יריבות. במקרה השני, משהו באווירה יאפשר לו לזהות בתוך עצמו את כל אותן שאלות, אי-ודאויות, חששות ומלכודות רגשיות הסובבות דעות אלה. יחד עם התוודעותו לכל אלה הוא יחוש נינוח ובטוח לשתף אחרים בגילוייו. במקרה הראשון הוא יצא מן המפגש, נסער, הדוק, מוכר לעצמו בצמצומו. במקרה השני הוא יחוש שמשהו חדש נוצר בקרבו. גם אם לא ידע להסבירו, נשימתו הרחבה תכיל ניצנים כמוסים.

חשיבות התקשורת

המעבר משיח פולמוסי ווכחני לשיח דיאלוגי אינו נוגע רק להרגשה הטובה של המשתתפים או להטבת התקשורת הבין אישית. איכות התקשורת האנושית היא גורם מכריע באופן בו מתפתחת הבנתנו את העולם. היא מעצבת את התנהגותנו כפרטים וכתרבות באופן דרמטי ועמוק.

אף שהיינו רוצים להאמין שהתנהגותנו הכלכלית, הפוליטית, החינוכית, הבין-אישית, הטכנולוגית, מונעת על ידי שיקולים הגיוניים וכתוצאה מכך אנו משיגים שליטה עקבית במציאות, בפועל, יש לנו מעט מאוד שליטה על הכיוונים בהם אנו נעים כפרטים וכחברה. איש לא תכנן את המערכת הכספית שאנו משתמשים בה, את המערכת הפוליטית, את האופן בו מקבלים החלטות, את שוק העבודה, את נתיב גורלם של יחיד או משפחה. כל אלה הם תוצאות המגיחות ממציאות מורכבת להפליא והם נעים בנתיבם, סוחפים את האדם בתוכם לטוב ולרע. הרבה פעמים לרע. התניות, דעות קדומות, דפוסי הרגלים, כולם משרתים בתוך תנועה זו כדלק עיוור למגמות עקרוניות.

המציאות שאנו מתפעלים ומגיבים עליה, היא ברובה המכריע תוצר אנושי. ככזו היא כבר רוויה במשמעות. בין אם מדובר במוצר מלאכותי או עניין טבעי, בתוך הקונטקסט האנושי, הוא הופך ל"משמעות". חשבון הבנק שאנו מתמודדים עמו הוא ארטיפקט המעוצב באופן מסוים, אבל בה במידה העץ שאנו שותלים בגינתנו. במונחים של בוהם, כל זה הוא חלק מעולם המשמעות – דפוסים של תקשורת. הדברים שאנו מתפעלים הם קודם כל "משמעויות" וקשרם של אלה למציאות הוא עקיף ומורכב.

אפשר לחשוב על הדימוי הבא: האנושות כולה כסוג של רשת הכרתית-תקשורתית הפועלת על המציאות. האדם לא פועל ישירות על המציאות, אלא פועל על משמעויות בתוך הרשת. חילופי המשמעויות ותפעולי המשמעויות של אנשים בכל רחבי הרשת מייצר, כמעט כתופעת לוואי, מופעי התנהגות חיצוניים של הרשת כלפי העולם. האנושות כרשת נדמית למעין אורגן הכרה שלם הפועל על המציאות ומפרש אותה. האופן שבו פועל אורגן עצום זה על המציאות תלוי במידה רבה, באופן בו מתנהלת התקשורת בתוכו כמו במקרה של המוח האנושי. כך ששינוי אופי התקשורת אינו רק אמצעי לברר את בעיותינו אלא יכול להיות בו זמנית גם הפתרון.

מגבלות החשיבה הרציונאלית

בוהם הרבה לעסוק באופן בו נרקמות משמעויות בחברה. הוא ראה את החברה כולה כים של משמעויות. מה שמלכד אותנו, מגבש אותנו, הופך אותנו לדבר אחד, קשור ברשת המשמעויות שאנו חולקים. כאמור, רשת המשמעויות אינה נוגעת רק לחילופי דיבורים אלא יוצרת את העולם שבו אנו חיים. החדר בו אנו יושבים, השפה שאנו מדברים, גבולות המדינה, מערכות הערכים שלנו, האמיתות שאנו מגלים על העולם, כל אלה הם תוצרים של מה שבוהם מכנה "תהליכי מחשבה".

העניין הוא שבמוקדים רבים "ים-המשמעויות" קפוא, ומאפשר חילופי משמעות – תהליכי מחשבה – רק מסוג מסוים. אנו מבינים שללא הנכונות לחקור תהליכים אלה שמעצבים את המציאות בה אנו חיים, ללא האפשרות להעמיק אל תוך מהותם ולאופן בו הם כובלים אותנו, נהיה מסוגלים לפתרונות מקומיים וחלקיים בלבד, ואנו נידונים לחזור ולחולל את אותם משברים הממלאים את המציאות האנושית.

בוהם התייחס בהקשר הזה ל"וירוסי מחשבה". אלה אותם דפוסי משמעות, דפוסי חשיבה, המשכפלים את עצמם על פני כל הרשת ומאפשרים רק סוג מסוים של פעולה³.

אמנם אנו מסוגלים לפתור בעיות באופן רציונאלי (אם כי באופן הרבה פחות טוב ממה שאנו מאמינים – המציאות מאוד טולרנטית לפתרונותינו הלקויים, בין היתר משום שהיא לא מערכת מכאנית.), אלא שפתרון בעיות מקומיות בתור הקשר קיים וידוע מראש הוא מרכיב קטן מאוד באפשרות לנווט שינויים עקרוניים. מכיוון שאנחנו לא פועלים ישירות על המציאות, אלא בתוך "ים המשמעויות", הרבה פעמים הניסיונות לנווט את המציאות בתוך ההקשר הרגיל מייצר אשליה של שליטה שרק מרחיקה אותנו מאפשרות הבראת בעיותינו הבוערות.

אנחנו מסוגלים לתכנן ולייצר שבב מחשב הפועל במהירות רבה, אבל אין לנו שליטה על עצם עובדת הייצור שתמשיך לנוע בלי קשר לשאלה האם זה טוב או רע לייצר שבב מהיר, או לחליפין לשלוט ביישומים שהוא ייקח בהם חלק. דומה הדבר לנוסע ברכבת המתאמץ לפתור בעיות בניה בלגו. לפתרון העולה מהעברת קוביית לגו אחת ממקום למקום יש מעט מאוד משמעות לנתיב הנסיעה והמהירות שלה. הוא בעיקר מעכב את הנוסע מלהפנות את תשומת לבו לאי-שליטתו, וממילא מונע ממנו את האפשרות לפעול מתוך הבנת אי-השליטה.

תשומת לב פעוטה לתהליכי המחשבה וייצור המשמעות שלנו, עשויה לגלות שחשיבה רציונאלית מורכבת ברובה מתגובות מותנות המוטות על ידי דעות ומחשבות מוקדמות. בהתבוננות מדוקדקת אנו עשויים לגלות שתפיסת המציאות שלנו מורכבת מאוסף של מושגים, זיכרונות ותגובות הצבועים על ידי צרכינו האישים, פחדינו, תשוקותינו, ומוגבלים בתוך דפוסי שפה והרגלים.

המרחב העצום של החיים

תכונתו היסודית של המרחב העצום של החיים היא להישאר בלתי נודע, ותמיד עצום יותר מכל מה שאנו עשויים לדעת. המחשבה שאנחנו יודעים את כל מה שצריך לדעת היא הרבה פעמים תוצר של אשליה עצמית, תסמין הקופסא הסגורה. התפתות זו נובעת מכך שבאותו כיוון שבו אנו מסתכלים אנו רואים את הקיר האחורי, אך הרי יש עוד אינספור כיוונים להסתכלות, ומה שנראה כקיר האחורי הוא (גם, למעשה) החלק הקדמי של חלל אחר.

את הרוב אנחנו לא יודעים. בעיקר אנחנו לא יודעים לשאול. כשיש שאלות הן כבר שולחות אותנו בכיוונים יותר מוגדרים, אבל בדרך כלל אנחנו לא יודעים מה ואיך לשאול. החיים ככלל נותרים מעורפלים, מעמיסים בעיות מבעיות שונות, ונראה שהדיסיפלינות בה במידה שהן מייצרות פתרונות, מייצרות בעיות חדשות. בעצם הגדרתן כדיסיפלינות הן דוחפות את שאר המרחב אל תוך העיוורון. אנחנו אפילו לא יודעים איך לגשת אל המרחב העצום, והוא נשאר נוכח בחיינו, מפעיל אותנו בבלי מודע, כובש אותנו אל תוך נתיביו, קורא אלינו בשפה שאנחנו לא יודעים לדבר.

אף על פי שהמרחב העצום נותר בלתי ידוע באופן עקרוני, ייתכן שמבחינה מעשית אנחנו יכולים לנווט בו ביתר חכמה ממה שאנו עושים היום. מה שנדרש לשם כך הוא לא פתרונות מוכנים מראש הדוחקים אותנו בדרך כלל לפינות מסוימות של היקום, אלא אומנות רגישה, שתעזור לנו לנווט את מפגשנו עם העולם גם בלי שנדע הכל.

מציאות כאוטית

אנו נעשים ערים לכך שחלקים נרחבים של המציאות אינם לינאריים. עם הזמן אנו נחשפים למרחבים גדלים והולכים של העולם שמחשבתנו הלינארית פסחה עליהם בעבר. אנו מגלים זאת לגבי מערכות פיסקליות, ביולוגיות, חברתיות ואחרות. המורכבות העצומה של החיים נעשית נוכחת ועמה גם ההכרה שאנו כרוכים בתוך מורכבות זו לבלתי הפרד. שוב איננו יכולים להסתפק בחקירה של מערכת גופים הנענית לחוקים פשוטים בתקווה שחוקים אלה יוכלו להיות מוכלים על תופעות מורכבות יותר בבוא הזמן.

בנוסף, איננו יכולים לצפות שאותו ניתוק בין צופה לנצפה שכיוון את חקירותינו הפשוטות יזקק פתרונות לרמת החיים בה אנו הווים ומעורבים בממש. גם אם השהנו לזמן מה את העובדה שאנו נמצאים כבר בתוך החיים והם זורמים ומפעמים מכל עבר, אין טעם להמשיך להמתין – המציאות גואה סביבנו, מכתיבה סדר יום שאיננו מבינים, שיחד עם זאת הוא רלוונטי לנו לגמרי. אנחנו כבר נמצאים בתוך החיים על כל מורכבותם, פועלים בהם, נושמים בהם, מתפתחים בהם.

נחיצותה של חכמה

נדרשת, אם כן, חכמה שתהיה מסוגלת להכיר בגדול, לחשוב בגדול, לפגוש באופן יוצר את המורכבות הגדולה של החיים. חכמה שלא רק תבצע הוראות או תפעל בתוך תחום ידוע, על פי סמכות זו או אחרת, אלא בעיקר תדע לנווט בתוך הלא נודע. היא צריכה להיות מסוגלת להמציא את הפרוצדורות של עצמה.

אל נשכח, אף שלמדנו לייצר מטרות, להגדיר קריטריונים, למדוד תוצאות, אף אחד לא נקט באמצעים אלה לגבי האנושות ככלל, וזה לא מנע ממנה להתפתח ולהגיע להישגים רבים. היא התפתחה, לא מכיוון שמישהו הדריך את התפתחותה, וסימן לה לאן היא צריכה להגיע, אלא בשל כוחות פנימיים הטמונים בה עצמה.

הניסיונות לנסח פתרונות גדולים וסופיים, כאלה שיצאו מחוץ לאנושות ויקבעו לה מטרות, ינתחו את בעיותיה, יעמידו לה קריטריונים וינסו לשלוט בה ולכוון אותה – לא יעזרו לנו. ייתכן שעלינו לשחרר פרא סוג של חכמה יותר ניידת, יוצרת, דינמית וערנית. כזו שפועלת מבפנים כעקרון מבריא ומחולל שינויים. עקרון כזה יזרום בעורקי המשמעות, יישר את הקפלים, יניע התארגנויות מסוג חדש, יעודד תפיסות עולם חדשות, ויתגבר על הניתוק בין צופה לנצפה, בין עולם לאדם, שכה אופייני למציאות העכשווית.

אנו מאמינים שהדיאלוג יכול להיות סוג של עקרון כזה.

אפשרותה של חכמה שיתופית

הפרדוכס של הצופה

בוהם כיוון לפרדוכס של הצופה כאשר התייחס למגבלות האינטרוספקציה וטכניקות של שיפור ותיקון עצמי. מודעות עצמית ברמה זו, יותר משהיא מייצרת מודעות לצופה בתור צופה מייצרת אובייקט תצפיתי המנותק מן האדם הממשי. באופן זה, מה שמקובל לכנות בשם מודעות עצמית הופך להיות לאובייקט סיפורי בו נלכד האדם, סיפור שדווקא בגלל חוסר הקשר שלו למציאות גם מתקשה לעבור טרנספורמציה.

וויכוחים פולמוסיים מבליטים עובדה זו – המשתתפים בוויכוחים אלה נעשים מזוהים לחלוטין עם דעותיהם באופן שלא מותיר מרווח. הם סבורים שהם אוטונומיים להחזיק בדעותיהם, אבל פעמים רבות דעות הן חלק ממערך של הנחות והתניות המניעות אותם ומכוונות את התנהגותם ואת פרשנותם למציאות. אף על פי שהם מדווחים שהם מחזיקים בדעותיהם כי "זאת האמת", באופן תמוה אמת זו מתאימה לאופיים, ומכילה פתרונות המהדהדים עם האינטרסים שלהם. שוב, לא מדובר באדם זה או אחר, במידה רבה כולנו נמצאים במקום הזה.

מה שנכון לגבי מודעות עצמית נכון גם לגבי הכוונה עצמית. הניסיונות של אדם לתקן את עצמו על פי מודל ידוע מראש מניח את המודל על כל מרכיביו הסמויים ומחזק אותו. פעמים רבות התוצאה מתבטאת דווקא בהתקשחות עמדות וקושי להשתנות באופן משמעותי. יתר על כן, העיסוק היומיומי בתיקון היבטים מסוימים שנראים לנו זקוקים לתיקון, עלול לדחות את המשך החקירה לגבי מה הוא שבעצם ראוי וזקוק לתיקון. גם כאן אנחנו עסוקים בייצור "האובייקט הנכון/מתוקן" בשעה שייתכן שהבעיה היא עצם הניסיון להתייחס לעצמנו כאובייקט כזה.

מפגש

הפרדוכס של הצופה אינו רק עניין לוגי. באופן הממשי ביותר אנו רואים שאינטרוספקציה שנעשית בתנאים מבודדים יכולה לקחת אדם למחוזות מרוחקים של אשליה עצמית שקשרם למציאות רופף. אבל בתוך מפגש של ממש יכול אדם להתחיל לגלות את איכויותיו. איכויות אלה אינן תכונות סטטית האגורות במחסני תודעתו, אלא תכונות אינטראקטיביות שמקבלות את ממשותן בתנועת הדיאלוג.

הדיאלוג, במקום שהוא נעשה ממשי וישר, תובע את נוכחותו המלאה של המשתתף, מצמיד אותו למי שהוא, ועוזר לו לחשוף את איכויותיו בזמן אמת.

אבל אין זה פשוט. בשיחות רבות אנשים נוטים להגן זה על אשלייתו של זה. כעין הסכם שבשתיקה נחתם ביניהם המבטיח שכל אחד ימשיך להגן על נקודות החולשה של האחר ויעקוף אזורים "מסוכנים". באופן זה הדיאלוג שוב אינו דיאלוג, אין הא מפגש של ממש, אלא ריטואל חיזוק הדדי, שגם אם יש בו התנצחות ופולמוסיות, בסופו של דבר הוא מותיר את המשתתפים מבודדים בהתניותיהם.

חשבו על זוג מכרים שנפגש באופן תדיר, ונע במעגלי שיח סגורים, מוכרים, ומתוחזקים היטב. אף על פי שהם נפגשים, בעצם לא הם הנפגשים. הם מעבירים ביניהם משמעויות, תגובות והרגלים, המשמשים בסופו של דבר כעין מסך המסתיר אותם זה מזה. לא הם נפגשים, אלא מסכי תדמיותיהם, המבטיחים ששום דבר פורה לא יקרה ביניהם. מפגש של ממש ביניהם היה חושף אותם לעוצמת התמרה פורייה שבו בזמן הייתה עוזרת להם לגלות מי הם. כעין אלכימיה יש כאן, המרכיבה מיסודות ישנים יסודות חדשים לחלוטין. ההכרות העצמית במהלך מפגש של ממש שהולך ומתפתח שונה מן המודעות העצמית ה"נייחת" המושגת בניתוחים מבודדים.

ערנות עצמית בדיאלוג

במקום לדבר על מודעות עצמית אפשר לדבר, אם כן, על ערנות עצמית. ערנות עצמית מתייחסת לאפשרות של האדם להיות/לזכור מה שהנו באופן ספונטני ובזמן אמת. במקום הזה, דומה, אין מרחק בין צופה לנצפה. הוא אינו מייצר סיפור על עצמו, אלא פועל באופן שלם את עצמו – הוא נעשה מוכל בתהליכי יצירתו.

הדיאלוג הוא בדיוק ההזדמנות לערנות עצמית. בשונה מוויכוח פולמוסי שבו אדם נדחף לשרת את דעותיו במרדף אחר אמת המתנה אותו שוב ושוב לאותם דפוסים ידועים מראש, בדיאלוג הוא נעשה ער לדפוסים אלה עצמם ולאופן בו הם כובלים אותו. ייתכן שמתוך כך יתעורר לאותה איכות ממשית של מפגשו עם המציאות, איכות המאפשרת לו להיות תהליך יוצר של התהוות ולא רק תוצאה משועבדת של עברו. הוא הדבר שכינינו ערנות עצמית.

מידות

ערנות עצמית אינה סוג של טכניקה. היא פועל יוצא של מידה – יושר, אומץ לב. אפשר להיווכח בכך כשאנו פוגשים אנשים פתוחים בעמדותיהם. מה שעושה אותם כאלה זה לא בהכרח כושר חשיבה מבריק, אלא נכונותם להעמיד את עצמם לבדיקה, והכרתם ברשות הגבוהה מתחום ידיעתם.

במקום הזה חשוב להעמיד את היושר לפני האמת. הרבה פעמים כשאנו מציבים את האמת בראש מעיננו אנו נעשים פגיעים לאחיזת דפוסי מחשבות כובלים בגלל נטייתנו לאשליה עצמית.

היושר כולל את הנכונות לפגוש אי נוחות רגשית, אינטרסים שלא ממן העניין, נטיות רגשיות, התנגדויות, חוסר דיוק בהצגה עצמית, אי וודאות באמיתות ועוד דברים המתנים אותנו, ולהעמיד אותם לבחינה אמיתית.

בהקשר הזה מדבר בוהם על פרופריוספשיין (propriception) – תפיסה עצמית, מושג שמשמש בפסיכולוגיה כדי להצביע על האופן בו אנו מודעים לגוף מבפנים – מתח השרירים, מידת כיווצם, תנוחת השלד וכן הלאה. הוא מרחיב את משמעות הביטוי לא רק להקשרים פסיולוגיים של הכרת הגוף, אלא גם ליכולת שלנו לזהות מחשבות מבפנים על האווירה הרגשית שלהן ומה שהן מחוללות בקרבנו. אנו רואים מושג זה כמקביל למושג ערנות עצמית.

הנכונות של אדם לזכור את עצמו, להפנות תשומת לב לתהליכים פנימיים ולמסור את עצמו לבחינה עצמית היא חלק מנקיטת עמדה עקרונית – מידה. דבר מה שהוא פועל יוצא של חירות – בחירה, הכרעה מוסרית. ואף על פי שגורם הבחירה נמצא בסובייקט אנו יודעים שסביבה תומכת יכולה לעזור הרבה בהגשמתה.

"ערנות עצמית" וחכמה

ערנות עצמית בקונטקסט של דיאלוג, ועוד יותר בקונטקסט של דיאלוג קבוצתי (מסיבות שנבהיר בהמשך) יכולה לשמש "חומר גלם" באבולוציה של רשת המשמעויות שהזכרנו למעלה. בתנאים האלה מתוך ים האינטראקציות הדיאלוגיות יכולה להגיח חכמה מסדר חדש. כזו שיש לה הכוח לחלחל אל תוך סדקי תפיסת עולמנו, לזהות את בעיותינו הבוערות, ולהבריא אותן, והכל בתנופה אחת ובלתי מחולקת.

במקום הזה הלמידה היא חקירה, הידיעה היא יצירה, והחכמה היא שיתופית.

על טבעה של החכמה

כשם שקראנו בשם "פעולה" לאותו מכלול שמקיף את התפיסה, ההתנהגות, הכוונה וההכרה המלווה אותם, כך אנחנו מתייחסים לחכמה כמכלול פעולתי.

כבר אמרנו למעלה – היכולת שלנו לפתור בעיות מוגדרות, לא תמיד עוזרת לנו. חשוב יותר שנדע מה ואיך לשאול. כשאנו נגשים להתמודד עם שאלות אלו או אחרות, כדאי שבתהליך הפתרון לא נייצר את ההפרדה בין צופה ונצפה – הרי ברוב המקרים אנחנו חלק בלתי נפרד מנתוני הבעיה, ופתרון שייצר הפרדה ממילא ייצר בעיה נוספת.

במילים אחרות, חכמה אינה נוסחה, או ידיעה מכאנית קבועה מראש. היא איננה פרוצדורה שמוצאים אותה לפועל על פי סט חוקים ועקרונות, אלא האפשרות להיכנס אל תוך תהליך יוצר, מחולל, מחדש, מנכיח, שתוצאותיו אינן תוצרים דטרמיניסטים של מציאות קיימת.

האפשרות שמורכבות אינטראקטיבית שאנחנו חלק ממנה תעבור טרנספורמציה לכיוון הבראה היא הדבר שאנו מתכוונים אליו בחכמה.

אנו מאמינים שחכמה זו אינה תכונה של יחיד, אלא תכונה של שיח: אפשרותו של השיח לנוע ממצב נעול למצב קולח בו המשמעויות מתארגנות מחדש באופן מבריא.

החכמה כתכונה של שיח

ייתכן שחכמה איננה תכונה של אדם, אלא תכונה של שיח. ייתכן שחכמה אינה סוג של קניין, דבר מה שאפשר להחזיק בו ולסחור בו, אלא היא דבר שקורה כשתנאי שיח מסוימים מבשילים. זה נכון קודם כל ברמה הבין אישית, ולאחר מכן ברמה התוך-אישית.

אפשר לחוש בזה בשיחות בהן האחר שעמנו מקשיב לנו ממש ובאופן עמוק. במקומות האלה דומה שאנו מוצאים בתוכנו פתאום יכולת להבהיר את מחשבותינו, להציג אותן באופן רהוט, ובעיקר באופן יוצר. דומה שהאחר, באיכות הקשבתו, אחראי באופן ישיר, וכמעט פלאי, לזרימת המשמעות אצלנו. כמעט פלאי, כיוון שאין זה רק משום שאנו יודעים שמישהו מקשיב לנו, אלא שלנוכחות הקשבתו יש איכות מילדת עבורנו, הלכה למעשה.

במובן הזה הדעות שלנו, התובנות שלנו, הדיבורים שלנו, הם כולם תוצרי לוואי לתנועתה של חכמה בקרבנו, ואם כי ניתן לזהות את עקבות התנועה בתוכם הם עצמם אינם החכמה. בקראנו אותם, למשל, הם מאפשרים להחיות מחדש את הזרימה היוצרת, אבל אנחנו צריכים להיות נוכחים שם כדי שניתן יהיה לדבר על חכמה.

אם כך, נראה שיותר משעלינו לשקוד על השגת חכמה, עלינו ללמוד את התנאים שמאפשרים את קיומה.

החכמה כתהליך מבריא

כמו במקרים רבים בעולם הכאוס, מרחב גדול של אינטראקציות מקריות לכאורה מצליח לייצר ברמה אחרת סדר מסוג חדש. הסדר הזה על פי רוב אינו תבנית סטטית, אלא עקרון מארגן, בעגה המקצועית העיקרון המארגן נקרא "מושך", דוגמא לכך אפשר לראות במוקד של מערבולת מים.

כשאנו מגיעים לעולם החי, העיקרון המארגן הוא לא רק עקרון תיאורי, אלא יש לו משמעות פנימית של בריאות.

באותו אופן יכולה החכמה כעקרון מארגן להגיח במצב בו קבוצה של אנשים חופשייה להחליף משמעויות באופן ספונטאני. לחכמה זו יש הרבה פעמים איכות מבריאה והיא מוחשת בקבוצה כסוג של "חסד" שבא לשכון בנוכחות המשותפת.

האיכות הדיאלוגית

הנה כי כן, הגיע הזמן להגדיר את האיכות הדיאלוגית. איכות זו מתקיימת בכל מקום בו קורה דיאלוג, והוא קורה במיוחד באופן ספונטאני פעם אחר פעם בקונטקסט של קבוצה דיאלוגית.

האיכות הדיאלוגית היא כינוי לאקלים שיחי המאפשר לחילופי המשמעות לזרום באופן קולח ויוצר, בצורה כזו המאפשרת לחכמה להגיח כתהליך מבריא. במובן זה, האיכות הדיאלוגית היא כינוי לתהליך חקירה המשלב את הצופה והנצפה בעצם הכוח היוצר של החיים.

חכמה שיתופית זו, שיכולה להיות נוכחת בדיאלוג, היא שעושה את הדיאלוג ליותר מאשר סכום הדיבורים והמשמעויות שמחליפים המשתתפים. מדובר בחכמה שאנו מתוודעים לפעולתה לא על ידי זה שאנו מקיפים אותה כולה או שולטים בה, אלא על ידי זה שאנו לוקחים בה חלק.

במקום הזה נראה שיש השלמה בין האופן בו כל משתתף מצליח לזכור את עצמו (ערנות עצמית) ולתרום באופן זה לאפשרותה של החכמה השיתופית, לבין פעולתה של חכמה זו על מהלך המשמעות שמייצר הפרט. החכמה השיתופית איננה דבר נפרד מעצם הדיאלוג.

מקום לאדם

ה"מה" וה"מי"

אף על פי שמרבית חיינו אנחנו פועלים בתוך מציאות אנושית שנבנתה לכאורה כדי לשרתנו, לא תמיד היא פועלת לטובתנו. למעשה, תחושת הניכור הגוברת, הבדידות, חוסר האונים, האלימות, הם כולם סימנים לכך שיצרנו עולם שלא מתחשב באדם הממשי. רולו מיי, פסיכולוג אקסיטנציאליסט, מצביע על כך שמעולם לא היינו קרובים כל כך כמין להגשמת כל חלומותינו ויחד עם זאת מעולם לא חש היחיד כה נטול עוצמה כמו בזמנים אלה.

זה כך, בין היתר, משום ש"האדם" שאנו שוקדים לשרת הוא שם לזהות קבוצתית, המבליע כליל את "האדם-הפרטי-לחלוטין" הקודם לכל זהות קבוצתית. גם אם עשינו מקום לתלמיד, לצרכן, ללקוח, לחולה, לעני, לאזרח, משמע לכל מה שהוא האדם, לא עשינו מקום למי שהוא האדם. למעשה, עצם הדאגה ל"מה", שהיא בסופו של דבר דאגה לקבוצה בעלת אינטרסים, ייצרה מציאות הדוקה וכוחנית שמיגרה את מקומו של האדם הממשי כ"מי". "מי", שאיכותו המודגשת ביותר היא דווקא יכולתו להיות בן-שיח, משמע שיש לו מציאות עודפת ובלתי תלויה באינטרסים אלה או אחרים.

שער הנראות

דומה שלא רחוק משער הלידה ניצב שער הנראות, הוא השער שיעבור בו הפעוט אל תוך העולם החברתי ויכיר אגב כך שהוא לא רק מעורב בעולם באופן שקוף, אלא שהוא עצמו נראה על ידי אחרים, בחינת אובייקט ככל אובייקט אחר. אנו סבורים שגילוי זה הוא גם משבר עמוק. זה השלב בו הפעוט מתחיל לפחד מזרים ולפתח תחושת אשמה.

ישנן שתי דרכים להתמודד עם משבר הנראות. דרך אחת היא להסתתר, על פי רוב במחסה של "אובייקט/סיפור מוצלח" העמיד בלחץ האשמה. זאת הדרך בה האדם הפרטי עושה לעצמו מקום בעולם על ידי הזדהות עם ה"מה", ונעשה מונע על-ידי אינטרסים.

אבל ישנה גם דרך אחרת, הקשורה להתכוונות תמידית להמס את "זרות האובייקט" באמצעות הפיכת האחר לבן-שיח. הוא אותו אני-אתה שבובר מכוון אליו בהגותו. התכוונות זו דורשת הנכחה מתמידה בתוך מפגש. היא פותחת פתח לכך שהאובייקט של הנראות יתפרק וישמש חומר גלם למי שהוא האדם, (משמע לחירותו, לאהבתו, לחכמתו, לאומץ לבו) ולא ישעבד אותו לנתיבי הכוחות להם נתונים אובייקטים חברתיים.

מאיזה מקום אנחנו פועלים

בעולם מרובה האינטרסים שלנו למדנו לפעול בכוח. אנחנו מניחים שהעולם אינו רוצה בנו, לא כחברה ולא כפרטים, ותחת השראה זו אנו מפלסים את מקומנו בעולם, מחייבים אותו להכיר בנו, בין היתר על ידי דחיקת אחרים הצידה. הרבה פעמים חילופי המשמעות שלנו נושאים אופי כזה ומכאן גם הקושי להגיע לדיאלוג – רוב הזמן אנו עסוקים בשרידה.

אבל אפשר שמערכת מורכבת תהיה בעלת יכולת שרידה, התפתחות, השתרשות, עמידות, גם כאשר השיח הפנימי שלה עדין. העובדה שאנו פועלים בתוך "ים המשמעות", בתוך מרקם אנושי, תאפשר לנו לשוחח בעדינות גם אם המציאות לכאורה אגרסיבית כלפי האנושות. אולי באופן זה גם נגלה שמלכתחילה המציאות רצתה בנו כמין ומקומנו במציאות היה מובטח.

יתר על כן, אפשרות זו, שחילופי המשמעות יהיו עדינים, היא הכרח גמור כשאנו באים לדבר על התפתחותה של חכמה. התהליכים שאנו מדברים עליהם דורשים הרפיה של מתח ההישרדות. על מנת שנוכל להבחין בכל אותן דקויות, וסדקים שהם הבסיס להבחנות החדשות ולתהליכי חבירת משמעות חדשים, יש צורך להרפות מן המאמץ הכוחני. המאמץ הכוחני, עם כוונותיו החזקות, מטרותיו הברורות ותבניות מסלוליו, מקשה עלינו להבחין בפיצולים שבדרך, וממילא לא נותן דרור לתהליכי יצירה שעם כל עדינותם הם מרובי עוצמה. במילים אחרות, אנו סבורים שעל מנת לפתור את בעיותינו איננו זקוקים לעוד כוח ותוכניות מסודרות אלא דווקא להתכוונות ו"הרפיה דרוכה".

איננו מציעים כאן לסגת לפשרה חמימה בה השלום ממיס את כולם אל תוך בינוניות חסרת הבדלים. אדרבא, אנו מדברים על האפשרות להיות מדויקים יותר, לרדת יותר לפרטים, לייצר יותר הבחנות, לזהות הבדלים. אבל כדי שנהיה מסוגלים להיכנס לשיח יוצר אמיתי עלינו ללמוד לפעול מתוך אמונה תמימה שמקומנו מובטח, ולא מתוך הצורך לכבוש לנו מקום בעזרת דעותינו. כך נעשה ברור-האמת שלא על מנת למגר את האחר. האקלים השיחי שמאפשר סוג זה של התייחסות הדדית הוא לכאורה חמקמק וקשה להגדרה, אבל הוא ממשי לחלוטין ומייצר הבדל מוחשי ורב ערך.

אינטרסים ורצונות

אנו רואים, אם כן, בדיאלוג אפשרות פעולה מסוג אחר, לא כזו שמתיישבת עם קווי הכוח של החברה, אלא כזו שמסוגלת להמס אינטרסים ולהעמיד במקומם בני אדם.

פוקו הראה בכתביו השונים את מורכבות יחסי הכוח בחברה. לטענתו, הכוח נמצא בכל ובוקע מכל מקום. האנשים בעלי העמדה אינם מקורות הכוח, אלא הכוח שורה בכל, מפוזר על פני כל הרשת החברתית ונובע מהבדלי אינטרסים ושלל אינטראקציות.

אנו מאמינים שבצד תנועה רוחבית זו של כוחות על פני הרשת, קיימת אפשרות לתנועה אנכית המאפשרת מפגש שמבחינות רבות יכול להיות חופשי ממשחק הכוחות.

כאן אנחנו מבחינים בין אינטרסים לרצונות. בהבחנה זו אנו קושרים את האינטרס למיקומו של האדם בתוך הרשת החברתית-כוחנית. באופן מטפורי אינטרסים הם חלק מן החליפה החברתית שלובש האדם. כאמור, אנשים נוטים להזדהות לחלוטין עם האינטרסים שלהם עד שהם נדמים כרצונות לכל דבר, אבל פעולתו של רצון אישי היא בכל זאת שונה.

רצון הוא עניין גמיש, רגיש להשתנות תנאי הסביבה, חלק מן הדיאלוג בו הוא שרוי. האדם רוצה מתוך מי שהוא. לעומת זאת יש לו אינטרסים מתוך מה שהוא.

הבחנה זו בין אינטרסים לרצונות מקבילה להבחנה בין מודעות עצמית לערנות עצמית. היא עוזרת לנו להגדיר את הדיאלוג כאותו דבר המאפשר לאנשים להביא אל תוך המפגש את רצונותיהם לפני שאלה הפכו לאינטרסים.

מקום לאדם בדיאלוג

דווקא לקבוצה בהקשר הזה יש משמעות רבה. דיאלוג קבוצתי הוא הזדמנות לבחון את דפוסי ההסתרה ואת המנגנון של הזדהות עם אינטרסים. באופן זה יכול האדם להתחיל להשתרש בתוך המציאות, ולעשותה לבית עבורו, לא כאובייקט חברתי אלא כפרטי לאינסוף, כבעל קול אישי, וייעוד אישי, כמי שמכירים אותו.

אנחנו לא מדברים על האפשרות שקבוצה מסוימת תהייה לבית, אלא על האפשרות שהתהליך בו האדם לומד את הדיאלוג יהיה לדרך עקרונית שתהפוך כל מקום לבית – משמע מקום שיכול לשאת אותו בתוכו בתור מי שהוא.

כאמור, אנו מאמינים שעניין זה אינו מתמצה בתחושת האינטימיות הנעימה שחווים חברי הקבוצה (אם כי ייתכן שהיא לכשעצמה בעלת ערך גדול יותר ממה שנוהגים לתת לה), אלא יש לו השלכות עצומות לגבי אפשרותה של חכמה מאיכות חדשה לפעול בתוך העולם ולקדם את האנושות בנתיבים שייטיבו עם כל אדם.

מורשת היהדות

אנו מוצאים שיש לעקרון הדיאלוג שורשים עמוקים במסורת היהדות.

זיקה ואתיקה

צביונה המעשי המעורב-בעולם של היהדות עזר לה למתן את ההבחנה האריסטוטלית בין אובייקט לסובייקט ולהעמיד תורת-עולם שהיא דיאלוגית ביסודה. אחת הדמויות הבולטות ביותר בהקשר הזה היא בובר אשר רוב הגותו סובבת את מושג הזיקה – התווך שבין אדם לאדם קודם למציאות כל אדם בנפרד. בנתחו את איכותה של זיקה זו הבחין בין יחסי אני-אתה ליחסי אני-לז. יש מובן עמוק שבו זיקת אני-אתה מקבילה לאיכות הדיאלוגית עליה הרחבנו את הדיבור עד כאן, אשר מאפשרת את כינונו של האדם בתור מי.

עצם ההתייחסות לזיקה בתור הרשות הראשונית, הקודמת לרשות האובייקטיבית ולסובייקטיבית, אופיינית ליהדות המעמידה את האתיקה במרכזה. אנו רואים זאת במובהק אצל הפילוסוף לוינס אשר על רקע "הפילוסופיה היוונית" מנסה לאפיין את ה"מחשבה היהודית" כתורת חיים שבה הדאגה לאחר קודמת לספקולציה המופשטת. למעשה זו הדרך האנושית "להכיר" אלוהים. זיקה, אתיקה, נעשה ונשמע, הם כולם ביטויים ל"פתרון" דיאלוגי הקושר צופה ונצפה במעורבות בעולם.

דיאלוג מול דיאלקטיקה

על פי מרדכי רוטנברג וכן הוגו ברגמן, בהתייחסם לפילוסופיה הדיאלוגית, יש להבחין בין דיאלוגיה לדיאלקטיקה. האחרונה מבקשת לנסח סינתזה מתוך התזה והאנטיתזה, שלמות חדשה שבאה במקום הישנה. זו מציאות של או-או המעמידה זה כנגד זה אובייקטים דעתניים במלחמת הישרדות. כנגדה הדיאלוג מביא מציאות של גם-וגם, לא פשרה בינונית, אלא הקפה המכילה את האפשרויות השונות כחלק משלמותה. דוגמא לכך נמצא בסוגיות התלמודיות המשמרות את דברי החכמים השונים זה לצד זה. לא רק המסקנה והפסיקה ההלכתית חשובות, אלא התהליך כולו על כל מרכיביו הממשיכים לחיות בתוך השלמות, כנדבכים הכרחיים שלה. זהו חלק מעקרון ריבוי הפנים שיתואר בהמשך. המסורת היהודית מלמדת אותנו שאפשריים חיים רעיונאים בצוותא מבלי שצוותא זו תצווה הסכמה בינונית או התנגדות שטוחה, אלא תרבה עומקי דרישה מדויקים, מפורטים, ומלאי חיים.

מרדכי רוטנברג ומושג השלחון

בספרו "קיום בסוד הצמצום" מתאר רוטנברג פרדיגמה מחשבתית שיכולה להוות תשתית לפסיכולוגיה יהודית. בין השאר הוא מצביע על הצמצום האלוהי בבריאת העולם כמודל לצמצום הדדי אנושי. המעבר מתפיסה אינדיבידואליסטית לתפיסה אלטר-צנטרית (האחר במרכז) מאפשרת ריבוי אידיאלים ויצירת מרחב בו יש מקום לכל אדם, מבלי שמידה זו תהייה סימן לטשטוש עמדות אלא גורם לפוריות הדדית. האפשרות הפרדוכסלית הזו הקושרת יחדיו קצוות סותרים מבלי להשמיד אותם, אלא אדרבא כפתרון ממדרגה גבוהה יותר, גם אופייני להתנהלות של קבוצה דיאלוגית.

הגישה הדיאלוגית גם מסמנת את האפשרות להיחלץ מתפיסת זמן הרמטית, דטרמינסטית, לינארית, לתפיסת זמן מעגלית בה העבר אינו נמחק כדי לאפשר את החדש, אלא ממשיך לחיות באדם ומפורש מחדש בתהליך שרוטנברג כינה "שלחון" (מלשון לחן). רה-ביוגרפיה זו אינה "מוחלת לחטאים", אלא בלשון החסידות מעלה ניצוצות, הופכת אותם לזכויות ורותמת אותם להתחדשות התשובה. בהשאלה, תהליך הלימוד בקבוצה דיאלוגית אינו נע רק קדימה מן הלא ידוע לידוע, מן העבר אל העתיד אלא משלחן את עצמו ללא הרף.